ספינת הגורל

האי פְלינְדֵרְס, אוסטרליה
1840

כשהגשם הגיע סוף־סוף, מָתינה נחבאה בסבך כבר יומיים שלמים כמעט. היא היתה בת שמונה, והיכולת להיעלם היתה המיומנות החשובה ביותר שרכשה בחייה. מיום שלמדה ללכת, היא חקרה כל גומחה וסדק בוַוייבָּלֵנָה - היישוב הנידח באי פלינדרס, שהוריה הוגלו אליו זמן קצר לפני שנולדה. היא נהגה לרוץ לאורך רכס השחם, שנמתח על ראשי הגבעות, לחפור מנהרות בחוֹלִיוֹת הגרגיריות המשתפלות אל החוף, ולשחק במחבואים בין השיחים והעצים. היא הכירה את כל בעלי החיים - הפוסום, הווֹלַבּי והקנגורו, הפָּדימֵלוֹן שמתגורר ביער ויוצא רק בלילה, וגם את כלבי הים, שרובצים על הסלעים וקופצים לתוך הגלים כדי לצנן את גופם.

יום לפני שברחה אל הסבך, באו אל האי המושל ג'ון פרנקלין ואשתו ליידי ג'יין. הם הגיעו בספינה מביתם שבאי לוּטְרוּוִיטה - או ארץ וַן דימֶן, כפי שהלבנים קראו לו - ששכן כארבע מאות קילומטרים דרומה משם.1 מתינה עמדה על ראש הגבעה, עם שאר הילדים, כשהמושל ואשתו עלו מן החוף, מלוּוים בחמישה־שישה משרתים. ליידי פרנקלין התקשתה להתקדם בנעלי הסאטן הבוהקות שלה, שהחליקו שוב ושוב על האבנים. היא נאחזה בזרועו של בעלה כשדידתה לעברם, והבעת פניה היתה זועפת כאילו נגסה בפרח קוצני של חוֹחַן הקַנרָס. הקמטים שעל צווארה הזכירו למתינה בשר ורוד חשוף של ציפור אַנְתוֹכֵרָה שזה עתה ניצודה.

בערב שלפני הביקור ישבו זקני הפּאלָוָוה מסביב למדורה ודנו באירוע הצפוי. המיסיונרים הנוצרים הממונים עליהם התכוננו לביקור במשך ימים ארוכים, והילדים הצטוו ללמוד ריקוד לכבוד המושל ורעייתו. מתינה ישבה בשולי המעגל, בחושך, כפי שעשתה לא פעם, והקשיבה לשיחה שניהלו המבוגרים בִּזמן שמרטו נוצות מיסעורים שצדו, או קָלוּ צדפות קטנות בין הגחלים הקורנות. בני הזוג פרנקלין, כך הסכימו כולם, הם טיפשים וגחמנים; לא חסרו סיפורים על הרעיונות המשונים והתמוהים שלהם. ליידי פרנקלין פחדה פחד מוות מנחשים, ולכן הודיעה שתשלם שילינג על כל נחש מת שיביאו לה; מובן שכתוצאה מכך נוצר שוק תוסס של מגדלי נחשים, ובסופו של דבר היא ובעלה הפסידו סכום נכבד מכל העניין. ובשנה שעברה הגיעו שניהם לפלינדרס כדי להוסיף פריטים לאוסף הגולגולות האבוריג'יניות שלהם, שאותן השיגו באמצעות עריפת ראשים מגופות ובישולם לשם הסרת הבשר מעליהם.

ג'ורג' רובינסון, המיסיונר האנגלי בעל פני הסוס שהיה ממונה על היישוב בפלינדרס, התגורר עם אשתו מריה בבית לבֵנים דו־קומתי, שניצב בחצי גורן של שמונה בתים דומים לו, וכלל גם חדרים לאנשי הצוות, מרפאה וחדרי החלמה. מאחורי המתחם ניצבו עשרים בקתות שהוקמו בשביל אנשי הפאלווה העקורים. כשהגיעו אל האי, השתכנו בני הזוג פרנקלין בביתו של רובינסון, ולמחרת בבוקר יצאו לסיור ביישוב, והמשרתים שלהם חילקו לילידים חרוזים, גולות ומטפחות. אחרי ארוחת הצהריים זומנו הילידים למפגש ברחבת העפר שמול בתי המיסיונרים. בני הזוג פרנקלין ישבו בכורסאות מהגוני, וכמה גברים חסונים מאנשי הפאלווה נאלצו לערוך קרב מדומה ולהתחרות בהשלכת כידונים. אחר כך הוצגו הילדים לראווה.

