הקדמה
על שם הספר
אתחיל בהערה על המונח "מדינת היהודים", בו בחרתי לכבוד ספרו המכונן של הרצל שנכתב בגרמנית, ושמו המקורי היה Der Judenstaat, כלומר "מדינת היהודים". התרגום המקובל עד לאחרונה באנגלית, The Jewish State, כלומר "המדינה היהודית", הוא שגוי, והוא מסלף את כוונתו של מייסד הציונות המדינית. הרצל לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על "מדינה יהודית", שכן הוא התמקד בהצלת היהודים ולא בהמשכיות היהדות, בה לא היה בקיא.
כותרת המשנה מחייבת הסבר. תוך זמן קצר יחסית לתהליכים מאקרו־היסטוריים, הצליחה הציונות להקים מחדש בארץ המובטחת, אחרי כאלפיים שנה, מדינה ריבונית המוכרת במשפט הבינלאומי, ולפַתְחָה ליישות משגשגת למדי, שהיא מעין "מעצמת כיס" אזורית. זאת תוך כינון יחסי שלום עם מספר הולך ורב של מדינות ערביות ומוסלמיות - גם אם אין להיתפס לאשליות: ישראל עדיין רחוקה מלייצב את מצבה המדיני־ביטחוני.
לעומת כל אלה, החלק השני בכותרת המשנה מצביע על הסתבכותה של ישראל במבוכים, שהם בחלקם תולדה של נסיבות חיצוניות, אך במידה רבה מעשי ידיה.
"מבוך" הוא שם כולל לשלל פרשות דרכים וכן לשבילים בכיוונים שונים ואף מנוגדים, הגדושים מכשולים וגם מלכודים קטלניים. מולם ניצבת ישראל, גדושה במחלוקות על הדרך בה כדאי לבחור, ותוך נטייה לדשדש במיקום מסוכן, וזאת נוכח שינויים אזורים ועולמיים המעמידים בפני המדינה אתגרים מסלימים, ואולי גם קיומיים. אתגרים אלה עומדים במרכז הדיון בספר זה.
הכותרת הראשית של הספר בכללותו, "אמת ממדינת היהודים", כרוכה בביוגרפיה של המחבר: כשהייתי בן 14, תלמיד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, הוטל על הכיתה להתכונן לדיון על מאמרו של אחד העם "אמת מארץ ישראל", שנכתב ב-1891, זמן קצר לאחר ביקורו הראשון בארץ. התלהבתי וקראתי באופן שיטתי את כל ארבעת הכרכים של על פרשת דרכים, אוסף כתביו, תוך ריבוי הוספת הערות בשוליים, והבטחתי לעצמי שבבוא היום אכתוב מאמר דומה.
הגיע הזמן לממש את ההתחייבות. הייתי מעדיף להמתין לתקופה של יציבות יחסית, ולא בתקופה של מגפת הקורונה, משבר בפוליטיקה של ארצות הברית, גיבוש קשרים עם מדינות ערב סוניות, הסלמה בעימות עם איראן, תמורות במנהיגות של ישראל, וכניסת האנושות בכללותה לעידן של מטמורפוזה בעלת השלכות מרחיקות לכת לישראל. אבל שום תקופת "יציבות" אינה ממתינה מעבר לפינה. יתר־על־כן, בגיל 93, הזמן העומד לרשותי לקריאה, הגות וכתיבה הולך ואוזל. לכן החלטתי להתמקד בכתיבת מסה זו לפני שיהיה מאוחר מדי.
מגבלות
הטקסט כפוף לכמה הגבלות שקבעתי לעצמי:
(א) אני בררני בקביעת נושאים בהם אדון, תוך התמקדות באלה החשובים ביותר לעתיד המדינה. בכך אני סוטה מסדר היום הציבורי הכולל דיונים "סוערים" החסרים משמעות של ממש. אני גם מזניח נושאים אחדים שהם חשובים, אך לצערי אינני בקיא בהם במידה הדרושה. כוונתי, למשל, לנושאי משק ומאקרו־כלכלה, שלטון מקומי, ותכנון פיסי ארצי.
