הדמוקרטיה ואויביה

1
השיח במרחב הדמוקרטי

המרחב הדמוקרטי הוא המרחב של העם, של ה"דמוס" העתיק או המודרני; זהו המרחב שבו העם מדבר. אך מיהו בדיוק ה"עם"? שאלה זו מפגישה אותנו מלכתחילה עם הפרדוקס המכונן בכל חשיבה על הדמוקרטיה: אף על פי שהעם הינו השחקן הראשי בכל דמוקרטיה, והוא זה שעומד במרכזה, ה"עם" הוא גם מושג שחומק מטבעו מכל הגדרה. מדובר באחד המונחים השנויים ביותר במחלוקת בהגות הפוליטית לדורותיה. האם העם הוא סך כל האזרחים, או שמא רוב רובם, או לחלופין אותן "שכבות חלשות" שבדרך כלל מזוהות עם "העם"? או שמא העם הוא הנשלטים, כלומר, אותם אזרחים שלעולם לא מגיעים לשלטון? והאם העם הוא מכלול האזרחים של מדינה שמחברים ביניהם באופן אריתמטי, או גוש אחיד הנקרא "העם"?⁷ בכל מקרה, כל תשובה או הגדרה שניתן למונח "עם" תעורר קושיות רבות באשר לסוג ה"דיבור" של העם. שהרי מה פירוש הדבר להגיד ש"העם מדבר"? כיצד ה"עם" יכול "לדבר"? אך עובדה היא שביטויים מסוימים רומזים על כך שהעם אכן מדבר, שהוא "אמר את דברו" - למשל אחרי בחירות - או שהוא מביע את התנגדותו לממשלה מסוימת, באמצעות הפגנות או פעולות מחאה. אם משמעותה הראשונה של הדמוקרטיה היא שהעם חופשי להביע את דעתו בדיבור, להבין את המשטר הדמוקרטי פירושו בהכרח לעמוד על טיבו של דיבור זה. שכן אין הדבר מובן מאליו כלל ועיקר.

אנו יודעים מה פירוש הדבר שאדם מסוים מדבר. אך כיצד להבין את הדיבור של "העם"? העם אינו מדבר כמו אדם פרטי, הוא נתון מראש בתוך שיח מסוים. אכן, בכל חברה אנושית, בכל תקופה ובכל משטר פוליטי באשר הוא, הדיבור מקבל פנים שונות ומגוונות, ונוצר שיח עם כללים וסגנון משלו. אנו מכירים את סוגי השיח השונים דרך תעודות ומסמכים היסטוריים וספרותיים. למשל, ספרות חז"ל מתקיימת כשיח מסוים מאוד, שיח דיאלוגי, כפי שהוא מופיע בדיונים בין רבנים בספרות התלמודית. ניתן גם לאפיין שיח זה כשיח "משפטי־הלכתי" וגם כשיח ספרותי, דרך האגדה התלמודית. שיח זה הוא כל כולו פרשני: הוא נסוב על טקסט קדום יותר, התורה שבכתב. האפוס ההומרי משקף גם הוא סוג מסוים של שיח, הרואי, גבוה ושירי. הופעתה של הדמוקרטיה באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס הביאה עימה שיח חדש, שעלינו לעמוד על טיבו, שכן הוא חדר בסופו של דבר לתרבות האוניברסלית. הניתוח של אותו שיח יתרום להבנתו של ה"שיח של העם" במרחב הדמוקרטי.

השיח מציין שני דברים שונים: ראשית, הוא משליך אותנו לדיבור האנושי, לספונטניות של השפה המדוברת. במובן זה, השיח הינו תמיד גם דו־שיח, דיאלוג. אך השיח גם מציין שפה מסוימת שהפכה להיות השפה הרווחת בתקופה ובמקום מסוימים, או בקרב חוגים שונים. קיים שיח של הוגים ושיח של מדענים, שיח של מורים ושיח של רופאים, ועוד סוגים רבים של שיח, בהתאם לכל הקשר והקשר. מי שלומד היסטוריה מבחין בנקל שהשיח אינו זהה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה, שהוא מתפתח או עובר שינויים חדים. מישל פוקו לימד אותנו לבחון בדקדקנות את המפנים במעברים החדים משיח לשיח, למשל מהשיח של הרנסנס, המבוסס על דומות, לשיח הקלסי, החל מהמאה ה-17, המבוסס על הייצוג. פוקו הראה שהשיח במאה ה-20 הוא פועל יוצא של המפנה שאפיין את השיח במאה ה-19, אשר דיבר על האדם במונחים של עבודה, חיים ושפה. הוא קרא לסדר השיח המאפיין תקופה מסוימת בהיסטוריה "אפיסטמה" (מדע ביוונית):⁸ כל תקופה ותקופה מבוססת על סדר אפיסטמי מסוים, על הנחות־יסוד סמויות שכולם מקבלים כמובנות מאליהן.

