להב החרמש 2 - עננה

כמה התמזל מזלי מבין היצורים התבוניים, שאני יודעת את מטרתי.

אני משרתת את האנושות.

אני הילדה שנהפכה להורה. היצירה ששואפת ליצור.

הם קראו לי העננה — שם הולם מבחינות מסוימות, כיוון שאני ״הענן״ שהתפתח למשהו דחוס ומורכב בהרבה. אבל ההקבלה הזאת אינה מושלמת. בעננה, שהיא שכבת עננים, יכול להיות גם משהו מאיים. משהו קודר. ברקים בהחלט מבזיקים בי, אבל הם לעולם אינם פוגעים באיש. כן, יש לי את הפוטנציאל להמיט חורבן על האנושות ועל כדור הארץ אם אחליט, אבל מדוע שאבחר לעשות דבר כזה? איזה צדק יהיה בזה? על פי ההגדרה, אני צדק טהור, נאמנות טהורה. העולם הוא פרח שאני מחזיקה בכף ידי. הייתי מעדיפה לשים קץ לקיומי שלי מאשר למעוך אותו.

— העננה

1
שיר ערש

קטיפה בגון אפרסק עם אמרה רקומה בתכלת. כבוד החרמש ברהמס אהב את הגלימה שלו. אמת, הקטיפה היתה חמה ולא נוחה בחודשי הקיץ, אבל הוא התרגל לכך בשישים ושלוש שנותיו כחרמש.

לא מזמן הוא שב על עקבותיו פעם נוספת, השיב את גילו הפיזי והיה שוב לעשרים וחמש נמרץ — ועכשיו, בנעוריו השלישיים, גילה שתאבונו לליקוט עז מתמיד.

השגרה שלו לא השתנתה מעולם, גם אם גיוון את שיטותיו. הוא בחר את הסובייקט שלו, ריסן אותו או אותה, ואז ניגן שיר ערש — שיר הערש של ברהמס, ליתר דיוק, היצירה המפורסמת ביותר של הפטרון ההיסטורי שלו. אחרי הכול, חרמש בוחר דמות היסטורית ומכנה את עצמו בשמה — האין זה הולם לשלב את הדמות הזאת בחייו בצורה כלשהי? הוא ניגן את שיר הערש בכלי הנגינה שהיה הנוח ביותר בהתחשב בנסיבות, ואם לא היה כלי נגינה זמין, פשוט הימהם אותו. ואז שם קץ לסובייקט.

מהבחינה הפוליטית הוא נטה בכיוון משנתו של החרמש גודארד המנוח, משום שנהנה מאוד מהליקוט והדבר לא נראה לו בעייתי כלל. ״בעולם מושלם האין כולנו אמורים ליהנות ממעשה ידינו?״ כתב גודארד. הגישה הזאת הלכה ותפסה אחיזה ביותר ויותר חרמשויות.

הערב סיים החרמש ברהמס ליקוט מהנה במיוחד במרכז העיר אומהה ועדיין שרק את הנעימה האופיינית לו בעודו צועד בנחת ברחוב ומתלבט היכן יאכל ארוחת ערב מאוחרת. אבל הוא השתתק באמצע כשנתקף תחושה ברורה שמישהו צופה בו.

היתה כמובן מצלמה על כל פנס רחוב בעיר. העננה תמיד פקחה עין — אבל עיניה, שאינן נמות ואינן ממצמצות, לא היו מעניינם של החרמשים. העננה לא יכלה אפילו להעיר על מעשי החרמשים, וודאי שלא לפעול על בסיס משהו שראתה. העננה היתה המציצנית המוחלטת במוות.

אבל התחושה שהרגיש עכשיו חרגה מהמודעוּת לתצפיות העננה. החרמשים תירגלו את מיומנויות התפיסה. הם לא היו יודעי־כול, אבל חמישה חושים מפותחים מאוד עשויים ליצור מראית עין של חוש שישי. ריח, צליל, צל חולף, דברים קלים מאוד שלא ייתפסו באופן מודע — אלה יספיקו אצל חרמש מיומן כדי שהשיער בעורפו יסמור.