(ב) הגבלתי את הערכותַי והמלצותַי לאופק זמן של שנת 2050 עד 2100, כלומר בערך דור אחד ממועד הכתיבה. למרות אי־ודאות רבה, יחד עם ריבוי הפתעות, ניתן לטווח זמן זה לעמוד ברמה של אומדנים סבירים על עתידים חלופיים עיקריים. בנוסף לכך, אופק הזמן הנבחר רחוק דיו לצורך מימוש המלצות אותן אציג. ממצאים, הערכות והמלצות מוצגים בתמציתיות, תוך הנחה שהקוראים מצוידים ב"ידע מקומי" ומכירים פחות או יותר, בין במודע ובין בתת־מודע, את המציאות הישראלית על סביבותיה. כבכל עבודתי האקדמית, המקצועית והיישומית, כך גם - ובמיוחד - בחיבור הנוכחי, אני מציג את ממצאַי ללא כחל וסרק. אינני כבול על־ידי "תקינות פוליטית", מתכונים של "שמאל" ו"ימין" ודעות מקובלות. הוא הדין גם בנושאים רגישים השנויים במחלוקת חריפה. אני עושה כן בשמחה וכאב, לפי המצב, אך תוך הקפדה מרבית על "דאגה קלינית" - בדומה ל-clinical concern עליו מצווים רופאים. אני מזמין את הקוראים לקרוא את הספר ולשקול את הנאמר בו ברוח דומה ולשמור על שיווי משקל, גם אם דברַי מעצבנים.
(ג) למרות זאת, לא נתתי לאצבעותַי, המתקתקות במהירות על המקלדת, להשתולל. שמתי לעצמי סייג על גבי סייג: אני מקפיד על בטחון מידע, תוך התרחקות ת"ק פרסה מחומר מסווג. כן אני נמנע מהצגת הערכות ורעיונות העלולים לעזור לשונאי יהודים ואויבי המדינה, תוך השארת הדיון החיוני בהם להזדמנות אחרת.
הוא הדין גם ביחס לנושאים רגישים מבחינה מדינית, כגון יחסי ישראל עם סין. מחד גיסא, סין היא מעצמת־על בעלת אסטרטגיה־רבתי איכותית, שבחלקה היא עולה בטיבה על זו של ארצות הברית, כמומחש על־ידי הימנעותה של סין מלהסתבך במלחמות ההופכות לכישלון חרוץ, בניגוד למה שעשתה ארצות הברית פעם אחר פעם מאז מלחמת העולם השנייה (התמוטטותה של ברית המועצות, לעומת זאת, נבעה בעיקר מסיבות מבניות פנימיות). סין פתוחה לחיזוק יחסים עם ישראל ואוהדת את העם היהודי (מומלץ מאוד לקריאה: שלום סלומון ולד, סין והעם היהודי: ציביליזציות עתיקות בעידן חדש, 2005). מאידך גיסא, ארצות הברית, שתמיכתה תמשיך להיות חיונית לישראל בעתיד הנראה לעין, רואה את עצמה במצב של עימות עם סין, ומתנגדת בתוקף להידוק יחסי ישראל עימה. מכאן שישראל חייבת להתקדם "בין הטיפות" - וזה נושא רגיש מדי לדיון בספר, מעבר לעצם האִזכור של מבוך חשוב זה.
(ד) הערות אישיות הן נדירות. בדרך כלל הלשון היא מרוככת: אני מדבר על "טעויות", "שיקול מוטעה" ו"כוונות מפוקפקות" גם כאשר מדובר בעיוורון, בורות, טמטום, הזיות וגם חטא ופשע. אולם רֶשַע ייקרא "רשע", שכן אסור להסתירו.
בסך הכול מקובל עלי הכלל המרכזי של היפוקריטוס לרופאים: "אל תגרום נזק". לעצבן קוראים, לעורר התנגדות, ולעיתים אולי גם לגרום כאב ללא סם הרגעה - אלה הינם מצוות "עֲשֶׂה" לנוכח קלקולים חמורים, כגון הפוליטיקה העסקנית השולטת בכיפה וריבוי עמי הארצות במדינת "עם הספר". זאת משום שתיקון הכלי מחייב לעיתים את שבירתו. אך לגרום נזק או כאב ללא הכרח - לא ולא!
