כנפי בופאלו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כנפי בופאלו

כנפי בופאלו

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

תקציר

"כנפי בופאלו" הוא קובץ הכולל ממיטב הסיפור הקצר. לא תמיד זוכה הקורא הישראלי להיחשף לכל השפע הספרותי של סוגת הסיפור הקצר שהייתה כה מרכזית בעבר ושבה שוב לתפוס את מקומה בעידן של קוראי בזק קצרי סבלנות.
תרגומים וסיפורי מקור שקובצו ונכתבו על ידי אבי גולדברג הם קמצוץ שאינו יכול להשביע את הארי והם כוללים סיפורים שחלקם  לא ראו עד כה אור בעברית. 

עורך הקובץ אבי גולדברג תרם מספוריו לקובץ זה, כתב את קובץ הסיפורים חוף בלי ים, בצהרי היום וסיפורים אחרים ואת הספרים מסדר קוזימה, רצח בטור דה פראנס אל תקרא לי סוחוי, המדריך הקליל לחכמת הנדל"ן ועוד. ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים - הסיפור הבלשי הקצר,  וסיפורי הומור הקצרים ע"ש אפרים קישון.

פרק ראשון

הצפרדע המהוללת ממחוז קלווראס

מארק טווין

לבקשתו של חבר מהמזרח ביקרתי את סיימון ווילר, זקן אחד נוח לבריות ופטפטן חסר ליאות, וביררתי אצלו לגבי חברו של החבר שלי מהמזרח, אחד ששמו ליאונידאס ו' סמיילי, כפי שהתבקשתי לעשות, והנה אני מצרף את תוצאות הבירור. מקנן בי החשש כי אותו ליאונידאס ו' סמיילי הוא בכלל אגדה, וכי חברי בכלל לא הכיר איש בשם זה. ואני משער שמטרת התחקיר הזה הייתה בעצם לעורר את סיימון ווילר הזקן לדבר, רק להזכיר לו, לזקן, את ג’ים סמיילי הידוע לשמצה שלו, והוא יטרח טרחה רבה לספר על אודותיו. הוא הצליח להתיש אותי כמעט עד מוות בסיפור זיכרונותיו חסרי הערך, שאין בהם כל עניין או תועלת עבורי. אם זה היה התכנון המקורי של חברי, זה בהחלט הצליח לו.

את סיימון ווילר מצאתי מפורקד במצב נים לא נים בנוחות בצמוד לתנור במסבאה הישנה שלו, צריף נוטה ליפול במחנה הכורים העתיק "אנג'לס”. מיד שמתי לב לכך שהוא שמן וקירח, ועל פניו השלוות נסוכה ארשת של עדינות ופשטות. הוא התעורר והפטיר לעומתי “יום טוב”. אמרתי לו שחבר שלי שלח אותי לעשות כמה בירורים על חבר ילדות יקר שלו, אחד ששמו ליאונידאס ו' סמיילי, כוהן דת צעיר בשם ליאונידאס ו' סמיילי, שנודע לו שהסתובב לאחרונה כאן במחנה הכורים “המלאכים”. הוספתי כי אם הוא, ווילר, יכול לספר לי את כל הידוע לו על אודות אותו כהן דת צעיר ליאונידאס ו' סמיילי, אהיה אסיר תודה.

סיימון ווילר דחק אותי לפינת אולם המסבאה, הושיב אותי, חסם את דרכי כשמשך אליו את הכיסא שלו בצמוד אלי, ואז החל לגלגל שטף דברים חד גוני, וזה יובא בפניכם לאחר פסקה זו. בכל העת שזרם שטף דיבורו, הוא לא חייך, הוא לא זעף, אפילו פעם אחת לא שינה את צליל קולו מאותו תו עדין־זורם שאליו כיוון את קולו כבר במשפט הראשון. אפילו פעם אחת לא נתן סימן קל שבקלים של התלהבות. אבל לאורך כל שטף המלל הבלתי ניתן להפסקה של סיפורו חלף חוט של רצינות מרשימה ושל אמינות, שהראה לי בפשטות כי הוא לא העלה בדעתו שיש משהו מגוחך או מצחיק בסיפורו.

הוא ראה במסופר התרחשות חשובה באמת, והעריץ את שני גיבורי סיפורו כאנשים שבמעשיהם נסוכה מידה של גאונות. עבורי, החיזיון של אדם הנסחף בשטף דבריו בשלווה לאורך החוט המוזר שטווה מבלי לחייך, היה שטותי עד גיחוך. כפי שאמרתי קודם, אני בסך הכול ביקשתי ממנו לספר לי מה הוא יודע על כהן הדת ליאונידאס ו' סמיילי, ואת תשובתו אביא כאן, בלי להתערב ולו פעם אחת, כדברים בשם אומרם:

באביב 49' הסתובב כאן אחד ג’ים סמיילי, אולי היה זה בחורף 50', משום מה אני לא זוכר במדויק, אבל מה שמכוון אותי לאחד מהתאריכים האלו זה שאני זוכר שהחפירה של הניקבה הגדולה עוד לא הסתיימה כשהוא הגיע למחנה. אבל בכל מקרה, הוא היה האיש הכי מוזר שהכרתי, שתמיד התערב על כל דבר שראית בחיים, הוא היה יכול לגרום לכל אחד להתערב נגדו על כל דבר, ואם הוא לא היה יכול לשכנע אותו, הוא היה מוכן להחליף צדדים בהתערבות, בכל דרך שתיראה לאדם השני, ובכל תנאי שהצד השני היה מוכן לתת כדי להמר, הוא היה מרוצה, רק שההתערבות תצא לפועל. אבל למרות הכול הוא היה עדיין בחור עם המון מזל, כי הוא תמיד היה יוצא מנצח.