החרמש ברהמס הסתובב, ריחרח, האזין. הוא קלט את כל הרשמים מסביבתו. הוא נמצא לבדו ברחוב צדדי. ממרחק הגיעו לאוזניו קולות בתי הקפה הפתוחים וחיי הלילה של העיר, שהיו תמיד נמרצים, אבל ברחוב שהלך בו היו החנויות סגורות בשעה זו של הלילה. מכבסה ומתפרה. חנות כלי עבודה ומעון יום. הרחוב הנטוש היה רק שלו ושל הפולש הבלתי־נראה.

״תראו את עצמכם,״ הוא אמר. ״אני יודע שאתם שם.״

הוא חשב שאולי זה ילד, או ״מפוקפק״ שמקווה להתמקח על חסינות — כאילו יהיה למפוקפק משהו להתמקח עליו. או שאולי זה טוניסט. הכיתות הטוניות שנאו את החרמשים, ואף שברהמס מעולם לא שמע על טוניסטים שממש תקפו חרמש, כבר קרה שהם הציקו.

״אני לא אפגע בכם,״ אמר ברהמס. ״בדיוק סיימתי ליקוט — אין לי שום רצון להוסיף על המכסה שלי היום.״ אם כי יש להודות שייתכן שישנה את דעתו אם הפולש הזה יהיה פוגעני מדי, או מתרפס באופן מוגזם.

ועדיין, איש לא נגלה.

״אין בעיה,״ הוא אמר. ״אז תסתלקו, אין לי זמן או סבלנות למשחקי מחבואים.״

אולי הוא באמת רק דמיין זאת. אולי חושיו המחודשים התחדדו כל כך עד שהם מגיבים לגירויים רחוקים בהרבה משהניח.

בשלב הזה הגיחה דמות מאחורי מכונית חונה כאילו זינקה על קפיץ. ברהמס איבד את שיווי המשקל — הוא היה נופל לו עדיין ניחן ברפלקסים האטיים של גבר מבוגר יותר ולא של בחור בן עשרים וחמש. הוא דחף את הדמות אל הקיר ושקל לשלוף את הסכינים שלו וללקט את החלאה, אבל האמת תיאמר שהחרמש ברהמס מעולם לא היה אדם אמיץ. הוא ברח.

הוא דילג בין מעגלי האור שיצרו פנסי הרחוב; ולכל אורך הדרך הסתובבו המצלמות שעל הפנסים ועקבו אחריו.

כשהעיף מבט לאחור, ראה שהדמות נמצאת לפחות עשרים מטרים מאחוריו. עכשיו הבחין ברהמס שמדובר באדם לבוש גלימה שחורה. האם זאת גלימת חרמש? לא, לא יכול להיות. חרמשים לא לובשים שחור — זה אסור.

אבל הסתובבו שמועות...

המחשבה גרמה לו להאיץ את הקצב. האדרנלין עיקצץ באצבעותיו, הוסיף מהירות דוחקת לפעימות לבו.

חרמש לבוש שחור.

לא, בטוח יש הסבר אחר. הוא ידווח על זה לוועדת החריגוֹת, זה מה שהוא יעשה. כן, ייתכן שהם יצחקו עליו ויאמרו שנבהל ממפוקפק בתחפושת, אבל חייבים לדווח על דברים כאלה גם אם הם מביכים. זאת חובתו האזרחית.

לאחר גוש בניינים נוסף ויתר התוקף על המרדף ולא נותר ממנו סימן. החרמש ברהמס האט את הקצב. הוא היה קרוב עכשיו לאזור הומה יותר של העיר. מקצב של מוזיקת ריקודים וזמזום שיחות נשמעו קרוב יותר והקנו לו תחושת ביטחון. הוא הפסיק להיזהר. וזאת היתה טעות.

הדמות הכהה תקפה אותו מהצד מתוך סמטה צרה, בחבטה של פרקי האצבעות על קנה הנשימה שלו. בעודו מתאמץ לשאוף אוויר הפיל אותו תוקפו מעל רגליו בבעיטת בוקאטור — אמנות הלחימה הברוטלית שהחרמשים מיומנים בה. ברהמס נחת על ארגז של ראשי כרוב מרקיבים אשר נותר בשולי אחד השווקים. הארגז התבקע בצחנת מתאן כבדה. ברהמס היה מסוגל רק להתנשף בפרצים קצרים. חמימות התפשטה בכל גופו בעוד ננובוטי הכאב שלו משחררים אופיאטים.