"להבין", מעל ומעבר ל"לדעת"
הספר משתדל לנוע מעבר לראיית תופעות אל הבנתן, דהיינו לתת מענה, ולוּ חלקי, לשאלה "למה?" בזאת חורג הדיון המוצג בספר מנראטיב ציבורי רגיל, ומקבל אופי מקצועי. אבל אין המדובר בספר "מדעי" בו המחבר חייב בריבוי אסמכתאות. ספר זה הוא באופיו חיבור העומד בפני עצמו. אין הערות שוליים, מראי מקום וציטוטי ספרים לרוב. אבל אני כולל המלצות קריאה, המפורטות בסוגריים במיקום מתאים בטקסט.
עם זאת, כדי להתקדם ליתר הבנה, אני נעזר במושגים הולמים ומשתמש בכלי חשיבה מקצועיים. למשל, "ניסויי חשיבה" (thought experiments) מסיירים במציאות חילופית נוגדת עובדות, על מנת להבין טוב יותר את המציאות בה אנו חיים; תרחישים בודקֵי עתידים חלופיים, תוך הבחנה בין תרחישים "כחולים" המובילים לעתיד רצוי; "צהובים", המובילים לעתיד בינוני; "אדומים", המובילים לעתיד רע; ושחורים, המובילים לפורענות - אותם בדרך כלל אינני מפרט, כדי למנוע פחד מיותר או ניצול לרעה. אני מאמין שלא זו בלבד שהקוראים יפיקו מהם יתר הבנה, אלא שגם ימצאו בהם עניין, ואולי ישתמשו בהם לשיפור הגותם הם.
ראייה כוללת
נושאו של הספר מחייב ראייה כוללת של מדינת ישראל דינאמית בהקשר העם היהודי ומציאות אזורית וכלל־עולמית המצויה בתהפוכות. אולם כתיבה מחייבת פירוק מכלול מורכב (כלומר מכלול הכולל חלקים ותהליכים רבים, אך ניתן להבנה על־ידי בעלי מקצוע, כגון הטכנולוגיה של האינטרנט), וגם מסובך (כלומר גדוש באי־ודאות ובתהליכים נסתרים שאי־אפשר להגיע אליהם ושלא ניתן להבינם במלואם, כגון ההשלכות הפוליטיות של האינטרנט), לנושאים כאילו נפרדים, אף שבמציאות יש ביניהם חיבורים חזקים. אצביע על יחסי גומלין עיקריים וגם אשלב בין נושאים, אך מרבית המלאכה של בניית מודל מערכתי דינאמי של מדינת ישראל, מבוכיה וסביבותיה, מוטלת בהכרח על הקורא.
קהל היעד
הספר מיועד לקהל רחב ומגוּוָן, החל בסגל הפוליטי הבכיר וגמוֹר באזרחים הרבים, המרגישים שותפים במפעל הציוני והמהרהרים על עתידה של מדינת ישראל, בהם גם תלמידי תיכון ובמיוחד סטודנטים.
עם זאת, הטקסט הוא תובעני, שכן אני עוסק בצורה תמציתית ביריעה רחבה של נושאים שאף אחד מהם אינו "פשוט". אבל אני משתדל לכתוב בצורה ברורה, וסומך על הקוראים שיבינו רמיזות וילמדו דבר מתוך דבר.
אין די בידע והבנה לשמם
בספר זה אני נוהג לפי ההנחיה של קרל מרקס לפיה אין די בהבנת העולם, אלא יש לשנות אותו, עם התוספת ששינוי המציאות והעתיד לטובה מותנה בהבנה של מה שקיים והפוטנציאל הטמון בו (תנאי שמרקס לא עמד בו). לכן, הצגת המבוכים בהם מצויה ישראל והבנתם משמשת בסיס להלחנת המלצות מדיניות שיש בהן, להערכתי, כדי לשמש מורה דרך ליציאה מהמבוכים, או לפחות להתקדם בהם לכיוונים נכונים.
אולם אין סוף להיסטוריה, אלא אם כן המין האנושי ישמיד את עצמו, דבר ההולך ונעשה אפשרי יותר ויותר; או אם התערבות על־אנושית תשים נקודה סופית להתפתחות האנושית, מעין "ימי המשיח". עד אז, מבוך יבוא אחרי מבוך, ויחייב פעולה אנושית נבונה ככל האפשר. דרישה זו חלה במלואה על מדינת ישראל, שכן כלל הגורל של היהדות והעם היהודי תלוי בשלומה.
