האצולה הנורדית 3 - מלך נורדי

הקדמת המחברת

אומנם יש בדנמרק משפחה מלכותית נחמדה מאוד, אבל חשוב לציין שבסיפור הזה ניצלתי את החירות האומנותית המוחלטת שלי וכל הדמויות והמצבים בדיוניים לגמרי. אשר לשפה, התייעצתי עם דוברת דנית לאורך כל תהליך הכתיבה, אך אם בכל זאת נפלה טעות, היא שלי בלבד.

קריאה מהנה!

פרולוג

אקסל
לפני שנתיים, מדיירה

כל אחד זוכר את הרגע שבו התאהב.

הרגע הזה שבו נדמה כי הזמן מאט, ובפעם הראשונה אתה מבין שאתה לא סתם חי את החיים אלא מרגיש אותם באופן הכי עצום שאפשר. כאילו גילו לך סוד שכל העולם כבר ידע, חוץ ממך.

אולי זה מבט, אולי זו השפלת עיניים פלרטטנית וחיוך שובב אחרי שסיפרת בדיחה ממש גרועה.

אולי זה הרגע שבו אתה סוף־סוף מניח לעצמך להיות פגיע, להיות פצע אנושי פתוח, ובכל זאת עוטפים אותך בשתי ידיים וללא היסוס.

אולי זה נסחט ממך אחרי כמה אורגזמות, כשהסקס והתענוג מצטברים לכדי משהו שהוא מעבר לפורקן גופני, ונהפכים להשתלטות מוחלטת על הנשמה שלך.

אין דרך אחת להתאהב.

האהבה יכולה להשאיר צלקות וסימנים, וכל אחד נופל במלכודת שלה בדרך קצת אחרת.

ואף על פי שיש מגוון דרכים שבהן אפשר להתאהב, יש איזו תחושה ייחודית ומובחנת ברגע שבו אתה מבין שמישהו שאתה אוהב כבר לא מחזיר לך אהבה.

הרגע שבו אתה מבין שהאהבה שהייתה לך איננה, חמקה מבין אצבעותיך כשלא הסתכלת.

זה לא קורה בבת אחת ומצליף ברגע בכל החושים. זאת לא מכת ברק שפוגעת בך, או גל עצום שמתנפץ עליך, או שטיח שנמשך מתחת לרגליך.

זה תהליך איטי וערמומי, ששוקע בתוכך כמו טיפה של דיו בכוס מים, עד שהוא מחלחל לכל פינה בנפשך.

זה כמו פצע שטחי בבטן, והכאב שהוא גורם מופיע לאט־לאט, עד שהוא מוריד אותך על הברכיים, ואתה לא מבין למה לא טיפלת בו קודם.

חשבת שהוא יתרפא מעצמו.

אבל בשלב הזה הלב הפצוע שלך כבר מדמם למוות.

כשאתה יודע שאיבדת את האהבה שלך, אתה מרגיש דבר אחד בלבד.

לא הייתי מאחל את זה לגרוע שבאויביי.

אבל עכשיו, כשאני יושב בכורסה בסלון, ועיניי נעוצות בלהבות האש המרצדות, אני דווקא כן מאחל את זה לאויב שלי.

והאויב שלי הוא אשתי.

האישה שכנגד רצוני התאהבתי בה לפני שנים.

האישה שצדה אותי ורדפה אחריי עד שהסכמתי להיות שלה. האישה שהבטיחה לי שתהיה המלכה המושלמת, ושנגדל יחד את הילדים המושלמים שלנו ושאוכל לחיות איתה את החיים שחשבתי שהחמצתי כשהייתי צעיר.

חיים שבהם אתה מרגיש אהוב.

טעיתי.

אני יודע מה מקומי בעולם הזה. אני יודע שנעשיתי מלך בגיל צעיר מדי, הרבה לפני שהייתי מוכן לזה. אני יודע איך כל זה עובד, ושנישואי אהבה הם מצרך נדיר בקרב בני מלוכה כמונו. ובכל זאת התאכזבתי כשנודע לי על ה... הרפתקאות של הלנה.

הזעם שלי הלך וגבר. שמן למדורה.

האכזבה שלי הוסיפה דלק ללהבות.

אני לא יכול עוד להתעלם מזה.

אני לא יכול להיות האדם הזה, המלך הזה.

אני אמור להנהיג את המדינה הזאת, אבל אני לא יכול להתמודד עם האמת המרה.

אשתי לא אוהבת אותי.

ואני לא חושב שאי פעם אהבה.

הכול היה משחק אחד גדול, שבו רצתה להוריד גבר כמוני על הברכיים, ולהכניס את ראשו לגיליוטינה. היא רצתה את התהילה. היא רצתה את הניצחון.

אני חושב על קלרה ועל פְרֵיָיה, ותוהה מתי הן יבינו שכל מה שהיה ביני לבין אימא שלהן הוא שקר. אני מנסה להיזכר בן כמה הייתי כשגיליתי שההורים שלי שונאים זה את זה. הייתי די צעיר. היה קשה לא להבחין בזה. כשאין אהבה בבית, כשיש שבר במשפחה, פשוט יודעים את זה. אני לא יודע איך מרגיש מי שגדל במשפחה לא מפורקת, אבל אני יודע שאעשה כל מה שאני יכול כדי להבטיח שהבנות שלי לא יגדלו כמו שאני גדלתי.

ולכן אני כאן, באחוזה המלכותית במדיירה.

ממתין לבואה.

חודש אפריל עכשיו, קצת אחרי חג הפסחא, התקופה שבה נהגנו לבוא לכאן יחד ולפתוח את עונת הקיץ. בדנמרק רטוב מכדי להפליג בים, אבל מזג האוויר במדיירה מתחיל להתחמם. הלילות קרים באחוזה, הממוקמת גבוה על מדרונו של רכס ההרים המרכזי, ולכן האח מבוערת. הלנה תמיד התלוננה שאנחנו רחוקים מדי מהחוף אבל מכיוון שרוב הסקנדינבים מבלים כאן את החורפים שלהם, המקום הזה נבחר בזכות הפרטיות והביטחון.

היא לא יודעת שאני כאן.

הייתי מצפה שהיא תדע, אבל לשם כך עליה לדבר איתי על בסיס יומיומי. אנחנו אולי גרים באותו ארמון, אבל כבר לא ישנים באותו חדר.

היא בדרך לכאן ואמורה לנחות בעוד שעה.

בחוץ כבר חושך, השעה שמונה בערב.

אם היא בכלל חושבת עליי, היא בטח חושבת שאני עדיין בנורווגיה, בפגישה עם המלך ארביד, שם הייתי הבוקר. אבל בעודנו באוויר, בדרך חזרה לקופנהגן, אמרתי ליועץ שלי לודוויג ולטייס שאני לא רוצה לחזור הביתה.

רציתי לבוא למדיירה, להפתיע את אשתי.

לא יצאנו לחופשה זוגית ראויה כבר הרבה זמן, ולכן באופן טבעי כולם חשבו שזו מחווה רומנטית.

״אדוני," קולו של לודוויג קוטע את חוט המחשבה שלי. "כבר כמעט שמונה. לשלוח את אדוארד לאסוף אותה?"

אדוארד הוא העובד היחיד באחוזה הזו, ולכן הוא משמש גם כנהג.

אני מסתובב בכיסאי ורואה את לודוויג עומד בפתח, זקוף ונוקשה כתמיד. לודוויג היה היועץ של אבי עד שמת, ועכשיו הוא היועץ שלי. אני אוהב את הזקן, אבל לפעמים הוא יותר מדי רשמי. תמיד לימדו אותי לא להתייחס לעובדים כאל חברים, אבל היה יכול להיות נחמד אם היה לי חבר לפעמים.

״זה בסדר," אני אומר לו. "אני אנהג."

״אדוני?" לודוויג אומר ואיכשהו נראה אפילו עוד יותר גבוה.

אני קם מהכיסא. "אתה לא חושב שזאת תהיה הפתעה גדולה יותר, אם היא פתאום תראה אותי על המסלול?"

״הוד מלכותך, חשוך בחוץ והכביש נוראי, אתה יודע."

״ואתה יודע שכבר הוכחתי את עצמי כנהג."

