גדרות גן עדן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גדרות גן עדן
מכר
אלפי
עותקים
גדרות גן עדן
מכר
אלפי
עותקים

גדרות גן עדן

4.3 כוכבים (115 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סבטלנה מאן

סבטלנה מאן כתבה עד כה שלושה ספרים- 'חדר תשע', 'חדר שתיים' ו'גדרות גן עדן'. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות: 'חלומות בהקיץ', 'צומת דרכים', 'יותר מסתם אגדות', 'סיפורי דרך' ו'רומנטיקה בניחוח ישראלי'.

תקציר

"גם גן עדן תחום בגדרות הוא עדיין כלוב."
מצאתי מקום מפלט בין נופיה המרהיבים של דרום אפריקה, שם קיוויתי להשתחרר מכבלי העבר ולעסוק בעבודה האהובה עליי יותר מכול, הצלת בעלי החיים. זו הייתה התוכנית שלי עד שטים הלדן התפרץ לתוך בית החולים וערער את עולמי. הוא היה נחוש להוכיח לי שקיים חופש בין גדרות גן עדן. 
חופש להרגיש.
חופש לאהוב.
חופש לחיות.
האם החופש עלול לגבות מחיר הרסני?
"הוא הפך את שעון החול.
כמה זמן יש לי עד שגרגיר החול האחרון ייפול?"

גדרות גן עדן הוא ספר רומנטי מותח וחושני, שיוביל אתכם למסע בין נופיה הציוריים של דרום אפריקה לבין רוסיה המושלגת בחיפושה של הגיבורה הראשית אחר החופש והאהבה. מכיל תוכן מיני ומומלץ לקריאה מעל גיל 16.
שני ספריה הקודמים של סבטלנה מאן, חדר תשע וחדר שתיים, נמכרו באלפי עותקים, וסיפורים קצרים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות חלומות בהקיץ, צומת דרכים, יותר מסתם אגדות, סיפורי דרך ורומנטיקה בניחוח ישראלי.

פרק ראשון

פרולוג

אני מתיישבת על הרצפה וחותמת, דף אחר דף. 

עם כל דף ליבי פועם חזק יותר. 

עם כל דף הרגשות מטביעים אותי. 

הם לא הצליחו לביית אותי.

כנראה יש רק דרך אחת להשתחרר מהעולם הזה. 

אני חותמת על הדף האחרון ועוצמת את עיניי.

פרק 1

רעש חודר מבעד לדלת הישנה של חדר הישיבות. הצעקות מגיעות מהכניסה לבית החולים הקטן. הקולגות שיושבים מולי מתחילים להתלחש.

"מה הייתה השאלה האחרונה?" אני מנסה להחזיר את תשומת הלב להרצאה. אגלי זיעה זולגים באיטיות במורד גבי. החום לא עוזר לריכוז ואין בחדר אפילו חלון שאוכל לפתוח. מזג האוויר, שלרוב נוח באזור הזה, החליט להשתגע דווקא היום. אפילו המקומיים לא זוכרים מתי היה באזור מפומלנגה שלושים ושש מעלות בתחילת נובמבר. אני מנערת מעט את החולצה המכופתרת שלי. החום עדיף על הקור המנוכר ששורר כרגע בבית שלי. 

"שאלתי איך מוודאים שהתפר חזק מספיק," בחור צעיר עונה מהשורה השנייה, מנסה לגבור על הרעש המתחזק.

"זה אחד היתרונות בתפר ה־'Y' שפיתחתי, אם — "

דלת נפתחת בחדות ונטרקת על הקיר השמאלי. גבר עומד בכניסה. דם טרי נמרח על חולצה לבנה שעוטפת חזה שרירי. ידיו משוחררות לצידי גופו, הוא לא מחזיק בכלי נשק, אבל אני לא רואה את גבו, הוא עלול להסתיר אקדח בחגורת מכנסי הדגמ"ח.

הוא מוכר לי. עור פניו השזוף לא מצליח להסתיר את המראה האירופאי. טיפת זיעה זולגת מקו שערו הכהה למצחו ונעצרת בין גבותיו המכונסות. עיניו הכחולות נראות רדופות וכועסות בעת ובעונה אחת.

הוא מצא אותי ושלח את הגבר הזה כדי להחזיר אותי הביתה.

שריריי מתקשים וצמרמורת מכאיבה חודרת לעורי כמו חוט תיל דוקרני. אף אחד לא יבחין בפחד שלי. למדתי בדרך הקשה להסתיר את הרגשות הגועשים בתוכי, לאזן את הנשימה ולעטות מסיכת אדישות על פניי. הבעת הפנים היחידה שאני מאפשרת לעולם לראות.

הייתי צריכה לשנות את שמי, להסתיר כל רמז שאולי יוביל אליי ולעזוב את דרום אפריקה. זו הייתה טעות לחשוב שאני יכולה לקחת חופשה מהמעקב המתמיד שהוא הצמיד אליי. זו הייתה טעות לקוות שאם אסע לעבוד בבית חולים בחור נידח הוא לא ימצא אותי.

אף אחד לא בורח ממנו.

מבטו של הגבר מדלג מעליי ובוחן את הגברים שבחדר. אולי הוא מחפש מישהו מסוים להשתמש בו כדי להפחיד את האחרים או שאולי הוא בודק מי מהם עלול להילחם בו. אסור לי לסכן אותם. הדם שעל החולצה שלו מעיד על כך שמישהו כבר נפגע בגללי. שנקויאה הפקידה היא היחידה שהייתה בכניסה. אם הייתי יודעת שאסכן אותה, לא הייתי מגיעה לכאן.

"אדון טים!" שנקויאה מופיעה מאחורי גופו החסון של הגבר ומנסה לדחוף אותו מהדלת. אין עליה סימני מאבק והיא נראית בריאה כתמיד, אך ההמולה שממשיכה להגיע מהכניסה מעידה על כך שהגבר לא לבד.

את מי הם הביאו כדי לאיים עליי? בחצי השנה שבה אני מרצה בבתי החולים בדרום אפריקה הקפדתי לא לרכוש חברים. לא לתת לו סיבה לפגוע באף אחד.

"אמרתי לך שבית החולים סגור היום!" שנקויאה מנסה להזיז את הגבר ממקומו. "אתה לא יכול להתפרץ ככה באמצע ההרצאה!"

