מיתוס וחינוך

1
היחס לתקופת בית ראשון ושני

השימוש לצורכי ההווה בנכסי חומר ורוח מן העבר אינו חריג כלל ועיקר והוא מצוי בכל התרבויות. באופן מיוחד הוא בולט בתפיסותיהן של תנועות לאומיות, העוסקות בהיסטוריה כדי לחזק את בניית הזהות הרצויה.³⁹

הלאומיות, במיוחד בגרסתה הרומנטית ובמיוחד בתקופה של מפנה ותחייה לאומית, נבנתה מן ההישענות על ההיסטוריה ואימצה לעצמה את מגילת היוחסין של העבר כמרכיב חיוני ביצירת זהות לאומית או בשיקומה. כמו כן, הלאומיות ניסתה להועיד לעבר ההיסטורי תפקיד מרכזי ופעיל בהווה, כביטוי לרוח האומה, ככוח מגייס ומפעיל וכאמצעי להבלטת הייחוד הלאומי, במטרה לעורר בעם תחושות גאווה ולעתים אף תחושות עליונות. ברם, התודעה ההיסטורית־הלאומית הובילה לעתים לכיוונים רבים ומנוגדים: לא זו בלבד שהיא קשרה את העבר עם העתיד, אלא שהיא אפשרה לייחס משקל שונה לכל גורם בתוך מערכת הזמנים, לפרש את ההיסטוריה כהתפתחות מודרגת או דיאלקטית, לראות את ההיסטוריה כשינוי או כרצף, ובתוך כך לפעול לעיצוב המורשת ההיסטורית־התרבותית של האומה. בתהליך זה של הישענות על ההיסטוריה בתקופה של מפנה ותחייה לאומית מתגלה לעתים מזומנות, לאור צרכי התנועה הלאומית, גם שניות - המשכיות ורציפות מחד גיסא, וחדשנות מאידך גיסא. כך, בצד מתן הארה למורשת ההיסטורית ופירוש לאומי למסורות לאומיות, מובלטות תקופות מסוימות כתקופות זוהר, ולעומתן תקופות אחרות מסומנות כתקופות שפל.

לציונות הייתה תודעה היסטורית מפותחת והיא ייחסה חשיבות רבה לידיעת העבר ההיסטורי כמקור ללגיטימציה, תקדימים וסמלים.⁴⁰ אמנם לציונות הייתה אוריינטציה חזקה ומובחנת לעתיד, אך היא נזקקה לעבר, שממנו יכלה לשאוב את האמונה בעתיד טוב יותר ליהודים וגם את היומרה לתבוע מקום של כבוד בקרב העמים. דמות העתיד הייתה עשויה לקבל את תוקפה ואת משענתה מתמונות עבר ומתקדימים מן העבר, וההווה והעתיד עשויים היו להיתפס כהמשך של גורמים ושל תהליכים שמקורם בעבר.

כמו התפיסה הציונית, שייעדה להיסטוריה תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הלאומית, כך גם החינוך העברי מראשיתו. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד תקופת מלחמת העולם הראשונה השאיפה לעיצובה של זהות עצמית חדשה והשאיפה לתת צביון ייחודי לחברה ולתרבות החדשה בארץ ישראל העלו את הצורך בהארה חדשה של העבר ההיסטורי ובמתן פרשנות הולמת לתקופות קודמות. וכך, גם בחינוך העברי מראשיתו שאיפות התחייה היו מעוגנות בשחזור העבר ההיסטורי של עם ישראל, והגדרת טיבו של העבר נקבעה בדרך כלל על פי צרכי ההווה ועל פי הכוונות לעתיד.

בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל המורים העבריים פעלו במציאות היסטורית שבה שלילת הגלות שימשה מכנה משותף לחלקים רבים בציונות, והלאומיות היהודית נראתה בעיניהם כמהפכה, כהתרחשות שנגד האנומליה היהודית וכשבירת הרציפות ההיסטורית של תולדות ישראל. מכיוון שקוממיות אנושית ולאומית הועלתה לדרגת ערך עליון ומכיוון שהקוטב הטריטוריאלי־גיאוגרפי הוצב כיסוד מרכזי בזהות היהודית המתחדשת, ביקשו המורים העבריים לטפח בעיקר את הקשר עם העבר הקדום, "המפואר", של תקופת בית ראשון ושני, המייצג יסודות ויטליים וארציים של הוויה יהודית.