אני לא מצטנע. בשנות העשרים הפרועות שלי הייתי אחד מנהגי המרוצים הכי טובים בדנמרק. ואז נפצעתי בהתרסקות קשה ובעקבות דרישות מצד הוריי ומצד הציבור, החלפתי את המכוניות בסירות. יש פחות התנגשויות במים, וסיכוי קטן יותר לאבד את יורש העצר.

״זה ממש לא בסדר לתת לך לנהוג. הסיכונים..."

״אבל אני המלך," אני מציין וצועד לקראתו.

הוא נאנח ומשפיל את עיניו אל הרצפה. "בדיוק."

״לא תוכל לעצור בעדי, לודי."

״לא אעשה זאת, אדוני," הוא אומר. הוא מביט בי בחשש. "פשוט... אתה המלך היחיד שיש לנו. תבטיח לי שתיתן לניקְלאס לנהוג בדרך חזרה."

ניקלאס.

אני לא מצליח לכבוש את החיוך החמוץ שעולה על שפתיי. אני טופח על גבו של לודוויג ועובר על פניו.

לאף אחד אין מושג, מה?

או שיש להם מושג והם טובים מאוד בשמירה על סודותיה של הלנה.

גם אני צריך שיהיה לי סוד ביום מן הימים, סוד טוב יותר מהעמדת פנים בנישואים חסרי אהבה.

כי זאת האמת עכשיו. אולי היא הפסיקה לאהוב אותי קודם, אבל אני הפסקתי לאהוב אותה זמן לא רב אחר כך. איך אפשר לתת ללב שלך להמשיך לפעום למען אדם אחר, אחרי שהוא שבר אותו לרסיסים?

אני חוטף מעיל קל מהארון במבואה ויוצא אל הג'יפ העירוני השחור. בדרך כלל הלנה מתעקשת לנסוע ברולס רויס או בלימוזינה, אבל בכבישים המשובשים באי עדיף לנסוע בלנד רובר.

אני נכנס לרכב ומתחיל לרדת בשביל החנייה הארוך, חולף על פני הכרמים המנומנמים של היקב המקומי שלנו ויוצא מבעד לשער.

פתאום נוחת עליי זיכרון עמום. כשהייתי ילד היינו נוסעים לכאן כמשפחה. הייתי רץ בכרמים עם סטלה, אחותי, ומתחבא מהאומנת שלי כשהגיע הזמן ללכת לישון. הייתי כל כך צעיר וכל כך חופשי, כי לא ידעתי מה מחכה לי. לא הבנתי את מלכודת המלוכה, לא הבנתי שלצד הכסף והפריווילגיות יש מחיר נורא שאי אפשר להתעלם ממנו.

טיפחו אותי להיות המלך מיום שנולדתי.

אף פעם לא ידעתי מה זה אומר.

אף פעם לא ידעתי מה זה ייקח ממני.

ידיי מתהדקות סביב ההגה ואני נוהג בחשכה תחת עצי האלון העתיקים. הכביש מתפתל כמו עורק.

אני מנסה לחשוב על מה שאגיד להם.

אבל בכל פעם שהמילים מתגבשות בראשי, הזעם שב ומשתלט עליי.

אז אני נותן למוח שלי להתרוקן ממחשבות עד סוף הנסיעה, עד שכעבור שלושים דקות אני עוצר מחוץ לשדה התעופה. בדרך כלל אני לא נוסע לשום מקום בלי לודוויג, או עוזר מלכותי אחר כמו אדוארד, אבל כמלך אני יכול לקבוע חוקים משלי, והלילה אני צריך להיות לבד. חוץ מזה, אף אחד אפילו לא יחשוד שזה אני מאחורי ההגה בשדה התעופה הפרטי הקטן הזה למרגלות ההרים.

אני משאיר את המנוע דולק ומציץ באחד מהמטוסים הפרטיים הקטנים שלנו. הלנה וניקלאס מתרחקים מהמטוס. היא צועדת מעט לפניו, כדי לשמור על מראית עין. בינתיים.

הם יוצאים מבעד לפתח בגדר הרשת והלנה רואה את המכונית.

אבל כשהם מתקרבים היא מאיטה ומצחה מתכווץ ככל שהבוטוקס מאפשר לה. מתחיל טפטוף והגשם מטשטש את מה שהיא יכולה לראות מבעד לשמשה הקדמית. היא יודעת שזה אני.

אני יוצא מהמכונית ומהנהן אליה ואל ניקלאס.

המבט על פניה שווה הכול. הלוואי שהייתי פחות קטנוני ולא הייתי מתמוגג כל כך מרגעים כאלה, אבל זה נכון. היא מסתכלת עליי באכזבה טהורה כי היא מבינה שעכשיו לא תוכל להזדיין עם ניקלאס כל החופשה. אחר כך מגיע הפחד. הפחד להיחשף, הפחד שאני יודע משהו — אחרת למה אני כאן?

״איך הייתה הטיסה שלכם?" אני שואל אותם בקול יציב וקליל. מדהים כמה אני טוב בזה. רק לעיתים נדירות תווי הפנים שלי מסגירים את השאול שבו אני שרוי.

״מה אתה עושה כאן?" הלנה שואלת וקולה נשמע כמו לחישה בלי אוויר.

אני ממשיך לחייך חיוך מזויף ומצביע על המכונית. "רציתי להפתיע אותך. לא יוצא לנו כמעט לבלות זמן יחד. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היינו כאן. בדרך כלל את כאן עם ניקלאס, רק את והוא, נכון?"

כשאני אומר את שמו מבטי ננעץ בעיניו ואני חייב לשלוט ככל יכולתי בזעם המשתולל בתוכי. רק מלהביט בו הדם שלי רותח. הוא הרבה יותר צעיר ממני, בתחילת שנות השלושים לחייו, ויש לו עיניים חלולות וחיוך מרושע שלא נפרד משפתיו. רוב הזמן הוא לא מרבה לדבר ונראה צייתן מאוד. אבל אני לא טיפש. הוא אולי מעמיד פנים שהוא משרת נאמן, אבל הוא יהיה הראשון שיזרוק אותי לכרישים. לעזאזל, הוא הכריש.

הלנה רק מהנהנת. היא אפילו לא יכולה לחייך. היא נכנסת למושב האחורי ואומרת לניקלאס לנהוג.

״אני נוהג," אני אומר. "ניקלאס עייף מהנסיעות, אני בטוח."

״אין בעיה," הוא משיב, אבל אני מסלק אותו בהינף יד ונכנס למושב הנהג. אני נותן להם להחליט איפה לשבת.

בחוץ מתחזקת הרוח וטיפות גדולות יותר של גשם מצטברות על השמשה הקדמית. הן מוארות באור הקלוש של האנגר המטוסים. הדם הולם באוזניי בקצב קבוע. בום, בום, בום.

לבסוף הלנה נשארת במושב האחורי וניקלאס בוחר במושב הנוסע. אולי היא כל כך רגילה שמסיעים אותה ממקום למקום עד שישיבה מלפנים נראית לה בלתי־הולמת, או שהיא עד כדי כך לא סובלת אותי. כנראה גם וגם.

הנסיעה שקטה. אני צריך להתאמץ כדי לפתוח בשיחה, לשאול על הבנות, לשאול על מזג האוויר. אני יודע שדודה שלי מיה מטפלת בקלרה ובפרייה עכשיו, אבל זה מצחיק כמה מעט הלנה יודעת. או אולי זה לא מצחיק בכלל. אולי זה עצוב.

הלב שלי מתכווץ לקראת מה שאני עומד לעשות עכשיו.

איך אני הולך להרוס את הכול.

אני יודע מה אבא שלי היה אומר.

אני יודע שהוא היה אומר לי שאהבה היא לא חלק מהעסקה. פאק, הוא זה שהזהיר אותי מההתחלה בקשר להלנה ואמר לי שהתאהבות נעורים היא אף פעם לא כמו שהיא נראית. רק בגלל זה היססתי לגביה מלכתחילה. אבל היא הייתה יפה ומסורה כל כך, וגרמה לי להרגיש כמו מלך עוד הרבה לפני שנכנסתי לתפקיד.

זה התפקיד שלי, להעמיד פנים. זה כס המלכות שעליו אני יושב, והוא מגולף משקרים, זה דורי דורות.

אבל לא עוד.

המחשבה ההגיונית האחרונה שעוברת לי בראש היא על הבנות שלי ואיך העולם שלהן יהיה הרבה יותר מאושר אם רק אמשיך להעמיד פנים עוד ועוד.