"הרצאה?!" הגבר צועק וממשיך לחפש מישהו בין הנוכחים, "היא עומדת למות ואת חושבת שאכפת לי מההרצאה שלכם! איפה הוא? איפה ד"ר הנסון?"

זו עלולה להיות פעולת הסחה שנועדה להוציא אותי מחדר הישיבות בלי לעורר מהומה. אני מקבלת אותה בברכה אם זה יגן על חפים מפשע. "דוקטור הנסון יצא לחופשה." אני צועדת קדימה ונעמדת בין הגבר לבין שנקויאה, מגינה עליה בגופי. "אני מחליפה אותו. בוא נצא מכאן ונראה במה מדובר." אני עוקפת את הגבר והולכת במסדרון המחבר את חדר הישיבות אל דלת הכניסה. הגבר הולך בעקבותיי ומאחוריו מזדנבים לפחות עשרה מהעמיתים שהגיעו להרצאה שלי. הייתי מעדיפה שהם יישארו בחדר הישיבות, אין לי מושג לקראת מה אני הולכת.

ארבעה גברים חסונים עומדים בקצה המסדרון מול דלפק הקבלה. הם לא נושאים כלי נשק בחגורות המכנסיים ולא באזור הנעליים, ולפי האופן שבו החולצות נצמדות לגופיהם, גם לא בחגורת החזה. הם לא נראים מוכנים לקרב, הם נראים... מפוחדים?

אני משפילה את מבטי אל הרצפה. לביאה בוגרת שוכבת על אלונקת שדה. בחור כהה עור בעל תלתלים צפופים כורע ברך לצידה ולוחץ על פצע מדמם.

הם רק הביאו לביאה גוססת לבית החולים.

הקלה שוטפת את גופי, הצמרמורת מתפוגגת ושריריי חוזרים לטונוס הרגיל. מתי אפסיק לפחד ואבין שאני כבר לא ברוסיה?

לחישותיהם של הווטרינרים שמאחוריי מחזירות אותי למציאות. אני משתופפת ליד הלביאה. הגברים החסונים מסתירים את האור המגיע מהחלונות ואני מתקשה להעריך כראוי את מקור הדימום. הפצע ממוקם בחלק הלטרלי של בטנה, מתחת לצלעותיה, כנראה מעל המעיים, אבל יכול להיות שהטחול נפגע. "מה קרה לה?"

"מה נראה לך שקרה לה?" הגבר בחולצה המוכתמת מעיף בי מבט שיפוטי, "ירו בה!" הוא משתופף לצד הלביאה ומלטף את ראשה.

"שנקויאה, תפתחי את חדר הניתוח." אני מסובבת את ראשי אל הווטרינרים שעומדים סביבנו. "אתם עומדים לצפות מקרוב בביצוע התפרים שדיברנו עליהם. אתם," אני מצביעה על ארבעת הגברים, "תרימו את האלונקה ותכניסו אותה לחדר ששנקויאה תפתח. אל תפסיקו ללחוץ על הפצע עד שאגיע." אני מתרוממת במהירות. לפי כמות הדם שעל הרצפה כל שנייה חשובה.

"מי את?" הגבר שהתפרץ להרצאה מרים את ראשו, עיניו הבהירות סורקות את פניי. שרירי לסתו מתכווצים וכשהם מתרפים לחייו שוקעות ומדגישות את עצמות הלסת הרחבות. התחושה שאני מכירה אותו לא מרפה.

"אני דוקטור רוסטוב." אני מסתובבת והולכת בצעדים נמרצים לחדר הציוד הסטרילי. הוויכוחים מאחוריי ממשיכים ונשמעים בבירור כשאני שוטפת את ידיי.

"הילדה הזאת לא תנתח אותה!" הגבר העצבני ממשיך לצעוק במבטא גרמני או דני, אני לא בטוחה, אך הוא בוודאות לא מקומי. "אני לא מוכן שהמלכה של השבט תהפוך לעכבר מעבדה בכיתת הלימוד שלכם! בואו ניקח אותה לבית החולים 'פרובט' לחיות או ל'וסט אקרס' בנלספרויט."

"טים, תחשוב בהיגיון," מישהו עונה במבטא דרום אפריקאי, "'פרובט' נמצא במרחק של שעתיים נסיעה, ו'וסט אקרס' במרחק של שעה וחצי. מה אם היא לא תשרוד?"

אני שומרת על ידיי עטויות הכפפות באוויר, פותחת את הדלת בגופי ומציצה אל המסדרון. מרגע לרגע ההמולה מחמירה. חלק מעמיתיי מנסים לשכנע את הבחורים לאפשר לי לנתח ומשבחים את הישגיי ואת ניסיוני הכירורגי, אחרים מתלחששים.

"הלביאה לא תשרוד בנסיעה," אני קוטעת את כולם, "היא לא תשרוד עוד שעה. יש לך שתי ברירות, להכניס אותה לחדר הניתוח ולתת לי לנסות להציל אותה, או להוציא אותה מכאן ולתת לי להמשיך בשיעור." אני רוצה שהוא יבחר באפשרות הראשונה. יש הבדל גדול בין לימוד תיאורטי של הטכניקות שעליהן דיברתי לבין התנסות בהן. 

"טים, אני דוקטור למפרד." אחד הרופאים הצעירים צועד קדימה. "ביקרתי ב'עדן' כמה פעמים עם דוקטור הנסון ואני יודע עד כמה הלביאה חשובה לך. ניתוח מיידי זאת הדרך היחידה להציל אותה."

הגבר, שמתברר ששמו טים, מפסיק ללטף את הלביאה ומרים את עיניו אל דוקטור למפרד. "אתה תנתח אותה?" קולו מלא תקווה.

זו לא הפעם הראשונה שממעיטים בערכי כי אני אישה, או כי חושבים שאני בלונדינית יפה וטיפשה, או כי אני צעירה. ברוסיה לומדים וטרינריה חמש שנים, ובגיל עשרים ושלוש כבר התחלתי לעבוד. לא הייתי צריכה לדאוג לכסף והעדפתי להיות כמה שפחות בבית, אז במקביל ללימודי הדוקטורט התנדבתי בכל בית חולים וטרינרי שבו יכולתי ללמוד, להתנסות ולהתפתח. בחמש השנים שעברו מאז למדתי מאנשי המקצוע הטובים ביותר והתמחיתי בתחומים רבים. הוכחתי את כישוריי, לפחות במה שקשור למקצוע שבחרתי. מי הוא שיבטל אותי ככה? 

