יומן השטן

הקדמה למהדורה העברית

"יומן השטן" הוא ספרו האחרון של לאוניד אנדרייב (אוגוסט 1871 — ספטמבר 1919), יוצר נועז וברוך כישרונות — שהיה סופר, מטובי המחזאים של רוסיה שגם כיום מועלים מחזותיו על בימת התיאטרון מול אולמות מלאים, צייר מחונן, צלם, אדריכל ומראשוני הקולנוענים של רוסיה. את כל העושר הזה יצר אנדרייב בתקופה רבת־התהפוכות, האיומה והמייסרת, של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. בשמים של רוסיה של טרם המהפכה כבר הצטברה חשרת העבים, איש לא ציפה עוד לשום דבר טוב ולכולם היה ברור שאסון עומד להתרגש. זוהי תחושת הקיום, זאת המציאות שאותה תיאר אנדרייב בווירטואוזיות מעוררת השתאות. החרדה היתה שם ברחובות, אנדרייב לא המציא דבר רק תיאר את הקיום האנושי בכנות נטולת פניות. הוא חווה את התמורות הפוליטיות ברוסיה בכאב אישי ולא קיבל את המהפכה עד סוף ימיו. על הבולשביקים אמר: "נראה שהם כאן להרבה זמן, הם בנדיטים, הם כנופיה, הם גרועים מהשטן." ועל המהפכה: "מהפכה היא אמצעי בלתי יעיל ליישוב סכסוכים בדיוק כמו המלחמה. אם אין דרך להיפטר מרעיון עוין אלא לרוצץ את הגולגולת שהוא מצוי בה; אם אין דרך לפייס לב עוין אלא לנעוץ בו כידון, אז כמובן, הילחמו..."

גורלו האישי שזור בגורל האימפריה השוקעת, הוא מת מהתקף לב בשנת 1919 טרם השלים את ספרו האחרון, המובא כאן לפניכם. במותו היה בן ארבעים ושמונה בלבד, גולה בפינלנד, גלמוד, נשכח וכמעט חסר כול. אנדרייב הוא אולי היחיד מבין הסופרים הרוסים שבאמת אפשר לכנותו גותי, גם באופן בו הוא חי את חייו וגם ביצירתו שהתרחקה מכל מה שהיה מקובל בקאנון הספרותי הרוסי ומכּתיבה "נאותה".

באופן אירוני למדי אנדרייב העניק לשטן שלו זהות אמריקאית. מתוך אינספור אפשרויות, הישות שהשטן מתגלם בה היא של מיליונר אמריקאי מאילינוי שהתעשר מגידול חזירים. אנדרייב עצמו שקל להגר לארצות הברית ואף היה במגעים עם מתרגם ספרו לאנגלית, שהזמין אותו אליו לניו יורק כאשר מצא את עצמו בגלות בפינלנד, אך כאמור, הוא מת בטרם עלה בידו לממש את כוונותיו. עם זאת, לאוניד אנדרייב הותיר לנו את הנרי וונדרגוד, השטן האמריקאי טוב הלב, שבא אל אדמתנו כדי להשתעשע מעט ולנער את שעמום הנצח.

השטן של אנדרייב מנהל דו־שיח עם קוראי הספר. על הקורא מוטל להיות ה"אדם" שניצב מול השטן. אנדרייב עוסק ב"אדם" באופן אקזיסטנציאליסטי, השאיפה שלו לאוניברסליות חורגת מהקאנון הספרותי הרוסי, שאמנם עוסק באדם — בחיבורו לטבע ולחברה — אך לא באדם כאינדיבידואל. השטן חולק הכול עם האדם שאיתו הוא מנהל מערכת יחסים, הוא זקוק לו, לתשומת לבו, להערכתו ולאהבתו, ממש כמו בני אדם, והוא מתבייש ומתייסר בייסורי אהבה, שנאה וחרדה. והחשוב מכול: הפחד והאימה שבמצב האנושי — הידיעה בזמניות הקיום שלנו, והספירה הבלתי נמנעת לאחור. כפי שניסח זאת השטן: "יש רגע אחד בהתאנשות שלי שבו איני יכול להיזכר בלי אימה: כאשר בפעם הראשונה שמעתי את פעימות לבי. הצליל החותך, הרם, המונה הזה, המאותת על המוות באותה המידה שהוא מאותת על החיים, הדהים אותי בפחד ובהתרגשות שלא חוויתי כמותם. הם דוחפים מונים בכל מקום, אבל כיצד הם מסוגלים לשאת בחזם את המונה הזה, שמונה את שניות החיים במהירות של קוסם?"