אני צריך לעשות את זה למענן.

אני צריך לעשות הכול למענן.

אבל זה לא עוצר את המילים שיוצאות לי מהפה במאמץ.

״אני יודע עליכם," אני אומר.

אנחנו בערך באמצע הדרך לארמון, הכביש מתפתל בעלייה, הגשם מכה בפראות בפנסים הקדמיים.

לפי חוסר התגובה שלהם אפשר לחשוב שהם לא שמעו אותי, אבל גופו של ניקלאס מתקשח מעט. אני בוחן את הלנה במראה האחורית אבל בקושי רואה את הפרופיל שלה. נראה שהיא בוהה החוצה בחשכה.

אני לא מופתע. הכחשה היא המילה האהובה עליה.

״שמעתם אותי," אני אומר שוב. "אני יודע."

סוף־סוף ניקלאס אומר משהו. "יודע מה, אדוני?"

אני צוחק צחוק חורך. "אדוני? באמת? אתה מעמיד פנים שאתה מכבד אותי כמלך אבל בעת ובעונה אחת פוגע בכבודי כשאתה מזיין את אשתי."

״אקסל!" הלנה צועקת. "מספיק עם השטויות. אתה משוגע!"

״משוגע? אני לא משוגע. ואני גם לא מטומטם. כולם יודעים, הלנה. כולם. אני מניח שהייתי האחרון לדעת, ואולי בגלל זה את חושבת שאני משוגע, אבל כולם יודעים שאת זונה שקרנית."

״איך אתה מעז?" היא מתרתחת. "טיפש משוגע וקנאי."

החיוך שלי חומצי. "אני מעז. אני מעז כי אני כבר לא הטיפש. סוף־סוף אני יודע את האמת ואני כבר לא יכול להתעלם ממנה. אני לא יכול להמשיך להעמיד פנים." ואז אני מרגיש שמשהו בתוכי נשבר. הבגידה. הלב השבור שלי, שלעולם לא יתאושש. "את לא מרגישה כמוני?"

״אני לא מדברת איתך על זה," אומרת הלנה ומסיטה את מבטה. היא משלבת את זרועותיה ונושפת בכעס. "אם בשביל זה טרחת לבוא לאסוף אותי, פתחת במלחמה הלא נכונה כי אני פאקינג אהרוס אותך. אתה שומע? אני אהרוס אותך ואקח לך את כל מה שאתה אוהב. אפילו את הבנות."

״בת זונה!" אני צורח והולם באגרופיי על ההגה. המכונית כמעט יורדת מהכביש. "לא אכפת לך משום דבר, מה? רק מהדימוי המחורבן שלך! רק ממה שאת יכולה לקחת! כל מה שעשית כל החיים שלך זה רק לקחת, לקחת, לקחת!"

״אקסל, בבקשה," אומר ניקלאס וקולו מתגבר ונעשה לחוץ.

״בבקשה?" מבטי ננעץ בו מייד לאחר שאני מחזיר את המכונית לנתיב. "בבקשה? הנימוסים שלך לא יעזרו. שום דבר מכל זה לא מזיז לך. אתה מזיין אותה רק כי אתה חושב שזה ירגיז אותי, שתיקח את מקומי. אבל נחש מה? היא תזרוק אותך בדיוק כמו שהיא זרקה אותי! אתה חושב שאני איזה קורבן חד־פעמי? איזה טיפש שהיא הצליחה לעוור? היא רדפה אחריי מההתחלה! היא העמידה פנים שהיא רוצה אותי, העמידה פנים שהיא אוהבת אותי, והכול רק בשביל הכתר. עכשיו הוא שלה. עכשיו הכתר שלה והיא מעמידה פנים שהיא רוצה אותך, רק כדי להראות לכולם שהיא כלבה שטחית ושקרנית!"

״אתה לא תדבר עליה ככה!" צועק ניקלאס ותוקע לי אגרוף בזרוע בניסיון להגיע לפנים שלי. עכשיו אני יודע שפגעתי בעצב חשוף. אי אפשר להסתיר אהבה כשעולבים בה ומאיימים עליה. הוא חושב שיש ביניהם משהו אמיתי. מי הטיפש עכשיו?

״ניקלאס!" צועקת הלנה, פותחת את חגורת הבטיחות שלה ומשחילה את עצמה בין המושבים בניסיון להפריד בינינו. "תפסיקו!"

״אבל הוא יודע, הלנה!" אומר ניקלאס בקול מיוסר. "הוא יודע, כולם יודעים. זה נגמר. זה הסוף."

״זה לא הסוף," היא צולפת, ואני שומע את הבהלה בקולה כשידיה סוטרות לזרועי. "אוי, פאק, אוי, פאק."

״פאק. בדיוק!" אני צועק. "כמה זמן זה נמשך? כמה זמן את בוגדת בי? בוגדת במשפחה?"

״תפסיק לזיין את השכל," היא מתיזה. "לא בגדתי בך. שנינו יודעים שאף פעם לא אהבת אותי. התחתנת איתי כי היית חייב."

״אני אהבתי אותך!" אני שואג. אני לוחץ על ההגה כל כך חזק שהייתי יכול לשבור אותו לשניים. "אהבתי אותך כל כך שחשבתי שאם האהבה שלנו תיגמר, זה יהיה סוף העולם. והאהבה שלנו באמת נגמרה והעולם לא בא אל סופו. גיליתי שהכול היה שקר."

״לך תזדיין," היא אומרת ונשענת לאחור. "כאילו לא נתתי לך מה שרצית, ילדים, כאילו לא הייתי המלכה המושלמת. נתתי לך כל מה שרצית."

״גם את רצית את זה! כס המלכות, הכתר, זה הדבר היחיד שהיה חשוב לך מההתחלה. ועכשיו זה שלך. עכשיו את המלכה ואותי את זורקת לצד הכביש לטובת משרת מזדיין. גבר שאמור לצחצח לך את הנעליים, לא לזיין לך את הצורה. אבל שנינו יודעים שהסטנדרטים שלך די נמוכים."

״חתיכת מזדיין!" צועק ניקלאס, מזנק עליי ומנסה שוב להכניס לי אגרוף.

הוא חובט בי ואני מתכופף והכביש מתעקל שמאלה בחדות ואני לוחץ על הבלמים ומסובב את ההגה כמו המקצוען שפעם הייתי. אבל אף על פי שפנייה מהסוג הזה לא מטרידה אותי, הכביש רטוב אחרי כמה שבועות של יובש והגשם לא מחלחל לאספלט.

הכביש חלק והמכונית מתחילה להסתחרר.

בתוך שנייה אני שוכח למה אנחנו רבים בכלל.

אני שוכח מהבגידה.

אני שוכח שכל חיי לא שנאתי ככה שני אנשים.

כל מה שאני יודע זה שאנחנו מחליקים מהכביש.

כל מה שאני יודע זה שאם לא אשתלט על המכונית, נעוף מהכביש ונצנח אל התהום.

אני מפמפם את הבלמים ומסובב את ההגה ועושה כל מה שלמדתי במרוצי המכוניות ואני מתרכז, כאילו זאת רק עוד פנייה במסלול.

אבל הג'יפ לא מתנהג כמו מכונית מרוץ.

והכביש לא מתנהג כמו מסלול מרוצים.

והנוסעים שלי הם לא נווטים.

כולם צורחים כשהג'יפ טס קדימה, מסתחרר בפראות ויורד מהכביש שהשוליים בו צרים מאוד.

לרגע אחד אנחנו באוויר.

ואז אנחנו מתרסקים.

אנחנו קורסים. אני מרגיש כאילו אלפי קילוגרמים של פלדה עוטפים אותי.

ואז אנחנו מתהפכים.

שוב, ושוב.

ושוב.

בום.

ושוב.

בום.

ושוב.

אני לא יודע מה למעלה ומה למטה.

חגורת הבטיחות מתחפרת על קנה הנשימה שלי, חותכת אותי במותניים, וגופה של הלנה חולף מולי.

אני שולח יד לתפוס אותה ושורט אותה לכל אורך הרגל. אצבעותיי מנסות לשווא להיאחז בה.

אבל זה מאוחר מדי.

היא נזרקת דרך השמשה הקדמית.

זכוכיות מתנפצות ונושרות כמו גשם ואז הכול שחור.