אני פותחת את פי כדי לענות אך דוקטור למפרד מקדים אותי. "אם דוקטור רוסטוב תסכים, אשמח להשתתף בניתוח. היא אחת הווטרינריות המוכשרות בעולם. הגענו לכאן כדי ללמוד ממנה."

מילותיו של דוקטור למפרד מרככות אותי. "אני מסכימה," אני אומרת ביובש, "העיקר שנתחיל." אני עוקפת את הנוכחים ונכנסת לחדר הניתוח הקטן.

כאשר דוקטור הנסון פנה אליי, לא ציפיתי שבית החולים הזה יהיה שונה לחלוטין מבתי החולים הגדולים שבהם הרציתי בדרום אפריקה בחצי שנה האחרונה. למקום הזה בקושי אפשר לקרוא מרפאה. יש בו רק חדר ניתוח אחד ודוקטור הנסון הוא הווטרינר היחיד. בעצם, הוא היה הווטרינר היחיד. הסכמתי להחליף אותו בזמן שהוא בחופשה בלי לבדוק את המקום. יש כאן יתרון שהאפיל על החסרונות. ההרצאה הזאת הוזמנה באופן פרטי, אין שום מידע או פרסום על אודות היותי כאן. זו הייתה ההזדמנות שלי.

חשבתי שזה יקשה עליו למצוא אותי. היום נזכרתי כמה טעיתי. אם הוא יחליט לחפש שום דבר לא יקשה עליו. אני לא בורחת, אף אחד לא בורח ממנו, אני רק לוקחת חופשה קצרה מההשפעה שלו עליי ומהחיים הקודמים שלי. לעבוד במרפאה הנידחת הזאת עדיף על פני מה שמצפה לי בבית.

הניתוח נמשך שעות. בשעתיים הראשונות אנחנו רק מנסים לשלוף את הכדורים, לייצב את הלביאה ולעצור כל דימום אפשרי. המעיים נפגעו בשני מקומות, וכך גם הטחול. שנים שלא ערכתי ניתוח כה מסובך ומעניין. האדרנלין שועט בגופי, ידיי היציבות מבצעות את התפרים כאילו רק לכך נועדו. אני חדה וממוקדת, בדיוק כמו שאני צריכה להיות. הנוכחים לא מפסיקים להתפעל מההסברים ומהטכניקה שלי. הלביאה זקוקה לעבודה כה רבה, שאני מאפשרת לכל אחד מהווטרינרים להתנסות במה שלימדתי. הסיכויים שלה לשרוד נמוכים, אך לפחות הם יצילו לא מעט בעלי חיים אחרים בזכות ההתנסות.

 דוקטור למפרד מסיים את התפר בבטנה. "עכשיו אוכל לומר שניתחתי את הלביאה המפורסמת ביותר בדרום אפריקה."

"מפורסמת?" אני בודקת את עבודתו ומראה לו אזור שדורש תפר נוסף.

"לא שמעת על טים הלדן? יש לו ערוצי יוטיוב ואינסטגרם שעוסקים בגידול אריות ובהצלת חיות. יש לו מיליוני עוקבים."

זאת הסיבה לכך שהוא נראה לי מוכר. "קראתי עליו כתבה בעיתון," אני עונה בקרירות, "היה כתוב שהוא סוציופת נרקיסיסטי שמשתמש בחיות לשם הפרסום שלו." עכשיו, כשראיתי את פצעי הירי האכזריים, אני גם מאמינה לשמועות. הוא לא הראשון שהחליט לגדל חיית טרף כחיית מחמד. הוא גם לא הראשון שירה בבעל חיים לאחר שהבין שחיית הטרף עלולה לתקוף גם אותו.

"נשאיר את הלביאה מחוברת לנוזלים ונוסיף אנטיביוטיקה ומשככי כאבים." אני מסבירה לווטרינרים העומדים סביבי את היתרונות ואת החסרונות בשימוש בכל אחת מהתרופות. "נשאיר אותה מורדמת תחת השגחה. בבוקר נזריק חמישה־עשר מיליגרם של אטיפמזול וננסה להעיר אותה. אני חושבת שראיתי שיש כאן כלוב שיתאים לה."

"נעזור לך," דוקטור למפרד עונה. 

"מצוין. עשיתם עבודה טובה. יש סיכוי סביר שהלביאה תשרוד." המשפט מוביל לפרץ של מחיאות כפיים ושל מילות תודה מכל הנוכחים בחדר. אני מהנהנת בנוקשות, זורקת לפח את הכפפות ואת החלוק ויוצאת מחדר הניתוח.

בגדיי נדבקים לעורי. במהלך הניתוח האדרנלין השכיח הכול, אך עתה אני מרגישה מיוזעת ומלוכלכת. אני זקוקה למקלחת טובה, גם אם זו מקלחת במים קרים בדירה של דוקטור הנסון, בקומה שמעל בית החולים. ההצעה שלו לתת לי להשתמש בדירה שלו בזמן היעדרותו זו סיבה נוספת לכך שהסכמתי להחליף אותו. יכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה או חדר במלון, אך לשם כך יהיה עליי להשתמש בכרטיס אשראי. אף שהדירה קטנה והמרפאה לא ממוקמת באזור המיועד למגורים, זה עדיף על הכלא הממתין לי ברוסיה. עדיף שאישאר כאן, לפחות עד שאבין איך אוכל להיות חופשייה גם בבית. 

אני חולפת על פני עמדת הקבלה המיותמת לכיוון המדרגות לדירה. האור הנכנס מהחלונות ומדלת הזכוכית הפונה לרחוב התחלף בחשיכה. הניתוח היה ארוך משציפיתי. שנקויאה כבר הלכה הביתה ונעלה מבחוץ, כהרגלה. השארתי לדוקטור למפרד מפתח, שינעל אחרי שכל האחרים יעזבו.

"מה שלומה?" קול נמוך נשמע מאחוריי.