הוא תמיד היה מוכן וארב לכל הזדמנות להתערב, לא היה יכול להיות שום דבר טיפשי מדי שהוזכר בשיחה, שהבחור הזה לא היה מציע להמר עליו, והיה מוכן להמר בכל צד שרק תבחר, כמו שסיפרתי לך כבר.

אם זה היה מרוץ סוסים, היית מוצא אותו עמוס בכסף או שהיית מוצא אותו הרוס בסוף המרוץ, אם היה זה קרב כלבים, הוא היה מהמר, אם היה קרב חתולים, הוא היה מהמר גם על זה, אם זה היה קרב תרנגולים, הוא היה מהמר גם כן. תשמע, אם הוא ראה שתי ציפורים על גדר, הוא היה מתערב איתך איזה מהן תפרוש כנפיים ותעוף ראשונה.

או אם התקיימה פגישת כורים במחנה, הוא היה מגיע לשם קבוע, כדי להמר על פרסון ווקר, שלדעתו היה הנואם המשכנע הכי טוב כאן, והוא באמת היה, וגם בן אדם טוב. אם היה רואה אפילו חיפושית יוצאת לדרך, הוא היה מתערב איתך כמה זמן ייקח לה להגיע לאן שהיא הולכת, ואם תסכים להתערב על זה, הוא יעקוב אחריה כל הדרך למקסיקו, ולא יתעייף עד שהוא יגלה לאן היא הולכת וכמה זמן זה ייקח לה עד שתגיע לשם.

הרבה מהחבר’ה כאן הכירו את הסמיילי הזה, והם יכולים לספר לך עליו. מה, אף פעם לא היה אכפת לו על מה הוא מהמר, הוא היה מתערב על כל דבר, הבחור היה ממש טיפוס מכור. פעם אחת אשתו של פרסון ווקר הייתה מרותקת למיטה, חולה מאוד הרבה זמן, ובסוף היה נראה כאילו המצב שלה משתפר ויהיה אפשר להציל אותה. בוקר אחד פרסון ווקר נכנס למסבאה, וסמיילי שאל מה שלומה, ווקר אמר שמצבה השתפר מאוד הודות להשגחה העליונה ובעזרת האל ורחמיו הרבים ובחסדי ההשגחה העליונה היא תחלים, וסמיילי, בלי לחשוב, אומר, "טוב, אני מוכן לסכן שניים וחצי דולר ולהתערב שלמרות הכול היא לא תחלים."

אז ככה, לסמיילי הזה הייתה סוסה שהכורים קראו לה “נודניקית לרבע שעה”, אבל זה היה רק בצחוק, אתה יודע למה? כי ברור שהיא הייתה יותר מהירה מזה והוא היה מרוויח כסף על הסוסה הזו. וזה אפילו שהיא הייתה כל כך איטית ותמיד סבלה מקצרת, או הסתיידות, או שחפת או משהו כזה. הם היו נותנים לה מאתיים או שלוש מאות יארד יתרון בהתחלה, ואחר כך היו עוברים אותה בדרך, אבל תמיד לקראת סוף המרוץ היא הייתה מתרגשת וכאילו מתוך ייאוש, כשהיא נראתה כאילו היא מתפרקת, היא הייתה זורקת את הרגליים, הם נראו כאילו הם מסתבכות לה, לפעמים באוויר, ולפעמים לצד זה או אחר, ולפעמים לצדדים ובין הגדרות, ובועטת ומעיפה המון אבק ומשתעלת ומעיפה עוד יותר אבק ומרימה אבק גם עם השיעול וההתעטשות והנשיפות אף שלה, אבל תמיד השיגה את כל הסוסים האחרים בקושי, בהפרש כל כך קטן שבקושי יכולת לראות. והיה לו גור כלבים קטן מגזע בול, כשהיית מסתכל עליו היית חושב שהוא לא שווה אגורה, אולי היה טוב רק בלשבת פה ושם ולהסתכל עליך במבט מתחנף ולחכות להזדמנות לגנוב ממך משהו. אבל ברגע שהיו שמים עליו כסף הוא היה כלב אחר, הלסת התחתונה שלו התחילה להזדקר כמו חרטום של ספינת קיטור, והשיניים שלו היו יוצאות וזוהרות בטירוף כמו אש בכור. והכלב שהיה נלחם בו היה יכול לתקוף אותו, להתגרות בו, לנשוך אותו, להעיף אותו פעם ועוד פעם מעבר לכתף, ואנדרו ג’קסון (זה היה השם של הכלבלב) אף פעם לא נרתע ולא ויתר, להפך, הוא היה מרוצה ולא ציפה לשום דבר אחר, וחיכה שההימורים נגדו יעלו ויעלו, יוכפלו לטובת הכלב שהוא נלחם בו, עד שקופת ההימורים התמלאה, והכסף נאסף וההימורים הסתיימו. ואז פתאום הוא היה נועל את הלסתות על הכלב האחר במפרק של הרגל האחורית וקופא על המקום בלי ללעוס אותה, והיה ממתין בלי

סוף אפילו אם זה ייקח שנה שלמה, עד שהיריב היה מרים דגל לאות כניעה. סמיילי תמיד היה מנצח עם הגור הזה, עד שיום אחד הוא הכניס אותו לקרב עם כלב גידם בלי רגליים אחוריות, הם נקטעו על ידי מסור סיבובי.