אני שוקע לתוך השחור הזה. ריק. המקום שבו חיים חטאיי, מחכים לי במעמקים.

ואז חולפים עידנים, מאות שנים, דקות...

אני מרגיש גשם על פניי.

הראש שלי עומד להתפוצץ.

הכול חוזר אליי.

אני משתנק ומרגיש לכוד כמו חיית פרא.

אני מגשש אחר חגורת הבטיחות שלי ופותח אותה. גופי צונח, נפילה חופשית, נזרק על תקרת המכונית שעכשיו היא הרצפה ואני כמעט מאבד שוב את ההכרה. הג'יפ נחת על הגג.

הלנה.

אני רואה את התמונה שלה, חולפת ועפה על פניי כמו צל של רוח רפאים בלילה, נשמה שמנסה לברוח מהעולם שבו אני חי אל עולם אחר. זה לא היה חלום. זה לא היה סיוט.

אני מרים את הראש, מציץ בניקלאס ששוכב במהופך חסר הכרה.

אני צריך לבדוק מה איתו. אני אבדוק מה איתו, גם אם זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

אבל קודם כול אני חייב למצוא את הלנה.

הלנה.

אני זוחל החוצה מהג'יפ ושברי הזגוגיות של החלונות חותכים את ידיי ואת רגליי.

נחתנו במדרון, הרחק מהכביש. אור הפנס שלי נבלע בעצי האלון שמקיפים אותנו מכל הכיוונים. המכונית נעצרה על טלאי של שיחים נמוכים וסלעים.

״הלנה?" אני קורא, מפלס דרך בין הסלעים, מנסה לא ליפול. אני מרגיש שהברכיים שלי עומדות לקרוס בכל שנייה. "הלנה!"

אין כלום. אין כאן שום דבר מלבד הגשם והחמימות הרכה שזולגת במורד זרועותיי ורגליי ופניי. אולי זה דם.

אני שומע אנחה ומנסה לרוץ וכמעט נופל כמה פעמים. אני רואה אותה, חמישה מטרים מהג'יפ. היא שוכבת על הבטן, על סלע. פניה מכוסות בדם, כמו רעלה.

״הלנה!" אני קורא, יורד על ברכיי ומתעלם מהכאב שמפלח את גופי. "אני כאן."

״ניקלאס," היא מצליחה לומר ומבטה נעוץ בי בעוצמה כזו שאני מבין שזה לא הזמן להתווכח. "איפה ניקלאס?"

אני בולע רוק אבל לא ממש מצליח. יש לי סלעים בגרון. "אני כאן," אני אומר שוב. "אקסל. אני כאן."

אבל אין שום נחמה בעיניה. אם כבר, מבטה נסוג בפחד.

ואז היא נסוגה מהחיים.

אני כורע על ברכיי לצד אשתי, מדמם, אולי גוסס, ובסופו של דבר אני רק רוצה שהיא תראה אותי כמו שאני, שתראה אותי באמת.

אבל היא רואה רק אותו.

היא רוצה רק אותו.

ואני כבר לא יכול להאשים אותה. כי מגיע לה לקבל את מה שהיא רוצה.

כי אתה לא מבין עד כמה החיים יקרים והפכפכים עד שאתה רואה אותם נגמרים לך מול העיניים. אתה לא יודע כמה קטנוניים ושטותיים הרגשות המטומטמים שלך עד שאתה מאבד מישהו.

ברגעים שקדמו לרגע הזה לא רציתי דבר מלבד נקמה ואהבה ומיליון דברים שהלנה לא הייתה יכולה לתת לי.

עכשיו, כשהיא מתה מול עיניי, הדבר היחיד שאני רוצה זה שהיא תהיה מאושרת.

הדבר היחיד שאני רוצה זה שהיא תחיה.

״אני מצטער," אני לוחש אליה ומחזיק את ידה חזק, כל כך חזק, והדמעות זולגות במורד פניי.

הן מתערבבות בגשם.

הן ממלאות את הלב שלי.

היא מתה.

אני מת.

אני חי ואני מת בנשימותיה האחרונות.

מי שהייתה אהובתי. מי שהייתה אשתי.

עולמי השתנה לעד.

 

1

אורורה
ההווה, ספטמבר

כשהגשתי מועמדות לתפקיד לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. אם כבר, התלבטתי אם בכלל למלא את הטופס. בדיוק סיימתי שנתיים עבודה כמטפלת של אטיין בורגאר, ואחרי שהעריץ הצרפתי הקטן עשה כל שביכולתו על מנת להביס אותי, התחלתי לחשוב שאולי כדאי שאקח הפסקה קצרה מהמקצוע. בשבע השנים האחרונות הייתי אוֹפֶּר, ואז מטפלת, אצל כל מיני משפחות ברחבי אירופה. אבל אפילו אדם אופטימי ובעל תושייה כמוני יכול להישחק קצת, והכמיהה לעשות משהו חדש היא שהובילה אותי לטוס מעבר לים מלכתחילה.

אבל אף על פי שהרשיתי לעצמי לבחון אפשרויות עבודה אחרות (ללמד אנגלית? להיות מורה פרטית? לקבץ נדבות ברחוב בתחפושת של מארי אנטואנט?) ברגע שפניתי לחברת ההשמה ואמרתי להם שאני רוצה שינוי, היועצת שלי, אָמֵלי, מייד סיפרה לי על המשרה.

"זה בקופנהגן," אמרה והקפיצה את גבותיה, כאילו שקופנהגן מפתה יותר מפריז.

"תקשיבי, אמלי," אמרתי לה ועברתי מהצרפתית החלודה שלי — לפי הסטנדרטים שלהם — לאנגלית. אני מאשימה את המבטא האוסטרלי. "האמת היא שחשבתי אולי לנסות משהו אחר."

היא בהתה בי בעיניים חלולות.

המשכתי. "חשבתי לא להיות מטפלת או אומנת. או שום דבר כזה."

היא נשכה את שפתה לרגע בגבות מכווצות. "Pourquoi? למה?"

משכתי בכתפיי. "לא יודעת, אטיין היה..."

"נכון, הוא היה פרחח ואבא שלו היה קריפ. אבל עשית עבודה טובה ועזבת ברגע שיכולת. לא כולם כאלה. את יודעת את זה."

"אני יודעת, אבל אולי אני יכולה לעשות משהו... אחר."

היא הנידה בראשה והחזירה את מבטה אל מסך המחשב. "לא, את לא יכולה. באת לכאן לחפש עבודה ושלחנו אותך לארבע משפחות מאז. זה מה שאִפשר לך להישאר באיחוד האירופי ולעבוד כאן. את מטפלת טובה, אורורה. האנרגיה שלך מידבקת, כמו שאומרים. ובגלל זה התפקיד הזה כל כך מתאים לך." היא הדגישה את דבריה בלחיצה על כפתור העכבר שלה.

פתאום כל הכיוונים החדשים והשונים וכל החיים הקטנים שיכולתי לחיות נעלמו מראשי והותירו רק ענן של אבק. "טוב," אמרתי באנחה ומרחתי על עצמי חיוך. "במה מדובר?"

"Alors." היא חייכה בערמומיות. "אז ככה, מדובר במשפחה חשובה מאוד בדנמרק. העבודה היא לשנה בתור התחלה. שתי בנות, בגילאי חמש ושש. האבא... רווק."

אב יחידני? זה חדש. "איפה האימא?"

"מתה," היא אמרה. אני זוכרת את המבט על פניה, כאילו הכירה אותה אישית. "כל כך חבל. אז מן הסתם האבא צריך קצת עזרה."

היא נתנה עוד כמה פרטים, אבל לא יותר מדי. לא מספיק כדי לחשוף הכול. אמלי הרי הכירה אותי ואהבה אותי וידעה שאני מתאימה למשפחות מסוימות. האנרגיה המידבקת הזאת או מה שזה לא יהיה. אבל היה ברור שהיא מוכרחה לשמור את הקלפים קרוב לחזה עד לרגע האחרון.

סבב הראיונות הראשון התקיים בבית קפה סתמי ליד מלון פנינסולה. המראיינת הייתה מיה, אישה מעודנת מאוד בשנות השבעים לחייה בעלת עור חלק במידה מעוררת קנאה ושיער בצבע בלונד־כסוף, קלוע בצמה ארוכה. הופתעתי לראות אותה — בדרך כלל ההורים מראיינים אותי, וחשבתי שבמקרה הזה לפחות האב יבוא לפגוש אותי. מיה אפילו לא הייתה מטפלת לשעבר.