אני מסתובבת ונתקלת בחזה שרירי וחשוף, שעל צידו השמאלי מתנוסס קעקוע של שני כפירים. הקעקוע מזכיר לי את הסרט 'מלך האריות' ונראה ממשי, כאילו בכל רגע הגורים יצאו מהתמונה וישחקו לצידי. זיכרונות ילדות עולים מול עיניי, מלווים בלחץ המוכר בבטן ובצביטה המוכרת בלב.

רגשות רק מחלישים אותך, קולו מהדהד בראשי.

אני מדחיקה את הקול, את התמונות ואת הזיכרונות. העייפות כנראה מכריעה אותי כי אני בוהה בשרירים המוצקים ובקוביות המפוסלות שיורדות לאורך הבטן. תחושה לא ברורה חולפת בתוכי, סוג של רעד פנימי לא מוכר.

"אומנם החזה שלי הוא מראה של פעם בחיים, אבל את יכולה לפני כן לתת לי מידע על הלביאה שלי."

"החזה שלך לא מעניין אותי, רק העובדה שאתה לא מכבד את בית החולים כשאתה עומד כאן חצי עירום. תתלבש או שתצא."

"החולצה מוכתמת בדם." הוא מחווה לכיוון הבגד הזרוק על אחד הכיסאות. "מה שלומה?"

אני מעלה את עיניי כדי לפגוש במבטו ונעצרת כשמבחינה בדם היבש שמכתים את צווארו. אני נשאבת לאחד הזיכרונות האפלים בחיי.

דם זולג מהצוואר ומכתים את המצעים הלבנים.

אני לא מצליחה לנשום, בכל פעם שחזי מתרחב הכאב קשה מנשוא.

לא מגיע לי לנשום. לא אחרי מה שעשיתי.

הצלקת שעל חזי פועמת בכאב כאילו נפתחה מחדש, בדיוק כמו תיבת הפנדורה של זיכרונותיי שנפתחה ברגע שהגבר הזה פתח את דלת חדר הישיבות. אדווח לו על מצב הלביאה, הוא יעזוב, ואיתו גם הזיכרונות הארורים. "הניתוח עבר בהצלחה." אני מכחכחת בגרוני כדי להרחיק את הרעד מקולי ומעדכנת אותו בעובדות יבשות על אודות חומרת הפציעה והניתוח. "השעות הבאות קריטיות. היא תישאר מורדמת עד הבוקר. תשאיר את מספר הטלפון שלך על הדלפק," אני אומרת בקול מונוטוני, "שנקויאה תעדכן אותך לגבי מצבה."

"אני רוצה לראות אותה." הוא פונה לכיוון חדר הניתוח.

אני נעמדת מולו, חוסמת את המעבר. "תן להם להעביר אותה לכלוב."

הוא ממשיך לעמוד מולי בדממה ומבטו חודר לעיניי, כאילו הוא מחפש בהן תשובות. סיפרתי לו את כל מה שהוא צריך לדעת, למה הוא מתבונן בי ככה?

המבט שלו מערער אותי. גברים חזקים וקשוחים ממנו נעצו בי עיניים, ומעולם לא נרתעתי מלהחזיר להם מבט נוקב, אך כל מה שאני רוצה עכשיו זה להסיט את עיניי ולהפסיק את התחושות הלא מוכרות שמסתחררות בתוכי. "לך הביתה ונעדכן אותך בבוקר." קולי נחלש. משהו בגבר הזה מצליח לשבור את הקשיחות שעבדתי עליה במשך שנים.

"היא לא צריכה כלוב, אני אשמור עליה."

"כן? וכשהיא תתעורר ותאבד שליטה תירה בה שוב?"

תווי פניו מתקשים ושרירי לסתו מודגשים על ידי זיפים כהים. "אני לא יריתי בה." הוא מדגיש כל מילה.

הוויכוח מיותר. לא מתפקידי להתערב. "ברור שלא." אני עוקפת אותו ופונה לכיוון המדרגות לקומה העליונה. כף רגלי נתקלת במשהו קשה. אני מאבדת את שיווי המשקל והרצפה מתקרבת במהירות עצומה אל פניי. אני שולחת את ידיי קדימה, אך הן נעצרות מילימטר לפני הרצפה. זרועות חזקות עוטפות אותי מתחת לצלעותיי וחזה נוקשה נצמד לגבי. אני אמורה להירתע מהמגע, להעיף את ידיו ממני ולהפיל אותו לרצפה, אך שריריי עושים את ההיפך הגמור. אני מרפה את שריריי באחיזת הידיים הזרות, שוקעת לתוך החיבוק המשונה. תחושה שאני לא מכירה מזעזעת את גופי כאילו הניחו על חזי דפיברילטור וקיבלתי מכת חשמל היישר אל הלב הרדום, ועכשיו הוא מזרים חום עז דרך עורקיי.

"את יודעת למה לא רציתי שתנתחי את הלביאה שלי?" טים לוחש מאחוריי, "כי הפנים שלך היו נטולות רגש כשראית אותה מדממת על הרצפה. גם עכשיו אין בך טיפת חמלה."

המילים שלו חודרות את השריון שלי כמו סכין שדוקרת נקודת חולשה בתפר שבין החיבורים. הלוואי שלא הייתה בי חמלה. זה כל מה שהתפללתי לו בילדותי, להיות מסוגלת להקפיא את הרגשות ולא רק את שרירי הפנים. להיות מסוגלת לקפוא מבפנים ולא רק מבחוץ. להיות מי שהוא רצה שאהיה.

"כנראה לא צריך לב כדי להיות וטרינרית, אני מקווה שאת לפחות יציבה בחדר הניתוח." 

החום העז מתחלף בקור שמכווץ את הלב שוב. אני דוחפת את טים מעליי ומזדקפת. אין שום דבר על הרצפה שגרם לי למעוד, שום דבר מלבד נעל ה'בלנדסטון' שלו. "הנחת את הרגל בכוונה כדי להפיל אותי?!"

"רק מזכיר לך שפעם את למעלה ומישהו זקוק לעזרתך, ופעם את למטה וזקוקה למישהו שיתפוס אותך."

החצוף אפילו לא מכחיש את זה!

אני פותחת את פי אך לא מצליחה להוציא מילה. בדיוק כפי שהייתי משתתקת בכל פעם שעמדתי מול אבא, או מול...