אמנם בהשוואה לתקופת הגלות תקופת בית ראשון ושני נחשבו דומות להיסטוריה של עם רגיל, אך האם שתי תקופות אלה זכו להערכה שווה? בהתייחסותו לממד ההיסטורי של הלאומיות היהודית ההיסטוריון שמואל אלמוג גורס כי המעבר מהתקופה ומהתפיסה המשכילית להשקפה הציונית חייב מפנה גם בהערכת העבר, ולעומת הנטייה המשכילית לפאר את תקופת המקרא ניכרה בתנועה הציונית העדפה ברורה של תקופת בית שני.⁴¹ האם גם בחינוך העברי בארץ ישראל באה לידי ביטוי הבחנה זו והדגש הושם בעיקר על תקופת בית שני, או שמדובר בשתי תקופות היסטוריות רבות־זוהר שוות?

הזיקה לתקופת בית ראשון וההתרפקות על העבר המקראי כתקופת זוהר החלה מתחזקת למן תנועת ההשכלה, שגילתה מחדש את התנ"ך כסמל של "היהדות החדשה", בניגוד לתלמוד ולספרות הרבנית, שנחשבו סמליה של "היהדות הישנה". גם הציונות גילתה את התנ"ך כאילו־מחדש כספרות לאומית וכספר היסטוריה של העם העברי, ותהתה דרכו ובאמצעותו על רוח העם ועל שלמות חייו לפני הגלות. התנ"ך הביא סיפור עקיב, שנראה כמקיף את ההיסטוריה של עם ישראל בכללותה, מבריאת העולם ועד המאה ה-5 לפני הספירה, ונוסף על כך - גם פרשנות מעמיקה של אותה היסטוריה. באמצעות פרשנות זו אפשר היה להציע תזות היסטוריות ולבסס באמצעותן את קדמוניותו של עם ישראל בארץ ישראל באופן "אמפירי". בתקופה המקראית היהדות איננה "גלותית" או "אוניברסלית" אלא ארצית במהותה, והאומה העברית היא אומה קדומה שיש לה תודעה לאומית עצמית וזיקה קדומה מאוד לטריטוריית המולדת שלה. גישה כזאת יכולה להיות "קונסטרוקטיבית": היא בונה ומאששת "מיתוס מוצא" ודימוי של "תור זהב" קדום, המשמשים יעד לסנטימנטים לאומיים ולרומנטיקה לאומית, מיתוסים ודימויים שתנועות לאומיות נוהגות "להמציא".

ברוח התפיסה הציונית, החינוך העברי בארץ ישראל העמיד את התנ"ך במרכז ההוויה החינוכית ובמרכז תוכניות הלימודים - כמקצוע מרכזי, כמקור וכעזר ללימוד תולדות עם ישראל, כאמצעי לחינוך לאומי וכיסוד למורשת ספרותית והיסטורית. אנו מוצאים התייחסות רבה ונרחבת לכך בתוכניות הלימודים ובשיח החינוכי של המורים העבריים. התנ"ך נתפס כספרות הלאומית הגדולה של עם ישראל, המתארת את תקופת הזוהר שלו בראשיתו. בקרב חלק מן המורים העבריים רווחה העמדה שתקופת בית ראשון מייצגת פרק מזהיר של תולדות עם ישראל - חיים שלמים וטבעיים של העם בארצו.

בראייה ההיסטורית של המורים העבריים ובניסיונם לשחזר את "תמונתה האמיתית של ההיסטוריה העברית"⁴² זכתה גם תקופת בית שני להערכה מיוחדת, ואף ליתר חשיבות לעומת תקופת בית ראשון. כך, למשל, אליעזר בן יהודה הבחין בשלושה מאפיינים מהותיים בדברי ימי העם: בהיותו עם מדיני, בהיותו פועל עצמאית מבחינה פוליטית ובהיותו מקיים חיים ארציים ככל העמים.⁴³ את תקופת בית שני, שבה התקיימו לדעתו כל המאפיינים הללו, העלה בן יהודה על נס והעמידה כאידיאל לאומי. אין הוא מתעלם מתקופת המקרא, שבה חי עם ישראל חיים טבעיים בארץ ישראל, אך מעדיף על פניה את תקופת בית שני, שבה הרוח הלאומית "גמלה יותר בישראל".