בתחילה הכול התנהל לפי התכנון, הגור נתן לכלב הגידם להתעלל בו עד שההימורים נגדו נאספו, ואז התכוון להפעיל עליו את התרגיל של לנעול את המלתעות על הירך האחורית. ואז הוא הבין איך עבדו עליו, ואיך הכלב האחר הגידם תמרן אותו. לא היה מפרק אחורי שהוא היה יכול להכניס בו את את השיניים, והוא נראה מופתע ומבולבל לגמרי ולא ניסה יותר לנצח בקרב והוא הובס. הוא הביט בסמיילי כאילו אומר לו “נשבר לי הלב” וזו הייתה באמת אשמתו של סמיילי שהכניס אותו לזירה עם כלב גידם שהוא אמור לפרק את הירך האחורית שלו, שזה היה התרגיל המרכזי של הכלבלב בקרבות. הוא המשיך לצלוע מעט ואז השתרע ומת. הוא היה גור טוב, האנדרו ג’קסון הזה, והיה יכול להתפרסם אם היה נשאר בחיים. כי היה לו את זה והיה לו את הכישרון, אני בטוח בזה, למרות שלא היו לו הזדמנויות לדבר על זה, כי זה לא הגיוני שכלב יכול להשתתף בסוג כזה של קרב כמו שהוא היה יכול בנסיבות האלה, אם אין לו כישרון. אני תמיד מרחם עליו כשאני חושב על הקרב האחרון שלו, ואיך שזה בסוף נגמר.

טוב אז האיש הזה סמיילי היו לו עכברושים, וכלבי ראט טרייר, ותרנגולים, וחתולים, וכל הדברים האלה, והוא לא היה עוזב אותך עד שלא הימרת, ממש לא יכולת להביא לו שום דבר שאפשר להמר עליו, כי היה לו כל דבר שתוכל לדמיין והוא היה מתאים לך תמיד איזו שהיא התערבות.

יום אחד הוא תפס צפרדע ולקח אותה הביתה והחליט שהוא יאלף אותה. וככה שלושה חודשים הוא לא עשה כלום, רק נשאר בחצר האחורית שלו ואימן את הצפרדע בקפיצות. ואני מתערב איתך שהוא באמת לימד אותה לקפוץ. הוא היה נותן לה טפיחה קטנה מאחורה, ושנייה אחר כך היית רואה את הצפרדע

 

מסתחררת באוויר כמו בייגלה. היית יכול לראות אותה עושה היפוך, סלטה אחת או אפילו שתיים, העיקר שהיא זינקה טוב בהתחלה והייתה נוחתת ישר על כפות הרגליים בדיוק כמו חתול. הוא אימן אותה כל כך טוב בתפיסת זבובים והמשיך בלי להפסיק, עד שהצפרדע הייתה יכולה לתפוס זבוב מכל מרחק אם היא רק ראתה אותו.

הסמיילי הזה היה אומר שכל מה שצפרדע רוצה בחיים זה שיאלפו אותה ואז היא תוכל לעשות כמעט כל דבר, ואני מאמין לו. ראיתי אותו מניח את דניי’ל וובסטר כאן במקום הזה על הרצפה, דניי’ל וובסטר היה השם של הצפרדע, והוא היה לוחש לה “זבובים, דניי’ל, זבובים!” והצפרדע, בשיא המהירות, יותר מהר משאתה מעפעף, הייתה מזנקת למעלה ולוכדת את הזבוב שהיה על הדלפק ומורידה אותו אל הרצפה כאן, הזבוב נשאר שלם כמו גוש בוץ מוצק. ואז הייתה מתחילה לגרד בראש ברגל האחורית שלה באדישות כאילו לא היה לה מושג שהיא עשתה תרגיל שאף צפרדע לא הייתה יכולה לעשות. אף פעם לא ראית צפרדע כל כך צנועה והגונה כמו שההיא הייתה, אפילו שהיא הייתה כל כך מוכשרת. וכשהייתה צריכה לקפוץ קפיצה מושלמת, ואני מדבר על קפיצה מעל שטח שטוח לגמרי, היא הייתה מסוגלת לעבור מרחק בזינוק ענקי אחד, יותר מכל יצור אחר מהמין שלה שתראה בחיים שלך. הקפיצה הזאת הייתה האס שלה, התרגיל הכי טוב שלה, אתה מבין? וכשהייתה מגיעה לבצע את האקט הזה, סמיילי היה מגייס עליה טונות של כסף אם היה לו אפילו רק סנט אחד להמר. סמיילי היה גאה ברמות בצפרדע שלו, ובאמת הוא היה יכול להיות גאה. אפילו חבר’ה שהיו כבר בכל מקום, כולם אמרו שאין על הצפרדע הזאת, שבחיים לא ראו כזה דבר.