אני מנערת את הראש. אף אחד לא יגרום לי להרגיש ככה שוב, אף אחד לא ישפיל אותי ככה!

 אני סוטרת לפניו. כף ידי נשרטת במפגש עם זיפיו וצליל הצלפה ממלא את המסדרון השקט. הכעס העצור בתוכי היה כחץ שנורה מקשת ועכשיו המתח בגומייה פחת, השתחרר בדיוק כמוני.

עיניו מתרחבות ומבהירות לי שזו לא הייתה התגובה שציפה לה. לסתו מתכווצת והוא פותח את פיו. אני לא מעוניינת לשמוע מה יש לו לומר. אני מסתובבת בחדות והולכת לכיוון המדרגות.

"לפחות את לא אטומה רגשית לחלוטין," הוא מסנן, "לכעוס את דווקא יודעת." 

סבטלנה מאן

סבטלנה מאן כתבה עד כה שלושה ספרים- 'חדר תשע', 'חדר שתיים' ו'גדרות גן עדן'. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות: 'חלומות בהקיץ', 'צומת דרכים', 'יותר מסתם אגדות', 'סיפורי דרך' ו'רומנטיקה בניחוח ישראלי'.

עוד על הספר

גדרות גן עדן סבטלנה מאן

פרולוג

אני מתיישבת על הרצפה וחותמת, דף אחר דף. 

עם כל דף ליבי פועם חזק יותר. 

עם כל דף הרגשות מטביעים אותי. 

הם לא הצליחו לביית אותי.

כנראה יש רק דרך אחת להשתחרר מהעולם הזה. 

אני חותמת על הדף האחרון ועוצמת את עיניי.

פרק 1

רעש חודר מבעד לדלת הישנה של חדר הישיבות. הצעקות מגיעות מהכניסה לבית החולים הקטן. הקולגות שיושבים מולי מתחילים להתלחש.

"מה הייתה השאלה האחרונה?" אני מנסה להחזיר את תשומת הלב להרצאה. אגלי זיעה זולגים באיטיות במורד גבי. החום לא עוזר לריכוז ואין בחדר אפילו חלון שאוכל לפתוח. מזג האוויר, שלרוב נוח באזור הזה, החליט להשתגע דווקא היום. אפילו המקומיים לא זוכרים מתי היה באזור מפומלנגה שלושים ושש מעלות בתחילת נובמבר. אני מנערת מעט את החולצה המכופתרת שלי. החום עדיף על הקור המנוכר ששורר כרגע בבית שלי. 

"שאלתי איך מוודאים שהתפר חזק מספיק," בחור צעיר עונה מהשורה השנייה, מנסה לגבור על הרעש המתחזק.

"זה אחד היתרונות בתפר ה־'Y' שפיתחתי, אם — "

דלת נפתחת בחדות ונטרקת על הקיר השמאלי. גבר עומד בכניסה. דם טרי נמרח על חולצה לבנה שעוטפת חזה שרירי. ידיו משוחררות לצידי גופו, הוא לא מחזיק בכלי נשק, אבל אני לא רואה את גבו, הוא עלול להסתיר אקדח בחגורת מכנסי הדגמ"ח.

הוא מוכר לי. עור פניו השזוף לא מצליח להסתיר את המראה האירופאי. טיפת זיעה זולגת מקו שערו הכהה למצחו ונעצרת בין גבותיו המכונסות. עיניו הכחולות נראות רדופות וכועסות בעת ובעונה אחת.

הוא מצא אותי ושלח את הגבר הזה כדי להחזיר אותי הביתה.

שריריי מתקשים וצמרמורת מכאיבה חודרת לעורי כמו חוט תיל דוקרני. אף אחד לא יבחין בפחד שלי. למדתי בדרך הקשה להסתיר את הרגשות הגועשים בתוכי, לאזן את הנשימה ולעטות מסיכת אדישות על פניי. הבעת הפנים היחידה שאני מאפשרת לעולם לראות.

הייתי צריכה לשנות את שמי, להסתיר כל רמז שאולי יוביל אליי ולעזוב את דרום אפריקה. זו הייתה טעות לחשוב שאני יכולה לקחת חופשה מהמעקב המתמיד שהוא הצמיד אליי. זו הייתה טעות לקוות שאם אסע לעבוד בבית חולים בחור נידח הוא לא ימצא אותי.

אף אחד לא בורח ממנו.

מבטו של הגבר מדלג מעליי ובוחן את הגברים שבחדר. אולי הוא מחפש מישהו מסוים להשתמש בו כדי להפחיד את האחרים או שאולי הוא בודק מי מהם עלול להילחם בו. אסור לי לסכן אותם. הדם שעל החולצה שלו מעיד על כך שמישהו כבר נפגע בגללי. שנקויאה הפקידה היא היחידה שהייתה בכניסה. אם הייתי יודעת שאסכן אותה, לא הייתי מגיעה לכאן.

"אדון טים!" שנקויאה מופיעה מאחורי גופו החסון של הגבר ומנסה לדחוף אותו מהדלת. אין עליה סימני מאבק והיא נראית בריאה כתמיד, אך ההמולה שממשיכה להגיע מהכניסה מעידה על כך שהגבר לא לבד.

את מי הם הביאו כדי לאיים עליי? בחצי השנה שבה אני מרצה בבתי החולים בדרום אפריקה הקפדתי לא לרכוש חברים. לא לתת לו סיבה לפגוע באף אחד.

"אמרתי לך שבית החולים סגור היום!" שנקויאה מנסה להזיז את הגבר ממקומו. "אתה לא יכול להתפרץ ככה באמצע ההרצאה!"

"הרצאה?!" הגבר צועק וממשיך לחפש מישהו בין הנוכחים, "היא עומדת למות ואת חושבת שאכפת לי מההרצאה שלכם! איפה הוא? איפה ד"ר הנסון?"

זו עלולה להיות פעולת הסחה שנועדה להוציא אותי מחדר הישיבות בלי לעורר מהומה. אני מקבלת אותה בברכה אם זה יגן על חפים מפשע. "דוקטור הנסון יצא לחופשה." אני צועדת קדימה ונעמדת בין הגבר לבין שנקויאה, מגינה עליה בגופי. "אני מחליפה אותו. בוא נצא מכאן ונראה במה מדובר." אני עוקפת את הגבר והולכת במסדרון המחבר את חדר הישיבות אל דלת הכניסה. הגבר הולך בעקבותיי ומאחוריו מזדנבים לפחות עשרה מהעמיתים שהגיעו להרצאה שלי. הייתי מעדיפה שהם יישארו בחדר הישיבות, אין לי מושג לקראת מה אני הולכת.