לא לגמרי הבנתי מה תפקידה במשפחה, וגם השאלות שלה היו מוזרות. לא למדתי כלום על הבנות חוץ משמותיהן — פרייה וקלרה — אבל נשאלתי הרבה מאוד שאלות על עצמי. על ההתנהגות שלי. על הגינונים שלי. על תפיסות העולם שלי. זה היה ריאיון, אבל הוא לא דמה לריאיון עבודה. הרגשתי שהיא רוצה לבדוק אם אני אדם הגון. אולי אפילו מהוגן.

לא הייתי בטוחה אם עברתי את המבחן.

אני לא מגיעה משושלת מהוגנת במיוחד.

כעבור יומיים אמלי התקשרה. היא רצתה לפגוש אותי מחוץ לבוטיק קְלוֹאֵה ברחוב אונורה, וחשבתי שהמיקום מעט מוזר כי זהו רובע יקר מאוד בפריז ורחוק מהמשרד שלה.

מצאתי אותה שם, מעשנת סיגריה.

"מה קורה?" שאלתי אותה.

עיניה נורו מצד לצד, כאילו היא מפחדת שעוקבים אחרינו. ואז היא הנהנה. "בואי איתי."

מבולבלת, פניתי אחריה לרחוב צדדי עד שהיא נעצרה ליד קיר. עיניה עדיין בחנו את הסביבה ועמדתי לשאול אותה אם היא בסדר, ואז היא אמרה, "את צריכה לטוס לקופנהגן מחר."

"מה?" עד לאותו בוקר אמלי לא אמרה לי שום דבר על התפקיד. חשבתי שלא התקבלתי.

היא לקחה שאיפה מהירה מהסיגריה שלה. "התראה קצרה. אבל הם רוצים שתכירי את הילדות. אם זה יסתדר, המשרה שלך. נראה שמיה התרשמה ממך. או שנכנס לה משהו לעין."

"פגשת אותה?"

"היום. אכלנו צהריים בהמשך הרחוב."

"למה היא עדיין בפריז?"

"נראה לך שהיית המועמדת היחידה?"

לא חשבתי על זה.

היא חייכה אליי בשעשוע. "היית המועמדת היחידה שלי. אבל היא ראתה עוד כמה מועמדות ממקומות אחרים באירופה. כולן פגשו אותה כאן, במיקום מרכזי. לפחות זה מה שהיא אמרה. גרמניה, אוסטריה, בלגיה. באנגליה היא כבר הייתה. ובדנמרק, כמובן."

"לא יכול להיות שכל כך קשה למצוא מטפלת... למה היא מחפשת בכל היבשת?"

החיוך של אמלי התרחב. "כי לא קל למצוא מישהי שמתאימה למשפחת המלוכה."

ורק אז סוף־סוף נודעה לי כל האמת על התפקיד.

אני לא אהיה מטפלת של סתם איזו משפחה עשירה או מכובדת.

אני אהיה המטפלת של משפחת המלוכה המזדיינת.

ובגלל זה אני עכשיו על טיסה לקופנהגן ומנסה כמיטב יכולתי לשמור על קור רוח. זה לא עוזר שאנחנו כל הזמן נכנסים לכיסי אוויר והאישה לידי תופסת את מחרוזת התפילה שלה בכל הכוח וממלמלת תפילה נואשת באיטלקית.

אני מנסה להסיח את דעתי מרכבת ההרים שמשתוללת לי בבטן ועוברת על ממצאי התחקיר שערכתי בדקה התשעים על דנמרק ועל משפחת המלוכה הדנית. היו לי רק עשרים וארבע שעות לפני שעליתי לטיסה ולא הייתה לי שום כוונה להגיע לא מוכנה לארמון המלכותי המחורבן.

דנמרק תמיד הייתה מדינה שרציתי לבקר בה ואני אוהבת לעשות תחקירים בשביל הכיף, אז למזלי כבר ידעתי כמה דברים על המדינה, אבל לא ידעתי שום דבר על משפחת המלוכה.

אבל עכשיו שאני יודעת, נראה שההיסטוריה של המשפחה המלכותית די מבולגנת.

המלך אקסל בן ארבעים והוא אחד המלכים הצעירים ביותר בהיסטוריה הלא רחוקה.

הוא בנם הבכור של המלך פליקס והמלכה ליווה, ואחותו הצעירה היא הנסיכה סטלה. הוא ירש את הכתר אחרי שאביו מת מהתקף לב לפני ארבע שנים. המלכה האם לא חזרה לעצמה מאז, והיא מבלה את רוב זמנה באשפוזים מכל מיני סיבות שאין עליהן תמימות דעים באינטרנט.

אבל הטרגדיות בחייו של המלך אקסל לא נעצרו שם.

לפני שנתיים אשתו, המלכה הלנה, מתה בתאונת דרכים באי מדיירה, שם המלך והמלכה נפשו, ואקסל נשאר אב יחידני לבנותיהם, קלרה ופרייה. מאז הלוויה הציבורית מאוד, הבנות בקושי נראו בפומבי, וגם הופעותיו הציבוריות של אקסל היו מועטות.

אומרים שהמלך מוכה יגון, ואפשר להבין אותו. יתרה מזאת, כל המדינה עדיין באבל. כי מרגע שנהפכה לנסיכה, פעמים רבות השוו את המלכה הלנה לנסיכה דיאנה. לא מפני שהייתה נסיכה עממית. להפך, המלכה הלנה הייתה בת החברה הגבוהה ומוצאה משושלות אצולה דנית ושוודית... אבל היא הייתה נדיבה מאוד, מהממת, אופנתית ושנונה, והעם הדני פשוט השתגע אחריה. אולי לא ידעתי הרבה על משפחת המלוכה הדנית, אבל זכרתי את הכותרות על הנסיכה הלנה.

אז כן. לא רק שאני נוסעת עכשיו לארמון המלוכה המחורבן כדי לפגוש את כולם, אלא שאסור לי גם לשכוח את כל מה שהמשפחה הזאת עברה. הילדים שטיפלתי בהם בעבר חוו דרגות שונות של קושי ובעיות (אל תתחילו בכלל לדבר על אטיין), אבל אף אחד מהם לא היה צריך להתמודד עם אבל, מעבר למוות של דג זהב.

אבל אני, לעומת זאת... אפשר לומר שאני מכירה את הנושא מקרוב.

הנחיתה הקשה של המטוס מנערת אותי, תרתי משמע.

האישה שלידי מפסיקה להתפלל ואני מציצה מבעד לחלון ורואה את המסלולים בנמל התעופה של קופנהגן.

הגעתי.

הבחילה מכה בי כאילו אנחנו שוב באוויר.

מה שמוזר הוא שאף על פי שלפני כמה ימים חשבתי להאט את הקצב, לעשות כל דבר אחר, לשנות כיוון בחיים, עכשיו אני סומכת על כך שאתקבל לעבודה הזאת.

אני לא מעודנת. אין לי שום עניין במשפחות מלוכה.

אין לי שום סיבה לחשוב שאני בכלל מתאימה לתפקיד. תמיד הנחתי שאנשים שעובדים עם משפחת מלוכה — ובמיוחד אם הם מטפלים בילדים — צריכים להגיע משושלת אצולה כלשהי. אלוהים אדירים, אני מקווה שלא אצטרך לספר על הרקע שלי כי אני די בטוחה שבתוך שנייה אחת יראו לי את הדלת.

ואף על פי כן, אם אתקבל לעבודה הזאת, אני כבר יכולה לראות אילו דלתות היא תפתח בפניי, איך העתיד שלי יתרחב, ואיך אוכל סוף־סוף להגשים מטרה שחמקה ממני עד עכשיו.

אם אתקבל לעבודה, כמובן.

אם גדול מאוד.

כשהמטוס נעצר אני חוטפת את מזוודת הטרולי הקטנה שלי מתא האחסון העליון וצועדת לאורך המעבר. המשפחה המלכותית שילמה על הטיסה שלי, וזה היה נחמד מאוד מצידם. אני חוסכת כבר שנים אז יכולתי לשלם בעצמי, אבל אני זהירה עם כסף.

