בין השמשות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין השמשות
מכר
מאות
עותקים
בין השמשות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בין השמשות

4.9 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הילה ארוון

הילה ארווֹן כתבה למגירה מגיל צעיר, כשנסעה עם משפחתה לשליחות בגרמניה למספר שנים, התפנה זמנה לכתיבה ונפרצה באחת המגירה.
מאז יצאו לאור 5 רומנים היסטוריים ועוד 2 רומנים ארצישראליים סוחפים ומרגשים. הצטרפו לאוהדיה הרבים בקבוצת הפייסבוק "המגירה הסודית של הילה". מאמרים מרתקים על התחקירים ההיסטוריים שהילה עושה עבור ספריה תוכלו למצוא בבלוג שלה באתר "הספרים של הילה".

תקציר

הימים הם ימי קציר בשדות החיטה ליד העיר עפרה, ואחרוני האיכרים עזבו אל ביתם בסיומו של עוד יום עבודה מפרך. לאור קרני השמש הדועכות ובין הצללים המתארכים, מסתננים למקום פלישתים חמושים בכוונה לבזוז את התבואה. המתקפה העקובה מדם מסתיימת בהצלת השדות, אבל מערערת את תחושת הביטחון של תושבי העיר וגם את חייה השלווים של עתליה, אלמנה צעירה המגדלת לבדה את בתה אסנת. אירוע זה מפגיש את עתליה עם גיבור מקומי נערץ, שעם הזמן מציף את ראשה בהרהורים על אודות זוגיות ואהבה ובמחשבות שעלולות לסכן את כל מה שעמלה עבורו שנים רבות.
מהשדות הפוריים, שבהם עובדת אסנת הקטנה כמחלקת מים לקוצרים הצמאים, היא רואה מדי יום את ביתו המרשים של בעל הנחלה האמיד, מנכבדי האזור ומנאמני המלך שאול. הסיפורים ששמעה על ההיכלות המפוארים ועל היוקרה והשפע שבהם, מעוררים את סקרנותה לשוטט שם ולחקור את צפונותיהם. ביקורה האסור עם רדת החשיכה יחולל מפנה בחייה ובחיי הסובבים אותה וישפיע על עתידה.

***

על רקע נופי ארץ קדם, בתקופת היריבות הסוערת בין שאול המלך ובין רועה צאן צנוע שעלה לגדולה וכבש במהירות את לבבות העם, דוד בן ישי, ובמציאות שבה אויבים מבחוץ מאיימים על גבולות הארץ, מגוללת הילה ארוון סיפור על אם ובת הקשורות זו לזו בעבותות של מסירות ואהבה, סיפור הכולל סודות שעלולים לגבות מחיר כבד ובחירות משנות גורל. 
מאת מחברת רב המכר "כחותם על ליבך".

פרק ראשון

פרק 1

עפרה, ארץ בנימין, ימי קציר חיטים

האש במדורה איכלה את גזרי העץ. הלהבות הכתומות־צהובות היתמרו אל אוויר הלילה והרקידו צללים על פני עשרות הילדים שישבו סביבה. הם הביטו מרותקים באישה זקנה שישבה על אבן גדולה מהוקצעת ונשענה על מטה עץ ארוך שאחזה בידה. גבותיה, ששיבה זרקה בהן, התקמרו מעל עפעפיים קמוטים ומעל זוג אישוניה העכורים כשהמשיכה את סיפורה.

"שמשון עמד מושפל ועלוב בין שני העמודים במקדש של דגון מול כל סרני הפלישתים, נשותיהם, ילדיהם וחבריהם במשתה המפואר שערכו לכבוד אלוהיהם." קולה נישא על פני רוח אביבית קרירה. "'ראו אותו כעת,' צהלו הסרנים, 'שמשון גיבור ישראל, שלחם בידיים חשופות באריה וגבר על מיטב הלוחמים שלנו כשרק לחי של חמור בידו, הינה הוא כנוע כמו כלב, משתוחח לרגלינו כמו עבד עלוב. עיניו סומות, ידיו אזוקות בנחושתיים, שיער ראשו גזוז, והוא חסר כל כוח. אלוהיו נטש אותו.' הפלישתים הגאים צחקו והתגרו בשמשון."

הזקנה שלחה את קצה מטה העץ שלה אל תוך המדורה והפכה את הגחלים הלוהטות. רמץ נסק השמיימה כמו עשן הקורבנות שעלה מדי יום מהמזבח המשותף שברחבה בין בתי השכנים. היא יישרה מעט את גבה הכפוף ובהתה ארוכות בלהבות, אולי כדי להגביר את המתח של המאזינים הצעירים לסיפורה ואולי כי הזִקְנה השכיחה ממנה את המשכו.

"למה היא לא ממשיכה?" קול עדין של ילדה הפר את השקט המתוח סביב המדורה.

"ששש..." נער צנום שישב לידה נעץ בה מבט מתרה. "אסור להפריע לעכסה הזקנה," הוא לחש. "את רוצה שהיא תגרש אותך?"

הילדה השתתקה באחת. עיניה החומות הגדולות הציצו בדמותה של עכסה, וריסיה רפרפו מטה במבוכה. הם ישבו קרוב יחסית אליה, ואף שעיניה כהו עם הזמן, הילדה חששה מתגובתה.

הילדים במעגל נעו בחוסר סבלנות במקומם, המתינו להמשך סיפור הגבורה של שמשון השופט. אולם עכסה לא המשיכה. מבטה שוטט על פני היושבים למרגלותיה, עד שנעצר על הנער ועל הילדה.

"אמציה בן יאיר," קראה. "אני אולי זקנה, ועיניי טחו מֵרְאוֹת, אבל שמיעתי עדיין חדה."

הנער השפיל את מבטו אל האדמה החשופה מתוך יראת כבוד. בלוריתו הכהה נפלה על מצחו וכיסתה את עיניו השחורות. לצידו התכווצה הילדה וחיבקה את ברכיה צמוד לחזה.

"אסנת הקטנה," המשיכה עכסה, ונשימת הילדה נעצרה. "הכיצד את כל כך להוטה לשמוע מה קרה? הרי סיפרתי לכם כבר בעבר על שמשון השופט וגם על מה שעלה בגורלו. האם הספקת לשכוח?"

"היא בטח נרדמה כמו תינוקת," אמר נער מצידו השני של מעגל הישיבה.

הוא ישב ברגליים משוכלות וחיבק את ברכיו בזרועותיו החסונות, עיניו הכהות כמו חייכו אל אסנת מעל הלהבות. לחייה סמקו, כאשר פרץ של צחוק הגיע מכיוון הנערים שישבו לידו.

אסנת, שתהיה בת שלוש־עשרה בחורף הקרוב, בטח שלא הייתה תינוקת או שנרדמה. היא הייתה אומנם נמוכת קומה יחסית לגילה, אבל עצבן אותה שיואל כינה אותה כך באותו הרגע. הרי היא לא שכחה מה היה סופו של שמשון, עכסה פשוט עצרה בשיא המתח.

מידותיה הקטנות העציבו אותה, אך אימהּ הבטיחה לה שעם השנים היא תגבה. אימה עצמה הייתה גבוהה יחסית לשאר הנשים, והיא סיפרה לאסנת כי אביה היה איש תמיר, כך שאין סיבה שהיא תישאר נמוכה. אסנת אומנם לא זכרה את אביה אחיקם בית הלחמי, שמת מות גיבורים באחד הקרבות נגד הפלישתים כאשר הייתה תינוקת, אבל התעודדה מדבריה.

"הנח לה, יואל," ביקש אמציה בתקיפות, וחיוכי הנערים, חבריו של יואל, גוועו.

אף אחד לא העז לגעור ביואל בן עירא הָעָפְנִי או לסתור את דבריו. גם אסנת, שהייתה קטנה מהם במספר שנים ולא התרועעה בחברתם, ידעה זאת. כמו כל ילדי העיר עפרה.

גבתו של יואל התרוממה בהתרסה, "ואם לא אניח, מה תעשה?"

אסנת העבירה מבט מפוחד בין השניים.

יואל בן עירא היה נער חסון בן שש־עשרה, גבוה מאמציה ומבוגר ממנו בשנה. בנו של עירא, ראש השומרים של אֵילון בן אלדד, שהיה בעל הנחלה ואחד האנשים החזקים באזור. רכושו של אילון כלל אדמות רבות סביב העיר, אחו גדול ששימש כשטח מרעה לעדרי הצאן שלו, מטע עצי שקד ושדות חיטה בעמק. הוא פרנס את רוב תושבי עפרה, לכן אף אדם לא העז לערער על סמכות אנשיו. עירא היה ידוע בקפדנותו ובקשיחותו כלפי העובדים של אילון ולא פעם נקט בענישה מחמירה כלפי מי שהתרשל בעבודתו, ועל כן הכול יָרְאו אותו. כבנו של ראש השומרים של אילון, הסתובב יואל מלא ביטחון עצמי ובתחושה של אדנות. הוא תמיד היה מוקף בחבורת נערים, בני השומרים שעליהם פיקד אביו, עושי דברו. לעומתו, אמציה היה רק בן של איכר פשוט. עירא אימן את יואל מגיל קטן כדי להכשירו יום אחד לרשת את תפקידו, ואילו אמציה היה חסר ניסיון בכל הקשור ללחימה. איזה סיכוי יהיה לו מול יואל אם העימות הזה יסתיים בתגרת אגרופים?

אמציה ידע שאין לו סיכוי, ולכן לא השיב.

"פחדן!" לגלג יואל משנמשכה שתיקתו של אמציה, וחבריו הצטרפו לצחוקו. "אתה יודע רק לדבר, לא לעשות."

אסנת שמעה לידה את נשיפת האוויר הארוכה של אמציה, כשניסה לרסן את כעסו.

יואל שלח חיוך מלא סיפוק אל ילד שישב לצידו. היה זה בניהו, אחיו הקטן, חברהּ למשחק של אסנת מאז שהיו ילדים קטנים. בניגוד ליואל ולאביו, היה בניהו ילד חביב ונעים הליכות. זאת הסיבה שאסנת התאכזבה כאשר צחק לשמע הלצת אחיו.

"אני לא פחדן." אמציה קם על רגליו.

"הֶרֶף!" עכסה הניפה את המטה שלה באוויר לפני שהמצב יידרדר, והמולת הנערים שככה. "גש אליי," פנתה לאמציה.

הכול ידעו שעכסה הזקנה לא אהבה שמפריעים לה בזמן שהיא מספרת את סיפוריה. מי שהפר את השקט או הפריע, זכה לנזיפה מול כולם, ואם היא ממש כעסה, ההשתתפות בערבי הסיפורים נאסרה עליו.

אמציה קם, ואסנת עקבה אחריו במבטה הדואג. עכסה הייתה מזקנות העיר, מנכבדיה, ויש כאלו שמספרים שחייתה עוד בימי שמשון השופט והייתה עדה למעשי הגבורה שלו, אך היא לא נראתה בעיני אסנת כה זקנה. היא הכירה אותה כמרפאת מחלות, פציעות והכשות נחש. אימה לקחה אותה אל ביתה כשחומה עלה או כשנעקצה מחרק כלשהו והייתה זקוקה למזור לכאביה. היא אומנם הייתה אישה שעזרה לרפא רבים מבני העיר ולסייע ליולדות ותמיד הייתה נעימה אל אסנת, אבל באותה מידה הייתה חסרת סבלנות לכל גילוי של גסות רוח. האם היא תגרש את אמציה משום שהפריע לה כשהתעמת עם יואל בעת שקם להגנתה?

אמציה התייצב מולה בגו זקוף, אך הרכין את ראשו ביראת כבוד. אסנת לא יכלה להרשות לזה לקרות, ולמרות יראתה מעכסה, היא הצטרפה אליו ונעמדה לצידו.

"בבקשה, זאת לא אשמתו," היא הפצירה בה. "הוא רק ניסה לעזור לי."

מבטה של אסנת שב אל אמציה, ובמקום להודות לה הוא נראה זועם.

"תראו איך ילדה קטנה מגנה עליו." קולו של יואל נשמע, ואליו התווספו קולות הגיחוך של חבריו. "אמרתי לכם, הוא פחדן."

"לכי מכאן," סינן אמציה מבין שפתיים חשוקות והורה לה במבטו לשוב למקומה. "אני לא מפחד ולא צריך שתעזרי לי."

אסנת לא הספיקה להגיב וחשה את קצה המטה של עכסה נוגע באריג שמלת הפשתן הבהירה שלה. הוא הותיר עליו כתם פיח מהגחלים שאותן הפכה דקות ספורות קודם לכן.

"שמעת אותו. שבי במקומך," הורתה לה.

אסנת חזרה והתיישבה בחוסר רצון במקומה.

כל המבטים היו נעוצים בשניים. הקשישה תקעה את המטה באדמה וגחנה מעט קדימה לעבר אמציה.

"אינך מפחד ממני, אה?"

הוא היישיר אליה מבטו. "לימדו אותי לכבד זקנים, לא לפחד מהם."

אסנת המתינה במתיחות לתגובתה של עכסה ונשמה בהקלה כשהזקנה חייכה והשיבה, "יפה ענית, שוב למקומך. ולהבא אם תפריעו לי, אתן לשניכם סיבה לפחד ממני."

אמציה שב למקומו ליד אסנת, אך לא הביט בה. היא, כנראה, ממש הצליחה להרגיז אותו.

עכסה המשיכה בסיפורה, וכל העיניים ננעצו בה, כולל אלו של אסנת.

"שמשון החלש ביקש מהנער הפלישתי ששמר עליו לשחרר אותו מהנחושתיים. 'עיוור אנוכי, ולא אוכל לעשות כלום,' אמר לו, 'עזור לי למשש את העמודים.' הוא הצליח לשכנע את הנער, וזה פתח את העֲבוֹתִים שקשרו את ידיו. שמשון הרים את פניו מעלה בתחינה אל אלוהי ישראל וביקש, 'זכרני נא וחזקני נא רק הפעם הזאת כדי לנקום בפלישתים על מה שעשו לי, על שעקרו את עיניי, על שלעגו לך אלוהי ישראל.'" עכסה השתתקה לרגע. "שמשון לפת בכל אחת מידיו עמוד אחר. כוחו הפלאי שב אליו בפעם האחרונה כדי להזיזם ולמוטט את גג הבית. 'תמות נפשי עם פלישתים!' קרא למרום, והתקרה התרסקה על יושבי המקדש. אלפים נהרגו, והוא עימם. עשרים שנה שפט שמשון את עם ישראל, ובמותו הרג יותר פלישתים מאשר בחייו."

הילדים ישבו דמומים ומהורהרים, וכך גם אסנת. גורלו הטרגי של הגיבור הנערץ הכאיב לה בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעה את סוף סיפורו.

עכסה התרוממה באיטיות על רגליה, כשהיא נעזרת במטה כדי להזדקף.

"ילדים, הלילה ירד, והכוכבים כבר יצאו, ומחר יום קציר." קולה נשמע היטב על רקע הדממה וקול האש המלחכת את גזרי העץ המפוחמים במדורה. "לכו לישון, כדי שתוכלו לעזור להוריכם בשדה."

קולות מחאה נשמעו מפי חלק מהילדים, שהיו שמחים להישאר ולשמוע עוד מסיפורי הגבורה של עכסה. גברים ונשים הגיעו כדי לאסוף את ילדיהם הקטנים. הם מלמלו תודה והרכינו ראשם לעברה כאות של כבוד.

"אני מבטיחה לספר בפעם הבאה על אהוד בן גרא," דחקה בילדים העקשנים שהשתהו במקומם.

עכסה עקפה בצעדים איטיים את הסלע ששימש לה כמושב כשהיא נתמכת במטה וסימנה בכך את סיום הערב. הילדים והנערים החלו להתפזר בחבורות קטנות אל הבתים, שניצבו סביב הרחבה. להבות הלפידים התלויים על הכתלים האירו בבטחה את דרכם של אלה הגרים רחוק יותר, גם בין הסמטאות הצרות. אסנת עקבה במבטה אחר קבוצת הנערים, שפסעה אחר יואל ואחיו בדרכה אל מחוץ לעיר. הם התגוררו עם הוריהם במגורי העובדים בשטח ביתו של אילון בן אלדד, שניצב על גבעה סמוכה לעפרה. היא נרגעה כשהתרחקו, בעיקר כי יואל לא נשאר להמשיך את העימות שלו עם אמציה, וכעבור זמן מה גילתה כי היא לבד. אמציה פסע אל עבר עכסה שעמדה בגבה אל המדורה ופניה אל עבר אחד הבתים המוארים. היא המתינה לנכדתה שתלווה אותה חזרה אל ביתה, כמו בכל פעם שהסתיים הערב מסביב למדורה. אסנת נחפזה ללכת אחריו ותהתה מדוע הוא ניגש אל הזקנה.

"אמציה!" היא הדביקה את צעדיו ונגעה בזרועו כדי לעצור אותו. "אתה בא הביתה?"

"אל תצערו את הוריכם." עכסה, ששמעה את קולה מאחוריה, סבה אליהם לאיטה. "לכו לביתכם."

אסנת המתינה שאמציה יצטרף אליה.

"סליחה, גברתי." הוא נשמע מעט נסער. "אבל למה שמשון היה צריך למות?"

אסנת נאנחה בתסכול. היא הייתה מאוד עייפה אחרי יום עבודה בשדה ורצתה כבר לשכב במיטתה מתחת לשמיכה, לצד גופה החמים של אימה. אמציה היה נער סקרן שלא קיבל דברים כפשוטם. היא ידעה שאם שאלתו לא תקבל את המענה הראוי לה, הם יישארו שם כל הלילה עד שיתרצה.

"למה אלוהים לא עשה לו נס?" תבע לדעת. "למה הוא לא עזר לו לברוח?"

"אבל הוא עשה נס," השיבה עכסה בסבלנות.

"הוא מת בסוף. זה לא נס בעיניי."

מבטה של עכסה הצטמצם. אסנת חששה שמא הכעיס אותה.

"שמשון ביקש לקדש את שם ה' ברבים," הסבירה עכסה. "וזה מה שהוא קיבל."

"אבל אלוהים היה יכול להציל אותו," התעקש אמציה. "זה לא היה חייב להסתיים במותו. אל שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים, שקרע את ים סוף ושהביס את המצרים, שהביא אותנו אל הארץ ונתן את כל אויבנו בידינו, לא היה יכול להציל את שמשון?"

"אלוהי ישראל הוא כל יכול, ועם זאת הוא אינו מתערב בבחירה ובהחלטות של בני האדם."

"שמשון בחר למות?"

"הוא לא ביקש להציל את חייו, הוא ביקש כוח בידיו כדי לנקום בפלישתים."

"במחיר חייו?"

"כן."

למגינת ליבה של אסנת, אמציה לא הסתפק בתשובת עכסה ודרש הסברים נוספים. הזקנה השיבה לשאלותיו באורך רוח. הדקות התארכו, ולמרות חום המדורה, הרוח הלילית הקפיאה את גופה של אסנת. היא חיבקה את עצמה כדי להתחמם, בזמן שניסתה להקשיב לשיחתם, אבל העייפות שלה גברה עליה. פיהוק גדול פער את פיה, והיא ניסתה להחניקו מתחת לכף ידה. דמעות של עייפות צצו בזוויות עיניה. לשמחתה, לא חלף זמן רב עד שאישה צעירה הגיחה מפתח אחד הבתים והתקדמה אליהם.

"אני מקווה שהשבתי על רוב שאלותיך." עכסה נשענה על זרוע נכדתה. "לילה טוב, ילדים."

השתיים התרחקו מהם בפסיעות איטיות.

אסנת נשמה לרווחה, כשהשיחה סוף־סוף הסתיימה, וצעדה אחר אמציה אל עבר בית משפחתו. חלונות בית משפחת הניתאי שפנו אל הרחבה היו חשוכים, אך מפתח דלת הבית, שהושארה פתוחה עבורם, בקע אור להבת נר שמן. הם חלפו על פני האתון הזקנה הקשורה בחוץ, אסנת הרימה את הנר, והם נכנסו אל החצר הפנימית של הבית. אמציה הניח קורת עץ לרוחב דלת הכניסה כדי לנעול אותה מבפנים, ואילו אסנת פנתה אל החדר הקטן שאותו חלקה עם אימה. תריסי העץ של חדרן היו מוגפים, אך מבין החרכים הבחינה באור נר השמן הדולק. אימה ודאי ממתינה לשובה ומנצלת את אורו להטליא את גרביה או לתקן שמלה ששוליה נקרעו. היא נעמדה ליד דלת החדר הסגורה והעיפה מבט מאחורי כתפה, אמציה חצה את החצר הקטנה וניגש אל חדר המגורים הגדול, שם התגוררה משפחתו. הוא עצר לרגע לפני שנבלע בעלטה שבחדר ונפרד ממנה בניד ראש, בברכת לילה טוב אילמת. 