באחד הדיאלוגים שמנהלים גיבורי הספר, וונדרגוד השטן, ומגנוס שהוא היפוך המראה של השטן, ולמעשה דמותו היא דמות הרוע האמיתי, שהוא כמובן אנושי, מתייחס אנדרייב לרוסים כאל כת ברברית שנוהגת להקריב את ילדיה. האינדיבידואליזם וההומינזם של השטן האמריקאי נתקלים בטבע האנושי האוניברסלי — שכנציגו הוא בוחר בעם הרוסי. הוא מתאר גולה שפגש בערבות סיביר בכת מטורפת שמקריבה את ילדיה; האם מחבקת את בנה בן השבע ומרגיעה אותו בעודו על המזבח, רגע לפני הסוף. אבל הכת המטורפת אינה שוכנת רק בערבות סיביר, היא חיה ומשגשגת גם ברומא, היכן שמתרחשת מרבית העלילה. אנדרייב מדגיש את אלימות העבר, את קרבות הגלדיאטורים בקולוסאום, את נרון שמביט בשריפה ואת תהלוכת הנידונים למוות שמברכים את הקיסר ששולח אותם אל מותם. ההון והנאיביות האמריקאיים חסרי אונים מול מורשת שכזאת, ולו חי אנדרייב עוד כמה שנים, היה רואה עד כמה צדק, עד כמה היטיב לזהות את העתיד לבוא, עד כמה המאה העשרים ואחת עומדת להגשים את כל מה שחשב על אודות הטבע האנושי.

אנדרייב, מטבע הדברים, מביא תיאור של שטן נוצרי (הוא בא מהעולם "הבא" שלא ניתן לתיאור בשפה האנושית. אמנם הוא לועג לתפיסת השדים המקורננים, אך גם מסתמך עליה), צבוע בגווני פולקלור רוסים — שטן טיפש, שנופל בפח של הערמומיות והתושייה האנושית ויוצא נפסד, אך יותר מכל, זהו שטן אנושי מאוד, שמציב בפנינו מראה ומכריח אותנו לצלול לנבכי נפשנו ולשאול שאלות קיומיות הרות גורל כמו: מי אנחנו? מה מניע אותנו? האם אלה אנשי דת? מלכים ומלכות? או אולי סתם אנשים שאיבדו את שפיות דעתם? איך זה קרה ומתי כל זה התחיל? (רמז: מזמן מאוד, לא בכדי חורבות רומא העתיקה הם התפאורה ההולמת לרומן).

גילוי נאות ואזהרת טריגר — הספר אינו גמור. אנדרייב מת לפני שהספיק להשלים את כתיבתו. הוא נקטע לאחר סצנת חשיפת האמת כולה, אינו נחתם ואין מילות סיכום כלשהן, אך מבחינת האמת העמוקה שבספר, הכול נמצא שם.