ארבעה גברים חסונים עומדים בקצה המסדרון מול דלפק הקבלה. הם לא נושאים כלי נשק בחגורות המכנסיים ולא באזור הנעליים, ולפי האופן שבו החולצות נצמדות לגופיהם, גם לא בחגורת החזה. הם לא נראים מוכנים לקרב, הם נראים... מפוחדים?

אני משפילה את מבטי אל הרצפה. לביאה בוגרת שוכבת על אלונקת שדה. בחור כהה עור בעל תלתלים צפופים כורע ברך לצידה ולוחץ על פצע מדמם.

הם רק הביאו לביאה גוססת לבית החולים.

הקלה שוטפת את גופי, הצמרמורת מתפוגגת ושריריי חוזרים לטונוס הרגיל. מתי אפסיק לפחד ואבין שאני כבר לא ברוסיה?

לחישותיהם של הווטרינרים שמאחוריי מחזירות אותי למציאות. אני משתופפת ליד הלביאה. הגברים החסונים מסתירים את האור המגיע מהחלונות ואני מתקשה להעריך כראוי את מקור הדימום. הפצע ממוקם בחלק הלטרלי של בטנה, מתחת לצלעותיה, כנראה מעל המעיים, אבל יכול להיות שהטחול נפגע. "מה קרה לה?"

"מה נראה לך שקרה לה?" הגבר בחולצה המוכתמת מעיף בי מבט שיפוטי, "ירו בה!" הוא משתופף לצד הלביאה ומלטף את ראשה.

"שנקויאה, תפתחי את חדר הניתוח." אני מסובבת את ראשי אל הווטרינרים שעומדים סביבנו. "אתם עומדים לצפות מקרוב בביצוע התפרים שדיברנו עליהם. אתם," אני מצביעה על ארבעת הגברים, "תרימו את האלונקה ותכניסו אותה לחדר ששנקויאה תפתח. אל תפסיקו ללחוץ על הפצע עד שאגיע." אני מתרוממת במהירות. לפי כמות הדם שעל הרצפה כל שנייה חשובה.

"מי את?" הגבר שהתפרץ להרצאה מרים את ראשו, עיניו הבהירות סורקות את פניי. שרירי לסתו מתכווצים וכשהם מתרפים לחייו שוקעות ומדגישות את עצמות הלסת הרחבות. התחושה שאני מכירה אותו לא מרפה.

"אני דוקטור רוסטוב." אני מסתובבת והולכת בצעדים נמרצים לחדר הציוד הסטרילי. הוויכוחים מאחוריי ממשיכים ונשמעים בבירור כשאני שוטפת את ידיי.

"הילדה הזאת לא תנתח אותה!" הגבר העצבני ממשיך לצעוק במבטא גרמני או דני, אני לא בטוחה, אך הוא בוודאות לא מקומי. "אני לא מוכן שהמלכה של השבט תהפוך לעכבר מעבדה בכיתת הלימוד שלכם! בואו ניקח אותה לבית החולים 'פרובט' לחיות או ל'וסט אקרס' בנלספרויט."

"טים, תחשוב בהיגיון," מישהו עונה במבטא דרום אפריקאי, "'פרובט' נמצא במרחק של שעתיים נסיעה, ו'וסט אקרס' במרחק של שעה וחצי. מה אם היא לא תשרוד?"

אני שומרת על ידיי עטויות הכפפות באוויר, פותחת את הדלת בגופי ומציצה אל המסדרון. מרגע לרגע ההמולה מחמירה. חלק מעמיתיי מנסים לשכנע את הבחורים לאפשר לי לנתח ומשבחים את הישגיי ואת ניסיוני הכירורגי, אחרים מתלחששים.

"הלביאה לא תשרוד בנסיעה," אני קוטעת את כולם, "היא לא תשרוד עוד שעה. יש לך שתי ברירות, להכניס אותה לחדר הניתוח ולתת לי לנסות להציל אותה, או להוציא אותה מכאן ולתת לי להמשיך בשיעור." אני רוצה שהוא יבחר באפשרות הראשונה. יש הבדל גדול בין לימוד תיאורטי של הטכניקות שעליהן דיברתי לבין התנסות בהן. 

"טים, אני דוקטור למפרד." אחד הרופאים הצעירים צועד קדימה. "ביקרתי ב'עדן' כמה פעמים עם דוקטור הנסון ואני יודע עד כמה הלביאה חשובה לך. ניתוח מיידי זאת הדרך היחידה להציל אותה."

הגבר, שמתברר ששמו טים, מפסיק ללטף את הלביאה ומרים את עיניו אל דוקטור למפרד. "אתה תנתח אותה?" קולו מלא תקווה.

זו לא הפעם הראשונה שממעיטים בערכי כי אני אישה, או כי חושבים שאני בלונדינית יפה וטיפשה, או כי אני צעירה. ברוסיה לומדים וטרינריה חמש שנים, ובגיל עשרים ושלוש כבר התחלתי לעבוד. לא הייתי צריכה לדאוג לכסף והעדפתי להיות כמה שפחות בבית, אז במקביל ללימודי הדוקטורט התנדבתי בכל בית חולים וטרינרי שבו יכולתי ללמוד, להתנסות ולהתפתח. בחמש השנים שעברו מאז למדתי מאנשי המקצוע הטובים ביותר והתמחיתי בתחומים רבים. הוכחתי את כישוריי, לפחות במה שקשור למקצוע שבחרתי. מי הוא שיבטל אותי ככה? 

אני פותחת את פי כדי לענות אך דוקטור למפרד מקדים אותי. "אם דוקטור רוסטוב תסכים, אשמח להשתתף בניתוח. היא אחת הווטרינריות המוכשרות בעולם. הגענו לכאן כדי ללמוד ממנה."

מילותיו של דוקטור למפרד מרככות אותי. "אני מסכימה," אני אומרת ביובש, "העיקר שנתחיל." אני עוקפת את הנוכחים ונכנסת לחדר הניתוח הקטן.