גישה נוספת המעלה על נס את תקופת בית שני כתקופה ש"בה משתקפים חיי העבר המזהיר של עם ישראל", העלה המורה העברי נח פינס. את גישתו העלה כמענה לתפיסתו של המורה בן־ציון מוסינזון, שראה בתקופת המקרא את העבר המגדיר והמזהה העיקרי של האומה העברית, אומה קדומה בעלת זיקה לאומית לטריטוריית מולדת.⁴⁴ פינס רואה נקודות מאירות בתקופה היסטורית זו, "אבל מה הן לעומת החשכה הגדולה הרובצת על חיי העם לכל מקצועותיהם?":

בחיים הדתיים שורר כמעט כל העת קולט מעורב מעבודות ה' ועבודה זרה העובר לעתים תכופות לעבודת אלילים היותר גסה ונמאסה; חוקי התורה מונחים בקרן זוית וידועים רק ליחידי סגולה והעם שקוע בבערות נוראה והולך אחרי מלכיו כבהמה בבקעה המטים אותו אל כל אשר יחפצו. וגם בשובו רגע אל אלוהי אבותיו, ידע רק את הבמות והקורבנות, שהיו היסוד העיקרי בעבודת אלוהים.

לא טובים מהחיים הדתיים היו גם המדיניים: כל זמן השופטים נרדף ישראל משכניו מבית ומחוץ והעם עלוב כל כך ורפה ידיים עד שגם עם קטן כפלישתים מושלים בו הרבה הרבה שנים, ואם נפסח על הנצחונות הגדולים של דוד ותור הזהב בשנים הראשונות למלכות שלמה שיחדיו לא ארכו יותר מיובל שנים, מה נראה אח"כ? מלחמת אחים כמעט בלתי פוסקת בין יהודה וישראל, ושניהם המה ככדור משחק בידי שכניהם העזים ארם ואשור, מצרים ובבל.

ובנוגע לחיים החברותיים והמוסריים, הנה די לפתוח ספר איזה נביא ולהווכח עד כמה בא הרקב בכל מוסדות החיים של הכלל והפרט לרגלי הפריצות והשכרות והעושק והגזל ושפיכות הדמים ושלטון האדם באדם.

ודווקא אחרי גלות בבל - סוף תקופת ההיסטוריה של התנ"ך מתחיל באמת העבר המזהיר של עמנו. עבודת עזרא וביחוד תקנות נחמיה הסוציאליות, המזכירות אותנו את הרפורמות של סולון, נותנות כבוד לעם ישראל. הסופרים באו במקום הכהנים והחיים הדתיים מטהרים ומצטרפים יותר ויותר. רעיון האחדות חודר גם עד השדרות התחתונות של העם עד כי יכל לעמוד גם בפני הקולט הדתי של היוונים, המושך את הלב ביופיו הנמרץ, והתחוללה תקופת החשמונאים - אחת התקופות היותר מזהירות בהיסטוריה העברית. העם אינו נפרד עוד לשבטיו, כנודדים הפראים במדבר, כמו שהיה בכל תקופת התנ"ך כי אם יחלק לפלגות על פי ההשקפות הדתיות, הפילוסופיות והמדיניות (פרושים, צדוקים, איסיים), כראוי לעם בעל תרבות גבוהה, המלכים אינם מושלים עוד ברוח העם, כי אם חכמיו וסופריו; ואם יהין אחד המושלים לעשות דבר לעשות דבר ולא רוחם, מראה לו העם שגם הוא צריך להכנע לפני החוק או גם המנהג (ההתנגשות עם אלכסנדר ינאי) ואגריפס הראשון הוא מאושר, בקרוא לו העם "אחינו אתה!".