בנימה אישית מאוד — הספר היה לדבר משמעותי מאוד בשבילי — לאחר תום הסגר הראשון של מגפת הקורונה, בקיץ 2020, הודיע לי המו"ל של "הוצאת אפרסמון" שעליי להזדרז ולהשלים את התרגום, מכיוון שנותני התמיכה לתרגום הספר, הו־כמה־פרוזאי, מאיצים בו להוציא את ״יומן השטן״ אל האור. וכך, במהלך הסגר השני מצאתי את עצמי מסונכרנת עם תאריכי העלילה וקצב התרחשותה. מתוך הבידוד הכפוי שמתי לב שלא מעט אירועים שטניים שהתרחשו במציאות הישראלית של ימינו התכתבו עם חורבנה של רומא, עם שלטון החשמן הציני והמרושע, עם וונדרגוד שרוצה לשמח את האנושות בכספו, ועם האנושות... שאף פעם לא די לה (כאז כן עתה). הנה הוא לפניכם, השטן בכבודו ובעצמו מדבר אליכם, לא תקשיבו?

אולגה סונקין

אביב, 2021

I
18 בינואר 1914.
על סיפונה של האונייה "אטלנטיק"

היום חלפו עשרה ימים בדיוק מהרגע שבו הִתְאַנַשְׁתִּי והתחלתי לנהל חיים ארציים.

הבדידות שלי גדולה מאוד. איני נזקק לחברים, אבל אני צריך לדבר עם מישהו על עצמי ואין לי עם מי לדבר. אין די במחשבות לבדן, מה גם שאינן ברורות, בהירות ומדויקות מספיק, כל עוד אני לא מבטא אותן במילים: צריך לסדר אותן בשורה כמו חיילים או עמודי טלגרף, למתוח קו, כמו מסילת רכבת, להרכיב גשרים וּויאדוּקטים, תִלים וקימורים, לעשות עצירות במקומות הנכונים — ורק אז הכול מתבהר. התהליך ההנדסי המפרך הזה נקרא אצלם, כך נדמה לי, היגיון וחשיבה אנליטית, והוא חובה למי שרוצה להיות חכם; לכל האחרים הוא לא חובה, והם יכולים לתעות ככל העולה על רוחם.

העבודה אטית, קשה ובלתי נסבלת עבור מי שהתרגל לתפוס הכול כהרף... איך אומרים, כהרף עין, ובאותה נשימה גם להביא זאת לידי ביטוי. ולא בכדי זוכים הוגי הדעות שלהם לכבוד שכזה, והוגי הדעות האומללים האלה, אם הם ישרים ואינם מרמים בבנייה כמו המהנדסים הרגילים שלהם, מגיעים לא פעם לבית משוגעים. אני רק כמה ימים על האדמה, ולא פעם כבר ריצדו לנגד עיניי קירותיו הצהובים ודלתו הפתוחה בהזמנה.

כן, זה קשה מאוד ומורט "עצבים" (עוד דבר מקסים!). הנה עכשיו — כדי לבטא מחשבה קטנה ורגילה על חוסר התוחלת של המילים וההיגיון שלהם נאלצתי להשחית כל כך הרבה נייר מכתבים משובח עם סמל הספינה... אז מה דרוש כדי לבטא את הגדול והבלתי רגיל? כדי שלא תפער את פיך הסקרן מדי, קורא ארצי שלי! אקדים ואומר שהבלתי רגיל אינו ניתן לביטוי בשפת המלמולים הנרגנים שלך. אם אתה לא מאמין לי, לך אל בית המשוגעים הקרוב ותקשיב לאלה: הם כולם זכו להתגלות ורצו לבטא אותה... האם אתה שומע כיצד שורקים ומסתובבים באוויר גלגליהם של הקטרים המובסים? האם אתה רואה באיזה מאמץ הם שומרים במקומם את התווים המתפזרים של פניהם הנדהמות והמשתוממות?

אני רואה כיצד כבר עכשיו, לאחר שזה עתה נודע לך שאני הוא השטן שהתאנש, אתה מוכן להמטיר עליי שאלות: הרי זה מעניין כל כך! מאַין אני? איזה מין סדרים נהוגים אצלנו בגיהינום? האם יש שם חיי נצח? וכמו כן, מה התנודות במחיר הפחם בבורסת הגיהינום בזמן האחרון? למרבה הצער, קורא יקר, עם כל הרצון הטוב, לו רק היה לי כזה, אין בכוחי לספק את סקרנותך המוצדקת כל כך. הייתי יכול לבדות למענך את אחד מאותם סיפורונים מצחיקים על אודות שדים מקורננים ושעירים, שכה ינעמו לדמיונך הדל, אבל כבר יש לך מספיק מאלה, ואיני רוצה לשקר לך באופן גס ושטחי כל כך. אשקר לך במקום אחר, היכן שאינך מצפה לדבר וכך לשנינו יהיה מעניין יותר.