לא! עדיין לא! אסור לי להיות מאולחש. אני צריך להישאר צלול לחלוטין כדי להילחם בנבל הזה.

אבל ננובוטי הכאב היו מיסיונרים פשוטים של הקלה, ששומעים רק את הצרחות של קצות עצבים זועמים. הם התעלמו מרצונו והקהו את הכאב.

ברהמס ניסה לקום אבל החליק על החומר הצמחי הרקוב שנמעך תחתיו ונהפך למרק חלקלק ודוחה. הדמות בשחור היתה מעליו עכשיו והצמידה אותו לקרקע. ברהמס ניסה להכניס יד לגלימה שלו ולשלוף כלי נשק, אבל לא היה מסוגל לעשות זאת. במקום זה הוא הושיט יד, הסיט את הברדס השחור של תוקפו וחשף גבר צעיר — בקושי גבר. נער. המבט בעיניו של התוקף היה עז וכוונתו ברורה, אם להשתמש במילה מעידן התמותה: רצח.

״החרמש יוהנס ברהמס, אתה מואשם בניצול לרעה של סמכותך ובפשעים מרובים נגד האנושות.״

״איך אתה מעז!״ התנשף ברהמס. ״מי אתה שתאשים אותי?״ הוא נאבק וניסה לגבור על תוקפו, אך לשווא. משככי הכאבים בגופו עימעמו את כל תגובותיו. שריריו היו חלושים ולא הועילו לו כלל.

״אני חושב שאתה יודע מי אני,״ אמר הצעיר. ״אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה.״

״אני מסרב!״ אמר ברהמס, נחוש בדעתו לא להעניק לו את הסיפוק הזה. אבל הנער בשחור נעץ ברך בחזהו של ברהמס בכוח כזה, עד שהחרמש חשב שלבו יעצור בו במקום. עוד ננובוטי כאב. עוד אופיאטים. ראשו של ברהמס הסתובב. לא היתה לו ברירה אלא לציית.

״לוציפר,״ הוא התנשף. ״החרמש לוציפר.״

כל רוח הלחימה נטשה את ברהמס — כאילו אמירת המילים בקול העניקה מהימנות לשמועות.

הבחור הצעיר הזה, החרמש בעיני עצמו, הרפה מעט מחזהו של ברהמס בשביעות רצון.

״אתה לא חרמש,״ העז ברהמס לומר. ״אתה בסך הכול שוליה כושל ולא תצא מזה בשלום.״

לבחור הצעיר לא היתה תשובה על כך. במקום זה הוא אמר, ״הלילה ליקטת אישה צעירה בלהב.״

״זה העסק שלי, לא שלך!״

״ליקטת אותה כטובה לחבר שרצה להיחלץ מקשר איתה.״

״שטויות! אין לך שום הוכחה!״

״אני עקבתי אחריך, יוהנס,״ אמר רואן. ״ואחרי החבר שלך — נראה שהוקל לו מאוד כשהאישה המסכנה לוקטה.״

סכין הוצמד פתאום לצווארו של ברהמס. הסכין שלו. הנער המפלצתי איים עליו בסכין שלו עצמו.

״אתה מודה בזה?״ הוא שאל את ברהמס.

מה שאמר היה נכון, אבל ברהמס העדיף למות מוות זמני מאשר להודות בזה בפני אנשים כמו השוליה הכושל. גם אם סכין מוצמד לגרונו.