אמנם חיי העם לא היו גם עתה "שלמים" - כמו שקורא מר מוסינזון על פי טעות מפליאה לתקופת התנ"ך - כי לעתים ידועות היו לקויים מצדם המדיני; אבל גם במובן זה איזה דמיון יש בין ימי הבית הראשון והשני? שם פסיביות נוראה, ופה חיים אקטיביים בכל פנה שאתה פונה.

והחיים הפנימיים מה יפים הם מהעליה מבבל ואילך: עבודת אנשי הכנסת הגדולה והסופרים בכלל, סדרי בתי הדינין, הסנהדרין הגדולה והקטנה שביסודם הונחה אהבה וכבוד לאישיות הפרטית, אולי הרבה יותר מאשר באיזו מידה קונסטיטוציונית בטבור אירופה בימינו אלה; החגים הלאומיים כמו שמחת בית השואבה חמישה עשר באב ויוה"כ ועוד, המראים לנו עד כמה נקלטו בחיי העם אהבת החופש ואהבת ארץ מולדתו, שוויון, עממיות, עליצות חיים, כל אלה יכולים באמת "לעורר שאיפה כבירה לחדש ימי עמנו כקדם". ואם נוסיף עוד לזה את מלחמת החופש בימי הרומאים הקושרת כתרים לעם הקטן היוצא להגן על חרותו ולהלחם בעד ארצו עם עם־ענק, המושל עולם בגבורתו, ואת ההתקוממויות התכופות אחר מפלת ירושלים וימי בר כוכבא ורבי עקיבא וחבריהם, אותם הענקים הגדולים, שעליהם נוכל להמליץ את פתגם נפוליון הראשון על הפירמידים - תצא לנו תמונה יפה ונאדרה.⁴⁵

תקופת בית שני, יותר מאשר תקופת בית ראשון, עשויה הייתה לשמש דגם ייחודי ומובהק של "עבר מעשי", המעניק מערכת מושגים ופרספקטיבות לעיסוק בבעיות ההווה. לתקופת בית שני עשויה הייתה להיות משמעות מיוחדת מבחינה פונקציונלית, משום המשמעויות שניתן היה לייחס לשיבת ציון ולפרשיות ההתקוממויות ההרואיות - המרד החשמונאי, המרד הגדול ומרד בר כוכבא - כפרשיות של גבורה וכפרשיות של מאבקים לחירות לאומית, שמנקודת המבט הלאומית טבוע בהם "חותם הלאומיות החילונית לפי מושגי העת החדשה".⁴⁶ אליהן נתנקזו תקוות ומשאלות אשר היו גנוזות באידיאל הציוני.

תפיסת ההיסטוריה היהודית בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו נקבעה למעשה על פי אמת־המידה של הקשר בין העם לארצו.⁴⁷ כך, ההיסטוריה העברית הקדומה מהווה מעין מודל היסטורי היוצר מערכת פרשנית להתהוות האומה בהווה, בעוד שההווה נתפש כאמצעי להבנת העבר הלאומי הקדום. לפיכך, אף אם ניתן למצוא סימוכין לטענה בדבר העדפת תקופת בית שני על פני תקופת בית ראשון, "תמונתה האמיתית של ההיסטוריה העברית"⁴⁸ התבססה על התקופה הקדומה של בית ראשון ושני כאחד. גם תמונת העבר המקראית וגם תמונת העבר של ימי הבית השני שימשו לביסוס מהות לאומיות ייחודית של עם ישראל הקדום והודגשה רציפות זהותו הלאומית הטריטוריאלית מקדמת דנא. כך מקבל עם ישראל ממדים אחדים חדשים - ממד קדמוני חדש, מרחב גיאוגרפי־תרבותי חדש ודמות היסטורית חדשה ומפוארת. זיקה כזו אל העבר מאפשרת לפסוח על פני תקופת הגלות הארוכה, בת מאות שנות היסטוריה יהודית, ואף מבטאת את הצורך בפסיחה כזאת, כדי להחזיר את ההיסטוריה העכשווית אל המרחב ההיסטורי ואל השורשים ההיסטוריים המקבילים והזהים לה.