כתפה של אסנת כרעה תחת כובד משקלה של חֵמֶת המים. חוסר הנוחות או הכאב שנגרמו לה לא מנעו ממנה לבצע את משימתה החשובה, להרוות את צימאון הקוצרים בשדות החיטים שבעמק. חג הפסח חלף זה מכבר, ועימו הגיעה עונת האביב, עונה של פריחה מרהיבה על פני האדמה, מזג אוויר הפכפך ומועד תחילת הקציר. כמו בכל אביב, היו ימים קרירים ולעיתים גשומים וימים שבהם יצאה החמה מנרתיקה ויקדה מעל ראשי הקוצרים שעמלו בשדה. היום היה יום שכזה. אומנם לא לוהט כמו בימי שרב, כשרוח קדים הייתה מגיעה ממזרח, אך עדיין יום חם. אריג שהיה מלופף סביב ראשי הגברים הגן עליהם מפני חומהּ של השמש. קרניה שזפו את אמותיהם החשופות בזמן שהניפו את המגלים על גבעולי השיבולים העמוסות בגרגירי חיטה.

אסנת פסעה בין הקוצרים והציעה להם מים צוננים שנשאבו ממעיין סמוך לשדה, עד שהחמת שלה הפכה קלה יותר לנשיאה. היא החליטה לערוך סבב אחרון בחלקת השדה לפני שתיגש אל עגלת החמתות כדי להצטייד בחמת חדשה מלאה במים. זיעה הצטברה על רקותיה מתחת לכיסוי הראש שלה, אריג מלבני שהשתפל על כתפיה, שהידקה סביב ראשה עם שרוך קלוע לצמה. היא ניגבה את אגלי הזיעה בגב ידה והרימה את החמת אל פיה כדי להרטיב את גרונה לפני שתמשיך בחלוקה.

בשעת צוהריים עצרו עשרות הקוצרים את עבודתם והתכנסו בחבורות קטנות בצל צמרות עצי הזית בצידי חלקות השדה. חלק מהגברים פרשו לצידי גופם את כפות ידיהם לעומת השמיים, ומלמלו תפילה שנהגו להתפלל בצוהרי כל יום, לפי מסורת שעברה מדור לדור. לאחר מכן רחצו ידיהם, ברכו על הלחם והתיישבו לאכול פת מנחה. אסנת ומחלקות מים נוספות, שאבותיהן עבדו בשדה, התיישבו בקרבתם לנוח ולאכול. היא ישבה על האדמה הקשה מאחורי אמציה ואחיו הצעיר עוז. אביהם יאיר בצע עבורם ממנת הלחם שהביא בשקו וחילק ביניהם. אסנת כרסמה מהפת שקיבלה, וכאשר כולם סיימו את מנתם, היא חילקה להם צימוקים שארזה אימה בצרור בד קטן כדי להמתיק את יומם.

הקוצרים שבו לעבודתם בסיום הפסקת הצוהריים. המשגיחים מטעמו של אילון, אדון הנחלה, זירזו את האיטיים שביניהם. תפקידם היה לפקח על עבודתם, למנוע בטלה או גנבות מהיבול ולשמור על הסדר הטוב. אסנת הייתה עדה לא פעם ולא פעמיים למקרים שבהם נאלצו להעניש קוצרים שנתפסו בגניבת התבואה או שהתרשלו בעבודתם. רוב תושבי עפרה היו תלויים בעבודה אצל אילון, והעריכו את מקור פרנסתם. הם לא רצו לאבד אותה בגלל חמדנות שתגרור עונש כבד ואפילו גירוש מהעיר, שכן חלקם גרו בבתים שהחכיר להם.

אסנת ניגשה אל עגלה רתומה לשור, שניצבה בצל העצים, והחליקה את ידה בחיבה על ראשו. השור הגיב בגעייה, זנבו הצליף בחוסר סבלנות בזבובים שהטרידו את מנוחתו. אסנת השקתה אותו במים ושבה אל השדה עם חמת חדשה מלאה. היא רמסה בכפות רגליה את גבעולי הקש שנפוצו בזמן הקציר, נזהרת לבל תדרוך על השיבולים שנשמטו אל האדמה. השיבולים הללו הן חלק ממתנות העניים, שעליהם צוו בעלי השדות מעם ישראל, ולכן נאסר על הקוצרים להרים ולהוסיף אותן לאלומות. תושבי עפרה וסביבתה האביונים היו מגיעים לאחר השקיעה כדי ללקט אותן. אילון הקפיד על מצוות לקט, שכחה ופאה. נדיבותו תוגמלה מידי שמיים בעושר מופלג, בשדות פוריים ובמקנה רב.

אסנת פנתה אל אחת החלקות המרוחקות. אמציה ויאיר רכנו מעל השיבולים, מַגָּלִים בידיהם. הם קצרו אותן בתנועות קצובות. אגלי זיעה הופיעו על רקותיהם מתחת לכיסויי הראש וניגרו על צווארם. הזיעה הכתימה את חזית הכותונות שלבשו וציירה עיגולי זיעה מתחת לבית שחיים. עוז אסף את השיבולים שקצרו ואיגד אותן לאלומות. כאשר נעמדה לא הרחק מהם, הבחינו בה השלושה. יאיר ועוז הפסיקו את עבודתם והמתינו לה. אסנת העבירה את החמת הכבדה אל יאיר. הוא הרים אותה, פער את פיו וערה את המים אל תוך לועו. עוז הביט באביו, וקצה לשונו הרטיבה את שפתיו כשהמתין לתורו.

"תבורכי, אסנת הקטנה." יאיר העביר את החמת לעוז ומחה את פיו בשרוולו. "אמציה, גש לשתות."

אמציה קשר את המגל שלו על חגורת מותנו ופנה אליה. עוז העביר לו את החמת ושב להכנת האלומות. אסנת הביטה באמציה בחיבה כאשר לגם מהמים בשקיקה. לא היה קשר דם בינה לבין בני משפחת הניתאי, אבל היא הרגישה כמו הייתה חלק ממשפחתם. היא ואימה התגוררו בביתם מהיום הראשון שבו הגיעו אל עפרה. אימה, עתליה, הייתה אלמנה צעירה כשהגיעה לשם אוחזת על מותנה את אסנת, פעוטה עגולת לחיים שרק החלה לפסוע את צעדיה הראשונים. היא חיפשה קורת גג בבתי התושבים ושכר בתמורה לעזרה בעבודות הבית או טיפול בילדיהם. היא שוטטה בין דוכני השוק ליד שער העיר והציעה את כישוריה לאנשים שהגיעו לערוך שם את קניותיהם. הם הפנו אותה אל ביתו של יאיר הניתאי. אשתו ליפז ילדה באותה העת תינוקת, את נעמה, ונזקקה לעזרה בבית עם שני בניהם הקטנים.

יאיר, שהיה איכר פשוט, לא היה יכול להציע לעתליה שכר אלא מזון וקורת גג. מאז אותו יום טיפלה אימה באמציה, בנם הבכור ובאחיו עוז, שהיה צעיר ממנו בשנתיים. היא עזרה לליפז, בישלה, כיבסה וניקתה את הבית תוך כדי שהיא מגדלת את אסנת. בבית משפחת הניתאי הן זכו ליחס טוב והוגן, ואף פעם לא סבלו ממחסור או מרעב. בחלוף השנים התווסף למשפחה ילד נוסף, ארנון, ועתה ליפז הייתה הרה שוב.

כאשר המשפחה התרחבה, ההוצאות גדלו. אמציה עבד עם יאיר בשדה מגיל צעיר, וגם עוז הצטרף אליהם בשלב מסוים. השכר שקיבל אביהם תמורת עבודתם, בין אם במעות כסף או בין אם בשקי קמח או קטניות, הספיק כדי להאכיל את שמונת הפיות שבבית ואת חיות המשק שגידלו, הספיק לדאוג למלבושיהם ולתשלום דמי החכירה על ביתם הצנוע לגובים של אילון. אך הממון לא היה מצוי בידם במקרה של הוצאות לא צפויות, כמו כשגג ביתם ניזוק בסערת החורף האחרון או כשהעז החולבת שלהם מתה יום אחד והם נאלצו לרכוש עז אחרת. בני משפחת הניתאי לא היו עניים ולא חיו בחובות, אך גם לא חיו ברווחה ולא העזו להפסיק לעבוד ולו ליום אחד, למעט בימי חוֹלי. רק בשבת פסקו ממלאכתם, ומדי יום ראשון עם הזריחה היו מקיצים לשבוע עבודה חדש. כיוון שמצבם היה דחוק, אסנת ואימה נרתמו לעזור למשפחה בעבודה מחוץ לבית. אסנת עבדה בשדה כמחלקת מים, ואילו אימה עבדה בבקרים בטוויית חוטי צמר וכאורגת בדים בבית הטווייה של אילון. כששבה מעבודתה, הייתה עוזרת לליפז עם מטלות הבית, ושלא בימי קציר או חריש, הייתה זו אסנת שסייעה במקומה בבקרים לליפז במלאכות הביתיות. היא ירשה את החריצות מאימה, ומעולם לא התלוננה על העבודה הקשה בבית או בשדה. להפך, היא אהבה להרגיש שהיא מביאה תועלת לסובבים אותה וידעה שעמלן הוא שמגן עליהן מלפשוט יד לנדבות.

"תודה." אמציה ניגב את פיו בגב ידו והושיט לה את החמת.

הוא רכן שוב אל השיבולים, לפת באגרופו קמה והניף את המגל שלו באוויר. הלהב ניתק את השיבולים מהקרקע. עוז אסף ואיגד אותן לאלומות עם חוט קש שהכין מבעוד מועד. הוא העמיד את האלומה שהכין על האדמה, כשהשיבולים מופנות כלפי השמיים. ערמות נוספות של אלומות נראו מאחוריהן בחלקות שנקצרו. הן יישארו בחום השמש למשך שבועות ארוכים כדי לייבש את גרגירי החיטה ולהכינם לקראת הדיש בסוף הקיץ.

אסנת עדיין עמדה ליד אמציה ועוז, כשעדר קטן של עיזים הגיח בעמק שבין הגבעות ונכנס אל תוך חלקת השדה. השניים הפסיקו את מלאכתם והביטו בשעשוע בקוצרים ובמשגיחים, שרצו אליהן וניסו לגרשן בנפנוף ידיים ובצעקות רמות. העיזים ליחכו את השיבולים ולא התייחסו לגברים הכועסים, רגליהן רמסו את החיטים הבשלות.

עיזים של רועים מהסביבה היו פולשות לעיתים לאחו ולשדות של אילון בחיפוש אחר מקום מרעה ומקורות מים. הדבר היה מקור לסכסוך בינם לבין אנשיו.

אמציה הצטרף לעזור בסילוק העיזים. הם הצליחו לנתב את העדר הקטן אל שולי השדה, אולם לפתע הגיעו רועים עם קבוצה נוספת של עיזים וגדיים פועים. המשגיחים הזועמים צעקו עליהם. רועי הצאן גידפו אותם, אך לא נותרו שם להתעמת עימם. הם דרבנו את העיזים שלהם להתקדם אל עבר צלע אחת הגבעות והרחיקו אותן מהשדה.

קול העיזים דעך לאיטו, והקוצרים שבו אל עבודתם. אסנת הבחינה באמציה בשולי השדה. הוא החזיק בחיקו גדי קטן, שנשכח מאחור. הוא השתופף אל האדמה כדי להרים שיבולים רמוסות והגיש אותן אל פיו.

שלושה גברים חסונים צעדו בדרכם אל כיוון השדות על דרך עפר מתפתלת במורד הגבעה, שעל פסגתה ניצב בית אבן גדול מוקף בחומה. פגיונות וקרדומים, הערוכים להישלף בעת הצורך, הציצו על חגור מותניהם. אחד מהם אף החזיק בחנית. הבית על שתי קומותיו ואגפיו השונים היה ביתו של אילון, והשלושה היו חלק מהשומרים האמונים על ביטחון בני משפחתו ועל נכסיו ונחלתו. בנוסף, הם שמרו על השדות מפני הפלישתים שאהבו לפשוט על שטחי ישראל כדי לשסות ולבזוז את הגרנות ולחולל נזק לנחלות ולרכוש.

אסנת זיהתה את הבכיר מבין השלושה. עירא העפני, ראש השומרים של אילון ואביו של יואל, הנער שנהג להתנכל לה ולהתעמת עם אמציה כשהיה בסביבה להגן עליה. עירא היה חסון וחזק כיאה לתפקיד שמילא. הוא סקר את השדות הרמוסים במבט מצמית. הקוצרים הרכינו את ראשם, נמנעו מיצירת קשר עין עימו והמשיכו בעבודתם. פניו המזוקנות היו בעלות מבע רע מזג, כשעיניו נעצרו על אמציה שהיה שקוע באותה העת בהאכלת הגדי.

אסנת צפתה בחשש בעירא כשהוא פסע לעברו, סנדליו מחצו את האדמה המכוסה בשיבולים ובגבעולים יבשים. אמציה הרים את ראשו, כשצל רחב הוטל על דמותו.

"מה הגדי הזה עושה אצלך?" שאל אותו עירא בתקיפות. "האכלת אותו בחיטים שלנו? אתה רוצה לגרום לאדון שלנו הפסד?"

"מצאתי אותו כאן," הסביר אמציה ברוגע. "נתתי לו גרגירים שהיו זרוקים על האדמה."

"אדוננו עוד ישמע על מעשיך." הוא סימן בסנטרו אל עבר אחד המשגיחים, והלה הצטרף אליהם.

"אני מצטער. אחזיר אותו אל הרועים, הוא לא גרם נזק..." אמציה ניסה לדבר על ליבו של עירא.

"לך אל אביהו, המזכיר בבית, ובקש שיום זה ינוכה משכרו בשל התנהגותו," פקד עירא על המשגיח.

עיניה של אסנת נפקחו בתדהמה. הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את השכר של אמציה, גם אם זה עבור יום עבודה אחד. יאיר, שעבד בהמשך החלקה, שמע את חילופי הדברים. הוא קרב אליה ונעצר לצידה.

"בבקשה, אדוני," הפציר אמציה בעירא. "אל תפגע בשכר המגיע לי. אעבוד יותר קשה ובזריזות."

"עבוד תעבוד היום, אך את שכרך לא תקבל. ואת הגדי הזה אשלח אל המטבח, פיצוי על הנזק שחולל העדר."

המשגיח התקרב אל אמציה, והאחרון נע לאחור והגן על הגדי מפניו.

"אתה צריך לשבת בבית הטווייה עם הנשים," לגלג עירא. "מגן עליו כמו היית אימו העיזה."

השומרים שתחת פיקודו גיחכו.

"הגדי הזה אינו שלך לעשות בו כרצונך," השיב אמציה.

חיוכיהם נמחקו, וגם פני המשגיח האדימו מזעם. הוא הניח את ידו על השוט שהיה תלוי על חגורו. עיניה המבוהלות של אסנת עלו אל פני יאיר.

"אני מזהיר אותך, ילד עלוב." עירא עצר בהינף יד את המשגיח שרצה להכות את אמציה על חוצפתו. "לא רק שהנזק שהגדי הזה עשה ירד מהשכר שלך אלא שעזות המצח שלך תגרום לסילוקך מהשדות. בסופו של דבר, אתה ובני משפחתך תצטרפו לכל אותם אביונים שמגיעים לכאן ללקט שיבולים עם השקיעה."

האיום של עירא היה מרתיע וגרם לאמציה להשתתק על אף רוחו הנסערת. יאיר עזב את אסנת ונעמד ליד בנו. הוא נגע בכתפו כדי להשקיט את רוחו.

"אנא, אדוני, לא היו לבני כוונות רעות. הוא רק מנע מהגדי להיכנס שוב לשדה."

מבטו הזעפני של עירא סקר את יאיר בזלזול. "וגם האכיל את הגדי בחיטה של אדונך. העמד אותו במקומו, אחרת הוא לא ימשיך לעבוד כאן."

עירא סימן במבט אל אחד המשגיחים לקחת את הגדי מאמציה, והלה ציית לו ותלש אותו מזרועותיו. אמציה חשק את שיניו, אך לא התנגד.

"תוודא שהנער הזה נשאר לעבוד כאן גם אחרי שכולם ילכו לבתיהם," ציווה עירא את המשגיח. "שיראה את האביונים ויבין מה יעלה בגורלו אם יעז לסרב לי שוב."

"אעשה זאת, אדוני." המשגיח העביר את הגדי לאחד מאנשיו. "קח אותו למטבח שבבית אדוננו." וזה עזב עימו.

עירא העיף מבט אחרון באמציה ופנה עם שני השומרים אל עבר חלקות השדה המרוחקות שבעמק.

"שובו לעבודתכם," הורה להם המשגיח.

אמציה ויאיר שבו אל החלקה, שם עמדו אסנת ועוז שהיו עדים לכל המתרחש.

"אני מצטער, אבא."

"אמציה, אסור לנו להסתכסך עם עירא. הוא יכול ברצונו לגרש אותנו מעפרה או להקשות על חיינו אם נישאר כאן. אנו נאבד את פרנסתנו ואת קורת הגג שלנו." הוא הניח את ידו על כתפו של אמציה. "אתה בני הבכור, ואני יודע עד כמה אתה נבון וחרוץ, אבל לפעמים אתה מתנהג בלי להפעיל את שיקול דעתך. אתה קצר רוח. לא היית צריך להתנגד לעירא. הבטח לי שלא תסתבך עוד איתו, ויהי מה."

אמציה רצה לומר דבר אחר לפי מבע פניו הנסער, אבל לא פצה את פיו. הוא רק הנהן כמסכים. אביו טפח על שכמו ורכן אל השיבולים עם המגל שלו. אסנת חיפשה את מבטו של אמציה בעיניה כדי להראות לו את האהדה שחשה כלפיו, אולם המשגיח בחן את מעשיו, לכן אמציה החל בקציר, ואף היא בעבודתה. היא לא חיפשה צרות לעצמה.

פרק 2

למרות חיבתה למשימתה החשובה, אסנת התעייפה מההליכה בין הקוצרים הצמאים עם החמת על כתפה. היא התנחמה בעובדה שבקרוב יסתיים יום העבודה. השמש נטתה לכיוון מערב, ועוד מעט יחשיך. לשבת ולנוח לא הייתה אפשרות עבורה, כשהבחינה במבטו הבוחן של עירא אשר נותר להשגיח על עבודתם. החמת שלה התרוקנה זה מכבר. היא ניגשה אל העגלה לקחת חדשה, אך גילתה שהחמתות כולן ריקות. מחלקות המים הצעירות סיירו בין חלקות השדה והשקו את הקוצרים, כך שהיא הייתה היחידה שנותרה ללא תעסוקה. כיוון שלא רצתה למשוך תשומת לב מיותרת מצד עירא, פנתה עם החמת הריקה אל שולי השדה לכיוון המעיין שבו מילאו מים.

חורשת עצים קטנה גבלה עם השדות בהמשך העמק והסתירה את המעיין. אסנת הסיטה הצידה את ענפי עצי הזית שנקרו בדרכה. ציפורים התעופפו בבהלה מעל צמרותיהם אל עבר עצי האלון הסמוכים. היא פסעה בצל ענפיהם המלבלבים של האלונים, בין שיחי קורנית בעלי ניחוח עז ובין פרחי לוטם סגולים, והותירה את השדות מאחור. כשתסיים את עבודתה היום, היא תקטוף משיחי הקורנית. אימה נהגה לצפות את עוגות הבצק בשמן זית ובעלים מיובשים של צמח התבלין. בזמן אפייתם הייתה כל חצר הבית מתמלאת בריח מגרה של לחם טרי.

אסנת יצאה מהחורשה. קרקע מישורית מכוסה בסלעים לבנים מפוספסים בוורוד, באדמת בוּר אדומה ופורחת ובצמחייה ירוקה התגלתה לעיניה. משני צידי שביל טבעי, בדרך אל המעיין, נראו שיחי קידה שעירה. התפרחת הצהובה והמרשימה שלהם הייתה מרהיבה לעין, אך הפרחים היו רחוקים מהישג ידי בני האדם, שכן קצות גבעולי השיחים היו דמויי שיפודים מאונקלים, ואוי למי שנדקר מהם.

צב נע באיטיות על השביל. אסנת דילגה מעליו ואפשרה לו להמשיך בבטחה בדרכו אל בין השיחים. פרפרי זנב סנונית התעופפו מעל פרחי אביב ונחתו על אבקניהם בחיפוש אחר הצוף. היא התקדמה אל עבר בריכת מים מחופה בסוּּף ובצומח. מים פרצו מקיר הסלע שמעליה וניתזו מטה. אסנת נעצרה על שפתה והביטה סביב בהנאה. שפיריות ארגמניות ריחפו מעל נוריות המים הלבנות בחיפוש אחר חרקים ותולעים. עצי תאנה הצלו על גדת הבריכה. ניחוח התאנים שהבכירו על ענפי העצים העלה בה מחשבה לקטוף מפירותיהם עבור אמציה. הוא התחייב להישאר ולעבוד בשדה לאחר שכולם ילכו לביתם, ובוודאי יעריך את התחשבותה, כשבטנו תקרקר. העצים היו אומנם בנחלתו של אילון, והפירות היו רכושו, אך הוא התיר לכל מי שעובד אצלו ליהנות מהם, כמו גם לרחוץ בבריכה בימים חמים.