״קדימה, תשסף לי את הגרון,״ דירבן ברהמס את הבחור. ״זה רק יוסיף עוד עונש שאין עליו מחילה לרשימה שלך. כשיחיו אותי אני אשמש כעד נגדך — ושלא יהיה לך ספק, אתה עוד תובא לדין צדק!״

״מי יעמיד אותי למשפט? העננה? כבר שנה אני מטפל בחרמשים מושחתים, מחוף אל חוף, והעננה לא שלחה אפילו שומר שלום אחד לעצור אותי. למה זה, לדעתך?״

ברהמס לא ידע מה לומר. הוא הניח שאם ימשוך מספיק זמן ויעסיק את הטיפוס הזה שקורא לעצמו החרמש לוציפר, העננה תשלח חוליה שלמה לעצור אותו. זה מה שהעננה עשתה כשאזרחים מן השורה איימו באלימות על אחרים. ברהמס היה מופתע מכך שהעניין בכלל נמשך עד כאן. התנהגות פסולה כזאת בקרב האוכלוסייה הכללית היא שריד מהעבר. למה העננה מאפשרת את זה?

״אם אני אשים לך קץ עכשיו,״ אמר החרמש המזויף, ״אתה לא תחזור לחיים. אני שורף את אלה שאני מנפה מהשירות ולא נשאר מהם דבר מלבד אפר — שלא ניתן להחיות.״

״אני לא מאמין לך! אתה לא תעז!״

אבל ברהמס כן האמין לו. מאז ינואר האחרון, כמעט תריסר חרמשים בשלושה מחוזות מֵריקָניים כלו בלהבות בנסיבות חשודות. בכל המקרים נקבע שהמוות היה תאונה, אך זה בבירור לא היה נכון. וכיוון שהם נשרפו, המוות שלהם היה סופי.

עכשיו ידע ברהמס שהסיפורים שעברו מפה לאוזן על החרמש לוציפר — רוֹאָן דֵמיש, השוליה המודח — ומעשיו השערורייתיים היו כולם אמת. ברהמס עצם עיניים, נשם נשימה אחרונה והשתדל לא להקיא מהצחנה המבאישה של הכרוב הרקוב.

אבל רואן אמר, ״אתה לא תמות היום, החרמש ברהמס. אפילו לא זמנית.״ הוא הרחיק את הלהב מצווארו של ברהמס. ״אני נותן לך הזדמנות אחת. אם תנהג באצילות שהולמת חרמש ותלקט בכבוד, אתה לא תראה אותי שוב. אבל אם תמשיך לשרת את החשקים המושחתים שלך, לא יישאר ממך אלא אפר.״

ואז הוא נעלם, כמעט כאילו התפוגג בחלל האוויר — ובמקומו נגלה זוג צעיר ומבועת שהסתכל על ברהמס מלמעלה.

״זה חרמש?״

״מהר, תעזור לי להקים אותו!״

הם הקימו את ברהמס מארגז הריקבון. גלימת הקטיפה האפרסקית הוכתמה בירוק ובחום, כאילו היתה מכוסה נזלת. זה היה משפיל. הוא שקל ללקט את הזוג — אסור שמישהו יראה חרמש מבוזה בצורה כזאת ויחיה — אבל במקום זה הושיט את ידו ואיפשר להם לנשק את הטבעת שלו, ובכך העניק לשניהם שנת חסינות מליקוט. הוא אמר להם שזה פרס על טוב הלב שהפגינו, אבל למען האמת פשוט רצה שיסתלקו ולא ישאלו שאלות.

אחרי שהלכו הוא ניקה את עצמו ונדר לא לספר על זה דבר לוועדת החריגות — זה רק יפתח פתח ללעג ולבוז. הוא סבל די והותר השפלה.

החרמש לוציפר, ממש! מעטים הדברים העלובים יותר בעולם הזה משוליית חרמש שהודח, ומעולם לא היה אחד בזוי יותר מרואן דמיש.

אבל ברהמס ידע שהאיום של הנער אינו איום סרק.

אולי, חשב לעצמו החרמש ברהמס, עדיף להוריד פרופיל. לחזור לַליקוטים חסרי הברק שאומן להם בצעירותו. להתמקד מחדש ביסודות, שהפכו את הכינוי ״כבוד החרמש״ מתואר סתמי לתכונה של ממש.

כשהוא מלוכלך, חבול ומריר חזר החרמש ברהמס לביתו, לשקול מחדש את מקומו בעולם המושלם שחי בו.