23

1

23 האחרון היה אתמול. הפרידה.

טפטופי גשם קלים שטפו את המדרכה, אך עבורו לא קלים היו הם, אלא כמטען כבד הורגשו על גופו המתנדנד מן הרוח הקרירה שנענעה אותו ואת הענפים הסמוכים שהשמיעו לחשים של עצבות.

"ששש..." לחשו העלים. "הגיע הזמן ללכת. אז די למילים!"

"נדבר." היא אמרה כאשר כוונתה הייתה שהם לא ידברו יותר. לעולם.

בשעה 23:00 בדיוק נאמרו ביניהם המילים האחרונות ותו לא. הפעם זה סופי. אולי.

ברקע נשמע שקט ארוך. נדמה שהיא וכלבה הנאמן החליפו תפקידים עכשיו, וכעת היא זו שנאחזת ברצועתו של בְּלַ'נְק, הלברדור הלבן. בל'נק, כלבה הנאמן השאיר באותו הערב את 'אשתו' בְּלָ'נְקֶט בבית, וכעת כשהיא מבקשת לחזור לביתה, דווקא זה בל'נק שלפתע מוביל את השיחה. זה היה הוא שהציע לה לקרוא לכלבתה בשם זה מכיוון שהשם המקורי שנתנה לה היה נשמע לו קצת 'משוגע'. 'בלנקט' היא נקראה בזכות היותה רעיה חמה. בגופה החם נהגה לכסות את בל'נק 'בעלה' בכל פעם שהם נחו או נשכבו לישון, כפי שאישה אוהבת ודואגת יודעת לעשות. וכעת, שתיהן מחכות לבל'נק. היא כבר עייפה מהכול ורוצה להמשיך הלאה, אך בל'נק העקשן נשאר מביט בפניהם המוטרדות אשר שודרו אליו בגלים של עצב. כעת, הוא מסרב לזוז ממקומו. המרחק עד למכונית היה קצר, אך זמן ההגעה אליה נדמה שארך כנצח. הוא יכול היה להרגיש שמביטה בו מאחור בעודו הולך רכון ראש על פני המדרכה הרטובה. מבלי שיצטרך להציץ יכול היה לשמוע את נשימותיה המתאמצות בכבדות ואת ליבה הפועם בחוזקה. לרגעים, הרגיש שננטש בשדה הקרב של מלחמת ההישרדות שלהם. היה זה סוף שכולו התחלה. היה זה ה-23 האחרון. לפחות לעת עתה.

(1948)

מרוקו.

זה התחיל עוד הרבה לפני שתמר פגשה באיש שתאהב, אשר לימים ישנה את מצבו המשפחתי ויהפוך הוא לאב... אפילו עוד הרבה לפני שעלתה ממרוקו אל הארץ שהייתה אז כחלום עבור משפחתה הבסיסית, במיוחד עבור אביה... אל ארץ ישראל... ארץ של שמש וחול. היה זה חלומו הגדול. הוא רצה לראות את ארץ הקודש. עבורו הייתה היא הכול.

בבית הספר היהודי שבעיר סְפְרוֹ שבמרוקו למדה תָמוּ שטרית הקטנה על המלך דָּוִד ועל בנו נטול העתיד. ועל כן, אפשר להגיד... שהכול התחיל מדָּוִד. היא למדה על הסיפור הטרגי שיוביל אותנו אל העתיד הפתלתל של לפני ימי הביניים, ויסגור מעגל עם אבשלום ואביו של שנות האלפיים... הסיפור על אבשלום בן דָּוִד אשר מצא את מותו לאחר ששַּׂר צבאו של דָּוִד אביו, הוא יואב בן צרויה שלח יד להַרגו. היה זה מקרה מחריד. הָרַגוֹ לאחר שמצא את אבשלום חסר האונים תלוי בשיערו הארוך בסבכי העץ המסורבלים. הָרַגוֹ בניגוד להוראה שניתנה מראש... הוראה מפיו של המלך דָּוִד... להביא את אבשלום חי ולנערו מכל חטא, כי למרות הכול בנו הוא.

"וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד, מכף רגל ועד קדקודו לא היה בו מום''

לכאב גדול נותר סיפור זה בנפשה של תמו הקטנה... סיפור שלאחריו הבטיחה לעצמה כשיעברו השנים ותהר, היא תקרא לבנה בכורה בשם שליבה בחר.