טוב אז סמיילי החזיק את החיה בסלסלה קטנה מקש, והוא היה מביא אותה לעיר לפעמים כדי להתערב עליה. יום אחד הגיע צעיר זר, הוא נתקל בסמיילי והתיבה שלו, ואומר לו “מה אתה מחביא בתיבה ש’ך?"

וסמיילי עונה לו, משחק אותה אדיש כאילו, “זה יכול להיות תוכי, או שזאת יכולה להיות ציפור קנרית, ‘כול להיות, אבל זה לא, זאת רק צפרדע."

והצעיר לוקח את התיבה לידיים שלו, ומסתכל מבפנים בזהירות, ומסובב אותה לכאן ולשם, ובסוף הוא אומר, “הדבר הזה, טוב, למה הוא שווה בכלל?"

“טוב,” סמיילי אומר, כאילו כלום, “היא שווה לדבר ‘חד, ואני יכול ל’גיד לך ולקבוע שהיא יכולה לנצח כל צפרדע במחוז קלווראס”.

הבחור לוקח שוב את הקופסה, הוא מסתכל עליה ובוחן אותה הרבה זמן, ומחזיר אותה לסמיילי אחרי שחשב על העניין ואומר, “טוב אנ'לא רואה שום דבר מיוחד בצפרדע הזאת, בעיני היא כמו כל צפרדע אחרת."

 יכול להיות ש'תה לא,” אומר סמיילי. “יכול להיות ש'תה מבין בצפרדעים, ואולי אתה לא מבין בהם, יכול להיות שיש’ך ניסיון, ואולי אתה רק חובב. בכל מקרה, לי יש את הדעה שלי, ואני מוכן להתערב על ארבעים דולר שהיא תוכל לקפוץ רחוק יותר מכל צפרדע ‘חרת במחוז קלווראס.”

והבחור היסס לרגע, ואז הוא אומר, בקול שנשמע יותר עצוב, משהו כמו, “טוב, אני בסך’כול זר כאן, ואין לי צפרדע, אבל אם הייתה לי צפרדע, הייתי מהמר נגדך,” ואז סמיילי אומר, “זה בסדר, זה בסדר אם תחזיק את הקופסה שלי לרגע, אני אלך להביא לך צפרדע."

אז הבחור לקח את הקופסה, והניח בתוכה את הארבעים דולר שלו יחד עם אלה של סמיילי, והתיישב בהמתנה. וככה כשהוא ישב וחיכה הוא חשב לעצמו ואז הוא שלף החוצה את הצפרדע מהקופסה ופתח לה את הלוע, ואז הוא לקח כפית תה ודחף לה כדוריות עופרת של קליע ציד, גדש אותה עד הצוואר ושם אותה על הרצפה.

בזמן הזה סמיילי הסתובב לו ליד הביצה ובוסס בבוץ הרבה זמן, ובסוף הוא תפס צפרדע, והביא אותה פנימה, ונתן אותה לבחור הזה, ואמר לו, “עכשיו, אם אתה מוכן, תשים אותה ליד דניי’ל, עם הרגליים הקדמיות בדיוק באותו קו ליד דניי’ל, ואני ייתן את האות."

ואז הוא פקד עליה “'חת שתיים שלוש קפוץ!” והוא והבחור נגעו בצפרדעים מאחור. הצפרדע החדשה זינקה קדימה, ודניי’ל רק שינסה מותניה, נאנחה, היא משכה בכתפיים כמו צרפתי, אבל זה לא עזר. היא לא הייתה יכולה לזוז. היא הייתה שתולה במקום, נטועה כמו סדן, ולא הייתה יכולה לזוז יותר מעוגן תקוע בקרקעית הים.

סמיילי היה מופתע מאוד, וגם מלא בהרגשה של בחילה וגועל, אבל לא היה לו מושג מה העניין כמובן. הבחור גרף את הכסף והיה כבר בדרך להסתלק משם, אבל בפתח הוא הסתובב והצביע על דניי’ל באצבע מעבר לכתף ואמר שוב בהדגשה, “האמת שלא ראיתי בכלל את היתרון שיש לצפרדע הזאת על כל צפרדע 'חרת”.

סמיילי, הוא נשאר עומד מגרד את הראש ומביט למטה על דניי’ל הרבה זמן, וסוף סוף אמר, “מעניין מה לכל הרוחות הצפרדע הזאת בלעה, אני חושב שאולי יש משהו מוזר בכל העניין הזה, אני יכול להישבע שהיא נראית כמו שק גדול, איכשהו.”

והוא תפס את דניי’ל בעורף, הרים אותה ואמר “שיכה בי ברק אם היא לא שוקלת חמש פאונד. עכשיו הכול ברור!” הוא הפך אותה, והצפרדע פלטה שני גושים של כדוריות עופרת. ואז הוא הבין איך עבדו עליו, הוא שם את הצפרדע והתעצבן נורא ויצא לתפוס את הצעיר שדפק אותו אבל לא הצליח לתפוס אותו.

ו – ...

ברגע זה שמע סיימון ווילר מישהו קורא בשמו מהחצר הקדמית, וקם לראות מה העניין, ופנה אלי כשהוא מתרחק, באמרו “פשוט שב במקום, זר, תתרווח, אני הולך רק לרגע וחוזר."

אבל, כשהוא עזב, אמרתי לעצמי שאני לא חושב שלשמוע את המשך עלילותיו של הנווד הנמרץ ג’ים סמיילי יקדם אותי בבירור אחר כהן הדת ליאונידאס ו' סמיילי.