שביל של סלעים בצבץ מעל פני המים וחצה את הבריכה אל עבר קיר הסלע. כך מחלקות המים יכלו להגיע בבטחה אל הנביעה כדי למלא את החמתות שלהן. אסנת פסעה בזהירות על הסלעים המכוסים בירוקת חלקלקה, צפרדע קיפצה אל תוך הבריכה בקרקור. כשהגיעה אל הנביעה, שהסתתרה בין ערמת שרכים, קיערה את כף ידה ומילאה אותה במים. המים היו קרירים ומרווים ונלגמו בשקיקה. אסנת מילאה את חמת המים, תלתה אותה על כתפה וחצתה את הבריכה על גבי הסלעים. היא ניגשה אל עץ התאנה והתרוממה על בהונותיה כדי להגיע אל הענפים הגבוהים ואל התאנים.

אסנת תלשה תאנה. חלב הפרי טפטף על אצבעותיה. היא מחתה אותן באריג שמלתה, קירבה את הפרי אל חוטמה ושאפה את ריחו האהוב. היא תלשה פירות נוספים. צביטת רעב בבטנה הציקה לה, והיא החליטה להתיישב ולאכול בזריזות מהפירות שאספה, לפני שעירא או המשגיחים האחרים יבחינו בחסרונה. היא חצתה את אחת התאנים, בחנה את תוכנה לחפש אחר תולעים, ומשהתרצתה, נגסה בבשרה הנימוח. טעמה העלה חיוך מרוצה על שפתיה. גומת חן צצה בלחייה השמאלית, עוד מתנה שירשה מאימה, מלבד חריצותה.

אסנת ישבה למרגלות העץ דקות ארוכות ומילאה את בטנה בפירות המתוקים. היא התמוגגה מהשקט ומהשלווה, מרוח הערבית המרעננת שכמעט השכיחה ממנה את חום היום הארוך והמייגע. אסנת אהבה את פרק הזמן הזה של בין השמשות, את חילוף היום בלילה, את השינויים שמתחוללים ברגע המעבר, את הרוגע שמגיע בסוף יום עמל. היא כל כך נהנתה משקיעת השמש, שצבעה את הגבעות סביב בכתום בוהק ופיזזה על צמרות העצים בחורשה, עד שכמעט שכחה את עצמה. כאשר גילתה כי חיסלה את כל ערמת התאנים שקטפה לאמציה, קמה במהירות כדי לקטוף פירות חדשים עבורו וצפנה אותם בשרוול המתרחב של שמלתה. עליה למהר ולשוב אל השדות.

אסנת פסעה אל עבר חורשת העצים הקטנה, כשהחמת על כתפה, והאטה את הליכתה כשהבחינה בדמות בהמשך השביל. יואל צעד שם, בידו החזיק ענף ארוך וקירח, עימו הכה באוויר בתנועות אימון בסַיִף. היא נעצרה במקומה בחשש גובר.

מה יעשה לה הפעם? כשהייתה קטנה, החביא את בובת הקש שהכינה לה אימה, ורק כאשר בכתה, גילה לה היכן היא. לפעמים היה חובט בה מתוך גחמה כשהיה עובר לידה, ולפעמים היה חוטף את כיסוי הראש שלה, ופעם אחת אף מתח את רגלו, והיא מעדה ונפלה על ברכיה. מכל מפגש אקראי עימו הייתה יוצאת חבולה ורוטנת.

הוא היה חביב על חברותיה שחילקו עימה את המים. הן התלחשו על אודותיו בהתרגשות ליד עגלת החמתות כשהגיע לבקר את אביו בשדות. הוא היה נאה וגברי לגילו ואפילו כבר התהדר בזקן קצר, מחלפותיו הארוכות בגוון חום כהה רפרפו על כתפיו החסונות. מבטי חברותיה עקבו אחריו בהערצה מבוישת. אסנת לא הבינה כיצד הן מתעלמות ממידותיו הרעות או מהתנהגותו היהירה. היא מעולם לא התגרתה בו, מעולם לא עשתה דבר שפגע בו או זלזל בכבודו, יחסו המרושע אליה היה ללא הצדקה. הלוואי שהייתה בן, הלוואי שהייתה יכולה להשיב לו במהלומת אגרוף על כל התנכלות מצידו. אולם היא ידעה שרק תסתבך.

יואל נעצר במקומו, במרחק מספר פסיעות ממנה, והניח לצד גופו את הענף. הוא הרים גבה אחת בשאלה.

"תן לי לעבור," אמרה בתקיפות.

הוא סימן לה לעקוף אותו. "עברי."

היא המשיכה לעמוד במקומה מהוססת.

"אני לא מפריע לך, השביל מספיק רחב." על פניו היפות הייתה נסוכה הבעה תמימה.

היא לא סמכה עליו. הוא הרי יצליף בה עם הענף ברגע שתחלוף על פניו, והיא תיפול היישר על שיחי הקידה הדוקרניים. מבטה שוטט במעלה השביל על עצי החורשה. אולי תבוא לה הצלה, ואחת ממחלקות המים תגיע כדי למלא את חמתה מהמעיין, והיא תנצל זאת כדי לחמוק ממנו.

"למה את מחכה?" שאל, וחיוך אדיב עלה על פיו. "עברי." הוא הצטדד ופינה לה את הדרך.

היא הביטה בו בחשדנות. "תעבור אתה קודם."

יואל גיחך, "בסדר, אבל אני צמא, וכל החמתות ריקות. הגמיאיני מעט מים." הוא הושיט את ידו לקבל את החמת שלה.

אסנת פסעה לאחור וחיבקה את החמת בזרועותיה.

הוא השליך את הענף הצידה על האדמה כאות לרצון טוב. "בבקשה."

"רד אל המעיין וקח לך מים כאוות נפשך. הקוצרים מחכים לי."

עיניו התכווצו. "ביקשתי מים, ואת מחלקת המים."

"אינך קוצר ואינך עובד בשדה, אינני חייבת להשקותך."

הוא הנהן בפנים חתומות. מבטו עבר אל קצה השביל, שם נראו המעיין המפכפך והבריכה. אסנת הידקה את אחיזתה בחמת והמתינה עד שיחלוף על פניה.

תנועתו הייתה חדה ומהירה כששלף אותה מאחיזתה. אסנת מחתה קלושות. התאנים שהוטמנו בשרוולה התגלגלו מטה, והרכות שביניהן נמחצו על האדמה, לצערה הרב.

יואל חייך בהתנשאות, הצמיד את פיית החמת אל פיו וגמא ממנה ממושכות.

הוא מחה את פיו הלח בגב ידו. "באמת חשבת שתוכלי לסרב לי?"

הוא הפך את החמת כלפי מטה לנגד עיניה המשתאות בעוד הפייה פתוחה. המים שהביאה במאמץ רב מהמעיין ניגרו אל האדמה, נשפכו לשווא.

"מה אתה עושה?" היא זינקה אליו.

יואל הסב אליה את גבו, חסם את גישתה אל החמת המתרוקנת. הוא הניף אותה גבוה באוויר והרחיק אותה מידי אסנת. היא דרכה על בהונות רגלו במכוון. יואל סינן קללה מבין שפתיו והדף אותה הצידה. רק במזל היא לא נחתה על שיחי הקידה. כשסיים לרוקן את החמת, הוא זרק אותה לעברה, וזו צלפה בגופה וצנחה אל רגליה. דמעות השפלה דקרו את עיניה.

"למה עשית את זה?"

הוא חייך בלעג. "שאי בתוצאות מעשייך, תינוקת בכיינית."

מילותיו המבזות הציתו את כעסה. "אני לא תינוקת ולא בכיינית!"

הוא התקרב אליה ובחן את פניה. "אז למה את בוכה?"

היא מצמצה כדי להעלים את הדמעות.

"זכרי מה מקומך להבא. את בסך הכול ילדה פשוטה, חסרת אב, בתה של טווה ענייה. ואינך יכולה לסרב לי."

יואל סב על עקביו וצעד חזרה אל החורשה.

אסנת הביטה בגבו בתיעוב, ודמעות עלבון התגלגלו במורד לחייה. מעמדה הפשוט או היותה יתומה לא מעניק לו את הזכות להתנכל לה ולפגוע ברגשותיה, חשבה בטינה. היא ניגבה את הדמעות בשרוולה ורכנה להרים את החמת הריקה.

קול פסיעות נשמע. היא הרימה את מבטה בחרדה וקיוותה שיואל לא נמלך בדעתו ושהוא אינו חוזר כדי להמשיך את מה שהתחיל, ואולי הפעם לא יסתפק רק במילים משפילות.

בקצה השביל הגיח אמציה, המגל שלו קשור למותניו. אסנת הסתירה את פניה ממנו, כדי שלא יבחין בסערת רוחה וקיוותה שדמדומי הערב היורד יסתירו את העדויות למה שאירע.

כאשר הגיע אליה, סקר את דמותה. "את בסדר?"

היא הנהנה והחזיקה בחמת הריקה.

"מה קרה כאן?" שאל כשראה את שלולית המים שחלחלה לאדמה ואת התאנים המחוצות. "אסנת?"

"המים נשפכו לי," השיבה לו.

"יואל חלף על פניי לכיוון השדות. הוא אחראי לזה?"

"לא!" היא נענעה בראשה.

אמציה היה חמום מוח לעיתים, והיא חששה שהוא יתעמת עם יואל.

"מעדתי מאיזו אבן." עיניה הושפלו אל השביל בניסיון לאתר את האבן הדמיונית. "והכול נשפך. מה אתה עושה כאן?" היא קיוותה להסיח את דעתו מהתקרית שלה עם יואל.

"אבא שלח אותי לבדוק למה לא חזרת עדיין. מחשיך." הוא המשיך להביט בה בחשדנות. "כולם כבר סיימו לעבוד והחלו לעזוב. אם תמהרי, תספיקי להצטרף אל אבא ואל עוז בדרך אל העיר."

"אני נשארת איתך."

"את לא יכולה להישאר. אני לא יודע מתי אסיים כאן."

"אישאר כדי לעזור לך. קטפתי לך תאנים." היא רכנה אל האדמה כדי לאסוף את התאנים ששרדו את הנפילה.

הוא היה אסיר תודה כשהניחה בידו שתיים. "אני רק נשאר לעזור לשומרים להשגיח על האביונים שבאים ללקט את השיבולים. אין לך מה לעשות כאן, את יודעת שאילון אוסר על ילדים לעבוד לאחר השקיעה."

"אתה נשאר לאחר השקיעה."

"אין לי ברירה. זה העונש שהטיל עליי עירא. חזרי לנוח בבית לקראת מחר."

"השומרים יצטרכו שאשקה אותם במים, אלך למלא את החמת."

"השומרים של משמרת הלילה מגיעים עם נאדות המים שלהם." הוא הרים מבטו אל השמיים שהחלו להתכהות. "בואי, נחזור אל השדות. כדאי שתזדרזי. אני לא רוצה שתלכי לבדך בחושך אל העיר."

אמציה פסע אל כיוון חורשת העצים, צרצור הצרצרים נשמע על רקע השקט סביבם. אסנת לא הביעה התנגדות להצעתו. היא הייתה עייפה, ולשוב אל העיר לבדה לאחר החשיכה באמת לא היה רעיון טוב. היא הכתיפה את החמת וצעדה בעקבות אמציה בין עצי האלון. רגליה רמסו את שיחי הקורנית. ניחוחם הזכיר לה שרצתה לקטוף משיח התבלין לאימה, אבל היא לא רצתה לעכב את אמציה ולסבך אותו יותר עם עירא. כשהגיעו אל עצי הזית, הוא עצר ללא התראה, והיא התנגשה בגבו.

"מה קרה?" שאלה ושפשפה את מצחה.

"שקט." הוא השתופף על ברכיו ומשך אותה מטה לצידו.

אסנת הסתתרה מאחורי גזע רחב של עץ זית בלי להבין במה מדובר. היא בחנה את פניו, כשהציץ מעבר לגזע אל השדות. עיניו הצטמצמו. הוא הצמיד אצבע לפיו וסימן לה לשמור על שקט.

אסנת הניחה את החמת הריקה לצידה והשקיפה אל השדות כמוהו. עיניה התרחבו באימה. קבוצת גברים בכובעי נחושת מעוטרים בנוצות ובידם חרבות, כידונים ומגינים עגולים התגנבה בחסות הדמדומים אל עבר השדות. נשים וגברים מאביוני עפרה היו שם, ליקטו מהאדמה את השיבולים שנשמטו בעת הקציר, אינם מודעים לסכנה. עירא ושני שומרים שוטטו מסביב, השגיחו עליהם לבל יגנבו מהאלומות ושמרו על הסדר הטוב. הם טרם הבחינו במסתננים. יואל, שעמד בשולי השדה והמתין לאביו שיסיים את המשמרת שלו, גם לא חשד בדבר.

קול שאיפה מפוחד נפלט מבין שפתיה. אמציה הצמיד אותה במשיכה חדה אל האדמה, כשהוא נשכב על גחונו לידה. כפות ידיה נדקרו משיחי הקורנית שכיסו את האדמה.

"שקט!" דרש בלחישה. "אחרת יגלו אותנו."

"אלו פלישתים, נכון? מה נעשה?"

"הם כנראה נוודים כנענים רעבים. הם בטח יגנבו כמה אלומות שיבולים ויסתלקו להם."

נימת קולו הייתה מרגיעה, אבל אסנת ידעה שהוא מסתיר ממנה את האמת האיומה.

"נוודים רעבים עם חרבות וכובעי נחושת?" לחישתה לעברו הייתה נסערת. היא ידעה מסיפוריה של עכסה איך נראו הפלישתים. "אל תגיד לי סתם, אמציה! אלו פלישתים שבאו לבזוז את השדה ואולי לתקוף את העיר. יש כאן רק שלושה שומרים! זה הסוף שלנו!"

"הישארי כאן." הוא התרומם שוב על ברכיו.

"מה, לאן אתה הולך?" אסנת החזיקה בשרוולו בחוזקה.

אמציה רכן לעומתה מעט. "אסנת, הישארי כאן, ולא משנה מה יקרה, אל תצאי אחריי. את מבינה?"

היא הנידה בראשה מצד לצד. "אל תלך!"

אמציה בלע את רוקו במאמץ וחזר שוב, "הישארי כאן ושמרי על שקט. אהיה בסדר ואחזור אלייך."

היא לא התירה את לפיתתה. "אל תעזוב אותי כאן."

"את תהיי בטוחה, אם תקשיבי לי." הוא הסיר את אצבעותיה משרוולו והשקיף על השדה.

"מה אתה מתכוון לעשות?"

"לעזור לשומרים. להודיע להם על הסכנה."

"איך? אתה בסך הכול ילד! יש לפלישתים חרבות ומגינים, הם יהרגו אותך!"

"אני כבר לא ילד, אסנת. ויש לי את המגל שלי." הוא טופף באצבעותיו על מותניו, שם היה קשור המגל.

דמעות מילאו את עיניה. זה היה רק מגל קטן של נער צעיר וצנום מול גברים חסונים, חמושים ומנוסים בקרב.

"לא, הם יהרגו אותך!"

"אני רק מתכוון להזהיר את השומרים."

"בוא נעקוף את השדה ונרוץ אל העיר לקרוא לעזרה."

"אם לא נתערב עכשיו, הם יכולים להכות את השומרים ולגנוב את התבואה וגם להרוג את עניי העיר. הכול יהיה בסדר. הישארי כאן ואל תדאגי."

היא לא הספיקה לעצור אותו, ואמציה כבר יצא מהחורשה לכיוון השדות, צעדיו קלים וחרישיים על האדמה. היא צפתה בו בחרדה גדולה ממקום מחבואה בין העצים.

אמציה נעמד בין החיטים, הצמיד את כפות ידיו משני צידי פיו וקרא במלוא עוצמת קולו, "היזהרו! פלישתים!"

לשמחת אסנת, עירא שמע את קריאתו והבחין בפולשים. הוא וחבריו שלפו את פגיונותיהם וקרדומיהם, ואחד מהם אף הטיל חנית לעבר הפלישתים שהתגלו. זעקות נשים מבוהלות וצעדי מנוסה מילאו את השדות. יואל כיוון את האביונים לדרך מילוט בצידי השדה. במהלך המנוסה הוא עצר נער שהגיע ללקט שיבולים עם משפחתו ושלח אותו אל בית אילון כדי להזעיק עזרה. הוא ניגש אל אביו וקיבל ממנו את קרדומו כדי להגן על עצמו. יואל היה רק נער, אך מיומן ומתורגל מגיל צעיר בלוחמה.

לאורך אותם רגעים ארוכים ובזמן שעירא, יואל ושני השומרים נלחמו בקבוצת החיילים הפלישתים, הסתתר אמציה מאחורי אחת מערמות הגדיש. ליבה של אסנת הלם בחוזקה בתוכה, היא חששה שהוא יתגלה וייהרג. הרי הוא לא היה חמוש ולא ידע כיצד להילחם.

לפני שהספיקה להבין מה מתרחש, אמציה הגיח ממקום המסתור שלו ורץ אל עבר גופת החייל הפלישתי שנהרג מחניתו של השומר. הוא כרע לצידה, וכשהתרומם בחזרה על רגליו, הוא אחז בחרב פלישתית. הוא רץ בין צללי הערב אל מרכז החלקה, שם עמדו בגבם זה לזה יואל ועירא, שזרועו שתתה דם, מול שני פלישתים שחגו סביבם באיום אוחזים בחרבותיהם. יואל לפת את קרדומו באגרופו בפנים נחושות מוכן לכל מהלומת חרב.

אמציה הסתער קדימה עם החרב השלופה, צרח מלוא גרונו והפתיע מאחור את אחד החיילים שאיים על השניים. הוא תקע את החרב בגבו בכל הכוח שהצליח לגייס. העוצמה שבה נעצר אמציה הפילה אותו לאחור על ישבנו, והוא השתטח על האדמה. הפלישתי המופתע סב אליו, ופניו התעוותו בכאב.

אסנת צווחה באימה, עצמה את עיניה ונצמדה אל האדמה. הו, לא. הו, לא! הם יהרגו את אמציה! יהרגו את כולם! דמעות פרצו מעיניה. קולות החרבות המוטחות בלהב קרדומי השומרים וזעקות כאב הפצועים החריש את אוזניה. היא אטמה אותן בכפות ידיה, ושפתיה רעדו מפחד. מה יהא עליה? מה עלה בגורל אמציה? האם הפלישתי הרג אותו? כולם ימותו. כולם. גם אותה הם יגלו. דמעותיה התערבבו עם העפר והכתימו את פניה. היא ייבבה ואחר נזכרה באזהרתו של אמציה לשמור על שקט. לכן בלמה התייפחות נוספת והמתינה רגע ארוך, קשובה לדהירות ליבה.

"לסגת!" היא זיהתה את קולו של עירא. "כולם לסגת!" אסנת העזה לפקוח את עיניה והסירה את ידיה מאוזניה.

היא הרימה באיטיות את ראשה מעל פני האדמה. לרגלי אמציה הייתה מוטלת גופת הפלישתי שדקר וקרס על פניו, החרב נעוצה בגבו. חברו הזועם הניח לעירא וליואל והתקדם לכיוונו. אמציה פסע לאחור והניף באוויר את המגל שלו, כאילו היה ביכולתו להצילו מפני מכת החרב האימתנית.

"איהנה לשחוט אותך, עכבר קטן," סינן הפלישתי. "לנקום את דם חברי שהרגת."

אמציה העיף מבט מפוחד מאחורי כתפו והמשיך לסגת לאחור, חיילים נוספים החלו לאגף אותו. עירא רץ אל עבר החייל שהרג אמציה, משך את החרב מגופתו והכה איתה פלישתי אחר שצץ מבין החיטים. יואל לקח חנית שמצא על האדמה והטיל אותה אל עבר חייל שקרב אליהם. החנית ננעצה במרכז גופו, חדרה את שריונו, והוא צנח לאחור.

"הם רבים מאיתנו," אמר לו עירא. "כולם לסגת!" הוא קרא אל שני השומרים המותשים.

יואל רץ לעבר הפלישתי ההרוג והוציא את החנית, מבטו שוטט על פני השדות ועצר על אמציה. עירא הגיע אליו, תפס באריג בגדו והחל לגרור אותו לאחור.

"אני יכול להציל אותו." הוא ניסה להתנער מאביו.

"הם יהרגו אותך, יואל." עירא סימן בסנטרו על מספר חיילים שכיתרו את אמציה. "אין לנו סיכוי."

אסנת נחרדה. עירא ויואל התרחקו לקצה החלקה והותירו את אמציה לחסדם של הפלישתים. כמה צפוי, הבן יצא דומה לאב — אכזר וחסר רגש.

השדה התרוקן, וקולות הפצועים והבהלה נדמו.

"עברי עלוב, אתה רוצה להילחם בי עם המגל הקטן שלך?" שאל החייל את אמציה וצמצם את המרחק אליו.

"לא אני אילחם איתך, כי אם אלוהי ישראל."

הפלישתי נעצר במקומו וצחק.

"איזה אלוהים? זה שנטש אתכם? זה שנתן אתכם בידינו? תראה את כולם בורחים. נשארת כאן לבד. שום אלוהים לא יעזור לך." הוא התקדם לעברו והניף את חרבו באוויר.

החיילים איגפו את אמציה מכל צדדיו, וחיוכיהם הזדוניים נצצו לאור הערב היורד. אמציה הרים את המגל שלו מעל לראשו לבלום את החרב המתנוססת לעומתו. אסנת הניחה את שתי ידיה על פיה לבלום זעקת אימה. לא היה לו סיכוי להינצל מהלמות חרבותיהם האכזריות.