והינה היא, כבר בת 25. זהו הזמן לעלות ואין בה מנוח. האונייה מחכה. הגיע הזמן לברוח. וכך עשתה העלמה הצעירה... עלתה על 'אָדָנַה' הטורקית, כך האונייה נקראה. אונייה זו תעלה ארצה את תמו היפה. בת רביעית היא לחמישה אחים. שלוש בנות ושני בנים. אדנה גם תביא איתה את בת הזקונים, בת 23 היא אלין הטובה בת הטובים. גם אביהן יעלה ויביא את אשתו, בן 62 הוא גילו. עָמְרַם הוא שמו של ירא השמיים. אֶתִּי, אשתו היא אימן החורגת. בת 55 האישה, אם היא בכלל זוכרת. לא תזכה לעלות ארצה האם המקורית, כי הלכה לעולמה סוֹלִיקַה שטרית. רק בת 6 הייתה תמו כשעזבה האם את בתה אל העולם הבא, אך תמיד תישאר הצדיקה בליבם של משפחתה. מאחור נשארו יוחאי הבכור והאחות השנייה הדסה. ג'ואל, האח השלישי טס לארץ אחרת, וזאת בסיוע אחיו בכורו שדאג לזה הצעיר שמא חלילה ייאלץ להישאר במרוקו המסוכנת. לא כדאי, מיהודים היא מתרוקנת. בן 27 היה בעוזבו.

ושוב אני כאן... חוזר ומזכיר, רביעית מבין חמישה ילדים למשפחת שטרית הצנועה היא תמו הקטנה. רביעית היא, כמעט אחרונה.

ימים קשים עוברים על הרביעייה בהפליגם אל ארץ ישראל. ימי סערה איומים כשגופם מיטלטל וקיבתם מתהפכת מן ההפלגה הקשה. הימים ארוכים. הימים הם שישה.

במהלך ההפלגה פגשה תמו בשתיים, הן בנות גילה. שתי אחיות צנועות וביישניות הן שברחו ארצה ביחד עם אביהן. התיידדה עם השתיים חיש מהר הצעירה, ואף סייעה להן לתרגם את העברית ללא כל תמורה. את האחת חיבבו השתיים מבלי להתבלבל, וסיפרו על אחיהן שגר בארץ ישראל.

"נשמח שתכירו." הציעו האחיות השדכניות.

"אשמח להכיר." ענתה היפה בבנות.

לאחר כארבעה ימי הפלגה עגנה אדנה בנמל האיטלקי. הייתה זאת רק תחנת ביניים, ומייד הגיעו הרוכלים הנחמדים להציע את מרכולתם בעצירה בת השעתיים. בידיהם סלים עם רקמות יפות ובתוכם דברי נוי לעולים ולעולות. 'דְיוּטִי פְרִי' די מרשים. הדיוטי פרי הנייד... של שנות ה-60.

תמו, שבחרה להישאר על האונייה, ויתרה על ההזדמנות לדרוך באדמה האיטלקית וזאת מפאת החשש שאם לא תשוב בזמן, או שמא חס וחלילה יקרה דבר בלתי צפוי, היא עלולה לאבד את הסיכוי היחיד שלה לעלות ארצה, ולכן, העדיפה להיאחז היטב במקומה שמא חס וחלילה אדנה... תהיה כבר איננה.

לאחר כשישה ימי הפלגה קשים ונטולי תלונות וזאת כדי להימנע מן המבוכה האופיינית ל'שטריתים' הצנועים, עגנה הספינה בהצלחה בנמל חיפה, אליו ירדו עשרות המעפילים, אל הארץ שכולה שמש. הם הגיעו אל הארץ היפה.

כשעגנה לה האונייה בנמל העיר הגיעה העת בה האחיות צריכות לקיים את הבטחתן... ולשדך את האח הצעיר. אלא שביישניות הן, ולכן במקומן קראה עלמת החן...

"יוסי?! יוסי?! תביט! הינה... אחיותיך כאן. הגענו!" (הגיע הזמן להתחתן) קוראת העלמה אל עבר האיש שמעולם לא פגשה, והוא... בכלל לא נשאר אדיש.

החליפו השניים דברי שלום וברכה וקבעו להיפגש בשבת הקרובה, ולאחר מכן נפרדו לדרכם עם סימנים של חיבה.

אץ לו רץ לו יוסי מלא ההתרגשות, חסר הסבלנות ולרוע מזלו גם... חסר הזהירות. הוא רץ לספר על היפה מנמל חיפה ואת העומד להתרחש בשבת... בדיוק בשש. בהתרגשות רבה הוא מספר על העולה ממרוקו ועל יופייה הרב...

"היא אפילו יודעת לדבר עִבְרִיץ'." הוא אומר בהתלהבות ובמבטא של מרוקאי פשוט.

אלא ש... לרגע קט לא שִׁעֵר זה 'היוסי' שהתלהבותו תהיה טעותו. והרי שזה חברו הקרוב, ידע להקשיב ממש... ממש... טוב.

שמע זאת החבר הטוב והחל רוקם במוחו מזימה. מזימה בה יוכל להגיע אל העלמה ובעצמו... להקסימה.