בכניסה פגשתי את ווילר הידידותי, שחזר. הוא אחז בדש בגדי והחל שוב לגולל את נפלאות סמיילי, “טוב אז הסמיילי הזה הייתה לו פרה שתומת עין וזנב קצוץ ורק גדם כמו בננה נשאר לה שם."

"תלה את סמיילי והפרה הנגועה שלו!” מלמלתי ושמרתי על הבעה של חיבה, איחלתי לזקן יום טוב, ויצאתי לדרכי.

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

עוד על הספר

כנפי בופאלו אבי גולדברג

הצפרדע המהוללת ממחוז קלווראס

מארק טווין

לבקשתו של חבר מהמזרח ביקרתי את סיימון ווילר, זקן אחד נוח לבריות ופטפטן חסר ליאות, וביררתי אצלו לגבי חברו של החבר שלי מהמזרח, אחד ששמו ליאונידאס ו' סמיילי, כפי שהתבקשתי לעשות, והנה אני מצרף את תוצאות הבירור. מקנן בי החשש כי אותו ליאונידאס ו' סמיילי הוא בכלל אגדה, וכי חברי בכלל לא הכיר איש בשם זה. ואני משער שמטרת התחקיר הזה הייתה בעצם לעורר את סיימון ווילר הזקן לדבר, רק להזכיר לו, לזקן, את ג’ים סמיילי הידוע לשמצה שלו, והוא יטרח טרחה רבה לספר על אודותיו. הוא הצליח להתיש אותי כמעט עד מוות בסיפור זיכרונותיו חסרי הערך, שאין בהם כל עניין או תועלת עבורי. אם זה היה התכנון המקורי של חברי, זה בהחלט הצליח לו.

את סיימון ווילר מצאתי מפורקד במצב נים לא נים בנוחות בצמוד לתנור במסבאה הישנה שלו, צריף נוטה ליפול במחנה הכורים העתיק "אנג'לס”. מיד שמתי לב לכך שהוא שמן וקירח, ועל פניו השלוות נסוכה ארשת של עדינות ופשטות. הוא התעורר והפטיר לעומתי “יום טוב”. אמרתי לו שחבר שלי שלח אותי לעשות כמה בירורים על חבר ילדות יקר שלו, אחד ששמו ליאונידאס ו' סמיילי, כוהן דת צעיר בשם ליאונידאס ו' סמיילי, שנודע לו שהסתובב לאחרונה כאן במחנה הכורים “המלאכים”. הוספתי כי אם הוא, ווילר, יכול לספר לי את כל הידוע לו על אודות אותו כהן דת צעיר ליאונידאס ו' סמיילי, אהיה אסיר תודה.

סיימון ווילר דחק אותי לפינת אולם המסבאה, הושיב אותי, חסם את דרכי כשמשך אליו את הכיסא שלו בצמוד אלי, ואז החל לגלגל שטף דברים חד גוני, וזה יובא בפניכם לאחר פסקה זו. בכל העת שזרם שטף דיבורו, הוא לא חייך, הוא לא זעף, אפילו פעם אחת לא שינה את צליל קולו מאותו תו עדין־זורם שאליו כיוון את קולו כבר במשפט הראשון. אפילו פעם אחת לא נתן סימן קל שבקלים של התלהבות. אבל לאורך כל שטף המלל הבלתי ניתן להפסקה של סיפורו חלף חוט של רצינות מרשימה ושל אמינות, שהראה לי בפשטות כי הוא לא העלה בדעתו שיש משהו מגוחך או מצחיק בסיפורו.

הוא ראה במסופר התרחשות חשובה באמת, והעריץ את שני גיבורי סיפורו כאנשים שבמעשיהם נסוכה מידה של גאונות. עבורי, החיזיון של אדם הנסחף בשטף דבריו בשלווה לאורך החוט המוזר שטווה מבלי לחייך, היה שטותי עד גיחוך. כפי שאמרתי קודם, אני בסך הכול ביקשתי ממנו לספר לי מה הוא יודע על כהן הדת ליאונידאס ו' סמיילי, ואת תשובתו אביא כאן, בלי להתערב ולו פעם אחת, כדברים בשם אומרם:

באביב 49' הסתובב כאן אחד ג’ים סמיילי, אולי היה זה בחורף 50', משום מה אני לא זוכר במדויק, אבל מה שמכוון אותי לאחד מהתאריכים האלו זה שאני זוכר שהחפירה של הניקבה הגדולה עוד לא הסתיימה כשהוא הגיע למחנה. אבל בכל מקרה, הוא היה האיש הכי מוזר שהכרתי, שתמיד התערב על כל דבר שראית בחיים, הוא היה יכול לגרום לכל אחד להתערב נגדו על כל דבר, ואם הוא לא היה יכול לשכנע אותו, הוא היה מוכן להחליף צדדים בהתערבות, בכל דרך שתיראה לאדם השני, ובכל תנאי שהצד השני היה מוכן לתת כדי להמר, הוא היה מרוצה, רק שההתערבות תצא לפועל. אבל למרות הכול הוא היה עדיין בחור עם המון מזל, כי הוא תמיד היה יוצא מנצח.