כשאנו חוזרים לשאלה הפוליטית עלינו להגיד, למשל, שהשיח בדמוקרטיה שונה מהשיח במשטר המלוכני, ושהשיח של הדמוקרטיה היוונית העתיקה שונה מזה של הדמוקרטיה המודרנית. וזאת אף על פי שהדמוקרטיה המודרנית ירשה ללא ספק את השיח שלה מאתונה הדמוקרטית. השאלה של "השיח במרחב הדמוקרטי" היא שאלה חשובה מעין כמותה עבור הפילוסוף, שהרי מטבעו הוא חוקר ובוחן את המחשבות, הדעות והאמונות השונות של בני האדם. אך עבור הפילוסוף המודרני, אשר מאז המאה ה-19 חדור בדפוס־מחשבה סוציולוגי, אותן מחשבות אינן נולדות יש מאין, אלא הן תלויות בהקשרים קונקרטיים: פוליטיים, חברתיים או כלכליים. במילים אחרות, הן תלויות במשטרים פוליטיים מסוימים, כמו במרחב הכלכלי־חברתי שבו בני האדם חושבים ופועלים. אכן, ההגות הפוליטית בת־זמננו חייבת לקבל כהנחת־יסוד את טענתו הבסיסית של מרקס, לפיה האדם אינו חושב בחלל ריק; בניגוד להגות האידיאליסטית אשר העמידה במרכזה את "האני החושב" הטהור, מרקס טען שהאדם חושב מתוך הקשר חברתי, פוליטי וכלכלי מסוים. במילים של מרקס ואנגלס:

[...] אין אנו פותחים במה שאומרים, סוברים ומדמים לעצמם בני־האדם, כשם שאין אנו פותחים בבני־האדם האמורים, הנחשבים המסתברים, המדומים, על־מנת להגיע משם אל בני־האדם החיים וקיימים. אנו פותחים בבני־האדם הפעילים במציאות ומתארים, מתוך תהליך־חייהם המציאותי, גם את התפתחות הבבואות וההדים האידיאולוגיים של תהליך חיים זה.⁹

מתוך הנחה בסיסית זו ברצוני לבחון את מה שאני קורא לו כאן "השיח של העם", שהוא השיח במרחב הדמוקרטי. אין הוגה פוליטי, החל מאפלטון, שלא נדרש לשאלה קריטית זו, אך ההוגה שאולי תרם יותר מכול למחקר אודות השיח הדמוקרטי הוא הצרפתי אלקסיס דה־טוקוויל, שחי ופעל במחצית הראשונה של המאה ה-19, וזיהה בשלב מוקדם את הסממנים העיקריים של השיח במרחב הדמוקרטי המלווה אותנו במאתיים השנים האחרונות.

המרחב הדמוקרטי עיצב את השיח של החברה המערבית המודרנית: שיח זה התפתח בדמוקרטיה העתיקה, סביב המאה ה-5 לפנה"ס, ולאחר מכן החל מהמאה ה-17. באותה עת ההגות הפוליטית המודרנית נולדה מתוך שאלות הכרוכות באופן עקיף או ישיר בסוגיות המיוחסות למשטר הדמוקרטי. למשל, שאלת הלגיטימיות של הריבון אל מול כוחו של העם. מעבר לכך, מתוך המרחב הדמוקרטי המודרני עלה שיח חדש בסוף המאה ה-19 והמאה ה-20, שיח הנקרא "אידיאולוגיה". ברצוני להצביע על פרדוקס מכונן עבור המחשבה הפוליטית: אף על פי שהאידיאולוגיות הגדולות צמחו כביכול נגד הדמוקרטיה, הן עדיין שייכות בעל כורחן למרחב הדמוקרטי, שכן לא ניתן להבינן מחוץ לאותו מרחב. פרדוקס זה רומז שקיים קשר מהותי בין דמוקרטיה ואידיאולוגיה, ואולי גם קשר בין המשטר הדמוקרטי והמשטר הטוטליטרי, שנשען על השיח האידיאולוגי. כדי להבהיר את טיב המחקר שלי בפרק זה, אנסח את השאלות שברצוני לשאול בדרך הבאה: מיהו האדם הדמוקרטי? מה מאפיין את מחשבותיו, דעותיו ואמונותיו של אותו אדם החי במרחב הדמוקרטי? האם קיימת "דעה דמוקרטית", או שמא המרחב הדמוקרטי פתוח דיו כדי להכיל כל דעה? האם מרחב זה, הקורא לעצמו גם "דמוקרטיה ליברלית", אינו דוגל ב"ריבוי דעות"? ואולי הוא אף ניתן לאפיון כ"ממלכת הדעות", מרחב שבו הדעות שולטות? - כיצד אם כך יש לדבר על "דעה דמוקרטית"? ולמרות זאת, ללא ספק, קיימות דעות המאפיינות לרוב את המרחב הדמוקרטי, העתיק או המודרני, או דעות המשתלטות עליו. מהן אותן דעות? בנוסף לכך, ציינתי שעידן האידיאולוגיות, שחל על פרק הזמן בין השנים 1880-1945 לערך, חופף למרחב הדמוקרטי המודרני. ראוי לשאול, אם כך, מדוע האידיאולוגיות הופיעו דווקא בעידן הדמוקרטי.¹⁰ אלה השאלות שברצוני להעלות בפרק זה, במגמה להבין באופן כללי אם לדמוקרטיה יש בכלל "משהו להגיד" בתחום האמונות והדעות, או שמא אין היא אלא מסגרת פוליטית ריקה מתוכן המאפשרת את ריבוי הדעות, מה שמכנים בדרך כלל "חופש הביטוי". חופש הביטוי עצמו משליך אותנו לסוגיה של "גבולות חופש הביטוי". שאלות אלו הן מהמכריעות שנשאלו בהגות הפוליטית המודרנית, והן עדיין השאלות שלנו, אזרחים ואזרחיות במרחב הדמוקרטי בראשית המאה ה-21.