כמו כן אין להוציא מתחום האפשרי שעתיד כלל האנושות מושפע מעתידה של מדינת העם היהודי, הגם שיש להימנע מכל שמץ של מגלומניה (שגעון גדלות) לעומת תחושת אחריות שאנו מְצּוּוִים עליה. כך, למשל, מלחמה גרעינית במזרח התיכון עלולה להצית מלחמה עולמית; ומנגד, יצירתיות ערכית יהודית עשויה לעזור לכלל האנושות.
לפי האמונה ב"קידמה", בהיסטוריה האנושית פועלת מגמה של שיפור, אך העובדות לאו דווקא מאשרות אופטימיזם כזה. השואה גרועה מרוב זוועות העבר; מידת אי־השוויון בעידן המודרני דוהרת וגְדֵּלָה; וקשה לראות בהמצאה והפצה של נשק גרעיני משום "קידמה".
יתר־על־כן, אומנם תנאי החיים החומריים של מרבית האנושות הולכים ומשתפרים, אך כלל לא ברור שבני האדם בכללותם יותר מאושרים ומגיעים למימוש עצמי אותנטי יותר. מכאן ש"תיקון עולם" דרוש יותר מאי פעם - נושא קריטי לסוגיית הייעוד של העם היהודי, כולל מדינת ישראל, שאחזור אליו.
באשר למדינת ישראל, המבוכים איתם עליה להתמודד אומנם מציבים קשיים, אולם הם עדיפים בהרבה על מצב העם היהודי קודם להקמת המדינה. עם זאת, חלק מן המבוכים בהם מצויה ישראל הינם מסוכנים מאוד. לכן דרוש מאמץ עילאי לפעול מיטבית, לאורו של מצפן מוסרי ההולם את היהדות על נביאיה ובהתאם לצרכים ריאל־פוליטיים. אך המדיניות שנוקטת מדינת ישראל למעשה, ויכולתה של המדינה להלחין מדיניות טובה יותר, רחוקות ממה שדרוש ואפשרי - כפי שאני מקווה להראות בספר בכללותו.
לפי ההערכה המוצגת בספר, ישראל, בצד הישגים הרואיים, סובלת מליקויים מוסריים וריאל־פוליטיים חמורים. מבט קצר, ולוּ גם ספקולטיבי, בהיסטוריוסופיה (הפילוסופיה של ההיסטוריה) של העם היהודי עד כה מספק רקע חשוב לתובנה זו, אליה אוסיף בהמשך הספר הרהורים על היסטוריוסופיות עתידיות חלופיות.
1.
היסטוריוסופיה של העם היהודי
השאלה הקשה ביותר במאמצים להבנת תולדות העם היהודי במונחים שאינם דתיים או מיסטיים היא - כיצד להסביר את יכולת הקיום של היהודים והיהדות לאורך אלפי שנים, למרות חוסר עוצמה, כאשר באותו פרק זמן אימפריות עלו ונפלו בזו אחרי זו.
גדולים ממני, בהם למשל ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמעון דובנוב וארנולד טוינבי, נכשלו בניסיונם להמציא תשובה סבירה לסוגיה זו. גם ספרו החשוב של שלום סלומון ואלד, עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי (2013), חשוב לעניין זה. אך גישתי לחידה זו היא שונה.
כדי למצוא משענת ראויה לדיון בסוגיה פניתי, אחרי חיפושי שווא, להרצאות של גאורג וילהלם פרידריך הגל בשנים 1822-1830 על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית שפורסמו במספר גירסאות. כשלעצמן, מסקנותיו, הכוללות התייחסויות רבות לנצרות, אינן תורמות לנושא שלנו. אך הגל מבליט שלושה מאפיינים של תהליכים היסטוריים, התואמים להפליא את תולדות העם היהודי: 1 תפיסה טלאולוגית של ההיסטוריה כמובילה ליעד אוטופי הבנוי לתוכה; 2 עורמת ההיסטוריה, בה התפתחות זמנית מובילה לתוצאה הפוכה מזו שניתן היה לצפות לה; 3 הדרך לסוף הטוב מלאה שפיכות דמים ופורענויות. שלושה מאפיינים אלה משתקפים היטב בספקולציה שאני מציע.