הוא תמיד היה מוכן וארב לכל הזדמנות להתערב, לא היה יכול להיות שום דבר טיפשי מדי שהוזכר בשיחה, שהבחור הזה לא היה מציע להמר עליו, והיה מוכן להמר בכל צד שרק תבחר, כמו שסיפרתי לך כבר.

אם זה היה מרוץ סוסים, היית מוצא אותו עמוס בכסף או שהיית מוצא אותו הרוס בסוף המרוץ, אם היה זה קרב כלבים, הוא היה מהמר, אם היה קרב חתולים, הוא היה מהמר גם על זה, אם זה היה קרב תרנגולים, הוא היה מהמר גם כן. תשמע, אם הוא ראה שתי ציפורים על גדר, הוא היה מתערב איתך איזה מהן תפרוש כנפיים ותעוף ראשונה.

או אם התקיימה פגישת כורים במחנה, הוא היה מגיע לשם קבוע, כדי להמר על פרסון ווקר, שלדעתו היה הנואם המשכנע הכי טוב כאן, והוא באמת היה, וגם בן אדם טוב. אם היה רואה אפילו חיפושית יוצאת לדרך, הוא היה מתערב איתך כמה זמן ייקח לה להגיע לאן שהיא הולכת, ואם תסכים להתערב על זה, הוא יעקוב אחריה כל הדרך למקסיקו, ולא יתעייף עד שהוא יגלה לאן היא הולכת וכמה זמן זה ייקח לה עד שתגיע לשם.

הרבה מהחבר’ה כאן הכירו את הסמיילי הזה, והם יכולים לספר לך עליו. מה, אף פעם לא היה אכפת לו על מה הוא מהמר, הוא היה מתערב על כל דבר, הבחור היה ממש טיפוס מכור. פעם אחת אשתו של פרסון ווקר הייתה מרותקת למיטה, חולה מאוד הרבה זמן, ובסוף היה נראה כאילו המצב שלה משתפר ויהיה אפשר להציל אותה. בוקר אחד פרסון ווקר נכנס למסבאה, וסמיילי שאל מה שלומה, ווקר אמר שמצבה השתפר מאוד הודות להשגחה העליונה ובעזרת האל ורחמיו הרבים ובחסדי ההשגחה העליונה היא תחלים, וסמיילי, בלי לחשוב, אומר, "טוב, אני מוכן לסכן שניים וחצי דולר ולהתערב שלמרות הכול היא לא תחלים."

אז ככה, לסמיילי הזה הייתה סוסה שהכורים קראו לה “נודניקית לרבע שעה”, אבל זה היה רק בצחוק, אתה יודע למה? כי ברור שהיא הייתה יותר מהירה מזה והוא היה מרוויח כסף על הסוסה הזו. וזה אפילו שהיא הייתה כל כך איטית ותמיד סבלה מקצרת, או הסתיידות, או שחפת או משהו כזה. הם היו נותנים לה מאתיים או שלוש מאות יארד יתרון בהתחלה, ואחר כך היו עוברים אותה בדרך, אבל תמיד לקראת סוף המרוץ היא הייתה מתרגשת וכאילו מתוך ייאוש, כשהיא נראתה כאילו היא מתפרקת, היא הייתה זורקת את הרגליים, הם נראו כאילו הם מסתבכות לה, לפעמים באוויר, ולפעמים לצד זה או אחר, ולפעמים לצדדים ובין הגדרות, ובועטת ומעיפה המון אבק ומשתעלת ומעיפה עוד יותר אבק ומרימה אבק גם עם השיעול וההתעטשות והנשיפות אף שלה, אבל תמיד השיגה את כל הסוסים האחרים בקושי, בהפרש כל כך קטן שבקושי יכולת לראות. והיה לו גור כלבים קטן מגזע בול, כשהיית מסתכל עליו היית חושב שהוא לא שווה אגורה, אולי היה טוב רק בלשבת פה ושם ולהסתכל עליך במבט מתחנף ולחכות להזדמנות לגנוב ממך משהו. אבל ברגע שהיו שמים עליו כסף הוא היה כלב אחר, הלסת התחתונה שלו התחילה להזדקר כמו חרטום של ספינת קיטור, והשיניים שלו היו יוצאות וזוהרות בטירוף כמו אש בכור. והכלב שהיה נלחם בו היה יכול לתקוף אותו, להתגרות בו, לנשוך אותו, להעיף אותו פעם ועוד פעם מעבר לכתף, ואנדרו ג’קסון (זה היה השם של הכלבלב) אף פעם לא נרתע ולא ויתר, להפך, הוא היה מרוצה ולא ציפה לשום דבר אחר, וחיכה שההימורים נגדו יעלו ויעלו, יוכפלו לטובת הכלב שהוא נלחם בו, עד שקופת ההימורים התמלאה, והכסף נאסף וההימורים הסתיימו. ואז פתאום הוא היה נועל את הלסתות על הכלב האחר במפרק של הרגל האחורית וקופא על המקום בלי ללעוס אותה, והיה ממתין בלי

סוף אפילו אם זה ייקח שנה שלמה, עד שהיריב היה מרים דגל לאות כניעה. סמיילי תמיד היה מנצח עם הגור הזה, עד שיום אחד הוא הכניס אותו לקרב עם כלב גידם בלי רגליים אחוריות, הם נקטעו על ידי מסור סיבובי.