רחש שהזכיר לה קול חבטה בשק קמח נשמע באוזניה. הפלישתי המתרברב השמיע זעקת כאב, וידו המונפת עם החרב קפאה באוויר. חבריו נעצרו במקומם והביטו זה בזה מבולבלים. הוא נחת על ברכיו מול אמציה, והחרב נשמטה מידו. כאשר נפל על פניו, הבחינה אסנת בשני חיצים תקועים בגבו.

גבר חסון וגבוה עמד למרגלות הגבעה שעליה ניצב בית אילון, בקצה השדות. הוא דרך את הקשת שלו והמשיך לירות בזה אחר זה את חיציו, מתקדם לעברם בנחישות. החיצים פגעו בפלישתים המופתעים שכיתרו את אמציה, חלקם הספיקו לסגת אחורה לפני שנפגעו. מאחורי הקַשָּׁת, על השביל במורד הגבעה, רצו גברים ולפידים מוארים בידיהם, וכן קרדומים וחניתות. כמו כל בני שבט בנימין, הקשת היה איטר יד ימינו, אבל אסנת שמה לב לכך שהוא שלט בירי בקשת גם בידו הימנית. הוא הצליח להתגבר על הפלישתים לבדו, גופותיהם צנחו בין האלומות ובין החיטים.

השדות התמלאו בשומרים של אילון, בקריאות מלחמה ובאור אבוקות האש. בחלוף מספר רגעים התרוקן השדה מפלישתים, שנמוגו בין צללי הלילה, ומלבד אנקות הפצועים וצרצור הצרצרים השתררה דממה. פלישתי פצוע התרומם מבין החיטים וכשל במהירות אל מחוץ לחלקות השדה. אף אחד לא ניסה לעצור אותו. הוא יספר לשולחיו על התבוסה שנחלו בפשיטה הזו ועל המחיר היקר ששילמו.

אסנת התרוממה מהאדמה נסערת על ההצלה הפתאומית שלהם. היא פסעה בברכיים רועדות אל עבר השדות ואל אמציה. הוא לא זז ממקומו ורק הביט בגבר שהציל אותו, בקַשָּׁת חסר המורא. דמותו הייתה מעוררת רושם, שערו הכהה ירד אל כתפיו האיתנות, חזהו רחב וזרועותיו משורגות שרירים. הגבר פסע בין הלוחמים שהגיעו עימו ובין השומרים הפצועים בצעדים בוטחים ונמרצים. קשתו הייתה תלויה על גבו, אשפת החיצים קשורה אל חגור מותניו. עוד נותרו בה מספר חיצים. הוא רכן אל אחד המתים הפלישתים ולקח בידו את חרבו המגואלת בדם שהייתה שמוטה על האדמה. הוא צפה אל המרחבים, שם נבלעו אחרוני הפולשים בחשיכה. השומרים שהגיעו עימו ניגשו לסייע לעירא ולעמיתיהם שנפצעו בקרב.

"אספו את מגיניהם וחרבותיהם של מְתֵי הערלים," פקד הגבר על השומרים. "שימו את הגופות בקצה השדה שאנשיהם יוכלו לאסוף אותם. הם כבר לא יעזו לחזור הנה ולנסות לפשוט על שדותינו. הם יודעים שחציית הגבול אל הנחלה תהפוך אותם לבני מוות."

השומרים מיהרו למלא אחר הוראתו.

אסנת הייתה במרחק מספר פסיעות מאמציה, כשראתה את עירא ויואל מתקרבים אל הקשת האמיץ.

"אשריך, אדורם!" עירא לחץ על החתך המדמם שבזרועו. "הקשת שלך הצילה אותנו."

אדורם הענתותי, אביר1 הגיבורים של אילון, היה יד ימינו, יועצו והממונה על כל עובדי ביתו. כולם בסביבה ידעו מיהו ושמעו על גבורתו. גם אסנת שמעה על אודותיו, אך אף פעם לא ראתה אותו.

"נהגתם בגבורה ולחמתם כאריות," השיב לו אדורם וטפח על שכמו של יואל בחיבה. "הם היו רבים לעומתכם וחמושים היטב."

הנער חייך לאות תודה והסדיר את נשימתו.

"זכינו ביתרון בזכות החרב שהשגתי," אמר עירא והראה לאדורם את החרב הפלישתית שהחזיק בידו הפצועה. "אבל גם זה היה חסר סיכוי אילולא הגעתם בזמן."

הוא לא הזכיר את העזרה של אמציה, שאם לא היה הורג את הפלישתי, עירא לא היה יכול להשיג את החרב ולהילחם בפלישתים. ולולא אמציה שהזהיר את כולם בזמן מפני הפשיטה, הכול היו נופלים חלל ולא היה את מי להציל.

"מעשה הגבורה שלך יישמע בהיכלות של אדוננו." אדורם סרק בעיניו את השדות. "עירא, קח את אנשיך לנוח ולאכול. טפלו בפציעות שלכם. לכו לשלום. אנחנו נמשיך מכאן."

עירא מילא אחר הוראתו. יואל והשומרים הפצועים החלו לעזוב יחד איתו.

אסנת רצה אל אמציה שעמד בין ערמות הגדיש. היא נתנה דרור ליבבות שהתאמצה לבלום עד כה, והן התפרצו מפיה בקולניות, משכו את תשומת לב כל הגברים שנכחו שם. היא זרקה את עצמה על אמציה. זרועותיה נכרכו סביב מותניו, וראשה נח על חזהו.

"אלוהים גדול! הצלחת!" היא ייבבה אל תוך אריג בגדו המיוזע והמוכתם בדם הפלישתי שהרג. "חשבתי שהם יהרגו אותך."

אמציה הנבוך מרגשנותה ניסה להרחיק אותה מגופו. אדורם חצה את השדה לעברם.

"אני בסדר, אסנת." הוא התיק את זרועותיה ממותניו. "אמרתי לך שאהיה בסדר. הירגעי."

אדורם נעצר סמוך אליהם. אסנת נרתעה מהופעתו ובלמה את בכייה. גודלו העצום, הפגיון בעל ראש הזאב שהיה תקוע באבנטו והחרב הפלישתית המדממת שהחזיק הרתיעו אותה. היא נעמדה מאחורי אמציה.

"הייתם כאן כל הזמן הזה?" שאל, ושניהם השפילו מבטיהם ולא השיבו.

"אסנת בת עתליה." קולו הסמכותי צמרר את גווה. "את לא אמורה להיות בביתך בשעה כזאת? מה מעשיכם בשדות לאחר השקיעה?"

אסנת התפלאה שידע את שמה. אדורם היה איש חשוב בבית אילון, ואימה בסך הכול עבדה שם בבית הטווייה. היא הניחה שהגבר הענק והמפחיד הזה הכיר את אימה כאחת העובדות וידע שהיא בתה.

"גשי הנה," ציווה, והיא יצאה בלית ברירה ממחבואה.

"ספרו לי מדוע נשארתם בשדות לאחר השקיעה. האם הוריכם יודעים שאתם כאן?"

אמציה ואסנת החליפו מבטים זה עם זה. עירא, שנעצר כמו כולם בעקבות בכייה, נתן בשניים מבט מצמית. הם ידעו שאם יספרו שהוֹרה כחלק מעונשו של אמציה להשאירו בשדות גם לאחר השקיעה, הם עלולים להסתבך עוד יותר. החשש הזה יחד עם ההרג וכל הפציעות והדם, שהייתה עדה להם בשעה האחרונה, גרמו לאסנת לפרוץ שוב בבכי. היא קברה את פניה בידיה והתייפחה.

כעבור רגע ארוך של בכי היא חשה ביד כבדה מחליקה על ראשה ברכות.

"ילדתי, שתי."

היא הרחיקה את ידיה מפניה ומשכה באפה. אדורם כרע ברך מולה והציע לה מנאד המים שבידו. החרב הפלישתית המאיימת הייתה מוטלת מאחוריו על האדמה הרחק ממנה. חיוך קטן הציץ מתוך זקנו הקצר, ועיניו הפצירו בה לשתות. עירא ויואל עמדו במרחק מספר פסיעות מהם, קשובים לשיחתם. הפחד שעירא יתנכל לה ואל אמציה לא עזב אותה.

"שתי, אסנת." קולו של אדורם הרגיעה.

היא ניגבה את אפה הדולף בשרוול שמלתה ולקחה ממנו את המים ביד רועדת.

"הייתם כאן בזמן שהפלישתים פשטו על השדה?" שאל כשלגמה לאיטה מהמים. היא הנהנה. "מדוע נשארתם לאחר שכולם עזבו לביתם? האם הפלישתים לקחו אתכם בשבי?"

"לא, אדוני." היא החזירה לו את המים.

אדורם הזדקף על רגליו, ומבטו פנה אל אמציה. "אתם יודעים שאסור לכם להיות בשדות לאחר השקיעה, שאין זה בטוח לילדים. אתה מספיק בוגר לדעת את זה."

"כן," אישר אמציה בפנים חתומות.

"ובכל זאת הייתם כאן."

"זאת הייתה אשמתי," התפרצה אסנת וראתה את אמציה לידה נמתח כמיתר, אינו מרוצה שלקחה את האשמה על עצמה. "הלכתי למלא את החמת במים בשביל להשקות את הקוצרים. התעכבתי קצת ליד המעיין. אמציה הגיע לקרוא לי, וכשחזרנו, ראינו את הפלישתים מתגנבים אל השדה. אמציה רץ להזהיר את השומרים."

אדורם הקשיב לה בריכוז, "המשיכי."

"נשארתי מאחורי העצים וראיתי הכול. אחר כך הוא רץ אל הפלישתי עם חרב שלופה. חשבתי שימות!" הדמעות שבו לגלוש על לחייה.

"הסי, אסנת," אמציה ביקש להשתיק אותה.

"אמציה הרג את הפלישתי!" היא מחתה את הדמעות בגב ידה. "הוא הציל את כולם!"

גבתו של אדורם התרוממה. "הרג פלישתי והציל את כולם..."

"לבדו!" היא הנהנה. "הוא גיבור! גיבור חיל!"

הוא נתן באמציה מבט בוחן ממעלה קומתו הגבוהה. "באמת הרגת פלישתי?"

אמציה לא הספיק לענות לו, כשאנשיו חזרו ובידיהם חרבות וחיצים, שלל שנלקח מגופות הפלישתים. אסנת השתתקה מזועזעת ממראה הדם שכיסה את הנשק. אדורם הרים את החרב שעל האדמה ומסר אותה לאנשיו.

"קחו את החרבות אל מחסן הנשק." הוא לקח מהם את החיצים והניח באשפה שלו. הוא הורה לשומרים להתפרס בסביבה ולתצפת על האזור שממנו הגיעו הפלישתים ואליו ברחו הפצועים שלהם.

"בן מי אתה?" הוא פנה אל אמציה, והאחרון זקף את סנטרו, מוכן לכל נזיפה או עונש.

"בן יאיר מהעיר עפרה."

"אמציה בן יאיר, זה מה שקרה?"

"כן!" אסנת הנהנה נמרצות במקומו. "אני לא משקרת. הוא הציל אותנו!"

זוויות פיו של אדורם התרוממו באיטיות לחיוך. "קדימה ילדים, אלווה אתכם אל ביתכם." הוא החווה בידו אל צידי השדה. "ואתה, לך לטפל בפצעיך," הוא הורה לעירא. "קדימה, בואו."

אסנת ואמציה חלפו על פני עירא ויואל, ניסו לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אדורם. שלושתם צעדו בעמק לאורך השדות. ככל שהמרחק בינם לבין עירא גדל, כך חשה אסנת את ההקלה הולכת וגוברת בתוכה.

הם הלכו למרגלות הגבעה שעליה ניצב בית אילון, עד שהגיעו אל האחו מצידה השני. באופק ניצבה גבעה נוספת, שאת כיפתה כיסו בתיה המוארים של העיר עפרה. אסנת אפשרה לרוח הקלה לייבש את הדמעות על לחייה, ייחלה להתנחם בחיבוק אימה ולשכוח מכל המראות האיומים שהייתה עדה להם.

כוכבים החלו לנצנץ בשמיים עם הגיעם אל שערי העיר. אדורם ליווה אותם בין הסמטאות החשוכות. בקדמת ביתם, לאור אבוקה שהייתה תלויה על קיר הבית, נראו הוריהם המודאגים ממתינים לשובם ועימם שכניהם המנסים להרגיעם. אסנת רצה במהירות אל אימה.

"בתי!" עתליה פגשה אותה באמצע הדרך ועטפה אותה בחיבוק חזק. "דאגנו לכם. איפה הייתם עד עכשיו?"

אסנת נצמדה אל גופה הרך וחשה את שפתי אימה נושקות לקודקודה. כשזקפה את ראשה כדי לספר לה את מה שאירע, דמעות מילאו שוב את עיניה, והיא לא הייתה מסוגלת לדבר.

עתליה חפנה את לחיי בתה בידיה, ועיני הענבר שלה בחנו את פניה ביסודיות. "מה קרה? הזעקנו את השכנים כדי לחפש אחריכם. הם בדיוק התכוונו לצאת עם יאיר אל השדות, כשהגיעו שמועות על פשיטה של פלישתים."

"כן, פלישתים תקפו את השומרים בשדה," הצליחה אסנת לענות.

יאיר ליווה את ליפז, שהתקרבה אל אמציה בצעדים מתנודדים עקב הריונה המתקדם. בגדיו המוכתמים בדם החרידו אותה. היא מיששה את כתפיו ואת זרועותיו בדאגה.

"ילדי, נפצעת?"

"מה קרה לכם, בני?" שאל יאיר. "הייתם שם בעת הפשיטה על השדות?"

אמציה הנהן ומייד ביקש להרגיע את אימו. "אני בסדר, אימא. זה לא הדם שלי."

"השבח לאל." היא אימצה אותו אל גופה הדשן, כשאסנת ואימה קרבו אליהם.

"הם פגעו בכם? איך ניצלתם?" שאלה אותם ליפז.

"גיבוריו של אילון, בעל הנחלה, הגיעו לעזרנו," השיב אמציה.

הוא העיף מבט לאחור, ומבטו מצא את אדורם, שעמד מרוחק מהם בין צללי הלילה כדי לא להפריע לאיחוד המשפחתי.

"אדוני," יאיר זיהה אותו וניגש לקוד לפניו בכבוד. "היית שם? הצלת את ילדינו?"

השכנים התאספו סביבם לשמוע את תשובתו.

"הגעתי כשהמתקפה כבר הייתה בשיאה," השיב אדורם ליאיר. "ילדיכם נקלעו לפשיטה וגילו אומץ לב." קולות מבוהלים נפלטו אל אוויר הלילה מתוך מעגל האנשים הקטן. "הם אומנם לא נפצעו, אבל רוחם נסערת בשל המראות הקשים שראו."

מבטו נח על אסנת החבוקה בזרועות אימה ואחר עלה אל עתליה. עיניה הודו לו בדממה, בעוד ידה מלטפת את גבה של אסנת.

"אנחנו מודים לך שהחזרת אותם בשלום," הודה לו יאיר בהערכה עמוקה.

"האל היה בעזרנו." אדורם הרכין ראשו בענווה.

מלמולים מפוחדים של שכניהם מילאו את אוזניה של אסנת, דיבורים על מתקפה נוספת של הפלישתים, על הצורך להיערך לקראת הסכנה.

"אנשים טובים," אדורם דיבר והסמכותיות שבקולו היסתה אותם. "שובו אל ביתכם והיו שלווים. אנשינו מסיירים סביב העיר והנחלה של אדוננו אילון כדי להגן עליכם. אתם בטוחים."

השכנים התרצו והחלו להתפזר איש־איש לביתו.

"אדוני," יאיר הניח את ידו על ליבו. "אנו חייבים לך חוב גדול. הצלת את ילדינו."

"אינכם חייבים לי דבר. למעשה, בנכם הוא שהציל את כולם."

מבטים תמהים נחו על אמציה, וחיוך עלה על שפתי אסנת. אדורם האמין לה.

"בני, זאת האמת?" שאל אותו אביו.

אמציה השפיל מבטו.

"ילדיכם זקוקים הלילה לשינה טובה ובעיקר לתמיכתכם," אמר להם אדורם. "הם חוו רגעי אימה מסמרי שיער וחרדה לגורלם. מניסיון, הם ידברו על מה שאירע כאשר ירצו."

"אחיך דואגים, בוא נחזור הביתה," אמרה ליפז לאמציה. "הסר מעליך את הבגדים המלוכלכים, תתרחץ ותנוח." היא הניחה את ידה על כתפו והובילה אותו אל פתח ביתם.

גם אימה כרכה את זרועה סביב כתפה, והן פנו בעקבות ליפז אל הבית. אסנת שמחה שהערב הזה הסתיים בשלום וכי ניצלה מחרב הפלישתים. יאיר נותר מאחור עם אדורם, האיש שהציל את אמציה ואותה ממוות בטוח.

פרק 3

בלילה חזרו אל אסנת המראות מהקרב שהתחולל בשדה והטרידו את שנתה. בחלומותיה, הפלישתי רץ עם חרבו לכיוון אמציה, אבל הפעם אדורם, אביר הגיבורים, לא הגיע בזמן כדי להצילו. להב החרב הצליחה לשסע את שריריו של אמציה, דמו זלג על הברזל החד, והוא צנח על ברכיו ומת.

אסנת גנחה תוך כדי שינה טרופה, נעה חסרת מנוחה על מחצלת הקש הפשוטה שעליה שכבה. היא בעטה מעליה את השמיכה שכיסתה אותה. יד קלה ליטפה את מצחה הטרוד. היא פקחה את עיניה בבהלה אל החדר החשוך.

"זה רק חלום, בתי."

פניה האוהבות של אימה חייכו אליה לאור הירח שהסתנן מבעד לתריסים הפתוחים. היא ישבה לצידה במבע חומל וליטפה את לחייה. אסנת התרוממה על מרפקיה, שערה הגלי פרוע בשל חלומותיה. מבטה עבר על פני חדרן הפשוט והקטן, המחסן של בני משפחת הניתאי שפונה מחפציהם והוסב כמקום מגורים נוח עבורן. היא חשה הקלה כשהבינה שהיה מדובר בסיוט ולמעשה היא ספונה בביטחון בין כותלי הבית.

"חשבתי שאני שוב בשדה." עיניה מלאו דמעות. "ראיתי את אמציה מת!"

"את במקום בטוח, ילדתי."

אסנת התיישבה ושלחה זוג זרועות כדי לחבק את אימה. היא הניחה את ראשה על חזהּ, והדמעות ניגרו ונספגו באריג שמלתה. אימה החליקה בתנועת לטיפה את ידה על גבה ונשקה לראשה.

"כל הדם!" אסנת מלמלה בקול רועד. "הפלישתים שמתו... הרוע שהיה בעיניהם! הכול היה נורא!"

"ששש... אל תחשבי על כך. ניצלת. את בטוחה."

"אם אדון אדורם לא היה מגיע, היינו מתים!"

"חלילה, אסנת." אימה הידקה את חיבוקה סביבה. "אלוהים שמר עליכם ושלח אליכם הצלה." היא ליטפה את שערה. "נסי לשכוח את מה שאירע ונסי להירגע."

כעבור מספר רגעים הבכי של אסנת שכך בזכות הליטופים הרכים והמילים המרגיעות של אימה. היא הרחיקה אותה מעט מגופה, העניקה לאסנת חיוך אוהב ומחתה באצבעותיה את שבילי הבכי מפניה.

"אכין לך חלב חם עם מעט דבש, בתי. זה יעזור לך להירדם וימתיק את חלומותייך."

אימה השכיבה אותה חזרה על המחצלת וכיסתה אותה בשמיכה. היא לבשה חלוק מעל שמלתה הארוכה וכיסתה את ראשה בצעיף לפני שיצאה יחפה מחדרן.

כעבור זמן מה אסנת שמעה את רחש האש המלחכת את הקש ואת גזרי העץ בכירת האבן שהדליקה בחצר הבית הפנימית. תוך רגעים ספורים ריצד אורן של הלהבות על תריסי העץ של החלון שפנה אל החצר. ריח קלוש של עשן נישא פנימה, ועימו פעייה רגוזה של העז שלהם, שוודאי לא הייתה מרוצה מכך שהפריעו את שנתה כדי לחלוב אותה. עוד מעט תשוב אימה עם החלב החם והמתוק. בינתיים הצטנפה אסנת מתחת לשמיכה. עיניה בהו בקיר האבן החשוף, ומחשבותיה שבו אל הרגעים האיומים שחוותה בשדות החיטה בזמן שבין השמשות.

עתליה מזגה את החלב שרתח אל תוך ספל והחליטה לוותר על הדבש, אף שרצתה להמתיק איתו את המשקה. המזווה של משפחת הניתאי היה בחדר המגורים המרכזי של הבית, והיא לא רצתה להיכנס ולהעיר אותם, למרות המלמול השקט ששמעה מעבר לדלת החדר. אולי גם אמציה סובל מסיוטי לילה. הוא ואסנת נאלצו להיות עדים למתקפה אכזרית, למוות ולפציעות מדממות. מראות שמסוגלים לעורר אימה ופחד בכל אישה וגבר, ובטח שיצרבו את רישומם בראשם ובליבם של שני הילדים. החרדה התבטאה בשנתה הטרופה של אסנת. תזוזותיה חסרות המנוחה על המחצלת לצידה הדאיגו את עתליה, עד שנאלצה להעיר אותה מהחלום בלטיפה עדינה. הלוואי שהייתה יכולה למחוק את זיכרונות הערב הזה מראשה, לשכנע אותה שהרע מאחוריה, וכי היא בטוחה כעת.