והאמת? כיצד אומר אותה אם אפילו את שמי אי־אפשר לבטא בשפתך? את השם שטן נתת לי אתה, ואני מקבל את הכינוי הזה כמו שהייתי מקבל כל כינוי אחר: שיהיה: אני — שטן. אך שמי האמיתי נשמע לגמרי אחרת, לגמרי אחרת! הוא נשמע בלתי רגיל ואין דרך שבה אני יכול לדחוף אותו לאוזן הצרה שלך בלי לרטש אותה יחד עם המוח שלך: שיהיה: אני — שטן, וזהו.

ואתה עצמך אשם בכך, ידידי: למה יש בשכלך מושגים מעטים כל כך? השכל שלך הוא כאמתחתו של קבצן שבתוכה רק פרוסות לחם יבש, וכאן צריך יותר מלחם. יש לך רק שני מושגים על הקיום: חיים ומוות — כיצד אסביר לך את השלישי? כל הקיום שלך הוא קשקוש רק מכיוון שאין לך את השלישי הזה, ומאַין אביא אותו? כעת אני בן אנוש כמוך, בראשִי מתרוצצות המחשבות שלך, בפי מזדחלות בכבדוּת ודוקרות בפינות המילים הקובייתיות שלך, ואני לא יכול לספר לך על הבלתי רגיל.

אם אומַר לך שאין שדים, אשקר לך. אך אם אומַר שהם קיימים, גם זה יהיה שקר... תִראה כמה זה קשה, כמה זה חסר פשר, ידידי! אך גם על ההִתאַנשוּת שלי, שיחד איתה החלו לפני עשרה ימים חיי הארציים, אני יכול לספר מעט מאוד דברים מובנים. דבר ראשון, שכח מהשדים השעירים, המקורננים, המכונפים שכה אהובים עליך, שיורקים אש, הופכים חול לזהב וזקֵנים מופלגים — לעלמים מצודדים, ואחרי שעשו כל זאת ודיברו ערימה של הבלים, הם נעלמים דרך הקיר — וזכור: כשאנחנו באים אל כדור הארץ אנחנו חייבים להתאנש. מדוע זה כך, תגלה לאחר המוות, ובינתיים זכור: אני כעת בן אנוש כמוך, ונודף ממני ניחוח של בושם לא רע ולא צחנת תיש, ואתה יכול ללחוץ את ידי בלי חשש מכך שציפורניי ישרטו אותך, אני גוזז אותן בדיוק כמוך.

אבל איך זה קרה? פשוט... מאוד. כשהחלטתי שאני רוצה להגיע לאדמה, מצאתי איזה טיפוס שיהיה לי לפונדקאי, אמריקאי בן שלושים ושמונה בשם מר הנרי ווֹנדֶרגוּד, והרגתי אותו... בלילה ובלי עדים, כמובן. אך למרות ההודאה באשמה שלי, לא תוכל להעמיד אותי לדין. האמריקאי בחיים ושנינו מברכים אותך בקידה עמוקה אחת: אני וּ־ווֹנדרגוד. הוא פשוט השכיר לי חלל ריק, אתה מבין — וגם לא את כולו, ייקח אותו השד! ולחזור חזרה, לצערי, אני יכול רק דרך אותה הדלת היחידה שמובילה גם אותך אל החירות: דרך המוות.