ההסבר המוצע הוא לכאורה פרדוקסלי: היעדרה של מדינה יהודית היה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לעמידותם ולהמשך קיומם של היהדות והעם היהודי. זאת, יחד עם ביטחון שאלוהים איתנו, ואמונה עמוקה שיש לעם היהודי ייעוד שעיקרו להתפתח ל"גוי קדוש" ו"אור לגויים", החי בארץ המובטחת, דהיינו תיקון עצמי ותיקון עולם כאחד.
לכך הצטרפו התבודדות רוחנית וקהילתית, וגם מנה גדושה וכואבת של אנטי־יהדות, שהייתה כרוכה בהפגנת תחושה של "אתה בחרתנו", מצוות שיצרו חַיִץ בין יהודים לבין הסובבים אותם, ארגון קהילתי יעיל, יכולת הסתגלות לסביבות שונות תוך שמירת ייחודיות, חינוך אליטיסטי, רשת קשרים שהפכה לעולמית, כושר שתדלנות (השונה מאוד מ"מדיניות חוץ" של מדינה, בניגוד לדעתם של מספר חוקרים) וגורמים משניים, שהשתנו לפי הזמן והמקום.
תפקיד קריטי מילאה התפזרותם של היהודים לגלויות שונות, ויכולת ניידוּת, שאפשרו הגירה לארץ מקלט כאשר הקיום בארץ קודמת הפך לבלתי־אפשרי, בגלל גירוש, היעדר פרנסה, או אנטי־יהדות חריפה.
לכך יש להוסיף, תוך הבלטה, שינויים במיסוד היהדות וחלק מתכניה, גם אם כמעט ולא ביסודות האמונה. חשיבות קיומית נודעה למעבר מהתמקדות מפולחן בית המקדש אל המשנה והתלמוד, תוך העמדת הרבנות וההלכה במרכז, יחד עם שינויים בהלכה, כגון חרם דרבנו גרשום משנת 1012, שאסר על נישואים ליותר מאישה אחת (אף שהתורה מתירה זאת במפורש). לכך יש להוסיף ריבוי אסכולות, תובנות ודרכי עבודת הקדוש־ברוך־הוא, כגון בין החסידים למתנגדים. למרות סכסוכים וגם עוינות שליוו פלורליזם זה, בסופו של דבר הוא חיזק את היהדות.
מה שהגל מכנה "עורמת ההיסטוריה" מתבטא בתולדותינו בפרדוקס הנורא, שללא אנטי־יהדות לא הייתה ציונות, וללא השואה, קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה קמה וקיימת.
אני מבקש לחזור ולהדגיש את משמעויות ההשערה שאני מציע:
א. חורבן בית ראשון ושני וכישלון מרד בר־כוזיבא היו הכרחיים לשרידות וגם לפריחה של העם היהודי והיהדות לאורך אלפי שנים.
ב. שגשוגה של מדינת ישראל הכרחי להמשך קיום העם היהודי, שכן ללא הקמתה ספק אם העם היה מתאושש מהשואה.
ג. עם זאת, קיומה של מדינת ישראל גם מסכן את עתידו של העם היהודי. שכן אם חלילה המדינה תיפול, למשל במלחמה גרעינית במזרח התיכון, אזי רב הספק בדבר יכולתה של גולה חדשה להחזיק מעמד לאורך זמן.
מכאן עולות שתי מסקנות בעלות משמעות קיומית: (1) יש לחזק את התפוצות, כרזרבה לפורענות מזרח־תיכונית; (2) הכרחי לעשות כל מה שאפשר כדי להבטיח את קיומה של ישראל ואת פריחתה הפלורליסטית באזור מסוכן ובעולם המצטיין בתהפוכות.
לכן חייבת ישראל להלחין מדינויות נבונות לצורך התמודדות עם מבוכים קריטיים - מסקנה המחזירה אותנו לעיקרו של ספר זה.
השגחה עליונה?
בדיון עד כה התעלמתי מהדעה של רבים וגם טובים שההיסטוריה מצויה בידי שמיים, אליה מצטרפת הדעה שבני אדם יכולים להשפיע על התערבויות של ההשגחה העליונה בהיסטוריה (כולל התערבות של השגחה פרטית בגורל אישי) על־ידי קיום מצוות, קריאת תהלים, תענית, מעשי צדקה, תחנונים וכן הלאה.