היא חפנה מעט עפר בידה והטילה אותו על אש המדורה לכבותה. היא שבה אל חדרן ומצאה את אסנת שקועה בשינה, חייכה אל דמותה באהבה והניחה את הספל על שולחן נמוך בירכתי החדר. לאחר מכן נשכבה לצידה, ערסלה זרוע אחת סביבה והתפללה לאלוהים שחלומות הזוועה לא יפריעו את שנת בתה.

ניחוח בצק שנאפה בתנור החרס שבחצר הבית מילא את נחיריה של אסנת והעיר אותה. היא מצמצה קלות אל אור הבוקר שהציף את החדר, הסירה את השמיכה מגופה והתיישבה בלאות. אימה, לבושה בשמלה בהירה, סיימה לקלוע את צמתה הארוכה והניחה על ראשה צעיף לכסות את שערה. כמדי בוקר היא התעוררה עם שחר כדי להספיק לעזור לליפז לפני שהיא יוצאת אל עבודתה בבית הטווייה.

"איך את מרגישה?" שאלה אותה וכרעה מולה. "אולי תשני עוד קצת? אדבר עם המשגיח על מחלקות המים ואומר לו שאינך מגיעה היום." היא החליקה את שערה החום הגלי שהתפרע בזמן שנתה הטרודה. "הוא בטח שמע כמו כולם על מה שקרה אתמול בערב."

אסנת הנהנה. היא הייתה מותשת אחרי שהתהפכה במשך הלילה על משכבה וגם פחדה לחזור כל כך מהר אל השדות, אפילו שזה יהיה לאור היום וכשהמקום מלא בקוצרים, במשגיחים ובשומרים של אילון.

"חזרי לישון," הפצירה בה אימה. "ליפז כאן, והיא תהיה איתך כל היום, עד שאשוב." חיוכה היפה חשף זוג גומות חן בלחייה. "אלא אם כן את רעבה. אתמול לא אכלת דבר כשהגעתם. תרצי שאביא לך מהלחם שאפתה ליפז?"

"אני לא רעבה."

בטנה התהפכה בשל מאורעות אמש, והיא חששה שאם תכניס דבר מה לפיה, קיבתה לא תוכל לשאת אותו. הדבר היחיד שהייתה מסוגלת לעשות אמש היה להתרחץ בזריזות ולהסיר מגופה את זיעת הפחד שהתווספה לזיעת יום העבודה בשדה ולשטוף מעליה את כתמי העפר שדבקו בה, כשהשתוחחה על האדמה בין העצים.

אסנת נשכבה חזרה על המחצלת.

"אחזור היום מבית הטווייה מוקדם מהרגיל ואכין לך את הלביבות שאת אוהבת."

אסנת חייכה אסירת תודה. אימה תמיד ידעה מה לומר לה כדי לעודד את רוחה. היא עקבה אחריה בעיניה כשהגיפה את תריס החלון שמעל לראשה וכשחצתה את החדר כדי לסגור מעט את תריסי החלון שפנה אל חצר הבית. חשיכה מבורכת השתררה סביבה, וקולות ההתארגנות השקטים של בני משפחת הניתאי לקראת יום עבודה נוסף בשדות התעמעמו מעבר לתריסים הסגורים.

עתליה יצאה אל החצר הפנימית וסגרה חרש אחריה את הדלת. העז שהייתה קשורה לכלונסאות עץ בירכתי החצר לעסה תבן שהיה פזור על האדמה, מספר אפרוחי שכווים2 קיפצו מתוך הלול והתרוצצו סביב לאמרת שמלתה הארוכה. יאיר, אמציה ועוז עמדו תחת סככת הקש, שהצלה על רוב החצר, רצועות העור של האות3 מלופפות על שריר זרועם והטופפות כרוכות סביב ראשם. יאיר פרש את שתי כפות ידיו כלפי השמיים ומלמל מילות שבח והודיה לאלוהי ישראל, מודה מעומק ליבו על הצלתם של אמציה ואסנת ממתקפת הפלישתים. הוא הודה על קורת הגג שהעניק האל ברוב חסדו למשפחתו, על המזון שהביא לפיהם ועל הפרנסה הטובה שנתן להם. בין הבקשות ששטח לפניו הייתה גם תחינה שהריונה של ליפז יהיה קל ושהלידה תהיה במועדה.

ליפז ישבה על שרפרף בקרבת תנור החרס הלוהט ורידדה בין ידיה המשומנות כדור בצק. שני לחמים שיצאו ממנו זה מכבר הצטננו על מגש עץ לידה. היא רכנה במאמץ והניחה במהירות את הבצק המרודד על גבי המשטח הלוהט שבתחתית התנור. עתליה ברכה אותה בברכת בוקר טוב שקטה כדי לא להפריע את תפילתם של יאיר והבנים והתיישבה לצידה. היא טבלה את אצבעותיה בשמן זית, קרצה מעיסת הבצק כדור, מתחה אותו לצדדים בעדינות ושיטחה אותו.

"תודה לאל שהם שבו בשלום." מבטה הדואג של ליפז נח על אמציה. הוא סיים להתפלל והכניס את האות והטוטפות אל נרתיק בד. "מה שלום אסנת?" התעניינה. "שנתו של אמציה הייתה טרודה."

"גם של אסנת," השיבה לה עתליה והניחה בתנועה זריזה את עיגול הבצק לצד הלחם שנאפה בתנור. "השארתי אותה לישון, לאגור כוחות. אמציה הולך לשדות?"

"הוא לא רוצה שנפסיד את השכר המגיע לנו על עבודתו. לא הצלחנו לשכנעו להישאר לנוח." היא העבירה לעתליה את הבצק שסיימה לרדד.

"ה' ישמור אותו." עתליה הציצה אל פנים התנור והניחה את הבצק במקום פנוי.

"אמן. גם את אסנת."

קול בכי שנשמע מעבר לדלת חדרם של בני משפחת הניתאי אילץ את ליפז לקום. עתליה סייעה לה להתייצב. ליפז ספגה את ידיה המשומנות במטלית בד ונכנסה לטפל בארנון שהתעורר.

הלחם בתנור השחים ותפח. עתליה לקחה מחתת עץ וגרפה אותו אל פתח התנור. היא לקחה מטלית בד, הרימה אותו בעזרתה והניחה על הלחמים המוכנים. היא נופפה בידה לגרש את אפרוחי השכווים שהגיעו לנקר בהם. עוז, שסיים את התפילה, הגיע לעזור לה להרחיק אותם. הוא לקח לחם יבש שנותר מיום האתמול, הרטיב אותו במעט מים מכד שניצב בחצר ופיזר אותו ליד הלול. האפרוחים מיהרו אל הפירורים.

ליפז יצאה מהחדר, ועל מותנה ארנון, ראשו נח על כתפה ועיניו מצועפות משינה. בידה הפנויה אחזה בשקיקי האוכל. עתליה הכניסה לכל אחד מהם חצי כיכר לחם. נעמה, שהייתה צעירה מאסנת בשנה, יצאה בעקבות אימה עם קערת דבלים. היא הפרידה את התאנים המיובשות וחילקה אותן בין שלושת השקיקים. יאיר, עוז ואמציה ניגשו לקחת את הצידה שהוכנה להם.

"שמור על עצמך." ליפז ליטפה את ראשו הכהה של אמציה.

עתליה ראתה את העייפות בעיני הנער. היא גידלה אותו מאז שהיה ילד קטן ודאגה לשלומו כמו היה בנה.

"ה' ישמור אתכם בצאתכם ובשובכם," אמרה להם.

יאיר תלה את רצועת שקיק האוכל באלכסון על חזהו, וכך עשו גם בניו. הם יצאו אל הרחבה בחזית הבית.

אסנת בהתה בתקרת החדר המוצל והתקשתה להירדם. מעבר לדלת, בחצר הבית, נדמו הקולות. יאיר והבנים יצאו לשדה, אימה בטח כבר יצאה לבית הטווייה שבבית אילון, ולפי השקט שהשתרר בחוץ, גם ליפז שבה לנוח בחדרה עם נעמה וארנון, עד שהן תתחלנה בהכנת ארוחת הצוהריים ובניקיונות. אסנת התהפכה על צידה ועצמה את עיניה. היא שינתה תנוחה ונשכבה על בטנה, וכעבור רגע נשכבה על גבה, אבל השינה סירבה להגיע. לבסוף, היא קמה וניגשה לפתוח את התריסים, רחצה את ידיה ואת פניה בקערת הרחצה שהייתה בחדר והתנגבה בזריזות. היא קלעה את שערה לצמה עבותה ולקחה מארגז אחסון גדול צעיף נקי לכסות את ראשה. היא הרימה מהרצפה את ערמת הבגדים שלבשה אתמול, הניחה אותה בסלסילת קש ויצאה עימה לחצר. דלת הבית החיצונית נפתחה בסערה, ועוז נכנס פנימה.

"איפה אימא שלי?" שאל בבהילות.

ליבה של אסנת עצר מלכת. האם יש פשיטה נוספת של פלישתים ועוז נשלח להזהיר אותן?

"מה קרה?"

"אבא ואמציה נלקחו לבית שעל הגבעה, לאילון." הוא חצה את החצר לכיוון חדר המגורים המשפחתי.

"נלקחו?" היא הניחה את הסלסילה על הרצפה.

האם עירא מימש את איומו בסופו של דבר והתלונן על אמציה? האם הם נלקחו לשם כדי להישפט בפני אדון הנחלה על שאמציה העז להתנגד לראש השומרים שלו? או שמא כעס אילון שהיא והוא נשארו בשדות לאחר השקיעה?

"אימא!"

עוז פתח את הדלת אל חדר רחב ידיים, ואסנת נכנסה אחריו.

קרני שמש של בוקר האירו מבעד לתריסי החלונות הפתוחים בחדר המגורים וחשפו את מדפי המזווה, את שקי האוכל ואת סירי החרס על רצפת האדמה החשופה, את המחצלות שכיסו אותה ואת שולחן העבודה העמוס בכלי אוכל משומשים. נעמה שהניחה שמיכות בערמה, נתנה בשניים מבט תמה.

"עוז, קרה משהו?" ליפז הגיחה מאחורי וילון פתוח למחצה, ששימש כחיץ בין מיטת הוריו לבין החדר. "מדוע אינך בשדה?"

ארנון, אחיהם הפעוט, דידה בצעדים מגושמים בעקבותיה.

"עבדנו בשדות. פתאום הגיע שליח מבית אילון וביקש מאבא ומאמציה לבוא איתו."

ליפז קרבה אליו, וקמט של דאגה בין גבותיה. "הוא הסביר מה הסיבה לכך?"

"לא. אחרי זמן מה, כשהם לא חזרו לשדה, התחלתי לדאוג. ביקשתי מהמשגיח לשחרר אותי להגיע הנה, לספר לך."

"טוב עשית."

"אימא," נעמה הצטרפה אליהם. "למה קראו להם לשם?"

אסנת לא ידעה אם יאיר הספיק לספר אתמול לליפז עם כל המהומה שפרצה בעקבות הפשיטה על השדות, על התקרית שהייתה לאמציה עם עירא ועל העונש שקיבל. היא התפללה בליבה שאילון יגלה רחמים כלפי השניים ולא יסלק אותם מהעבודה בשדות. היא גם קיוותה שהשהות שלה ושל אמציה שם לאחר השקיעה, לא הייתה הסיבה שזימנו אותם אל הבית שעל הגבעה. היא לא רצתה להיות זו שבגלל העיכוב שלה במעיין תופסק עבודתם ופרנסתם תיפגע.

"אני לא יודעת מה הסיבה, אבל אתפלל עבורם."

ליפז רכנה להרים את ארנון אל מותנה ויצאה אל החצר ומשם אל הרחבה שבקדמת הבית. הילדים פסעו אחריה, וכולם נשאו מבטיהם אל הגבעה הסמוכה לעיר ואל הבית המרשים בפסגתה.

שעות ארוכות של מתח חלפו על בני הבית. עוז חזר לעבוד בשדה, ליפז התעסקה בטיפול בארנון ובהכנות לארוחת הצוהריים, ואילו אסנת ונעמה טיפלו בכביסה ובחיות המשק. ליפז יצאה מדי פעם מהבית והשקיפה אל בית אילון בתקווה לראות את יאיר ואת אמציה שבים אל העיר.

אסנת ונעמה שאבו מים מהבור שהיה בין בתי השכונה, הובילו אותם בכדים שנשאו על ראשן והרתיחו חלק מהמים בקדרה מעל כירת האבנים שבחצר. נעמה יצאה מחדר המגורים הגדול עם סלסילת קש עמוסה בסדינים ובבגדיו של אמציה שהוכתמו בדם. מראה הדם הזכיר לאסנת את אירועי אמש.

"אימא ביקשה שתיכנסי לאכול," אמרה לה. "לא הכנסת דבר לפיך הבוקר."

הכביסה המוכתמת בדם כיווצה את בטנה של אסנת, וגם החרדה מפני מה שציפה לאמציה בבית אילון.

"אני לא רעבה."

היא טבלה את אצבעה במים שבגיגית כדי לבדוק את חומם, הם לא היו חמים דיים. היא הוסיפה עוד מהמים הרותחים באמצעות ספל ולאחר מכן הטילה לתוכם פיסות משורש צמח הבוּרית.

"לפחות תשתי. את חייבת לשתות."

"אשרה את הבגדים במים ואשתה."

נעמה הניחה את סלסילת הבגדים המלוכלכים על האדמה ליד אסנת והלכה לחפש גיגית נוספת. כאשר שבה, מילאה אותה במים ששאבו מהבור והוסיפה להם את המים הרותחים. בינתיים השרתה אסנת את בגדיה ושפשפה אותם זה בזה, עד שהבורית הקציפה לבועות של סבון. נעמה הפרידה בין ערמת הסדינים הבהירים ובין הבגדים. אסנת לא הייתה מסוגלת לגעת בהם. היא ביקשה מנעמה לטפל בבגדי אמציה ואספה את הסדינים לחיקה. היא טבלה אותם בגיגית. נעמה עיקמה את אפה על כך שהמטלה נפלה בחלקה, אך לא עוררה בעיות. הכביסה העסיקה את ידי אסנת, אבל לא את מחשבותיה, והדאגה לאמציה המשיכה לנקר בה.

הבנות תלו את הסדינים הלחים על חבלים שנמתחו לרוחב החצר, כשדלת הבית נפתחה, ואמציה פסע פנימה. הן עזבו את הכביסה מייד וניגשו אליו.

"איפה היית עד עכשיו?" שאלה אותו אסנת וניסתה לאתר בפניו סימן כלשהו שיעיד על קורותיו.

"דאגנו לך," הוסיפה נעמה.

"אבא שלח אותי לדבר עם אימא. אסביר הכול." ארשת פניו הייתה רצינית.

נעמה רצה אל הבית לקרוא לליפז, בעוד שהוא ואסנת המתינו בצל סככת הקש.

"קראו לך בגלל מה שקרה עם עירא והגדי?" שאלה אותו.

"לא." הוא הציץ בחוסר סבלנות בפתח חדר המגורים.

"כעסו עלינו בגלל מה שקרה אתמול, על שנשארנו לאחר השקיעה?"

"לא."

"ספר לי מה היה," ביקשה.

"תכף אספר לכולכם."

הוא פסע אל עבר הכניסה לחדר המגורים, כשליפז יצאה משם בחופזה עם ארנון בין זרועותיה. הפעוט החזיק תפוח מקולף בין שתי ידיו, תקע בו את שיניו ומצץ את עסיסו, רוק הצטבר סביב פיו ועל סנטרו.

"הייתם בבית אילון עד עכשיו? היכן אביך?" מבטה נדד אל דלת הבית.

"אבא בשדות," השיב. "כשעוז סיפר שדאגתם לנו, אבא שלח אותי להסביר מה קרה. עליי לשוב לשם במהירות."

הן המתינו קשובות לדבריו בפנים מתוחות.

"אילון שמע על המתקפה של הפלישתים בשדות ורצה לדבר איתי."

"מדוע?" שאלה ליפז.

"הוא בטח רצה לשמוע איך אמציה הציל את השדות ואת השומרים," הסיקה אסנת.

"האם זה נכון, אמציה?" שאלה אותו אימו.

חיוך קל הופיע על פיו. "היא מגזימה."

"אני לא מגזימה," התעקשה אסנת. "הוא הציל את כולם, אפילו אביר הגיבורים של אילון סיפר לכם אתמול. אמציה הרג פלישתי!"

שאיפה חדה מכיוון נעמה ביטא את הפחד שקינן בכולם. ליפז כרכה זרוע אחת סביב כתפה כדי להרגיעה.

"באמת הרגת פלישתי? בגלל זה היית מכוסה בדם?"

"כן, אימא. עזרתי לשומרים."

"ירחם ה'... אם כן, אילון רק רצה לשמוע מפיך מה אירע?"

"הוא רצה לומר תודה על כך שהתערבתי בזמן וגם הייתה לו הצעה עבורי."

"הצעה?" היא הניחה את ארנון על הרצפה והפעוט צעד אל עבר אחת מגיגיות המים. היא סימנה לנעמה להשגיח שהוא לא יתקרב אליהן.

"הוא הציע שאחיה בביתו והוא ידאג למחייתי, עד שיום אחד אעבוד אצלו."

"אבל אתה כבר עובד אצלו בשדות. הוא הציע לך להיות משרת או לשמש בתפקיד אחר בבית?"

"לא, לא להיות משרת ולא עובד בביתו. אדון אדורם יאמן אותי להיות שומר יחד עם בני השומרים, וכשאסיים את תקופת החניכה ואם לא אכשל, אהיה חלק מהשומרים של אילון."

"שומר?" האופן שבו התכווצו גבותיה בישר שהיא לא קיבלה את ההסבר בשוויון נפש. "ומה אביך השיב?"

"אבא ביקש בשבילי זמן לחשוב על הצעתו."

"אתה רוצה להיות שומר אצל אילון? לא הצלחת לישון כל הלילה אחרי מה שקרה, ועכשיו לחיות את חייך על החרב... לא הייתי רוצה בזה בשבילך."

אמציה משך בכתפיו. "עוד לא החלטתי. אילון נתן לנו שלושה ימים לחשוב על ההצעה שלו. אני חייב לחזור לשדות."

"לך לשלום." פניה היו מוטרדות.

אמציה חלף על פני ארנון והחליק יד על בלורית שערו. הפעוט צחקק. אסנת יצאה אחריו. צעדי אמציה היו מהירים, הוא נכנס אל תוך סמטה.

"אתה באמת תלך לגור אצל אילון?" שאלה כשהצליחה להשיג אותו בין הבתים.

"אני לא יודע."

"הם ילמדו אותך להשתמש בחרב? להילחם?"

"זה מה שאדון אדורם הציע בשיחה עם אילון."

"אבל זה מסוכן! אתה בסך הכול ילד."

אמציה נעצר במקומו. "אני לא ילד! ואל תתערבי. לא מספיק שאת נדבקת אליי כמו זנב, את גם מדברת בשמי ומסבכת את המצב. לא היית צריכה לספר לאדורם על מה שעשיתי בשדות אתמול. כמעט נענשנו מפני שנשארנו שם אחרי שכולם הלכו. ולא היית צריכה לפתוח את הפה שלך עכשיו. לא רציתי להדאיג את אימא שלי או שנעמה תיבהל. למה היית צריכה לדבר במקומי?"

"בסך הכול סיפרתי את האמת," השיבה אסנת בנימה נעלבת.

"זאת האמת שלי, תני לי לספר אותה."

"אבל לא סיפרת."

"לא ביקשתי שתתערבי בעניינים שלי."

"בסדר," היא השלימה עם רצונו. "לא אתערב, אבל אתה באמת רוצה להיות שומר? להרוג אנשים, להיפצע חס וחלילה, למות?"

"מה שאני רוצה או לא רוצה, אינו עניינך." הוא עזב בצעדים רגוזים.

אסנת המשיכה לעמוד במקומה וחשבה על מה שאמר בזמן שהמרחק ביניהם גדל, היא נעצבה על שכעס עליה. כוונותיה לא היו רעות. היא העריצה אותו. הוא היה גיבור בעיניה. היא רצתה שכולם ישמעו על גבורתו. אמציה הצניע את חלקו בניצחון, והיה ראוי ליותר הכרה וכבוד. אסנת לא שמחה על ההצעה שקיבל מאילון. היא חששה לחייו והעדיפה שהוא יהיה איכר עובד אדמה כמו אביו, שיחיה חיים שלווים ולא חיי סכנה. היא קיוותה בכל מאודה שהוא יסרב להצעה.

הילה ארוון

הילה ארווֹן כתבה למגירה מגיל צעיר, כשנסעה עם משפחתה לשליחות בגרמניה למספר שנים, התפנה זמנה לכתיבה ונפרצה באחת המגירה.
מאז יצאו לאור 5 רומנים היסטוריים ועוד 2 רומנים ארצישראליים סוחפים ומרגשים. הצטרפו לאוהדיה הרבים בקבוצת הפייסבוק "המגירה הסודית של הילה". מאמרים מרתקים על התחקירים ההיסטוריים שהילה עושה עבור ספריה תוכלו למצוא בבלוג שלה באתר "הספרים של הילה".