זהו עצם העניין. אך בהמשך תוכל להבין דבר־מה, אף שלדבּר על דברים כאלה בשפתך — כמוהו כניסיון להכניס הר לכיס החולצה או לרוקן את מפלי הניאגרה בעזרת אצבעון! שווה בנפשך שאתה, נזר הבריאה, יקירי, ביקשת להתקרב אל הנמלים, ובדרך נס או במטה קסם נהפכת לנמלה, נמלה זערורית אמיתית, ואז תקבל שמץ של מושג על התהום שמפרידה ביני הישן לביני הנוכחי... לא, גרוע יותר! היית צליל והפכת לסימן של תו על הנייר... לא, יותר גרוע, יותר גרוע, ושום השוואות לא יסבירו לך את מהותה של התהום שאת תחתיתה איני רואה עוד בעצמי. או שמא היא נטולת תחתית כליל?

שווה בנפשך: בצאתי מניו יורק סבלתי במשך יומיים ממחלת ים! זה מצחיק אותך, אתה שהורגלת להתגולל בהפרשות של עצמך? ואני — גם אני התגוללתי, אבל זה לא היה מצחיק כלל. רק פעם אחת חייכתי, כשחשבתי שזה לא אני אלא וונדרגוד, ואמרתי:

— פמפם, וונדרגוד, פמפם!

...יש עוד שאלה אחת שאתה מחכה למענה עליה: לשם מה הגעתי אל האדמה ואיך גמרתי בדעתי לקחת חלק בעסקת חליפין לא כדאית כזאת — משטן "כול יכול, בן אלמוות, אדון ושליט", נעשיתי... אתה? התעייפתי מלחפש מילים שאינן קיימות, ואענה לך באנגלית, בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, בשפות ששנינו מבינים היטב: נהיה לי משעמם... בגיהינום, והגעתי אל האדמה כדי לשקר ולשחק.

מהו שעמום ידוע לך. מהו שקר אתה יודע היטב, ובמשחק יש לך מושג כלשהו מהתיאטראות ומהשחקנים המפורסמים שלך. אולי אתה בעצמך משחק איזה משחק קטן בפרלמנט, או בבית או בכנסייה? אם כן, תוכל גם להבין משהו מתחושת העונג ששואבים ממשחק. אם נוסף על כך אתה מכיר גם את לוח הכפל, אז תכפיל את ההתלהבות והעונג ממשחק בכל מספר רב־ספרתי שעולה בדעתך ותקבל את ההתלהבות שלי, העונג שלי. לא, יותר מכך! שווה בנפשך שאתה גל באוקיינוס, שמשחק כל הזמן וחי רק במשחק — למשל הגל הזה שאני רואה כעת מבעד לזכוכית ושרוצה להפוך את ה"אטלנטיק" שלנו... בעצם, שוב אני מחפש מילים והשוואות!

אני פשוט רוצה לשחק. כרגע אני עדיין שחקן מתחיל, טירון צנוע, אך אני מקווה שאתפרסם לא פחות מהגריק1 שלך או מאולדרידג',2 כשאשחק את מה שארצה. אני שחצן, מאוהב בעצמי וכנראה גם רהבתן... אתה הרי יודע מהי רהבתנות, כשרוצים לקבל מחמאות ומחיאות כפיים אפילו מאנשים טיפשים, כן? הלאה, אני מעז לחשוב שאני גאון — השטן ידוע בעזות המצח שלו — תאר לעצמך שנמאס לי מהגיהינום, היכן שכל הנוכלים המקורננים והשעירים הללו משחקים ומשקרים טוב כמעט כמוני, ושלא מספיקים לי זרי הדפנה של הגיהינום, שבהם אני רואה, בחדות הבחנה, לא מעט חנופה זולה ונמיכות מצח פשוטה. עליך, חברי הארצי, שמעתי שאתה חכם, ישר לרוב, חשדן במידה, רגיש לשאלות של אמנות נצחית ומשחק, ושקרן גרוע כל כך בעצמך, עד שאתה מסוגל להעריך מאוד משחק של אחרים: הרי לא בכדי יש לך כל כך הרבה ענקים! והנה, גם אני באתי... מובן?