באולם הנוסעים הנכנסים אני רואה את מיה עם גבר, בטח הנהג, שעומד בדום מתוח לצידה. כמו בפעם הקודמת, שערה קלוע בצמה והיא לבושה בפשטות ובצבעים כהים.

קדימה.

"שוב שלום," אני אומרת לה ומושיטה את ידי. "תודה רבה על ההזמנה."

מיה לוחצת את ידי בביטחון ומחייכת באיפוק. "בואי איתי," היא אומרת במבטא כבד, מסתובבת ומתחילה ללכת כשהנהג לצידה.

טוב. אולי היא הזמינה אותי לריאיון שני, אבל אנחנו בוודאי עוד לא החברות הכי טובות. זה בסדר. עם הזמן אוכל להקסים אותה.

אם יהיה לך זמן, אני מזכירה לעצמי. תחשבי לפני שאת מדברת.

אני יוצאת בעקבותיהם היישר אל המקום שבו ממתינה לימוזינה שחורה והנהג לוקח את המזוודה שלי ומכניס אותה לתא המטען ואז פותח את הדלת האחורית. מיה מהנהנת אליי ונכנסת למכונית וגל של התרגשות עובר בי. לא שמעולם לא הייתי במכונית פאר כזאת, אבל אני קצת חוששת שהשניים האלה הולכים לזרוק את הגופה שלי לתעלה מחוץ לארמון. גם אחרי כל התחקיר שערכתי לא הצלחתי לאסוף שום פיסת מידע על מיה.

יש לי דחף חזק לשאול אותה על עצמה, במיוחד מכיוון שהיא והנהג לא מדברים כלל כל הדרך. אני אוהבת לדבר, בעיקר כי אני סקרנית וגם כי אני לא סובלת שתיקות מביכות.

אני בוהה במיה ומנסה להבין מה הקטע שלה.

היא בוהה בי בחזרה בגבה מורמת.

שיט, אני כבר עושה שטויות מביכות. אני באמת נוטה לבהות באנשים, אבל זה מתוך סקרנות, לא חוצפה. אפשר ללמוד הרבה על אנשים אם מסתכלים עליהם ולא אומרים מילה.

למרבה הצער, לפעמים יש לי בעיה עם החלק של השתיקה.

"אני מתארת לעצמי שיש שאלות שאת רוצה לשאול אותי," אומרת מיה כעבור רגע.

"כן," אני אומרת. "כאילו, לא הייתה לי הזדמנות לשמוע מה התפקיד שלך בכל זה."

"התפקיד שלי?"

אני נושכת את השפה ותוהה אם זה היה חטטני מצידי. "כן. את... עובדת אצל משפחת המלוכה?"

"אני אחותה של המלכה," היא אומרת בנוקשות. "המלכה האם."

אני כבר יודעת שהתואר מגיע מנישואים והוא לא זכות מלידה, ולכן מיה היא אחותה של המלכה ליווה — כלומר, דודתו של המלך אקסל. "אני מטפלת בעניינים האלה מטעם הוד מלכותו."

אני מהנהנת. "זה בטח לא קל. למצוא מישהי."

"לא," היא אומרת. "זה לא קל. מאז שהלנה מתה היו לנו מטפלת או שתיים אבל הן לא התאימו."

"זאת תהיה חוצפה מצידי לשאול מה קרה?"

היא קופצת שפתיים ובוחנת אותי במבטה. "זאת חוצפה," היא אומרת אחרי רגע של בחינה מדוקדקת. "אבל אני ארשה את זה." היא נאנחת, מביטה מחוץ לחלון ואני רואה שהיא מנסה למצוא את המילים הנכונות. "כמו שאת ודאי יודעת, הרבה דברים עברו על המשפחה בארבע השנים האחרונות. קודם המלך, אבא של אקסל, הלך לעולמו... ואז אחותי היקרה ליווה... היא לא חזרה לעצמה מאז. אקסל נחת על כס המלכות הרבה לפני שהיה מוכן, ופחות או יותר איבד את שני ההורים שלו בבת אחת. ואז קרתה תאונת הדרכים והלנה... את מבינה, לפעמים הוא אדם קצת קשה."

יש לי תחושה שנשים מכובדות כמו מיה משתמשות בצירוף "אדם קשה" כשהן רוצות לומר "מניאק," אבל ימים יגידו.

"הסתדרתי היטב עם אנשים בעלי כל מיני תכונות אופי," אני מרגיעה אותה. כולל אבא של אטיין שהתחיל איתי בוקר צהריים וערב. הנבלה היה רק חלק מהסיבות שבגללן התפטרתי מהעבודה הקודמת שלי. "אני יכולה להתמודד עם הכול."

טוב, חוץ מהטרדה מינית ופרחחים שמנסים לשרוף לי את השיער.

היא מחייכת בשפתיים חשוקות. "זאת אחת הסיבות שבגללה רציתי לראות אותך שוב. שתי המטפלות האחרונות היו רכות מדי, רגישות מדי, והן לא עמדו בלחץ. מה שהמלך צריך, ומה שהבנות צריכות, זה מישהי עם עור של פיל ועצבים של ברזל. מישהי שאצלה הכול נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, ככה אומרים, לא?"

"כן."

"את חושבת שאת יכולה להתמודד עם כל זה?"

"בהחלט."

"Godt," היא אומרת ומשלבת את זרועותיה בחיקה. "טוב," היא מבהירה, ואני מבינה שכדאי שאתחיל ללמוד קצת דנית.

אנחנו לא מדברות במשך כל שאר הנסיעה אבל זה בסדר גמור מבחינתי כי תשומת הלב שלי מופנית כולה לרחובות קופנהגן. עדיין לא ביקרתי בצפון אירופה, כך שזאת ההצצה הראשונה שלי בכל מה שהוא ויקינגי ו"הוּגֶה," המילה של הדנים לכיפי ונוח וחמים.

עד כה קופנהגן עונה על כל הציפיות הסקנדינביות שלי. היא פשוט מקסימה, עם רחובות אבן בין בניינים צבעוניים בגווני צהוב, ורוד וירוק, ואני נשבעת, האנשים כאן הכי סקסיים שראיתי מימיי. רובם גבוהים ובלונדינים ויש להם עצמות לחיים שיכולות לחתוך זכוכית. נראה שרובם מחזיקים ביד אחת גביע גלידה וחולפים על פנינו במהירות על אופניים. כולם נראים מחויכים ומאושרים. אולי גם אני הייתי כל כך מאושרת אילו ליקקתי גלידה ונראיתי כמו דוגמנית־על.

"הארמון נמצא כאן," מיה אומרת פתאום, ותשומת הלב שלי שוב מופנית לפנים. לא היה לי מושג כמה קרוב הארמון למרכז העיר. משום מה ציפיתי שהארמון המלכותי יהיה בשולי העיר, ולא קרוב כל כך לנמל.

אבל הוא כאן.

"זהו ארמון אמליינבורג," אומרת מיה כשהנהג מסיע אותנו במורד רחוב צדדי ואנחנו חולפים על פני כנסייה גדולה בעלת כיפה ולמרגלותיה כיכר רחבת ידיים מלאה בתיירים מחויכים שמצטלמים. בכל ארבע הפינות של הכיכר יש ארמון. "יש ארבעה ארמונות אבל מתגוררים רק ברביעי, ארמון המלך כריסטיאן התשיעי."

"הוא קרוב כל כך ל... הכול," אני אומרת ולוטשת מבט מחוץ לחלון בארבעת הארמונות התואמים שלהם חלונות ענקיים ועמודי אבן. אני לא מאמינה שכולם פונים כך אל הכיכר הציבורית. "איך אתם שומרים על הפרטיות שלכם? איפה הילדות משחקות?"

"יש חצר קטנה מאחור. זה מספיק. גם ככה חזרנו רק בחודש שעבר. אנחנו משתמשים במגורים האלה רק בסתיו ובחורף. בקיץ אנחנו במקום אחר."

כל מה שאני יודעת זה שאם הייתי ממשפחת המלוכה, לא הייתי גרה בארמון מוקף בתיירים שמציצים פנימה דרך החלונות. הייתי מתחבאת באיזו טירה. רצוי על חוף הים. עם כוס מרגריטה ביד. ומשרת בלי חולצה שנראה כמו ג'ייסון מומואה.

"הגענו," אומרת מיה כשהמכונית נעצרת במגרש חנייה קטן מאחורי הארמון ושער מאובטח היטב נסגר מאחורינו.