כשמתינה רקדה במעגל עם הילדים האחרים, הביטה בה ליידי פרנקלין בחיוך סקרני.

כבתו של ראש שבט לוֹרינֶה, התרגלה מתינה לקבל תשומת לב מיוחדת. היא התגאתה במעמדה, אך למעשה, לא הכירה היטב את אביה, טוֹטֵרֶר, שמת משחפת כמה שנים קודם לכן, כמו רבים אחרים מבני השבט שהוגלו לפלינדרס. בגיל שלוש עקרו אותה המיסיונרים מבקתת הוריה, ומאז חייתה באחד מבתי הלבֵנים עם מורה אנגלי, שאילץ אותה לעטות כיסויי ראש וללבוש שמלות מכופתרות, ולימד אותה לאכול בסכין ובמזלג ולקרוא ולכתוב באנגלית. ובכל זאת השתדלה מתינה לשהות זמן רב ככל האפשר במחיצת אמה, ואנְגָניפּ, ובני שבטה האחרים, שרובם לא דיברו אנגלית ולא סיגלו לעצמם את המנהגים הבריטיים.

ואנגניפ שנאה את האי פלינדרס. לא פעם טיפסה על הגבעה הטרשית ליד היישוב והשקיפה על פני ים הטורקיז לעבר מולדתה - מאה קילומטרים צפונה משם. המקום הנורא הזה, אמרה למתינה, האי הצחיח, שבו הרוחות העזות תולשות צמחים מהקרקע ומלבות מדורות קטנות לשריפות תופת משתוללות, שבו העצים משילים את קליפתם כנחשים - המקום הזה שונה לגמרי מארץ אבותיה. הוא המיט קללה על נשמתה. על נשמותיהם של כל בני שבטן. הם חלו שוב ושוב, ורוב התינוקות שנולדו בפלינדרס מתו בטרם מלאה להם שנה. הבריטים הבטיחו לבני הפאלווה שיביאו אותם אל ארץ שופעת ומלאת שלווה. אם ישתפו פעולה, כך אמרו להם הבריטים, יתאפשר להם לשמור על אורח חייהם. "כל זה היה שקר. כמו כל השקרים הרבים שהאמנו להם בטיפשותנו," אמרה ואנגניפ במרירות. "אבל איזו ברירה היתה לנו? הבריטים כבר גזלו מאיתנו הכול."

מתינה ראתה את הזעם בעיני אמה, אבל היא עצמה לא שנאה את האי פלינדרס. הוא היה הבית היחיד שהכירה.

אלא שגם אמה מתה בסופו של דבר, ומתינה נותרה יתומה משני הוריה.

"בואי הנה, ילדה," אמרה אשת המושל ורמזה לה באצבע. מתינה התקרבה בצייתנות. ליידי פרנקלין סקרה אותה בקפידה ולבסוף פנתה אל בעלה. "עיניים מלאות הבעה! ופנים מתוקים מאוד, נכון? ילדה יפה, יחסית לבת ילידים."

סר ג'ון משך בכתפיו. "למען האמת, קשה לי להבחין ביניהם."

"מעניין אם יהיה אפשר להפוך אותה לבת תרבות."

"היא גרה עם מורה שמלמד אותה אנגלית," אמר רובינסון, שעמד לצדם. "כבר עכשיו היא מסוגלת לדבר לא רע."

"מעניין מאוד. איפה ההורים שלה?"

"הילדה יתומה."

"אני מבינה." ליידי פרנקלין פנתה בחזרה אל מתינה. "תגידי משהו."

מתינה קדה קלות. גסות הרוח והשחצנות של הבריטים כבר לא הפתיעו אותה. "מה תרצי שאגיד, גברתי?"

עיניה של ג'יין פרנקלין נפערו. "שככה יהיה לי טוב! מרשים מאוד, מר רובינסון! אתם הופכים את הפראים לאזרחים מהוגנים."

"שמעתי שבלונדון מלבישים אורנגאוטנים כמו אדונים וגבירות, ומלמדים אותם לקרוא," אמר סר ג'ון.

מתינה לא ידעה מה זה אורנגאוטנים, אבל כשהקשיבה לזקני השבט מסביב למדורה, שמעה שהם מדברים על אנשים פראים - ציידים בריטים שצדים לווייתנים וכלבי ים, מתנהגים כמו חיות פרא, ובזים לכללים של הגינות פשוטה. ליידי פרנקלין התבלבלה כנראה.