עוד על הספר

בין השמשות הילה ארוון

פרק 1

עפרה, ארץ בנימין, ימי קציר חיטים

האש במדורה איכלה את גזרי העץ. הלהבות הכתומות־צהובות היתמרו אל אוויר הלילה והרקידו צללים על פני עשרות הילדים שישבו סביבה. הם הביטו מרותקים באישה זקנה שישבה על אבן גדולה מהוקצעת ונשענה על מטה עץ ארוך שאחזה בידה. גבותיה, ששיבה זרקה בהן, התקמרו מעל עפעפיים קמוטים ומעל זוג אישוניה העכורים כשהמשיכה את סיפורה.

"שמשון עמד מושפל ועלוב בין שני העמודים במקדש של דגון מול כל סרני הפלישתים, נשותיהם, ילדיהם וחבריהם במשתה המפואר שערכו לכבוד אלוהיהם." קולה נישא על פני רוח אביבית קרירה. "'ראו אותו כעת,' צהלו הסרנים, 'שמשון גיבור ישראל, שלחם בידיים חשופות באריה וגבר על מיטב הלוחמים שלנו כשרק לחי של חמור בידו, הינה הוא כנוע כמו כלב, משתוחח לרגלינו כמו עבד עלוב. עיניו סומות, ידיו אזוקות בנחושתיים, שיער ראשו גזוז, והוא חסר כל כוח. אלוהיו נטש אותו.' הפלישתים הגאים צחקו והתגרו בשמשון."

הזקנה שלחה את קצה מטה העץ שלה אל תוך המדורה והפכה את הגחלים הלוהטות. רמץ נסק השמיימה כמו עשן הקורבנות שעלה מדי יום מהמזבח המשותף שברחבה בין בתי השכנים. היא יישרה מעט את גבה הכפוף ובהתה ארוכות בלהבות, אולי כדי להגביר את המתח של המאזינים הצעירים לסיפורה ואולי כי הזִקְנה השכיחה ממנה את המשכו.

"למה היא לא ממשיכה?" קול עדין של ילדה הפר את השקט המתוח סביב המדורה.

"ששש..." נער צנום שישב לידה נעץ בה מבט מתרה. "אסור להפריע לעכסה הזקנה," הוא לחש. "את רוצה שהיא תגרש אותך?"

הילדה השתתקה באחת. עיניה החומות הגדולות הציצו בדמותה של עכסה, וריסיה רפרפו מטה במבוכה. הם ישבו קרוב יחסית אליה, ואף שעיניה כהו עם הזמן, הילדה חששה מתגובתה.

הילדים במעגל נעו בחוסר סבלנות במקומם, המתינו להמשך סיפור הגבורה של שמשון השופט. אולם עכסה לא המשיכה. מבטה שוטט על פני היושבים למרגלותיה, עד שנעצר על הנער ועל הילדה.

"אמציה בן יאיר," קראה. "אני אולי זקנה, ועיניי טחו מֵרְאוֹת, אבל שמיעתי עדיין חדה."

הנער השפיל את מבטו אל האדמה החשופה מתוך יראת כבוד. בלוריתו הכהה נפלה על מצחו וכיסתה את עיניו השחורות. לצידו התכווצה הילדה וחיבקה את ברכיה צמוד לחזה.

"אסנת הקטנה," המשיכה עכסה, ונשימת הילדה נעצרה. "הכיצד את כל כך להוטה לשמוע מה קרה? הרי סיפרתי לכם כבר בעבר על שמשון השופט וגם על מה שעלה בגורלו. האם הספקת לשכוח?"

"היא בטח נרדמה כמו תינוקת," אמר נער מצידו השני של מעגל הישיבה.

הוא ישב ברגליים משוכלות וחיבק את ברכיו בזרועותיו החסונות, עיניו הכהות כמו חייכו אל אסנת מעל הלהבות. לחייה סמקו, כאשר פרץ של צחוק הגיע מכיוון הנערים שישבו לידו.

אסנת, שתהיה בת שלוש־עשרה בחורף הקרוב, בטח שלא הייתה תינוקת או שנרדמה. היא הייתה אומנם נמוכת קומה יחסית לגילה, אבל עצבן אותה שיואל כינה אותה כך באותו הרגע. הרי היא לא שכחה מה היה סופו של שמשון, עכסה פשוט עצרה בשיא המתח.

מידותיה הקטנות העציבו אותה, אך אימהּ הבטיחה לה שעם השנים היא תגבה. אימה עצמה הייתה גבוהה יחסית לשאר הנשים, והיא סיפרה לאסנת כי אביה היה איש תמיר, כך שאין סיבה שהיא תישאר נמוכה. אסנת אומנם לא זכרה את אביה אחיקם בית הלחמי, שמת מות גיבורים באחד הקרבות נגד הפלישתים כאשר הייתה תינוקת, אבל התעודדה מדבריה.

"הנח לה, יואל," ביקש אמציה בתקיפות, וחיוכי הנערים, חבריו של יואל, גוועו.

אף אחד לא העז לגעור ביואל בן עירא הָעָפְנִי או לסתור את דבריו. גם אסנת, שהייתה קטנה מהם במספר שנים ולא התרועעה בחברתם, ידעה זאת. כמו כל ילדי העיר עפרה.

גבתו של יואל התרוממה בהתרסה, "ואם לא אניח, מה תעשה?"

אסנת העבירה מבט מפוחד בין השניים.

יואל בן עירא היה נער חסון בן שש־עשרה, גבוה מאמציה ומבוגר ממנו בשנה. בנו של עירא, ראש השומרים של אֵילון בן אלדד, שהיה בעל הנחלה ואחד האנשים החזקים באזור. רכושו של אילון כלל אדמות רבות סביב העיר, אחו גדול ששימש כשטח מרעה לעדרי הצאן שלו, מטע עצי שקד ושדות חיטה בעמק. הוא פרנס את רוב תושבי עפרה, לכן אף אדם לא העז לערער על סמכות אנשיו. עירא היה ידוע בקפדנותו ובקשיחותו כלפי העובדים של אילון ולא פעם נקט בענישה מחמירה כלפי מי שהתרשל בעבודתו, ועל כן הכול יָרְאו אותו. כבנו של ראש השומרים של אילון, הסתובב יואל מלא ביטחון עצמי ובתחושה של אדנות. הוא תמיד היה מוקף בחבורת נערים, בני השומרים שעליהם פיקד אביו, עושי דברו. לעומתו, אמציה היה רק בן של איכר פשוט. עירא אימן את יואל מגיל קטן כדי להכשירו יום אחד לרשת את תפקידו, ואילו אמציה היה חסר ניסיון בכל הקשור ללחימה. איזה סיכוי יהיה לו מול יואל אם העימות הזה יסתיים בתגרת אגרופים?

אמציה ידע שאין לו סיכוי, ולכן לא השיב.

"פחדן!" לגלג יואל משנמשכה שתיקתו של אמציה, וחבריו הצטרפו לצחוקו. "אתה יודע רק לדבר, לא לעשות."

אסנת שמעה לידה את נשיפת האוויר הארוכה של אמציה, כשניסה לרסן את כעסו.

יואל שלח חיוך מלא סיפוק אל ילד שישב לצידו. היה זה בניהו, אחיו הקטן, חברהּ למשחק של אסנת מאז שהיו ילדים קטנים. בניגוד ליואל ולאביו, היה בניהו ילד חביב ונעים הליכות. זאת הסיבה שאסנת התאכזבה כאשר צחק לשמע הלצת אחיו.

"אני לא פחדן." אמציה קם על רגליו.

"הֶרֶף!" עכסה הניפה את המטה שלה באוויר לפני שהמצב יידרדר, והמולת הנערים שככה. "גש אליי," פנתה לאמציה.

הכול ידעו שעכסה הזקנה לא אהבה שמפריעים לה בזמן שהיא מספרת את סיפוריה. מי שהפר את השקט או הפריע, זכה לנזיפה מול כולם, ואם היא ממש כעסה, ההשתתפות בערבי הסיפורים נאסרה עליו.

אמציה קם, ואסנת עקבה אחריו במבטה הדואג. עכסה הייתה מזקנות העיר, מנכבדיה, ויש כאלו שמספרים שחייתה עוד בימי שמשון השופט והייתה עדה למעשי הגבורה שלו, אך היא לא נראתה בעיני אסנת כה זקנה. היא הכירה אותה כמרפאת מחלות, פציעות והכשות נחש. אימה לקחה אותה אל ביתה כשחומה עלה או כשנעקצה מחרק כלשהו והייתה זקוקה למזור לכאביה. היא אומנם הייתה אישה שעזרה לרפא רבים מבני העיר ולסייע ליולדות ותמיד הייתה נעימה אל אסנת, אבל באותה מידה הייתה חסרת סבלנות לכל גילוי של גסות רוח. האם היא תגרש את אמציה משום שהפריע לה כשהתעמת עם יואל בעת שקם להגנתה?

אמציה התייצב מולה בגו זקוף, אך הרכין את ראשו ביראת כבוד. אסנת לא יכלה להרשות לזה לקרות, ולמרות יראתה מעכסה, היא הצטרפה אליו ונעמדה לצידו.

"בבקשה, זאת לא אשמתו," היא הפצירה בה. "הוא רק ניסה לעזור לי."

מבטה של אסנת שב אל אמציה, ובמקום להודות לה הוא נראה זועם.

"תראו איך ילדה קטנה מגנה עליו." קולו של יואל נשמע, ואליו התווספו קולות הגיחוך של חבריו. "אמרתי לכם, הוא פחדן."

"לכי מכאן," סינן אמציה מבין שפתיים חשוקות והורה לה במבטו לשוב למקומה. "אני לא מפחד ולא צריך שתעזרי לי."

אסנת לא הספיקה להגיב וחשה את קצה המטה של עכסה נוגע באריג שמלת הפשתן הבהירה שלה. הוא הותיר עליו כתם פיח מהגחלים שאותן הפכה דקות ספורות קודם לכן.

"שמעת אותו. שבי במקומך," הורתה לה.

אסנת חזרה והתיישבה בחוסר רצון במקומה.

כל המבטים היו נעוצים בשניים. הקשישה תקעה את המטה באדמה וגחנה מעט קדימה לעבר אמציה.

"אינך מפחד ממני, אה?"

הוא היישיר אליה מבטו. "לימדו אותי לכבד זקנים, לא לפחד מהם."

אסנת המתינה במתיחות לתגובתה של עכסה ונשמה בהקלה כשהזקנה חייכה והשיבה, "יפה ענית, שוב למקומך. ולהבא אם תפריעו לי, אתן לשניכם סיבה לפחד ממני."

אמציה שב למקומו ליד אסנת, אך לא הביט בה. היא, כנראה, ממש הצליחה להרגיז אותו.

עכסה המשיכה בסיפורה, וכל העיניים ננעצו בה, כולל אלו של אסנת.

"שמשון החלש ביקש מהנער הפלישתי ששמר עליו לשחרר אותו מהנחושתיים. 'עיוור אנוכי, ולא אוכל לעשות כלום,' אמר לו, 'עזור לי למשש את העמודים.' הוא הצליח לשכנע את הנער, וזה פתח את העֲבוֹתִים שקשרו את ידיו. שמשון הרים את פניו מעלה בתחינה אל אלוהי ישראל וביקש, 'זכרני נא וחזקני נא רק הפעם הזאת כדי לנקום בפלישתים על מה שעשו לי, על שעקרו את עיניי, על שלעגו לך אלוהי ישראל.'" עכסה השתתקה לרגע. "שמשון לפת בכל אחת מידיו עמוד אחר. כוחו הפלאי שב אליו בפעם האחרונה כדי להזיזם ולמוטט את גג הבית. 'תמות נפשי עם פלישתים!' קרא למרום, והתקרה התרסקה על יושבי המקדש. אלפים נהרגו, והוא עימם. עשרים שנה שפט שמשון את עם ישראל, ובמותו הרג יותר פלישתים מאשר בחייו."

הילדים ישבו דמומים ומהורהרים, וכך גם אסנת. גורלו הטרגי של הגיבור הנערץ הכאיב לה בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעה את סוף סיפורו.

עכסה התרוממה באיטיות על רגליה, כשהיא נעזרת במטה כדי להזדקף.

"ילדים, הלילה ירד, והכוכבים כבר יצאו, ומחר יום קציר." קולה נשמע היטב על רקע הדממה וקול האש המלחכת את גזרי העץ המפוחמים במדורה. "לכו לישון, כדי שתוכלו לעזור להוריכם בשדה."

קולות מחאה נשמעו מפי חלק מהילדים, שהיו שמחים להישאר ולשמוע עוד מסיפורי הגבורה של עכסה. גברים ונשים הגיעו כדי לאסוף את ילדיהם הקטנים. הם מלמלו תודה והרכינו ראשם לעברה כאות של כבוד.

"אני מבטיחה לספר בפעם הבאה על אהוד בן גרא," דחקה בילדים העקשנים שהשתהו במקומם.

עכסה עקפה בצעדים איטיים את הסלע ששימש לה כמושב כשהיא נתמכת במטה וסימנה בכך את סיום הערב. הילדים והנערים החלו להתפזר בחבורות קטנות אל הבתים, שניצבו סביב הרחבה. להבות הלפידים התלויים על הכתלים האירו בבטחה את דרכם של אלה הגרים רחוק יותר, גם בין הסמטאות הצרות. אסנת עקבה במבטה אחר קבוצת הנערים, שפסעה אחר יואל ואחיו בדרכה אל מחוץ לעיר. הם התגוררו עם הוריהם במגורי העובדים בשטח ביתו של אילון בן אלדד, שניצב על גבעה סמוכה לעפרה. היא נרגעה כשהתרחקו, בעיקר כי יואל לא נשאר להמשיך את העימות שלו עם אמציה, וכעבור זמן מה גילתה כי היא לבד. אמציה פסע אל עבר עכסה שעמדה בגבה אל המדורה ופניה אל עבר אחד הבתים המוארים. היא המתינה לנכדתה שתלווה אותה חזרה אל ביתה, כמו בכל פעם שהסתיים הערב מסביב למדורה. אסנת נחפזה ללכת אחריו ותהתה מדוע הוא ניגש אל הזקנה.

"אמציה!" היא הדביקה את צעדיו ונגעה בזרועו כדי לעצור אותו. "אתה בא הביתה?"

"אל תצערו את הוריכם." עכסה, ששמעה את קולה מאחוריה, סבה אליהם לאיטה. "לכו לביתכם."

אסנת המתינה שאמציה יצטרף אליה.

"סליחה, גברתי." הוא נשמע מעט נסער. "אבל למה שמשון היה צריך למות?"

אסנת נאנחה בתסכול. היא הייתה מאוד עייפה אחרי יום עבודה בשדה ורצתה כבר לשכב במיטתה מתחת לשמיכה, לצד גופה החמים של אימה. אמציה היה נער סקרן שלא קיבל דברים כפשוטם. היא ידעה שאם שאלתו לא תקבל את המענה הראוי לה, הם יישארו שם כל הלילה עד שיתרצה.

"למה אלוהים לא עשה לו נס?" תבע לדעת. "למה הוא לא עזר לו לברוח?"

"אבל הוא עשה נס," השיבה עכסה בסבלנות.

"הוא מת בסוף. זה לא נס בעיניי."

מבטה של עכסה הצטמצם. אסנת חששה שמא הכעיס אותה.

"שמשון ביקש לקדש את שם ה' ברבים," הסבירה עכסה. "וזה מה שהוא קיבל."

"אבל אלוהים היה יכול להציל אותו," התעקש אמציה. "זה לא היה חייב להסתיים במותו. אל שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים, שקרע את ים סוף ושהביס את המצרים, שהביא אותנו אל הארץ ונתן את כל אויבנו בידינו, לא היה יכול להציל את שמשון?"

"אלוהי ישראל הוא כל יכול, ועם זאת הוא אינו מתערב בבחירה ובהחלטות של בני האדם."

"שמשון בחר למות?"

"הוא לא ביקש להציל את חייו, הוא ביקש כוח בידיו כדי לנקום בפלישתים."

"במחיר חייו?"

"כן."

למגינת ליבה של אסנת, אמציה לא הסתפק בתשובת עכסה ודרש הסברים נוספים. הזקנה השיבה לשאלותיו באורך רוח. הדקות התארכו, ולמרות חום המדורה, הרוח הלילית הקפיאה את גופה של אסנת. היא חיבקה את עצמה כדי להתחמם, בזמן שניסתה להקשיב לשיחתם, אבל העייפות שלה גברה עליה. פיהוק גדול פער את פיה, והיא ניסתה להחניקו מתחת לכף ידה. דמעות של עייפות צצו בזוויות עיניה. לשמחתה, לא חלף זמן רב עד שאישה צעירה הגיחה מפתח אחד הבתים והתקדמה אליהם.

"אני מקווה שהשבתי על רוב שאלותיך." עכסה נשענה על זרוע נכדתה. "לילה טוב, ילדים."

השתיים התרחקו מהם בפסיעות איטיות.

אסנת נשמה לרווחה, כשהשיחה סוף־סוף הסתיימה, וצעדה אחר אמציה אל עבר בית משפחתו. חלונות בית משפחת הניתאי שפנו אל הרחבה היו חשוכים, אך מפתח דלת הבית, שהושארה פתוחה עבורם, בקע אור להבת נר שמן. הם חלפו על פני האתון הזקנה הקשורה בחוץ, אסנת הרימה את הנר, והם נכנסו אל החצר הפנימית של הבית. אמציה הניח קורת עץ לרוחב דלת הכניסה כדי לנעול אותה מבפנים, ואילו אסנת פנתה אל החדר הקטן שאותו חלקה עם אימה. תריסי העץ של חדרן היו מוגפים, אך מבין החרכים הבחינה באור נר השמן הדולק. אימה ודאי ממתינה לשובה ומנצלת את אורו להטליא את גרביה או לתקן שמלה ששוליה נקרעו. היא נעמדה ליד דלת החדר הסגורה והעיפה מבט מאחורי כתפה, אמציה חצה את החצר הקטנה וניגש אל חדר המגורים הגדול, שם התגוררה משפחתו. הוא עצר לרגע לפני שנבלע בעלטה שבחדר ונפרד ממנה בניד ראש, בברכת לילה טוב אילמת. 

כתפה של אסנת כרעה תחת כובד משקלה של חֵמֶת המים. חוסר הנוחות או הכאב שנגרמו לה לא מנעו ממנה לבצע את משימתה החשובה, להרוות את צימאון הקוצרים בשדות החיטים שבעמק. חג הפסח חלף זה מכבר, ועימו הגיעה עונת האביב, עונה של פריחה מרהיבה על פני האדמה, מזג אוויר הפכפך ומועד תחילת הקציר. כמו בכל אביב, היו ימים קרירים ולעיתים גשומים וימים שבהם יצאה החמה מנרתיקה ויקדה מעל ראשי הקוצרים שעמלו בשדה. היום היה יום שכזה. אומנם לא לוהט כמו בימי שרב, כשרוח קדים הייתה מגיעה ממזרח, אך עדיין יום חם. אריג שהיה מלופף סביב ראשי הגברים הגן עליהם מפני חומהּ של השמש. קרניה שזפו את אמותיהם החשופות בזמן שהניפו את המגלים על גבעולי השיבולים העמוסות בגרגירי חיטה.

אסנת פסעה בין הקוצרים והציעה להם מים צוננים שנשאבו ממעיין סמוך לשדה, עד שהחמת שלה הפכה קלה יותר לנשיאה. היא החליטה לערוך סבב אחרון בחלקת השדה לפני שתיגש אל עגלת החמתות כדי להצטייד בחמת חדשה מלאה במים. זיעה הצטברה על רקותיה מתחת לכיסוי הראש שלה, אריג מלבני שהשתפל על כתפיה, שהידקה סביב ראשה עם שרוך קלוע לצמה. היא ניגבה את אגלי הזיעה בגב ידה והרימה את החמת אל פיה כדי להרטיב את גרונה לפני שתמשיך בחלוקה.

בשעת צוהריים עצרו עשרות הקוצרים את עבודתם והתכנסו בחבורות קטנות בצל צמרות עצי הזית בצידי חלקות השדה. חלק מהגברים פרשו לצידי גופם את כפות ידיהם לעומת השמיים, ומלמלו תפילה שנהגו להתפלל בצוהרי כל יום, לפי מסורת שעברה מדור לדור. לאחר מכן רחצו ידיהם, ברכו על הלחם והתיישבו לאכול פת מנחה. אסנת ומחלקות מים נוספות, שאבותיהן עבדו בשדה, התיישבו בקרבתם לנוח ולאכול. היא ישבה על האדמה הקשה מאחורי אמציה ואחיו הצעיר עוז. אביהם יאיר בצע עבורם ממנת הלחם שהביא בשקו וחילק ביניהם. אסנת כרסמה מהפת שקיבלה, וכאשר כולם סיימו את מנתם, היא חילקה להם צימוקים שארזה אימה בצרור בד קטן כדי להמתיק את יומם.