טוב, מספיק עם החלומות בהקיץ. הגעתי. ואני לחוצה.

אני יוצאת מהמכונית ומיה נכנסת איתי מבעד לדלת עץ גדולה.

אנחנו בחדר מבואה קטן והיא מובילה אותי על פני מרצפות בארוק מעוצבות לעבר חדר גדול.

"שבי," היא אומרת כשאנחנו נכנסות ומצביעה על כיסא קטיפה ירוק־כחול לצד שולחן עתיק.

אני עושה כדבריה ומביטה סביב. החדר מלבני ועמוס בספרים מהרצפה עד התקרה המעוטרת בכרכובים מפוארים, ובקצה החדר ניצבת ספה שנראית נוחה במיוחד.

"זאת הספרייה?" אני שואלת, ומשתוקקת להציץ בכל אחד מהמדפים. בטח כל הספרים בדנית, אבל לא אכפת לי. ספרים הם אחת מההתמכרויות שלי.

"זה רק חדר עבודה," היא אומרת ומצביעה על החדר כאילו היה ארון מצעים.

אה. רק חדר עבודה.

"אני אקרא לבנות."

"הבנות?"

"בהתחלה תפגשי את קלרה ופרייה," אומרת מיה, ואני נשבעת שאני רואה חיוך על פניה. "הן שופטות אופי טוב יותר מהמלך."

היא נעלמת וסוגרת את הדלת מאחוריה.

יופי. נראה שמיה חושבת עליי טובות, אחרת לא הייתי כאן. אבל עכשיו גורל העבודה שלי נמצא בידיים של שתי ילדות קטנות. באופן כללי, בנות אוהבות אותי יותר מבנים, ובדרך כלל יש לי חיבור מיידי עם ילדים. אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל שדורשים יותר שכנוע. ממתקים בדרך כלל עובדים היטב במצבים כאלה, אבל אני לא בטוחה אם מותר להציע שוחד בארמון המלכותי.

בדיוק כשאני מנסה לחשוב אילו סוכריות הדנים אוהבים, הדלת נפתחת ומיה מופיעה עם ילדה בכל צד, ושלושתן מחזיקות ידיים.

אני לא יודעת איך אני אמורה להתנהג ליד נסיכות, אבל אני מעדיפה לנקוט משנה זהירות ולכן אני קמה וקדה קידה. אני מייד מצטערת שאני לא לובשת שמלות יפות כמו שלהן, אלא מכנסיים שחורים מחויטים וחולצת מעטפת כחולה. אני גם מצטערת שאין לי מושג מה אני עושה. הקידה שלי כמעט גורמת לי ליפול על הראש.

אחת הבנות נראית משועשעת, הגבוהה שבהן. השנייה נשארת צמודה למיה ונמנעת מקשר עין.

"מיס אורורה, הרשי לי להכיר לך את הוד מעלתה הנסיכה קלרה ואת הוד מעלתה הנסיכה פרייה לבית אריקסן," אומרת מיה.

"נעים מאוד," אני עונה ומנסה לעצור את הרעד בקולי, לא להראות פחד. אין לי שום ניסיון עם נסיכות אמיתיות ואף על פי שהילדות האלו צעירות, זה די מפחיד. "אני מיס אורורה לבית ג'יימס."

"יש לך מבטא," הגבוהה יותר, קלרה, אומרת באנגלית מושלמת.

"גם לך," אני מציינת בחיוך.

"באמת?" היא שואלת ונושאת את עיניה אל מיה לאישור.

מיה מהנהנת קצרות. "מיס אורורה מגיעה מאוסטרליה."

"איפה שהקנגורו?" פרייה שואלת חרש. היא דומה לאחותה כמו שתי טיפות מים אבל היא חיוורת יותר ושערה בלונדיני.

"כן, כן, יש לי ים של סיפורים על קנגורו," אני משיבה, ואני מבינה שאני נשמעת כמו מרי פופינס. מאיפה זה הגיע?

"באת מרחוק," אומרת קלרה. "זה בצד האחר של העולם, בחצי הכדור השני."

"את צודקת," אני משיבה. "אבל כבר הייתי בצרפת. אני נמצאת שבע שנים באירופה וטיפלתי בהרבה ילדים וילדות בגילכן."

"אה," אומרת קלרה וזוקפת גבה. "מאיזה בית מלכות?"

אני מחליפה מבט עם מיה והיא כובשת חיוך. הילדה הזאת חכמה.

"אני אתן לשלושתכן להכיר קצת," היא אומרת ופונה אל הדלת. "תכף אשוב." ואז היא אומרת לקלרה ולפרייה משהו בדנית ושתיהן מהנהנות בצייתנות.

הדלת נסגרת ועכשיו אני לבד איתן.

אני נושמת עמוק וממשיכה לחייך.

מכיוון שקלרה הייתה אחראית לרוב הדיבורים עד עכשיו חשבתי שהיא תמשיך לפטפט ותשאל אותי שאלות, אבל שתיהן לוטשות בי עיניים בציפייה. כאילו אני אמורה להעלות מופע.

למרבה המזל, אני יודעת לשבור את הקרח.

"אז לך קוראים קלרה," אני אומרת לה ואז מביטה באחותה. "ולך קוראים פרייה."

הן מהנהנות יחד.

"ידעת שאת אלה, פרייה?"

פרייה ממצמצת.

"אלה?" קלרה חוזרת אחריי. היא בוחנת את אחותה מכף רגל ועד ראש.

"בוודאי, פרייה היא האלה הנורדית של האהבה והיופי."

"איכס," אומרת קלרה ומקמטת את אפה.

אני שמחה שלא אמרתי כלום על סקס ופוריות.

"וגם אלת הזהב," אני מוסיפה. והמלחמה. והמוות. "ויש לה כרכרה עם חתולים."

"מגניב," אומרת פרייה.

נראה שקלרה חושבת על זה. "אם פרייה קרויה על שם אלה, אז בטח גם אני. אימא בטח הייתה קוראת לשתינו על שם אלות."

הממ. אין אלות שנקראות קלרה, ואם לא אתן לה משהו היא תרגיש נחותה, או גרוע מכך, תכעס על אימה המתה.

אני אהיה חייבת לשלוף איזה שקר מתיק מרי פופינס שלי.

"קלרה פירושו בהירה," אני אומרת לה, וזה נכון. "מכל האלים היווניים, הליוס היה אל השמש. הוא היה חזק מאוד." גם זה נכון. "האלה קלרה היא אחת מבנותיו. את ילדת שמש." לא נכון.

קלרה קורנת ומביטה בפרייה בגאווה, "אני ילדת השמש, ואת ילדת הזהב." היא ממצמצת אליי. "אבל גם את בטח אלה. אורורה נשמע כמו שם של אלה."

"היא נסיכה," פרייה לוחשת. "היפהפייה הנרדמת. הנסיכה אורורה."

"הנסיכות היחידות כאן הן אתן," אני אומרת ומחייכת אליהן בשובבות. "אבל אם אתן רוצות להגיד שאני אלה, אני לא אתנגד. אני יכולה להיות אלה של כבוד."

"רוצה לראות את החדר שלנו?" שואלת קלרה. עיניה הירוקות נפערות בהתלהבות.

"כן, אני רוצה להראות לך את הבובות שלי," מוסיפה פרייה. "קיבלתי בובה חדשה בשבוע שעבר."

"שתינו קיבלנו," מבהירה קלרה ומניחה יד על המותן.

"אתן יודעות שאני ממש אשמח לראות את הבובות שלכן ואת כל שאר הדברים בחדר שלכן, אבל אני חושבת שאני אמורה להישאר כאן."

"למה?" שואלת קלרה ומביטה סביב. "החדר הזה משעמם. אף אחד אף פעם לא בא לכאן."

אני זוקפת גבה. מי אומר על חדר מלא בספרים שהוא משעמם?

אה, רגע. רוב האנשים. ובמיוחד ילדות בנות חמש ושש. לא, נסיכות.

אני מדחיקה את הדחף להגיד להן שכשהייתי בגילן כל מה שרציתי היה ספרים. רציתי ללמוד. אבל גרתי בחור נידח בקווינסלנד והייתי צריכה לרכוב על אופניים מקרטעים במשך שעה כל יום רק כדי להגיע לבית הספר ובחזרה. הנסיעה עד לספרייה הייתה ארוכה עוד יותר ושם ביליתי את כל זמני הפנוי וקראתי כל מילה שמצאתי על העולם. ידע היה הכול בשבילי. והוא עדיין.