רובינסון פלט צחוק קצר. "המצב כאן שונה קצת. האבוריג'ינים הם בני אדם, בל נשכח. אבל אנחנו סבורים שבאמצעות שינויים חיצוניים אפשר לשנות את האישיות. אנחנו מלמדים אותם לאכול את המזון שלנו ולדבר בשפה שלנו. אנחנו מזינים את נשמותיהם בעיקרי הנצרות. כפי שאתם רואים, הם למדו להתלבש כמונו. קצצנו את שערם של הגברים ולימדנו את הנשים צניעות מה היא. והענקנו להם שמות נוצריים כדי לסייע בתהליך."

"שיעורי התמותה גבוהים למדי, אני מבין," אמר סר ג'ון. "מבנה גופני רגיש."

"בלתי־נמנע, לצערנו," אמר רובינסון. "חילצנו אותם מערבות הבר, הם לא הכירו את האֵל ולא ידעו אפילו מי ברא את העצים." הוא פלט אנחה קטנה. "למעשה, כולנו נמות יום אחד, ולפני כן עלינו להתפלל לאלוהים שיציל את נשמותינו."

"נכון מאוד. אתם מביאים להם תועלת עצומה."

"איך קוראים לזאת?" שאלה ליידי פרנקלין, ששבה והתמקדה במתינה.

"מֵרי."

"ומה היה השם המקורי שלה?"

"המקורי? השם האבוריג'יני שלה היה מתינה. המיסיונרים הטבילו אותה בשם לֵדָה. אבל אנחנו בחרנו במשהו... ארצי יותר," אמר רובינסון.

מתינה לא זכרה שקראו לה לדה, אבל אמה שנאה את השם מרי, ולכן סירבו בני הפאלווה להשתמש בו. רק הבריטים קראו לה מרי.

"טוב, לדעתי היא מקסימה," אמרה ליידי פרנקלין. "הייתי רוצה לקחת אותה."

לקחת אותה? מתינה ניסתה ללכוד את מבטו של רובינסון, אבל הוא לא הישיר אליה מבט.

סר ג'ון נראה משועשע. "את רוצה לקחת אותה אלינו הביתה? אחרי כל מה שקרה עם הקודם?"

"זה לא יחזור על עצמו. טימֵיאוֹ היה..." ליידי פרנקלין טלטלה את ראשה. "אז אתה אומר שהילדה יתומה?" שאלה את רובינסון.

"כן. אביה היה ראש שבט. אמא שלה התחתנה מחדש, אבל מתה לא מזמן."

"זאת אומרת שהיא נסיכה?"

רובינסון חייך קלות. "אפשר לומר. מבחינה מסוימת."

"הממ. מה דעתך, סר ג'ון?"

סר ג'ון חייך ברוחב לב. "אם זה עשוי לבדר אותך, יקירתי, אני מניח שאין בכך שום נזק."

"לדעתי, זה יהיה משעשע."

"ואם לא, נוכל להחזיר אותה."

מתינה לא רצתה לעזוב את האי וללכת עם האנשים הטיפשים האלה. היא לא רצתה להיפרד מאביה החורג ומהמבוגרים האחרים. היא לא רצתה לעבור למקום זר, שבו איש לא מכיר אותה ולא ידאג לה. היא משכה בידו של רובינסון ולחשה, "בבקשה, אדוני. אני לא..."

רובינסון משך את ידו מאחיזתה ופנה אל בני הזוג פרנקלין. "אנחנו נערוך את הסידורים הדרושים."

"טוב מאוד." ליידי פרנקלין הטתה את ראשה והביטה בה במבט בוחן. "מתינה. אני מעדיפה את השם הזה. הוא יישמע מפתיע יותר אם היא תצליח לסגל לעצמה גינונים של גברת."

לאחר מכן, כשתשומת הלב של פמליית המושל הוסבה לעניינים אחרים, חמקה מתינה אל מאחורי הבתים. על ראשה עדיין חבשה את כובע הטקס מפרוות הוולבי שאביה נתן לה לפני מותו, ועל צווארה ענדה מחרוזת מקונכיות ירוקות זעירות, שאמה הכינה לה. היא השתחלה בין העשבים, שליטפו את שוקיה במגעם המשיי, והקשיבה לכלבים הנובחים ולעורבנֵי הפעמון השחורים והשמנמנים, שסלסלו בקולם וטפחו בכנפיהם כשהגשם עמד לבוא. היא שאפה את ניחוח האיקליפטוסים המוכר. כשהחליקה לתוך הסבך שבפאתי היישוב, הרימה את מבטה וראתה פרץ יסעורים ניתז אל השמים.