כאשר דוקטור הנסון פנה אליי, לא ציפיתי שבית החולים הזה יהיה שונה לחלוטין מבתי החולים הגדולים שבהם הרציתי בדרום אפריקה בחצי שנה האחרונה. למקום הזה בקושי אפשר לקרוא מרפאה. יש בו רק חדר ניתוח אחד ודוקטור הנסון הוא הווטרינר היחיד. בעצם, הוא היה הווטרינר היחיד. הסכמתי להחליף אותו בזמן שהוא בחופשה בלי לבדוק את המקום. יש כאן יתרון שהאפיל על החסרונות. ההרצאה הזאת הוזמנה באופן פרטי, אין שום מידע או פרסום על אודות היותי כאן. זו הייתה ההזדמנות שלי.

חשבתי שזה יקשה עליו למצוא אותי. היום נזכרתי כמה טעיתי. אם הוא יחליט לחפש שום דבר לא יקשה עליו. אני לא בורחת, אף אחד לא בורח ממנו, אני רק לוקחת חופשה קצרה מההשפעה שלו עליי ומהחיים הקודמים שלי. לעבוד במרפאה הנידחת הזאת עדיף על פני מה שמצפה לי בבית.

הניתוח נמשך שעות. בשעתיים הראשונות אנחנו רק מנסים לשלוף את הכדורים, לייצב את הלביאה ולעצור כל דימום אפשרי. המעיים נפגעו בשני מקומות, וכך גם הטחול. שנים שלא ערכתי ניתוח כה מסובך ומעניין. האדרנלין שועט בגופי, ידיי היציבות מבצעות את התפרים כאילו רק לכך נועדו. אני חדה וממוקדת, בדיוק כמו שאני צריכה להיות. הנוכחים לא מפסיקים להתפעל מההסברים ומהטכניקה שלי. הלביאה זקוקה לעבודה כה רבה, שאני מאפשרת לכל אחד מהווטרינרים להתנסות במה שלימדתי. הסיכויים שלה לשרוד נמוכים, אך לפחות הם יצילו לא מעט בעלי חיים אחרים בזכות ההתנסות.

 דוקטור למפרד מסיים את התפר בבטנה. "עכשיו אוכל לומר שניתחתי את הלביאה המפורסמת ביותר בדרום אפריקה."

"מפורסמת?" אני בודקת את עבודתו ומראה לו אזור שדורש תפר נוסף.

"לא שמעת על טים הלדן? יש לו ערוצי יוטיוב ואינסטגרם שעוסקים בגידול אריות ובהצלת חיות. יש לו מיליוני עוקבים."

זאת הסיבה לכך שהוא נראה לי מוכר. "קראתי עליו כתבה בעיתון," אני עונה בקרירות, "היה כתוב שהוא סוציופת נרקיסיסטי שמשתמש בחיות לשם הפרסום שלו." עכשיו, כשראיתי את פצעי הירי האכזריים, אני גם מאמינה לשמועות. הוא לא הראשון שהחליט לגדל חיית טרף כחיית מחמד. הוא גם לא הראשון שירה בבעל חיים לאחר שהבין שחיית הטרף עלולה לתקוף גם אותו.

"נשאיר את הלביאה מחוברת לנוזלים ונוסיף אנטיביוטיקה ומשככי כאבים." אני מסבירה לווטרינרים העומדים סביבי את היתרונות ואת החסרונות בשימוש בכל אחת מהתרופות. "נשאיר אותה מורדמת תחת השגחה. בבוקר נזריק חמישה־עשר מיליגרם של אטיפמזול וננסה להעיר אותה. אני חושבת שראיתי שיש כאן כלוב שיתאים לה."

"נעזור לך," דוקטור למפרד עונה. 

"מצוין. עשיתם עבודה טובה. יש סיכוי סביר שהלביאה תשרוד." המשפט מוביל לפרץ של מחיאות כפיים ושל מילות תודה מכל הנוכחים בחדר. אני מהנהנת בנוקשות, זורקת לפח את הכפפות ואת החלוק ויוצאת מחדר הניתוח.

בגדיי נדבקים לעורי. במהלך הניתוח האדרנלין השכיח הכול, אך עתה אני מרגישה מיוזעת ומלוכלכת. אני זקוקה למקלחת טובה, גם אם זו מקלחת במים קרים בדירה של דוקטור הנסון, בקומה שמעל בית החולים. ההצעה שלו לתת לי להשתמש בדירה שלו בזמן היעדרותו זו סיבה נוספת לכך שהסכמתי להחליף אותו. יכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה או חדר במלון, אך לשם כך יהיה עליי להשתמש בכרטיס אשראי. אף שהדירה קטנה והמרפאה לא ממוקמת באזור המיועד למגורים, זה עדיף על הכלא הממתין לי ברוסיה. עדיף שאישאר כאן, לפחות עד שאבין איך אוכל להיות חופשייה גם בבית. 

אני חולפת על פני עמדת הקבלה המיותמת לכיוון המדרגות לדירה. האור הנכנס מהחלונות ומדלת הזכוכית הפונה לרחוב התחלף בחשיכה. הניתוח היה ארוך משציפיתי. שנקויאה כבר הלכה הביתה ונעלה מבחוץ, כהרגלה. השארתי לדוקטור למפרד מפתח, שינעל אחרי שכל האחרים יעזבו.

"מה שלומה?" קול נמוך נשמע מאחוריי.

אני מסתובבת ונתקלת בחזה שרירי וחשוף, שעל צידו השמאלי מתנוסס קעקוע של שני כפירים. הקעקוע מזכיר לי את הסרט 'מלך האריות' ונראה ממשי, כאילו בכל רגע הגורים יצאו מהתמונה וישחקו לצידי. זיכרונות ילדות עולים מול עיניי, מלווים בלחץ המוכר בבטן ובצביטה המוכרת בלב.

רגשות רק מחלישים אותך, קולו מהדהד בראשי.

אני מדחיקה את הקול, את התמונות ואת הזיכרונות. העייפות כנראה מכריעה אותי כי אני בוהה בשרירים המוצקים ובקוביות המפוסלות שיורדות לאורך הבטן. תחושה לא ברורה חולפת בתוכי, סוג של רעד פנימי לא מוכר.