הקוצרים שבו לעבודתם בסיום הפסקת הצוהריים. המשגיחים מטעמו של אילון, אדון הנחלה, זירזו את האיטיים שביניהם. תפקידם היה לפקח על עבודתם, למנוע בטלה או גנבות מהיבול ולשמור על הסדר הטוב. אסנת הייתה עדה לא פעם ולא פעמיים למקרים שבהם נאלצו להעניש קוצרים שנתפסו בגניבת התבואה או שהתרשלו בעבודתם. רוב תושבי עפרה היו תלויים בעבודה אצל אילון, והעריכו את מקור פרנסתם. הם לא רצו לאבד אותה בגלל חמדנות שתגרור עונש כבד ואפילו גירוש מהעיר, שכן חלקם גרו בבתים שהחכיר להם.

אסנת ניגשה אל עגלה רתומה לשור, שניצבה בצל העצים, והחליקה את ידה בחיבה על ראשו. השור הגיב בגעייה, זנבו הצליף בחוסר סבלנות בזבובים שהטרידו את מנוחתו. אסנת השקתה אותו במים ושבה אל השדה עם חמת חדשה מלאה. היא רמסה בכפות רגליה את גבעולי הקש שנפוצו בזמן הקציר, נזהרת לבל תדרוך על השיבולים שנשמטו אל האדמה. השיבולים הללו הן חלק ממתנות העניים, שעליהם צוו בעלי השדות מעם ישראל, ולכן נאסר על הקוצרים להרים ולהוסיף אותן לאלומות. תושבי עפרה וסביבתה האביונים היו מגיעים לאחר השקיעה כדי ללקט אותן. אילון הקפיד על מצוות לקט, שכחה ופאה. נדיבותו תוגמלה מידי שמיים בעושר מופלג, בשדות פוריים ובמקנה רב.

אסנת פנתה אל אחת החלקות המרוחקות. אמציה ויאיר רכנו מעל השיבולים, מַגָּלִים בידיהם. הם קצרו אותן בתנועות קצובות. אגלי זיעה הופיעו על רקותיהם מתחת לכיסויי הראש וניגרו על צווארם. הזיעה הכתימה את חזית הכותונות שלבשו וציירה עיגולי זיעה מתחת לבית שחיים. עוז אסף את השיבולים שקצרו ואיגד אותן לאלומות. כאשר נעמדה לא הרחק מהם, הבחינו בה השלושה. יאיר ועוז הפסיקו את עבודתם והמתינו לה. אסנת העבירה את החמת הכבדה אל יאיר. הוא הרים אותה, פער את פיו וערה את המים אל תוך לועו. עוז הביט באביו, וקצה לשונו הרטיבה את שפתיו כשהמתין לתורו.

"תבורכי, אסנת הקטנה." יאיר העביר את החמת לעוז ומחה את פיו בשרוולו. "אמציה, גש לשתות."

אמציה קשר את המגל שלו על חגורת מותנו ופנה אליה. עוז העביר לו את החמת ושב להכנת האלומות. אסנת הביטה באמציה בחיבה כאשר לגם מהמים בשקיקה. לא היה קשר דם בינה לבין בני משפחת הניתאי, אבל היא הרגישה כמו הייתה חלק ממשפחתם. היא ואימה התגוררו בביתם מהיום הראשון שבו הגיעו אל עפרה. אימה, עתליה, הייתה אלמנה צעירה כשהגיעה לשם אוחזת על מותנה את אסנת, פעוטה עגולת לחיים שרק החלה לפסוע את צעדיה הראשונים. היא חיפשה קורת גג בבתי התושבים ושכר בתמורה לעזרה בעבודות הבית או טיפול בילדיהם. היא שוטטה בין דוכני השוק ליד שער העיר והציעה את כישוריה לאנשים שהגיעו לערוך שם את קניותיהם. הם הפנו אותה אל ביתו של יאיר הניתאי. אשתו ליפז ילדה באותה העת תינוקת, את נעמה, ונזקקה לעזרה בבית עם שני בניהם הקטנים.

יאיר, שהיה איכר פשוט, לא היה יכול להציע לעתליה שכר אלא מזון וקורת גג. מאז אותו יום טיפלה אימה באמציה, בנם הבכור ובאחיו עוז, שהיה צעיר ממנו בשנתיים. היא עזרה לליפז, בישלה, כיבסה וניקתה את הבית תוך כדי שהיא מגדלת את אסנת. בבית משפחת הניתאי הן זכו ליחס טוב והוגן, ואף פעם לא סבלו ממחסור או מרעב. בחלוף השנים התווסף למשפחה ילד נוסף, ארנון, ועתה ליפז הייתה הרה שוב.

כאשר המשפחה התרחבה, ההוצאות גדלו. אמציה עבד עם יאיר בשדה מגיל צעיר, וגם עוז הצטרף אליהם בשלב מסוים. השכר שקיבל אביהם תמורת עבודתם, בין אם במעות כסף או בין אם בשקי קמח או קטניות, הספיק כדי להאכיל את שמונת הפיות שבבית ואת חיות המשק שגידלו, הספיק לדאוג למלבושיהם ולתשלום דמי החכירה על ביתם הצנוע לגובים של אילון. אך הממון לא היה מצוי בידם במקרה של הוצאות לא צפויות, כמו כשגג ביתם ניזוק בסערת החורף האחרון או כשהעז החולבת שלהם מתה יום אחד והם נאלצו לרכוש עז אחרת. בני משפחת הניתאי לא היו עניים ולא חיו בחובות, אך גם לא חיו ברווחה ולא העזו להפסיק לעבוד ולו ליום אחד, למעט בימי חוֹלי. רק בשבת פסקו ממלאכתם, ומדי יום ראשון עם הזריחה היו מקיצים לשבוע עבודה חדש. כיוון שמצבם היה דחוק, אסנת ואימה נרתמו לעזור למשפחה בעבודה מחוץ לבית. אסנת עבדה בשדה כמחלקת מים, ואילו אימה עבדה בבקרים בטוויית חוטי צמר וכאורגת בדים בבית הטווייה של אילון. כששבה מעבודתה, הייתה עוזרת לליפז עם מטלות הבית, ושלא בימי קציר או חריש, הייתה זו אסנת שסייעה במקומה בבקרים לליפז במלאכות הביתיות. היא ירשה את החריצות מאימה, ומעולם לא התלוננה על העבודה הקשה בבית או בשדה. להפך, היא אהבה להרגיש שהיא מביאה תועלת לסובבים אותה וידעה שעמלן הוא שמגן עליהן מלפשוט יד לנדבות.

"תודה." אמציה ניגב את פיו בגב ידו והושיט לה את החמת.

הוא רכן שוב אל השיבולים, לפת באגרופו קמה והניף את המגל שלו באוויר. הלהב ניתק את השיבולים מהקרקע. עוז אסף ואיגד אותן לאלומות עם חוט קש שהכין מבעוד מועד. הוא העמיד את האלומה שהכין על האדמה, כשהשיבולים מופנות כלפי השמיים. ערמות נוספות של אלומות נראו מאחוריהן בחלקות שנקצרו. הן יישארו בחום השמש למשך שבועות ארוכים כדי לייבש את גרגירי החיטה ולהכינם לקראת הדיש בסוף הקיץ.

אסנת עדיין עמדה ליד אמציה ועוז, כשעדר קטן של עיזים הגיח בעמק שבין הגבעות ונכנס אל תוך חלקת השדה. השניים הפסיקו את מלאכתם והביטו בשעשוע בקוצרים ובמשגיחים, שרצו אליהן וניסו לגרשן בנפנוף ידיים ובצעקות רמות. העיזים ליחכו את השיבולים ולא התייחסו לגברים הכועסים, רגליהן רמסו את החיטים הבשלות.

עיזים של רועים מהסביבה היו פולשות לעיתים לאחו ולשדות של אילון בחיפוש אחר מקום מרעה ומקורות מים. הדבר היה מקור לסכסוך בינם לבין אנשיו.

אמציה הצטרף לעזור בסילוק העיזים. הם הצליחו לנתב את העדר הקטן אל שולי השדה, אולם לפתע הגיעו רועים עם קבוצה נוספת של עיזים וגדיים פועים. המשגיחים הזועמים צעקו עליהם. רועי הצאן גידפו אותם, אך לא נותרו שם להתעמת עימם. הם דרבנו את העיזים שלהם להתקדם אל עבר צלע אחת הגבעות והרחיקו אותן מהשדה.

קול העיזים דעך לאיטו, והקוצרים שבו אל עבודתם. אסנת הבחינה באמציה בשולי השדה. הוא החזיק בחיקו גדי קטן, שנשכח מאחור. הוא השתופף אל האדמה כדי להרים שיבולים רמוסות והגיש אותן אל פיו.

שלושה גברים חסונים צעדו בדרכם אל כיוון השדות על דרך עפר מתפתלת במורד הגבעה, שעל פסגתה ניצב בית אבן גדול מוקף בחומה. פגיונות וקרדומים, הערוכים להישלף בעת הצורך, הציצו על חגור מותניהם. אחד מהם אף החזיק בחנית. הבית על שתי קומותיו ואגפיו השונים היה ביתו של אילון, והשלושה היו חלק מהשומרים האמונים על ביטחון בני משפחתו ועל נכסיו ונחלתו. בנוסף, הם שמרו על השדות מפני הפלישתים שאהבו לפשוט על שטחי ישראל כדי לשסות ולבזוז את הגרנות ולחולל נזק לנחלות ולרכוש.

אסנת זיהתה את הבכיר מבין השלושה. עירא העפני, ראש השומרים של אילון ואביו של יואל, הנער שנהג להתנכל לה ולהתעמת עם אמציה כשהיה בסביבה להגן עליה. עירא היה חסון וחזק כיאה לתפקיד שמילא. הוא סקר את השדות הרמוסים במבט מצמית. הקוצרים הרכינו את ראשם, נמנעו מיצירת קשר עין עימו והמשיכו בעבודתם. פניו המזוקנות היו בעלות מבע רע מזג, כשעיניו נעצרו על אמציה שהיה שקוע באותה העת בהאכלת הגדי.

אסנת צפתה בחשש בעירא כשהוא פסע לעברו, סנדליו מחצו את האדמה המכוסה בשיבולים ובגבעולים יבשים. אמציה הרים את ראשו, כשצל רחב הוטל על דמותו.

"מה הגדי הזה עושה אצלך?" שאל אותו עירא בתקיפות. "האכלת אותו בחיטים שלנו? אתה רוצה לגרום לאדון שלנו הפסד?"

"מצאתי אותו כאן," הסביר אמציה ברוגע. "נתתי לו גרגירים שהיו זרוקים על האדמה."

"אדוננו עוד ישמע על מעשיך." הוא סימן בסנטרו אל עבר אחד המשגיחים, והלה הצטרף אליהם.

"אני מצטער. אחזיר אותו אל הרועים, הוא לא גרם נזק..." אמציה ניסה לדבר על ליבו של עירא.

"לך אל אביהו, המזכיר בבית, ובקש שיום זה ינוכה משכרו בשל התנהגותו," פקד עירא על המשגיח.

עיניה של אסנת נפקחו בתדהמה. הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את השכר של אמציה, גם אם זה עבור יום עבודה אחד. יאיר, שעבד בהמשך החלקה, שמע את חילופי הדברים. הוא קרב אליה ונעצר לצידה.

"בבקשה, אדוני," הפציר אמציה בעירא. "אל תפגע בשכר המגיע לי. אעבוד יותר קשה ובזריזות."

"עבוד תעבוד היום, אך את שכרך לא תקבל. ואת הגדי הזה אשלח אל המטבח, פיצוי על הנזק שחולל העדר."

המשגיח התקרב אל אמציה, והאחרון נע לאחור והגן על הגדי מפניו.

"אתה צריך לשבת בבית הטווייה עם הנשים," לגלג עירא. "מגן עליו כמו היית אימו העיזה."

השומרים שתחת פיקודו גיחכו.

"הגדי הזה אינו שלך לעשות בו כרצונך," השיב אמציה.

חיוכיהם נמחקו, וגם פני המשגיח האדימו מזעם. הוא הניח את ידו על השוט שהיה תלוי על חגורו. עיניה המבוהלות של אסנת עלו אל פני יאיר.

"אני מזהיר אותך, ילד עלוב." עירא עצר בהינף יד את המשגיח שרצה להכות את אמציה על חוצפתו. "לא רק שהנזק שהגדי הזה עשה ירד מהשכר שלך אלא שעזות המצח שלך תגרום לסילוקך מהשדות. בסופו של דבר, אתה ובני משפחתך תצטרפו לכל אותם אביונים שמגיעים לכאן ללקט שיבולים עם השקיעה."

האיום של עירא היה מרתיע וגרם לאמציה להשתתק על אף רוחו הנסערת. יאיר עזב את אסנת ונעמד ליד בנו. הוא נגע בכתפו כדי להשקיט את רוחו.

"אנא, אדוני, לא היו לבני כוונות רעות. הוא רק מנע מהגדי להיכנס שוב לשדה."

מבטו הזעפני של עירא סקר את יאיר בזלזול. "וגם האכיל את הגדי בחיטה של אדונך. העמד אותו במקומו, אחרת הוא לא ימשיך לעבוד כאן."

עירא סימן במבט אל אחד המשגיחים לקחת את הגדי מאמציה, והלה ציית לו ותלש אותו מזרועותיו. אמציה חשק את שיניו, אך לא התנגד.

"תוודא שהנער הזה נשאר לעבוד כאן גם אחרי שכולם ילכו לבתיהם," ציווה עירא את המשגיח. "שיראה את האביונים ויבין מה יעלה בגורלו אם יעז לסרב לי שוב."

"אעשה זאת, אדוני." המשגיח העביר את הגדי לאחד מאנשיו. "קח אותו למטבח שבבית אדוננו." וזה עזב עימו.

עירא העיף מבט אחרון באמציה ופנה עם שני השומרים אל עבר חלקות השדה המרוחקות שבעמק.

"שובו לעבודתכם," הורה להם המשגיח.

אמציה ויאיר שבו אל החלקה, שם עמדו אסנת ועוז שהיו עדים לכל המתרחש.

"אני מצטער, אבא."

"אמציה, אסור לנו להסתכסך עם עירא. הוא יכול ברצונו לגרש אותנו מעפרה או להקשות על חיינו אם נישאר כאן. אנו נאבד את פרנסתנו ואת קורת הגג שלנו." הוא הניח את ידו על כתפו של אמציה. "אתה בני הבכור, ואני יודע עד כמה אתה נבון וחרוץ, אבל לפעמים אתה מתנהג בלי להפעיל את שיקול דעתך. אתה קצר רוח. לא היית צריך להתנגד לעירא. הבטח לי שלא תסתבך עוד איתו, ויהי מה."

אמציה רצה לומר דבר אחר לפי מבע פניו הנסער, אבל לא פצה את פיו. הוא רק הנהן כמסכים. אביו טפח על שכמו ורכן אל השיבולים עם המגל שלו. אסנת חיפשה את מבטו של אמציה בעיניה כדי להראות לו את האהדה שחשה כלפיו, אולם המשגיח בחן את מעשיו, לכן אמציה החל בקציר, ואף היא בעבודתה. היא לא חיפשה צרות לעצמה.

פרק 2

למרות חיבתה למשימתה החשובה, אסנת התעייפה מההליכה בין הקוצרים הצמאים עם החמת על כתפה. היא התנחמה בעובדה שבקרוב יסתיים יום העבודה. השמש נטתה לכיוון מערב, ועוד מעט יחשיך. לשבת ולנוח לא הייתה אפשרות עבורה, כשהבחינה במבטו הבוחן של עירא אשר נותר להשגיח על עבודתם. החמת שלה התרוקנה זה מכבר. היא ניגשה אל העגלה לקחת חדשה, אך גילתה שהחמתות כולן ריקות. מחלקות המים הצעירות סיירו בין חלקות השדה והשקו את הקוצרים, כך שהיא הייתה היחידה שנותרה ללא תעסוקה. כיוון שלא רצתה למשוך תשומת לב מיותרת מצד עירא, פנתה עם החמת הריקה אל שולי השדה לכיוון המעיין שבו מילאו מים.

חורשת עצים קטנה גבלה עם השדות בהמשך העמק והסתירה את המעיין. אסנת הסיטה הצידה את ענפי עצי הזית שנקרו בדרכה. ציפורים התעופפו בבהלה מעל צמרותיהם אל עבר עצי האלון הסמוכים. היא פסעה בצל ענפיהם המלבלבים של האלונים, בין שיחי קורנית בעלי ניחוח עז ובין פרחי לוטם סגולים, והותירה את השדות מאחור. כשתסיים את עבודתה היום, היא תקטוף משיחי הקורנית. אימה נהגה לצפות את עוגות הבצק בשמן זית ובעלים מיובשים של צמח התבלין. בזמן אפייתם הייתה כל חצר הבית מתמלאת בריח מגרה של לחם טרי.

אסנת יצאה מהחורשה. קרקע מישורית מכוסה בסלעים לבנים מפוספסים בוורוד, באדמת בוּר אדומה ופורחת ובצמחייה ירוקה התגלתה לעיניה. משני צידי שביל טבעי, בדרך אל המעיין, נראו שיחי קידה שעירה. התפרחת הצהובה והמרשימה שלהם הייתה מרהיבה לעין, אך הפרחים היו רחוקים מהישג ידי בני האדם, שכן קצות גבעולי השיחים היו דמויי שיפודים מאונקלים, ואוי למי שנדקר מהם.

צב נע באיטיות על השביל. אסנת דילגה מעליו ואפשרה לו להמשיך בבטחה בדרכו אל בין השיחים. פרפרי זנב סנונית התעופפו מעל פרחי אביב ונחתו על אבקניהם בחיפוש אחר הצוף. היא התקדמה אל עבר בריכת מים מחופה בסוּּף ובצומח. מים פרצו מקיר הסלע שמעליה וניתזו מטה. אסנת נעצרה על שפתה והביטה סביב בהנאה. שפיריות ארגמניות ריחפו מעל נוריות המים הלבנות בחיפוש אחר חרקים ותולעים. עצי תאנה הצלו על גדת הבריכה. ניחוח התאנים שהבכירו על ענפי העצים העלה בה מחשבה לקטוף מפירותיהם עבור אמציה. הוא התחייב להישאר ולעבוד בשדה לאחר שכולם ילכו לביתם, ובוודאי יעריך את התחשבותה, כשבטנו תקרקר. העצים היו אומנם בנחלתו של אילון, והפירות היו רכושו, אך הוא התיר לכל מי שעובד אצלו ליהנות מהם, כמו גם לרחוץ בבריכה בימים חמים.

שביל של סלעים בצבץ מעל פני המים וחצה את הבריכה אל עבר קיר הסלע. כך מחלקות המים יכלו להגיע בבטחה אל הנביעה כדי למלא את החמתות שלהן. אסנת פסעה בזהירות על הסלעים המכוסים בירוקת חלקלקה, צפרדע קיפצה אל תוך הבריכה בקרקור. כשהגיעה אל הנביעה, שהסתתרה בין ערמת שרכים, קיערה את כף ידה ומילאה אותה במים. המים היו קרירים ומרווים ונלגמו בשקיקה. אסנת מילאה את חמת המים, תלתה אותה על כתפה וחצתה את הבריכה על גבי הסלעים. היא ניגשה אל עץ התאנה והתרוממה על בהונותיה כדי להגיע אל הענפים הגבוהים ואל התאנים.

אסנת תלשה תאנה. חלב הפרי טפטף על אצבעותיה. היא מחתה אותן באריג שמלתה, קירבה את הפרי אל חוטמה ושאפה את ריחו האהוב. היא תלשה פירות נוספים. צביטת רעב בבטנה הציקה לה, והיא החליטה להתיישב ולאכול בזריזות מהפירות שאספה, לפני שעירא או המשגיחים האחרים יבחינו בחסרונה. היא חצתה את אחת התאנים, בחנה את תוכנה לחפש אחר תולעים, ומשהתרצתה, נגסה בבשרה הנימוח. טעמה העלה חיוך מרוצה על שפתיה. גומת חן צצה בלחייה השמאלית, עוד מתנה שירשה מאימה, מלבד חריצותה.

אסנת ישבה למרגלות העץ דקות ארוכות ומילאה את בטנה בפירות המתוקים. היא התמוגגה מהשקט ומהשלווה, מרוח הערבית המרעננת שכמעט השכיחה ממנה את חום היום הארוך והמייגע. אסנת אהבה את פרק הזמן הזה של בין השמשות, את חילוף היום בלילה, את השינויים שמתחוללים ברגע המעבר, את הרוגע שמגיע בסוף יום עמל. היא כל כך נהנתה משקיעת השמש, שצבעה את הגבעות סביב בכתום בוהק ופיזזה על צמרות העצים בחורשה, עד שכמעט שכחה את עצמה. כאשר גילתה כי חיסלה את כל ערמת התאנים שקטפה לאמציה, קמה במהירות כדי לקטוף פירות חדשים עבורו וצפנה אותם בשרוול המתרחב של שמלתה. עליה למהר ולשוב אל השדות.

אסנת פסעה אל עבר חורשת העצים הקטנה, כשהחמת על כתפה, והאטה את הליכתה כשהבחינה בדמות בהמשך השביל. יואל צעד שם, בידו החזיק ענף ארוך וקירח, עימו הכה באוויר בתנועות אימון בסַיִף. היא נעצרה במקומה בחשש גובר.