האדמה תהיה לי לזירה, והבמה הקרובה תהיה רומא, לשם אני נוסע, אל "עיר הנצח" הזאת כמו שקוראים לה פה, מתוך הבנה עמוקה של הנצח ודברים פשוטים אחרים. להקת שחקנים עדיין אין לי (אולי תרצה להצטרף ללהקה שלי?), אך אני מאמין שהגורל או המקרה שלהם אני נתון מעתה, כמו כל דבר ארצי אחר שלכם, יעריכו את טוהר כוונותיי ויזמנו לי שותפים ראויים לדרך... אירופה הזקנה כה עשירה בכישרונות! אני מאמין שאמצא גם באירופה הזאת קהל אנין דיו, כזה שיהיה שווה לצבוע בשבילו את הפרצוף ולהחליף את נעלי הגיהינום הנוחות בקוטורנים3 כבדים. אני מודה, פעם חשבתי על המזרח, היכן שכבר פועלים בהצלחה לא מבוטלת כמה מ... עמיתיי, אבל המזרח פּוֹתֶה מדי ובעל נטייה לבלט, ולרעל, והאלים שלו כעורים, סירחון של חיה מפוּספּסת עוד נודף ממנו, העלטה והאורות שלו גסים בצורה ברברית ובוהקים מכדי שאמן אנין כמוני ייכנס אל הבלגן הצפוף והמסריח הזה. כן, ידידי, הרי אני כל כך שחצן עד שאפילו את היומן הזה אני מתחיל לא בלי כוונת זדון להקסים אותך... גם אם, בעליבותי, אני עושה זאת בתפקיד מחפש מילים והשוואות. אני מקווה שלא תנצל את גילוי הלב שלי ולא תפסיק להאמין לי.

יש שאלות נוספות? בנוגע למחזה עצמו, אני עצמי לא יודע עליו הרבה, אותו ימציא המפיק שימצא את השחקנים, הלוא הוא הגורל, ותפקידי הצנוע לשם התחלה: אדם שהתאהב באנשים עד כדי כך שהחליט לתת להם הכול — את נשמתו ואת כספו. לא שכחת כמובן שאני מיליארדר, כן? יש לי שלושה מיליארדים. מספיק להצגה אחת רבת־רושם, לא כך? כעת עוד פרט, כדי להפוך את הדף הזה.

יחד איתי בא לחלוק את גורלי טיפוס בשם ארווין טוֹפּי, המזכיר שלי, אישיות מכובדת למדי, במקטורן השחור שלו, במגבעת שהוא חובש, עם אפו הנפול שתלוי כמו אגס בוסרי ועם פני כומר מגולחות. לא יפתיע אותי אם בכיסיו יתגלה ספר תפילות קטן. טופּי שלי בא מאותו המקום — כלומר מהגיהינום, ובאותה דרך כמוני: גם הוא הִתאַנֵש, ונראה שבהצלחה; הבטלן כלל לא רגיש לתנודות הים. בעצם, גם כדי לחלות במחלת ים דרושה מנת משכל כלשהי, ואילו טופּי שלי טיפש כמו נעל, אפילו בשביל החיים על פני האדמה. נוסף על כך הוא גס רוח ומשיא עצות. אני כבר מתחרט מעט שמתוך המבחר העשיר שלנו לא בחרתי לי בהמה טובה יותר, אך נשביתי בישירותו ובהיכרות המסוימת שלו עם החיים על פני האדמה: איכשהו, היה נעים יותר לצאת לטיול הזה עם חבר משופשף. מתישהו, מזמן, הוא כבר לבש צורת אנוש ונשבה כל כך בקסמם של רעיונות דתיים עד שהוא — תאר לעצמך! — הצטרף למנזר של האחים הפרניצסקנים, חי עד שיבה טובה והלך שם לעולמו בשלווה תחת השם של האח וינסנט. האפר שלו הפך למוקד לסגידה עבור המאמינים, קריירה לא רעה בשביל שד טיפש! — ואילו הוא, שוב איתי, מרחרח את האוויר, מחפש ריח של קטורת: הרגל מגונה! אתה בטח תאהב אותו.