"אומנם החזה שלי הוא מראה של פעם בחיים, אבל את יכולה לפני כן לתת לי מידע על הלביאה שלי."

"החזה שלך לא מעניין אותי, רק העובדה שאתה לא מכבד את בית החולים כשאתה עומד כאן חצי עירום. תתלבש או שתצא."

"החולצה מוכתמת בדם." הוא מחווה לכיוון הבגד הזרוק על אחד הכיסאות. "מה שלומה?"

אני מעלה את עיניי כדי לפגוש במבטו ונעצרת כשמבחינה בדם היבש שמכתים את צווארו. אני נשאבת לאחד הזיכרונות האפלים בחיי.

דם זולג מהצוואר ומכתים את המצעים הלבנים.

אני לא מצליחה לנשום, בכל פעם שחזי מתרחב הכאב קשה מנשוא.

לא מגיע לי לנשום. לא אחרי מה שעשיתי.

הצלקת שעל חזי פועמת בכאב כאילו נפתחה מחדש, בדיוק כמו תיבת הפנדורה של זיכרונותיי שנפתחה ברגע שהגבר הזה פתח את דלת חדר הישיבות. אדווח לו על מצב הלביאה, הוא יעזוב, ואיתו גם הזיכרונות הארורים. "הניתוח עבר בהצלחה." אני מכחכחת בגרוני כדי להרחיק את הרעד מקולי ומעדכנת אותו בעובדות יבשות על אודות חומרת הפציעה והניתוח. "השעות הבאות קריטיות. היא תישאר מורדמת עד הבוקר. תשאיר את מספר הטלפון שלך על הדלפק," אני אומרת בקול מונוטוני, "שנקויאה תעדכן אותך לגבי מצבה."

"אני רוצה לראות אותה." הוא פונה לכיוון חדר הניתוח.

אני נעמדת מולו, חוסמת את המעבר. "תן להם להעביר אותה לכלוב."

הוא ממשיך לעמוד מולי בדממה ומבטו חודר לעיניי, כאילו הוא מחפש בהן תשובות. סיפרתי לו את כל מה שהוא צריך לדעת, למה הוא מתבונן בי ככה?

המבט שלו מערער אותי. גברים חזקים וקשוחים ממנו נעצו בי עיניים, ומעולם לא נרתעתי מלהחזיר להם מבט נוקב, אך כל מה שאני רוצה עכשיו זה להסיט את עיניי ולהפסיק את התחושות הלא מוכרות שמסתחררות בתוכי. "לך הביתה ונעדכן אותך בבוקר." קולי נחלש. משהו בגבר הזה מצליח לשבור את הקשיחות שעבדתי עליה במשך שנים.

"היא לא צריכה כלוב, אני אשמור עליה."

"כן? וכשהיא תתעורר ותאבד שליטה תירה בה שוב?"

תווי פניו מתקשים ושרירי לסתו מודגשים על ידי זיפים כהים. "אני לא יריתי בה." הוא מדגיש כל מילה.

הוויכוח מיותר. לא מתפקידי להתערב. "ברור שלא." אני עוקפת אותו ופונה לכיוון המדרגות לקומה העליונה. כף רגלי נתקלת במשהו קשה. אני מאבדת את שיווי המשקל והרצפה מתקרבת במהירות עצומה אל פניי. אני שולחת את ידיי קדימה, אך הן נעצרות מילימטר לפני הרצפה. זרועות חזקות עוטפות אותי מתחת לצלעותיי וחזה נוקשה נצמד לגבי. אני אמורה להירתע מהמגע, להעיף את ידיו ממני ולהפיל אותו לרצפה, אך שריריי עושים את ההיפך הגמור. אני מרפה את שריריי באחיזת הידיים הזרות, שוקעת לתוך החיבוק המשונה. תחושה שאני לא מכירה מזעזעת את גופי כאילו הניחו על חזי דפיברילטור וקיבלתי מכת חשמל היישר אל הלב הרדום, ועכשיו הוא מזרים חום עז דרך עורקיי.

"את יודעת למה לא רציתי שתנתחי את הלביאה שלי?" טים לוחש מאחוריי, "כי הפנים שלך היו נטולות רגש כשראית אותה מדממת על הרצפה. גם עכשיו אין בך טיפת חמלה."

המילים שלו חודרות את השריון שלי כמו סכין שדוקרת נקודת חולשה בתפר שבין החיבורים. הלוואי שלא הייתה בי חמלה. זה כל מה שהתפללתי לו בילדותי, להיות מסוגלת להקפיא את הרגשות ולא רק את שרירי הפנים. להיות מסוגלת לקפוא מבפנים ולא רק מבחוץ. להיות מי שהוא רצה שאהיה.

"כנראה לא צריך לב כדי להיות וטרינרית, אני מקווה שאת לפחות יציבה בחדר הניתוח." 

החום העז מתחלף בקור שמכווץ את הלב שוב. אני דוחפת את טים מעליי ומזדקפת. אין שום דבר על הרצפה שגרם לי למעוד, שום דבר מלבד נעל ה'בלנדסטון' שלו. "הנחת את הרגל בכוונה כדי להפיל אותי?!"

"רק מזכיר לך שפעם את למעלה ומישהו זקוק לעזרתך, ופעם את למטה וזקוקה למישהו שיתפוס אותך."

החצוף אפילו לא מכחיש את זה!

אני פותחת את פי אך לא מצליחה להוציא מילה. בדיוק כפי שהייתי משתתקת בכל פעם שעמדתי מול אבא, או מול...

אני מנערת את הראש. אף אחד לא יגרום לי להרגיש ככה שוב, אף אחד לא ישפיל אותי ככה!

 אני סוטרת לפניו. כף ידי נשרטת במפגש עם זיפיו וצליל הצלפה ממלא את המסדרון השקט. הכעס העצור בתוכי היה כחץ שנורה מקשת ועכשיו המתח בגומייה פחת, השתחרר בדיוק כמוני.

עיניו מתרחבות ומבהירות לי שזו לא הייתה התגובה שציפה לה. לסתו מתכווצת והוא פותח את פיו. אני לא מעוניינת לשמוע מה יש לו לומר. אני מסתובבת בחדות והולכת לכיוון המדרגות.

"לפחות את לא אטומה רגשית לחלוטין," הוא מסנן, "לכעוס את דווקא יודעת."