"אני בטוחה שתחשבו שפחות משעמם כאן אם תקראו חלק מהספרים," אני אומרת.

קלרה מסתובבת בחדר ושמלת המשבצות הירקרקה שלה מתנפנפת סביבה. הלשון שלה מבצבצת מזווית הפה בריכוז מוחלט והיא מורידה ספר מהמדף.

"זהירות," אני קוראת לעברה. "מותר לך להתעסק עם הספרים של אבא שלך?"

היא הופכת את הספר הכבד בעל כריכת העור בין ידיה. "לא יודעת."

"במחשבה שנייה, זה בסדר."

היא מראה לי את הספר. "תראי, הספר הזה הוא על חוקים ב..." היא מקרבת את הספר כדי לקרוא את שמו. "ראשית המאה התשע־עשרה בגרמניה. לי זה נשמע משעמם."

טוב, היא צודקת. הספרים האלה בטח היו חלק מאוצר הארמון המלכותי כאשר רק נבנה. ואף על פי כן, אני מתרשמת מכך שהיא קוראת בביטחון כזה.

"בואי נלך לראות את הבובות שלי," אומרת פרייה וניגשת אל קלרה. "בואי, מיס אורורה."

אני לוקחת את הספר מידיה של קלרה ומחזירה אותו למדף, ליתר ביטחון. אולי זה מבחן ומישהו הורה לילדות להוריד ספרים יקרי ערך מהמדפים. אולי יש כאן מצלמות נסתרות והמלך צופה בנו מחדר הבקרה הראשי.

"אנחנו בכל זאת צריכות להישאר כאן," אני אומרת להן שוב.

"למה?" שואלת קלרה.

"כי זה חלק מהריאיון שלי. כדי שאבא שלכן יוכל להחליט מי תהיה המטפלת שלכן."

"ריאיון? חשבתי שעכשיו את המטפלת שלנו."

"לא," אני אומרת בזהירות, "אני בטוחה שכבר היו לכן כמה מטפלות או מטפלות אפשריות בשלב הזה? לא פגשתן אותן ודיברתן איתן כמו שאנחנו עושות עכשיו?"

"כן, אבל לא אהבנו אותן," אומרת קלרה ושותלת את עצמה על הספה. פרייה מצטרפת אליה. "הן היו יותר מדי זקנות ומשעממות, כמו הספרים האלה. אחת אפילו נראתה כמו מכשפה."

"היא באמת הייתה מכשפה," אומרת פרייה בקול שקט.

"והיה לה ריח מסריח," מוסיפה קלרה. "גם אבא לא אהב אף אחת מהן. אבל אותך אנחנו אוהבות אז את המטפלת שלנו."

אני מחייכת אליה חיוך עקום. אילו זה רק היה קל כל כך. "בואו נראה מה אבא שלכן יגיד."

"בסדר," אומרת קלרה בעליזות ורצה אל הדלת. היא מניחה את כפות ידיה הקטנות על הידית, פותחת את הדלת וצועקת, "מיה! אבא! בואו לפגוש את המטפלת החדשה!"

אוי לי.

מיה מופיעה ונראה שחיכתה ממש מחוץ לחדר. "אין צורך לצעוק, קלרה," היא נוזפת בה ואז מוסיפה כמה מילים בדנית. היא מביטה בי בציפייה וכפות ידיה שלובות לפניה. "אני מבינה שהסתדרתן יפה? בדרך כלל הן מסלקות את המטפלות מהחדר בתוך כמה דקות."

אני מסתכלת על הבנות. "אני מקווה שכן."

"בסדר בנות," מיה אומרת להן. "לכו לחדרים שלכן."

"מיס אורורה יכולה לבוא איתנו?" שואלת פרייה.

"לא, היא צריכה להישאר כאן ולפגוש את אבא שלכן. לכו לכן."

הבנות רצות במורד המסדרון.

וואו.

הייתי כל כך עסוקה במחשבה איך אסתדר עם הבנות ששכחתי לגמרי שיש עוד חלק חשוב מאוד בפאזל.

אבא שלהן.

המלך.

כל גופי נתקף פתאום עקצוצים. אני נושמת עמוק דרך האף ומיה אומרת לי שתלך לקרוא למלך. היא נעלמת ויש לי רק כמה רגעים להתעשת לפני שהם חוזרים.

מה עושים עכשיו?

להתיישב שוב בכיסא כדי שאוכל לקום כשהוא נכנס לחדר?

לקוד קידה?

להשתחוות?

לכרוע ברך?

אני יודעת שביליתי את עשרים וארבע השעות האחרונות בתחקיר, אבל פתאום כל המידע הזה נמחק לי מהמוח.

שיט. טוב, כנראה עדיף שאשב ואז אוכל לקוד מעין קידה ולקום באותו זמן ואז אולי זה גם יֵראה כאילו אני כורעת ברך. רגע, קידה זה שילוב של כל זה עם השתחוות? אני...

קול צעדים ברור נשמע מהמסדרון ומקפיא אותי.

אוי אלוהים.

אני מתיישבת במהירות על הכיסא, ומזכירה לעצמי שאני אמורה להטות את הרגליים לצד ולשלב אותן בקרסול, כמו קייט מידלטון, ובדיוק באותו רגע מיה מופיעה.

"מיס אורורה, הרשי לי לערוך היכרות עם הוד מלכותו המלך אקסל לבית אריקסן."

היא פוסעת הצידה.

המלך נכנס.

אני מרגישה כאילו הכול קורה תמונה אחרי תמונה.

הסתכלתי על תצלומים שלו עשרות פעמים לפני שבאתי לכאן כדי שלא אחטוף פניקה, ואף על פי כן, אני נבהלת.

אני נאלמת דום.

לא רק שהוא חתיך־על עם תווי פנים חדים ונוכחות גבוהה ומרשימה, זו גם הזווית האצילית של סנטרו והמבט הקר שבעיניו המושפלות לעברי. זה האופן שבו הוא משנה את האנרגיה בחדר, מצד אחד דורש שאביט בו ומצד אחר גוער בי שאני לוטשת עיניים.

וזה בדיוק מה שאני עושה. אני בוהה בו כמו מטומטמת.

"נעים מאוד," אני מצליחה לומר, קמה על רגליי וספק־קדה ספק־משתחווה. אני לא בטוחה מה אומר הפרוטוקול בנוגע ללחיצת יד, אבל אין סיכוי שאושיט את ידי לפני שהוא יעשה זאת.

הוא נעמד מולי ונועץ בי מבט כאילו הייתי איזה יצור משונה שחצה את דרכו בטיול הבוקר. עיניו ננעלות על עיניי ואני מרגישה שהוא שואב את האוויר מריאותיי, כאילו עיני הקרחון הכחולות שלו טבולות בקסם נורדי.

ואז שפתיו מתעקלות לחיוך מלא בוז.

"לא. היא לא מתאימה. היא לא מתאימה בכלל," הוא אומר באנגלית ללא רבב. לפני שאני מספיקה לעכל את מה שקורה, הוא מסתובב בבת אחת וחולף על פני מיה. "מי עוד יש לך? תביאי לי מישהי אחרת."

פי נפער ולחיי מעלות סומק, ומיה מלכסנת אליי מבט בחשש ואז נפנית אליו כשהוא יוצא מהחדר. "אדוני?"

"מישהי אחרת," אני שומעת אותו מתפרץ לכיוונה כשהוא כבר במסדרון.

מיה מסתובבת אליי לאט במבט מלא אהדה. "אני מצטערת מאוד שהטרחנו אותך עד לכאן לשווא, מיס אורורה." היא נאנחת ומזדקפת. "אתן לך כמה דקות להתעשת ואז אסיע אותך בחזרה לנמל התעופה."

ואז גם היא נעלמת, ואני נשארת לבד בחדר שהטמפרטורה צנחה בו בבת אחת, העור שלי קודח והלב שלי הולם מהר כל כך שאני צריכה לשבת.

אני צונחת לכיסא ונשענת לאחור. אני לא מרגישה קטנה. אני מרגישה מיותרת.

אני מרגישה שבעיני המלך אקסל אני יצור שצריך למחוץ בעקב הנעל ולגרד מהסוליה.