רעיון המפגש של תמו היפה עם יוסי בשבת... לא מצא חן בעיני האלמוני, ולכן החליט לעשות מעשה. הייתי אומר שחוצפן הוא במעט. ציפור גדולה לחשה באוזנו הקטנה של העלם המסתורי שצפויה לה תמו להגיע אל משרד הפנים שבאשדוד כבר השבוע... 'והמקור'... אינו ידוע. לפיכך, הגיע האיש אל האזור בשעה די מוקדמת, שם יחכה החשוד עד שתגיע הגברת. לבוש במדי ב' מרשימים הוא ממתין. יש לו את כל הזמן שבעולם. את זאת בהמשך... כולנו נבין.

לבסוף הגיעה לבניין עלמת החן, ולפני שעלתה למשרד ניגש לעברה החייל הבוחן.

"נעים מאוד! שמי מאיר, החבר של יוסי." אמר התמיר. "שמעתי אודותייך. אני מעוניין שנכיר."

מופתעת עומדת מול האיש המוזר, ובנימוס לקוני עונה ש"ממהרת... כבר מאוחר."

פנתה העלמה אל משרדי לשכת העבודה הסמוך, וראו מי שם מחכה... זהו שוב חברו של המיועד הנמוך. כחלופה למפגש עם יוסי הנאמן הציע שתיפגש עִמּוֹ, עם המילואימניק התחמן.

"אחשוב..." היא אומרת, כשלא מתכוונת בכלל.

היא מקווה שיעזוב, כדי לא לפגוע בזה האומלל.

ערב יום חמישי הוא יום חתונתה של שלומית, חברת ילדותה של תמו ממרוקו. בינתיים במשרד הפנים, תמו הספיקה לשנות את שמה ל'תמר' לאחר שהגיע החייל לביקור הקצר.

תמר, שהגיעה לשמוח ולשמח בחתונתה של חברתה, הופתעה לגלות שהוזמן גם כן... מי אם לא... מאיר?!... החייל המעצבן. האם במתוכנן?! או... שבאופן מקרי הוא הוזמן?!

מאיר העקשן ניגש אל הכלה הטרייה ובמסע של שכנועים החל מבקש את עזרתה...

"התסייעי לי בביטול המפגש של תמר עם יוסי החתיך?!" וזאת כי רוצה אותה לעצמו החייל המביך.

לאחר דקות מספר ניגש הבחור אל תמר, ולמרות שלא הספיקה לעמוד על טיבו, מיהר והציע לצעירה שתבחר בו על פני חברו, כך ביקש האיש המוזר. לאחר התלבטות מה הסכימה תמר להצעתו, למרות כאבה. היא לא רצתה לאכזב את זה שממתין, אך בסוף בחרה בזה הגבוה על פני הנמוך המזמין.

כשתמו להן חגיגות החתונה, נסעו לביתם החדש הזוג הנשוי. לבית זה הם מעולם לא הגיעו. כמה שזה הזוי.

שלומית מצאה את מותה בעקבות תאונת דרכים אכזרית ומצערת. שלומית נפטרה ביום חתונתה... רק תמונות חתונה נותרו כמזכרת.

השבת הגיעה ויוסי ממתין ומשתגע מפני שאשתו לעתיד ממאנת להגיע. לאחר המתנה ממושכת הבין יוסי שקרה דבר הקושר אותו אל חברו הקרוב והאכזר, ומייד לאחר מכן נֶדֶר נָדַר.

"עד יום מותי לא אדבר איתו!" כך הבטיח.

והם לא דיברו יותר. עד ליום מותו.

בינתיים, הזמין מאיר המרוצה את תמר לפגישה במַעְבָּרָה דלת האמצעים שבה הוא מתגורר. מאחר ולא היה לו גז, ומים חמים לתה אין, הסכים להצעתה של האישה לריקוד מזדמן.

יצאו השניים העירה לחרוש את רחבת הריקודים... היא למדה זאת כבר במרוקו, אך לא הוא. אז לאן הם הולכים?!

מאיר הגמלוני לא סומן כמלך הרחבה... כמוני כמוהו... זאת בלשון אכזבה. שתי רגליים שמאליות לו וזו אפילו מחמאה, אך ביישן הוא האיש ולא גילה זאת קודם לעלמה.

רוקדים השניים במרכז הרחבה, אך "איני אוהבת את הרעש מסביב... אולי נלך?!" הציעה בנימוס אדיב.

היא מעולם לא סיפרה לבן זוגה המפזז שהסיבה לנטישה הייתה סגנונו המענטז. וכך, מבלי שתפגע בליבו הרגיש, את כישוריו הכוריאוגרפיים העדיפה שיחסוך ממנה האיש הרגיש.

הסכים הבחור להצעתה הנדיבה, ועזבו השניים את המקום באהבה.

'קח לך אישה ובנה לה בית...'