מספיק לעת עתה. הסתלק מכאן, ידידי. אני רוצה להישאר לבדי. ההשתקפות השטוחה שלך שזימנתי אל הבמה הזאת מרגיזה אותי, ואני רוצה להישאר לבדי, או רק עם הוונדרגוד הזה, שנתן לי את משכנו ורימה אותי בנכלוליות. הים רגוע, כבר אין לי בחילה כמו בימים הארורים הראשונים, אך אני מפחד ממשהו.

אני מפחד! נראה שמפחידה אותי העלטה הזאת שהם קוראים לה לילה ושנפרשת מעל האוקיינוס: כאן עוד מואר ממנורות, אך מעבר לדופן הסיפון שוכנת עלטה נוראה, היכן שעיניי חסרות אונים לחלוטין. גם ככה הן לא שוות הרבה, המראות המטופשות האלה שיודעות רק לשקף, אך בחושך הן מאבדות גם את היכולת העלובה הזאת. כמובן, אתרגל גם לחושך, כבר התרגלתי לדברים רבים, אך עכשיו רע לי ומפחיד לחשוב שבסיבוב מפתח אחד העלטה העיוורת, המוכנה להסתער, תכסה אותי. מאין היא באה?

וכמה אמיצים הם עם המראות העכרוריות שלהם — אינם רואים דבר ואומרים בפשטות: חשוך כאן, צריך להדליק את האור! לאחר מכן מכבים אותו בעצמם ונרדמים. אני מביט בגיבורים האלה בהפתעה מסוימת, גם אם קרירה... ו... מתפעל. או שבשביל פחד דרוש שכל גדול מדי, כמו שלי? הרי אתה לא כזה פחדן, וונדרגוד, תמיד נחשבת לאדם חסון ובעל ניסיון!

יש רגע אחד בַּהִתאַנשוּת שלי שאיני יכול להיזכר בו בלי לחוש אימה: הפעם הראשונה ששמעתי את פעימות לבי. הצליל הברור, הרם, המונֶה הזה, המסמן את המוות באותה המידה שהוא מסמן את החיים, הדהים אותי בפחד ובהתרגשות שלא חוויתי כמותם. הם דוחפים מונים בכל מקום, אבל כיצד הם מסוגלים לשאת בחזם את המונה הזה, שמונה את שניות החיים במהירות של קוסם?

ברגע הראשון רציתי לצעוק ולשעוט מיד למטה, לפני שהספקתי להתרגל לחיים, אבל הצצתי בטופּי: האידיוט שאך זה נולד כבר מנקה את המגבעת שלו בשלווה, פרצתי בצחוק וצעקתי:

— טופּי! מברשת!

התנקנו שנינו, ואילו המונה בחזי מנה כמה שניות זה נמשך, ונדמה שאף הוסיף עליהן. אחרי כן, בשומעי את התקתוק הטורדני שלו, התחלתי לחשוב: "אני לא אספיק!" מה לא אספיק? לא ידעתי בעצמי, אך יומיים שלמים מיהרתי כמו מטורף לשתות, לאכול, אפילו לישון: הרי המונה לא נם בזמן שאני מוטל כפגר וישן!

כעת איני ממהר עוד. אני יודע שאספיק ושהשניות שלי נראות לי בלתי נדלות, אבל המונה שלי נסער והולם כמו שיכור המכֶּה בתוף. והאם השניות הקטנות האלה שהוא זורק עכשיו נחשבות לשוות ערך לַגדולות? אם כך, זאת רמאות. כאזרח ארצות הברית ישר וכאיש עסקים אני מוחה!

אני חש ברע. כעת לא הייתי דוחה מעל פניי גם חבר, ייתכן שחברים זה דבר טוב. הו! בכל היקום אני לבד!