בתחילה הכול התנהל לפי התכנון, הגור נתן לכלב הגידם להתעלל בו עד שההימורים נגדו נאספו, ואז התכוון להפעיל עליו את התרגיל של לנעול את המלתעות על הירך האחורית. ואז הוא הבין איך עבדו עליו, ואיך הכלב האחר הגידם תמרן אותו. לא היה מפרק אחורי שהוא היה יכול להכניס בו את את השיניים, והוא נראה מופתע ומבולבל לגמרי ולא ניסה יותר לנצח בקרב והוא הובס. הוא הביט בסמיילי כאילו אומר לו “נשבר לי הלב” וזו הייתה באמת אשמתו של סמיילי שהכניס אותו לזירה עם כלב גידם שהוא אמור לפרק את הירך האחורית שלו, שזה היה התרגיל המרכזי של הכלבלב בקרבות. הוא המשיך לצלוע מעט ואז השתרע ומת. הוא היה גור טוב, האנדרו ג’קסון הזה, והיה יכול להתפרסם אם היה נשאר בחיים. כי היה לו את זה והיה לו את הכישרון, אני בטוח בזה, למרות שלא היו לו הזדמנויות לדבר על זה, כי זה לא הגיוני שכלב יכול להשתתף בסוג כזה של קרב כמו שהוא היה יכול בנסיבות האלה, אם אין לו כישרון. אני תמיד מרחם עליו כשאני חושב על הקרב האחרון שלו, ואיך שזה בסוף נגמר.

טוב אז האיש הזה סמיילי היו לו עכברושים, וכלבי ראט טרייר, ותרנגולים, וחתולים, וכל הדברים האלה, והוא לא היה עוזב אותך עד שלא הימרת, ממש לא יכולת להביא לו שום דבר שאפשר להמר עליו, כי היה לו כל דבר שתוכל לדמיין והוא היה מתאים לך תמיד איזו שהיא התערבות.

יום אחד הוא תפס צפרדע ולקח אותה הביתה והחליט שהוא יאלף אותה. וככה שלושה חודשים הוא לא עשה כלום, רק נשאר בחצר האחורית שלו ואימן את הצפרדע בקפיצות. ואני מתערב איתך שהוא באמת לימד אותה לקפוץ. הוא היה נותן לה טפיחה קטנה מאחורה, ושנייה אחר כך היית רואה את הצפרדע

 

מסתחררת באוויר כמו בייגלה. היית יכול לראות אותה עושה היפוך, סלטה אחת או אפילו שתיים, העיקר שהיא זינקה טוב בהתחלה והייתה נוחתת ישר על כפות הרגליים בדיוק כמו חתול. הוא אימן אותה כל כך טוב בתפיסת זבובים והמשיך בלי להפסיק, עד שהצפרדע הייתה יכולה לתפוס זבוב מכל מרחק אם היא רק ראתה אותו.

הסמיילי הזה היה אומר שכל מה שצפרדע רוצה בחיים זה שיאלפו אותה ואז היא תוכל לעשות כמעט כל דבר, ואני מאמין לו. ראיתי אותו מניח את דניי’ל וובסטר כאן במקום הזה על הרצפה, דניי’ל וובסטר היה השם של הצפרדע, והוא היה לוחש לה “זבובים, דניי’ל, זבובים!” והצפרדע, בשיא המהירות, יותר מהר משאתה מעפעף, הייתה מזנקת למעלה ולוכדת את הזבוב שהיה על הדלפק ומורידה אותו אל הרצפה כאן, הזבוב נשאר שלם כמו גוש בוץ מוצק. ואז הייתה מתחילה לגרד בראש ברגל האחורית שלה באדישות כאילו לא היה לה מושג שהיא עשתה תרגיל שאף צפרדע לא הייתה יכולה לעשות. אף פעם לא ראית צפרדע כל כך צנועה והגונה כמו שההיא הייתה, אפילו שהיא הייתה כל כך מוכשרת. וכשהייתה צריכה לקפוץ קפיצה מושלמת, ואני מדבר על קפיצה מעל שטח שטוח לגמרי, היא הייתה מסוגלת לעבור מרחק בזינוק ענקי אחד, יותר מכל יצור אחר מהמין שלה שתראה בחיים שלך. הקפיצה הזאת הייתה האס שלה, התרגיל הכי טוב שלה, אתה מבין? וכשהייתה מגיעה לבצע את האקט הזה, סמיילי היה מגייס עליה טונות של כסף אם היה לו אפילו רק סנט אחד להמר. סמיילי היה גאה ברמות בצפרדע שלו, ובאמת הוא היה יכול להיות גאה. אפילו חבר’ה שהיו כבר בכל מקום, כולם אמרו שאין על הצפרדע הזאת, שבחיים לא ראו כזה דבר.

טוב אז סמיילי החזיק את החיה בסלסלה קטנה מקש, והוא היה מביא אותה לעיר לפעמים כדי להתערב עליה. יום אחד הגיע צעיר זר, הוא נתקל בסמיילי והתיבה שלו, ואומר לו “מה אתה מחביא בתיבה ש’ך?"

וסמיילי עונה לו, משחק אותה אדיש כאילו, “זה יכול להיות תוכי, או שזאת יכולה להיות ציפור קנרית, ‘כול להיות, אבל זה לא, זאת רק צפרדע."

והצעיר לוקח את התיבה לידיים שלו, ומסתכל מבפנים בזהירות, ומסובב אותה לכאן ולשם, ובסוף הוא אומר, “הדבר הזה, טוב, למה הוא שווה בכלל?"