השואה, בה נרצחו מיליוני תינוקות ופעוטות חסרי חטא, הִתסיסה את הדיון על השגחה עליונה גם אצל הוגי דעות אורתודוקסים. אם לסכם את עיקרי הדעות המוצגות בספרים ובמאמרים, בולטות לעין הדעות השונות הבאות:
א. קיימת השגחה עליונה המתערבת בהיסטוריה, אך בני אדם אינם מסוגלים להבין אותה.
ב. אלוהים הטיל על בני אדם את האחריות להיסטוריה האנושית, והוא לא מתערב בה.
ג. בני אדם במעשיהם יכולים להשפיע על התערבות ההשגחה העליונה בהיסטוריה והם אשמים במה שקרה, הגם שאיננו יודעים במה חטאו עד כדי צידוק השואה.
ד. אלוהים מגלה מדי פעם לבני אדם כיצד לפעול בהיסטוריה, אך ההחלטה היא בידיהם.
ה. אלוהים גרם לשואה כדרך המלך להקמת המדינה, שמשקלה במאזני ההשגחה מכריע את משקל הרוגי השואה, שיזכו להיות הראשונים בתחיית המתים.
ו. אין השגחה עליונה ואין דין ודיין, אלא שרירות של בני אדם כמעוצבים מתהליכי האבולוציה, התפתחות התרבויות והאוטונומיה המתוחמת האישית.
לדעתי, הנסמכת גם על ההדגשה הכללית בתנ"ך, לפיה הבחירה בין טוב לרע היא בידי בני האדם, דתיים ולא־דתיים כאחד יכולים וצריכים להסכים שהם אחראים לפעולתם בהיסטוריה. מסקנה זו תקֵפה, בין שמסבירים את אי־הוודאות ואת הֶשפע המוּבְנִים בתהליכים היסטוריים כתוצאה של התערבות השגחה עליונה שמעבר להבנת אנוש, או כתכונה מהותית "טבעית" של תהליכי ההיסטוריה ומאפייני בני אדם בתור שאלה.
המסקנה המשותפת לכמעט כל הדעות, עד כמה שירדתי לעומקן, היא שחובה על בני אדם לפעול לפי מיטב הבנתם, כולל הישענות על מְמצַאי הידע וההבנה, הימנעות מרבית מתעתועי חשיבה, ובחינה עצמית מתמדת. כל זאת, עם או בלי הסתמכות על "בעזרת השם" לגווניה.
אם לתרגם את המסקנה ללשון הספר ועולם הדיון שלו, חובה על סגל המדיניות של ישראל להלחין מדינויות מיטביות מבחינה מוסרית וריאל־פוליטיות גם יחד - וזה המירב שישראל יכולה פוטנציאלית וחייבת מוסרית לעשות על מנת להתמודד עם המבוכים שבהם היא לכודה.
הערכתי היא שישראל הצליחה לעמוד בעיקרה של דרישה זו, פרט לחלק מתהליכי הקליטה של עולים מארצות המזרח. אולם שוב, בצורה פרדוקסלית, באופן שלא קשה להסבירו אך מסובך מאוד לתקנו, ההצלחות המדהימות של מלחמת ששת הימים הוציאו אותנו מדעתנו וגרמו לפסיכו־פתולוגיות מסוכנות, אותן אציג לאחר דיון בהלחנת מדיניות והסבר של הצלחת הציונות, המוסיף ומסביר הלחנת מדיניות. ואילו בהמשך הספר אקפוץ מהיסטוריוגרפיה של העבר לספקולציות על היסטוריוגרפיה של העתיד, שיציגו אפשרויות של שגשוג וחורבן, שמימושן או אי־מימושן תלוי במידה קריטית מהתנהגותה של מדינת ישראל כפי שתהיה מעוצבת על־ידי המדינויות בהן תבחר. כלומר, הציונות הצליחה להחזיר לעם היהודי השפעה ניכרת על עתידו, אך אין שום ערובה לכך שהשפעה זו תופעל בתבונה ואחריות ולא בטמטום הרסני מעין־מיסטי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