“טוב,” סמיילי אומר, כאילו כלום, “היא שווה לדבר ‘חד, ואני יכול ל’גיד לך ולקבוע שהיא יכולה לנצח כל צפרדע במחוז קלווראס”.

הבחור לוקח שוב את הקופסה, הוא מסתכל עליה ובוחן אותה הרבה זמן, ומחזיר אותה לסמיילי אחרי שחשב על העניין ואומר, “טוב אנ'לא רואה שום דבר מיוחד בצפרדע הזאת, בעיני היא כמו כל צפרדע אחרת."

 יכול להיות ש'תה לא,” אומר סמיילי. “יכול להיות ש'תה מבין בצפרדעים, ואולי אתה לא מבין בהם, יכול להיות שיש’ך ניסיון, ואולי אתה רק חובב. בכל מקרה, לי יש את הדעה שלי, ואני מוכן להתערב על ארבעים דולר שהיא תוכל לקפוץ רחוק יותר מכל צפרדע ‘חרת במחוז קלווראס.”

והבחור היסס לרגע, ואז הוא אומר, בקול שנשמע יותר עצוב, משהו כמו, “טוב, אני בסך’כול זר כאן, ואין לי צפרדע, אבל אם הייתה לי צפרדע, הייתי מהמר נגדך,” ואז סמיילי אומר, “זה בסדר, זה בסדר אם תחזיק את הקופסה שלי לרגע, אני אלך להביא לך צפרדע."

אז הבחור לקח את הקופסה, והניח בתוכה את הארבעים דולר שלו יחד עם אלה של סמיילי, והתיישב בהמתנה. וככה כשהוא ישב וחיכה הוא חשב לעצמו ואז הוא שלף החוצה את הצפרדע מהקופסה ופתח לה את הלוע, ואז הוא לקח כפית תה ודחף לה כדוריות עופרת של קליע ציד, גדש אותה עד הצוואר ושם אותה על הרצפה.

בזמן הזה סמיילי הסתובב לו ליד הביצה ובוסס בבוץ הרבה זמן, ובסוף הוא תפס צפרדע, והביא אותה פנימה, ונתן אותה לבחור הזה, ואמר לו, “עכשיו, אם אתה מוכן, תשים אותה ליד דניי’ל, עם הרגליים הקדמיות בדיוק באותו קו ליד דניי’ל, ואני ייתן את האות."

ואז הוא פקד עליה “'חת שתיים שלוש קפוץ!” והוא והבחור נגעו בצפרדעים מאחור. הצפרדע החדשה זינקה קדימה, ודניי’ל רק שינסה מותניה, נאנחה, היא משכה בכתפיים כמו צרפתי, אבל זה לא עזר. היא לא הייתה יכולה לזוז. היא הייתה שתולה במקום, נטועה כמו סדן, ולא הייתה יכולה לזוז יותר מעוגן תקוע בקרקעית הים.

סמיילי היה מופתע מאוד, וגם מלא בהרגשה של בחילה וגועל, אבל לא היה לו מושג מה העניין כמובן. הבחור גרף את הכסף והיה כבר בדרך להסתלק משם, אבל בפתח הוא הסתובב והצביע על דניי’ל באצבע מעבר לכתף ואמר שוב בהדגשה, “האמת שלא ראיתי בכלל את היתרון שיש לצפרדע הזאת על כל צפרדע 'חרת”.

סמיילי, הוא נשאר עומד מגרד את הראש ומביט למטה על דניי’ל הרבה זמן, וסוף סוף אמר, “מעניין מה לכל הרוחות הצפרדע הזאת בלעה, אני חושב שאולי יש משהו מוזר בכל העניין הזה, אני יכול להישבע שהיא נראית כמו שק גדול, איכשהו.”

והוא תפס את דניי’ל בעורף, הרים אותה ואמר “שיכה בי ברק אם היא לא שוקלת חמש פאונד. עכשיו הכול ברור!” הוא הפך אותה, והצפרדע פלטה שני גושים של כדוריות עופרת. ואז הוא הבין איך עבדו עליו, הוא שם את הצפרדע והתעצבן נורא ויצא לתפוס את הצעיר שדפק אותו אבל לא הצליח לתפוס אותו.

ו – ...

ברגע זה שמע סיימון ווילר מישהו קורא בשמו מהחצר הקדמית, וקם לראות מה העניין, ופנה אלי כשהוא מתרחק, באמרו “פשוט שב במקום, זר, תתרווח, אני הולך רק לרגע וחוזר."

אבל, כשהוא עזב, אמרתי לעצמי שאני לא חושב שלשמוע את המשך עלילותיו של הנווד הנמרץ ג’ים סמיילי יקדם אותי בבירור אחר כהן הדת ליאונידאס ו' סמיילי.

בכניסה פגשתי את ווילר הידידותי, שחזר. הוא אחז בדש בגדי והחל שוב לגולל את נפלאות סמיילי, “טוב אז הסמיילי הזה הייתה לו פרה שתומת עין וזנב קצוץ ורק גדם כמו בננה נשאר לה שם."

"תלה את סמיילי והפרה הנגועה שלו!” מלמלתי ושמרתי על הבעה של חיבה, איחלתי לזקן יום טוב, ויצאתי לדרכי.