מה יעשה לה הפעם? כשהייתה קטנה, החביא את בובת הקש שהכינה לה אימה, ורק כאשר בכתה, גילה לה היכן היא. לפעמים היה חובט בה מתוך גחמה כשהיה עובר לידה, ולפעמים היה חוטף את כיסוי הראש שלה, ופעם אחת אף מתח את רגלו, והיא מעדה ונפלה על ברכיה. מכל מפגש אקראי עימו הייתה יוצאת חבולה ורוטנת.

הוא היה חביב על חברותיה שחילקו עימה את המים. הן התלחשו על אודותיו בהתרגשות ליד עגלת החמתות כשהגיע לבקר את אביו בשדות. הוא היה נאה וגברי לגילו ואפילו כבר התהדר בזקן קצר, מחלפותיו הארוכות בגוון חום כהה רפרפו על כתפיו החסונות. מבטי חברותיה עקבו אחריו בהערצה מבוישת. אסנת לא הבינה כיצד הן מתעלמות ממידותיו הרעות או מהתנהגותו היהירה. היא מעולם לא התגרתה בו, מעולם לא עשתה דבר שפגע בו או זלזל בכבודו, יחסו המרושע אליה היה ללא הצדקה. הלוואי שהייתה בן, הלוואי שהייתה יכולה להשיב לו במהלומת אגרוף על כל התנכלות מצידו. אולם היא ידעה שרק תסתבך.

יואל נעצר במקומו, במרחק מספר פסיעות ממנה, והניח לצד גופו את הענף. הוא הרים גבה אחת בשאלה.

"תן לי לעבור," אמרה בתקיפות.

הוא סימן לה לעקוף אותו. "עברי."

היא המשיכה לעמוד במקומה מהוססת.

"אני לא מפריע לך, השביל מספיק רחב." על פניו היפות הייתה נסוכה הבעה תמימה.

היא לא סמכה עליו. הוא הרי יצליף בה עם הענף ברגע שתחלוף על פניו, והיא תיפול היישר על שיחי הקידה הדוקרניים. מבטה שוטט במעלה השביל על עצי החורשה. אולי תבוא לה הצלה, ואחת ממחלקות המים תגיע כדי למלא את חמתה מהמעיין, והיא תנצל זאת כדי לחמוק ממנו.

"למה את מחכה?" שאל, וחיוך אדיב עלה על פיו. "עברי." הוא הצטדד ופינה לה את הדרך.

היא הביטה בו בחשדנות. "תעבור אתה קודם."

יואל גיחך, "בסדר, אבל אני צמא, וכל החמתות ריקות. הגמיאיני מעט מים." הוא הושיט את ידו לקבל את החמת שלה.

אסנת פסעה לאחור וחיבקה את החמת בזרועותיה.

הוא השליך את הענף הצידה על האדמה כאות לרצון טוב. "בבקשה."

"רד אל המעיין וקח לך מים כאוות נפשך. הקוצרים מחכים לי."

עיניו התכווצו. "ביקשתי מים, ואת מחלקת המים."

"אינך קוצר ואינך עובד בשדה, אינני חייבת להשקותך."

הוא הנהן בפנים חתומות. מבטו עבר אל קצה השביל, שם נראו המעיין המפכפך והבריכה. אסנת הידקה את אחיזתה בחמת והמתינה עד שיחלוף על פניה.

תנועתו הייתה חדה ומהירה כששלף אותה מאחיזתה. אסנת מחתה קלושות. התאנים שהוטמנו בשרוולה התגלגלו מטה, והרכות שביניהן נמחצו על האדמה, לצערה הרב.

יואל חייך בהתנשאות, הצמיד את פיית החמת אל פיו וגמא ממנה ממושכות.

הוא מחה את פיו הלח בגב ידו. "באמת חשבת שתוכלי לסרב לי?"

הוא הפך את החמת כלפי מטה לנגד עיניה המשתאות בעוד הפייה פתוחה. המים שהביאה במאמץ רב מהמעיין ניגרו אל האדמה, נשפכו לשווא.

"מה אתה עושה?" היא זינקה אליו.

יואל הסב אליה את גבו, חסם את גישתה אל החמת המתרוקנת. הוא הניף אותה גבוה באוויר והרחיק אותה מידי אסנת. היא דרכה על בהונות רגלו במכוון. יואל סינן קללה מבין שפתיו והדף אותה הצידה. רק במזל היא לא נחתה על שיחי הקידה. כשסיים לרוקן את החמת, הוא זרק אותה לעברה, וזו צלפה בגופה וצנחה אל רגליה. דמעות השפלה דקרו את עיניה.

"למה עשית את זה?"

הוא חייך בלעג. "שאי בתוצאות מעשייך, תינוקת בכיינית."

מילותיו המבזות הציתו את כעסה. "אני לא תינוקת ולא בכיינית!"

הוא התקרב אליה ובחן את פניה. "אז למה את בוכה?"

היא מצמצה כדי להעלים את הדמעות.

"זכרי מה מקומך להבא. את בסך הכול ילדה פשוטה, חסרת אב, בתה של טווה ענייה. ואינך יכולה לסרב לי."

יואל סב על עקביו וצעד חזרה אל החורשה.

אסנת הביטה בגבו בתיעוב, ודמעות עלבון התגלגלו במורד לחייה. מעמדה הפשוט או היותה יתומה לא מעניק לו את הזכות להתנכל לה ולפגוע ברגשותיה, חשבה בטינה. היא ניגבה את הדמעות בשרוולה ורכנה להרים את החמת הריקה.

קול פסיעות נשמע. היא הרימה את מבטה בחרדה וקיוותה שיואל לא נמלך בדעתו ושהוא אינו חוזר כדי להמשיך את מה שהתחיל, ואולי הפעם לא יסתפק רק במילים משפילות.

בקצה השביל הגיח אמציה, המגל שלו קשור למותניו. אסנת הסתירה את פניה ממנו, כדי שלא יבחין בסערת רוחה וקיוותה שדמדומי הערב היורד יסתירו את העדויות למה שאירע.

כאשר הגיע אליה, סקר את דמותה. "את בסדר?"

היא הנהנה והחזיקה בחמת הריקה.

"מה קרה כאן?" שאל כשראה את שלולית המים שחלחלה לאדמה ואת התאנים המחוצות. "אסנת?"

"המים נשפכו לי," השיבה לו.

"יואל חלף על פניי לכיוון השדות. הוא אחראי לזה?"

"לא!" היא נענעה בראשה.

אמציה היה חמום מוח לעיתים, והיא חששה שהוא יתעמת עם יואל.

"מעדתי מאיזו אבן." עיניה הושפלו אל השביל בניסיון לאתר את האבן הדמיונית. "והכול נשפך. מה אתה עושה כאן?" היא קיוותה להסיח את דעתו מהתקרית שלה עם יואל.

"אבא שלח אותי לבדוק למה לא חזרת עדיין. מחשיך." הוא המשיך להביט בה בחשדנות. "כולם כבר סיימו לעבוד והחלו לעזוב. אם תמהרי, תספיקי להצטרף אל אבא ואל עוז בדרך אל העיר."

"אני נשארת איתך."

"את לא יכולה להישאר. אני לא יודע מתי אסיים כאן."

"אישאר כדי לעזור לך. קטפתי לך תאנים." היא רכנה אל האדמה כדי לאסוף את התאנים ששרדו את הנפילה.

הוא היה אסיר תודה כשהניחה בידו שתיים. "אני רק נשאר לעזור לשומרים להשגיח על האביונים שבאים ללקט את השיבולים. אין לך מה לעשות כאן, את יודעת שאילון אוסר על ילדים לעבוד לאחר השקיעה."

"אתה נשאר לאחר השקיעה."

"אין לי ברירה. זה העונש שהטיל עליי עירא. חזרי לנוח בבית לקראת מחר."

"השומרים יצטרכו שאשקה אותם במים, אלך למלא את החמת."

"השומרים של משמרת הלילה מגיעים עם נאדות המים שלהם." הוא הרים מבטו אל השמיים שהחלו להתכהות. "בואי, נחזור אל השדות. כדאי שתזדרזי. אני לא רוצה שתלכי לבדך בחושך אל העיר."

אמציה פסע אל כיוון חורשת העצים, צרצור הצרצרים נשמע על רקע השקט סביבם. אסנת לא הביעה התנגדות להצעתו. היא הייתה עייפה, ולשוב אל העיר לבדה לאחר החשיכה באמת לא היה רעיון טוב. היא הכתיפה את החמת וצעדה בעקבות אמציה בין עצי האלון. רגליה רמסו את שיחי הקורנית. ניחוחם הזכיר לה שרצתה לקטוף משיח התבלין לאימה, אבל היא לא רצתה לעכב את אמציה ולסבך אותו יותר עם עירא. כשהגיעו אל עצי הזית, הוא עצר ללא התראה, והיא התנגשה בגבו.

"מה קרה?" שאלה ושפשפה את מצחה.

"שקט." הוא השתופף על ברכיו ומשך אותה מטה לצידו.

אסנת הסתתרה מאחורי גזע רחב של עץ זית בלי להבין במה מדובר. היא בחנה את פניו, כשהציץ מעבר לגזע אל השדות. עיניו הצטמצמו. הוא הצמיד אצבע לפיו וסימן לה לשמור על שקט.

אסנת הניחה את החמת הריקה לצידה והשקיפה אל השדות כמוהו. עיניה התרחבו באימה. קבוצת גברים בכובעי נחושת מעוטרים בנוצות ובידם חרבות, כידונים ומגינים עגולים התגנבה בחסות הדמדומים אל עבר השדות. נשים וגברים מאביוני עפרה היו שם, ליקטו מהאדמה את השיבולים שנשמטו בעת הקציר, אינם מודעים לסכנה. עירא ושני שומרים שוטטו מסביב, השגיחו עליהם לבל יגנבו מהאלומות ושמרו על הסדר הטוב. הם טרם הבחינו במסתננים. יואל, שעמד בשולי השדה והמתין לאביו שיסיים את המשמרת שלו, גם לא חשד בדבר.

קול שאיפה מפוחד נפלט מבין שפתיה. אמציה הצמיד אותה במשיכה חדה אל האדמה, כשהוא נשכב על גחונו לידה. כפות ידיה נדקרו משיחי הקורנית שכיסו את האדמה.

"שקט!" דרש בלחישה. "אחרת יגלו אותנו."

"אלו פלישתים, נכון? מה נעשה?"

"הם כנראה נוודים כנענים רעבים. הם בטח יגנבו כמה אלומות שיבולים ויסתלקו להם."

נימת קולו הייתה מרגיעה, אבל אסנת ידעה שהוא מסתיר ממנה את האמת האיומה.

"נוודים רעבים עם חרבות וכובעי נחושת?" לחישתה לעברו הייתה נסערת. היא ידעה מסיפוריה של עכסה איך נראו הפלישתים. "אל תגיד לי סתם, אמציה! אלו פלישתים שבאו לבזוז את השדה ואולי לתקוף את העיר. יש כאן רק שלושה שומרים! זה הסוף שלנו!"

"הישארי כאן." הוא התרומם שוב על ברכיו.

"מה, לאן אתה הולך?" אסנת החזיקה בשרוולו בחוזקה.

אמציה רכן לעומתה מעט. "אסנת, הישארי כאן, ולא משנה מה יקרה, אל תצאי אחריי. את מבינה?"

היא הנידה בראשה מצד לצד. "אל תלך!"

אמציה בלע את רוקו במאמץ וחזר שוב, "הישארי כאן ושמרי על שקט. אהיה בסדר ואחזור אלייך."

היא לא התירה את לפיתתה. "אל תעזוב אותי כאן."

"את תהיי בטוחה, אם תקשיבי לי." הוא הסיר את אצבעותיה משרוולו והשקיף על השדה.

"מה אתה מתכוון לעשות?"

"לעזור לשומרים. להודיע להם על הסכנה."

"איך? אתה בסך הכול ילד! יש לפלישתים חרבות ומגינים, הם יהרגו אותך!"

"אני כבר לא ילד, אסנת. ויש לי את המגל שלי." הוא טופף באצבעותיו על מותניו, שם היה קשור המגל.

דמעות מילאו את עיניה. זה היה רק מגל קטן של נער צעיר וצנום מול גברים חסונים, חמושים ומנוסים בקרב.

"לא, הם יהרגו אותך!"

"אני רק מתכוון להזהיר את השומרים."

"בוא נעקוף את השדה ונרוץ אל העיר לקרוא לעזרה."

"אם לא נתערב עכשיו, הם יכולים להכות את השומרים ולגנוב את התבואה וגם להרוג את עניי העיר. הכול יהיה בסדר. הישארי כאן ואל תדאגי."

היא לא הספיקה לעצור אותו, ואמציה כבר יצא מהחורשה לכיוון השדות, צעדיו קלים וחרישיים על האדמה. היא צפתה בו בחרדה גדולה ממקום מחבואה בין העצים.

אמציה נעמד בין החיטים, הצמיד את כפות ידיו משני צידי פיו וקרא במלוא עוצמת קולו, "היזהרו! פלישתים!"

לשמחת אסנת, עירא שמע את קריאתו והבחין בפולשים. הוא וחבריו שלפו את פגיונותיהם וקרדומיהם, ואחד מהם אף הטיל חנית לעבר הפלישתים שהתגלו. זעקות נשים מבוהלות וצעדי מנוסה מילאו את השדות. יואל כיוון את האביונים לדרך מילוט בצידי השדה. במהלך המנוסה הוא עצר נער שהגיע ללקט שיבולים עם משפחתו ושלח אותו אל בית אילון כדי להזעיק עזרה. הוא ניגש אל אביו וקיבל ממנו את קרדומו כדי להגן על עצמו. יואל היה רק נער, אך מיומן ומתורגל מגיל צעיר בלוחמה.

לאורך אותם רגעים ארוכים ובזמן שעירא, יואל ושני השומרים נלחמו בקבוצת החיילים הפלישתים, הסתתר אמציה מאחורי אחת מערמות הגדיש. ליבה של אסנת הלם בחוזקה בתוכה, היא חששה שהוא יתגלה וייהרג. הרי הוא לא היה חמוש ולא ידע כיצד להילחם.

לפני שהספיקה להבין מה מתרחש, אמציה הגיח ממקום המסתור שלו ורץ אל עבר גופת החייל הפלישתי שנהרג מחניתו של השומר. הוא כרע לצידה, וכשהתרומם בחזרה על רגליו, הוא אחז בחרב פלישתית. הוא רץ בין צללי הערב אל מרכז החלקה, שם עמדו בגבם זה לזה יואל ועירא, שזרועו שתתה דם, מול שני פלישתים שחגו סביבם באיום אוחזים בחרבותיהם. יואל לפת את קרדומו באגרופו בפנים נחושות מוכן לכל מהלומת חרב.

אמציה הסתער קדימה עם החרב השלופה, צרח מלוא גרונו והפתיע מאחור את אחד החיילים שאיים על השניים. הוא תקע את החרב בגבו בכל הכוח שהצליח לגייס. העוצמה שבה נעצר אמציה הפילה אותו לאחור על ישבנו, והוא השתטח על האדמה. הפלישתי המופתע סב אליו, ופניו התעוותו בכאב.

אסנת צווחה באימה, עצמה את עיניה ונצמדה אל האדמה. הו, לא. הו, לא! הם יהרגו את אמציה! יהרגו את כולם! דמעות פרצו מעיניה. קולות החרבות המוטחות בלהב קרדומי השומרים וזעקות כאב הפצועים החריש את אוזניה. היא אטמה אותן בכפות ידיה, ושפתיה רעדו מפחד. מה יהא עליה? מה עלה בגורל אמציה? האם הפלישתי הרג אותו? כולם ימותו. כולם. גם אותה הם יגלו. דמעותיה התערבבו עם העפר והכתימו את פניה. היא ייבבה ואחר נזכרה באזהרתו של אמציה לשמור על שקט. לכן בלמה התייפחות נוספת והמתינה רגע ארוך, קשובה לדהירות ליבה.

"לסגת!" היא זיהתה את קולו של עירא. "כולם לסגת!" אסנת העזה לפקוח את עיניה והסירה את ידיה מאוזניה.

היא הרימה באיטיות את ראשה מעל פני האדמה. לרגלי אמציה הייתה מוטלת גופת הפלישתי שדקר וקרס על פניו, החרב נעוצה בגבו. חברו הזועם הניח לעירא וליואל והתקדם לכיוונו. אמציה פסע לאחור והניף באוויר את המגל שלו, כאילו היה ביכולתו להצילו מפני מכת החרב האימתנית.

"איהנה לשחוט אותך, עכבר קטן," סינן הפלישתי. "לנקום את דם חברי שהרגת."

אמציה העיף מבט מפוחד מאחורי כתפו והמשיך לסגת לאחור, חיילים נוספים החלו לאגף אותו. עירא רץ אל עבר החייל שהרג אמציה, משך את החרב מגופתו והכה איתה פלישתי אחר שצץ מבין החיטים. יואל לקח חנית שמצא על האדמה והטיל אותה אל עבר חייל שקרב אליהם. החנית ננעצה במרכז גופו, חדרה את שריונו, והוא צנח לאחור.

"הם רבים מאיתנו," אמר לו עירא. "כולם לסגת!" הוא קרא אל שני השומרים המותשים.

יואל רץ לעבר הפלישתי ההרוג והוציא את החנית, מבטו שוטט על פני השדות ועצר על אמציה. עירא הגיע אליו, תפס באריג בגדו והחל לגרור אותו לאחור.

"אני יכול להציל אותו." הוא ניסה להתנער מאביו.

"הם יהרגו אותך, יואל." עירא סימן בסנטרו על מספר חיילים שכיתרו את אמציה. "אין לנו סיכוי."

אסנת נחרדה. עירא ויואל התרחקו לקצה החלקה והותירו את אמציה לחסדם של הפלישתים. כמה צפוי, הבן יצא דומה לאב — אכזר וחסר רגש.

השדה התרוקן, וקולות הפצועים והבהלה נדמו.

"עברי עלוב, אתה רוצה להילחם בי עם המגל הקטן שלך?" שאל החייל את אמציה וצמצם את המרחק אליו.

"לא אני אילחם איתך, כי אם אלוהי ישראל."

הפלישתי נעצר במקומו וצחק.

"איזה אלוהים? זה שנטש אתכם? זה שנתן אתכם בידינו? תראה את כולם בורחים. נשארת כאן לבד. שום אלוהים לא יעזור לך." הוא התקדם לעברו והניף את חרבו באוויר.

החיילים איגפו את אמציה מכל צדדיו, וחיוכיהם הזדוניים נצצו לאור הערב היורד. אמציה הרים את המגל שלו מעל לראשו לבלום את החרב המתנוססת לעומתו. אסנת הניחה את שתי ידיה על פיה לבלום זעקת אימה. לא היה לו סיכוי להינצל מהלמות חרבותיהם האכזריות.

רחש שהזכיר לה קול חבטה בשק קמח נשמע באוזניה. הפלישתי המתרברב השמיע זעקת כאב, וידו המונפת עם החרב קפאה באוויר. חבריו נעצרו במקומם והביטו זה בזה מבולבלים. הוא נחת על ברכיו מול אמציה, והחרב נשמטה מידו. כאשר נפל על פניו, הבחינה אסנת בשני חיצים תקועים בגבו.

גבר חסון וגבוה עמד למרגלות הגבעה שעליה ניצב בית אילון, בקצה השדות. הוא דרך את הקשת שלו והמשיך לירות בזה אחר זה את חיציו, מתקדם לעברם בנחישות. החיצים פגעו בפלישתים המופתעים שכיתרו את אמציה, חלקם הספיקו לסגת אחורה לפני שנפגעו. מאחורי הקַשָּׁת, על השביל במורד הגבעה, רצו גברים ולפידים מוארים בידיהם, וכן קרדומים וחניתות. כמו כל בני שבט בנימין, הקשת היה איטר יד ימינו, אבל אסנת שמה לב לכך שהוא שלט בירי בקשת גם בידו הימנית. הוא הצליח להתגבר על הפלישתים לבדו, גופותיהם צנחו בין האלומות ובין החיטים.

השדות התמלאו בשומרים של אילון, בקריאות מלחמה ובאור אבוקות האש. בחלוף מספר רגעים התרוקן השדה מפלישתים, שנמוגו בין צללי הלילה, ומלבד אנקות הפצועים וצרצור הצרצרים השתררה דממה. פלישתי פצוע התרומם מבין החיטים וכשל במהירות אל מחוץ לחלקות השדה. אף אחד לא ניסה לעצור אותו. הוא יספר לשולחיו על התבוסה שנחלו בפשיטה הזו ועל המחיר היקר ששילמו.

אסנת התרוממה מהאדמה נסערת על ההצלה הפתאומית שלהם. היא פסעה בברכיים רועדות אל עבר השדות ואל אמציה. הוא לא זז ממקומו ורק הביט בגבר שהציל אותו, בקַשָּׁת חסר המורא. דמותו הייתה מעוררת רושם, שערו הכהה ירד אל כתפיו האיתנות, חזהו רחב וזרועותיו משורגות שרירים. הגבר פסע בין הלוחמים שהגיעו עימו ובין השומרים הפצועים בצעדים בוטחים ונמרצים. קשתו הייתה תלויה על גבו, אשפת החיצים קשורה אל חגור מותניו. עוד נותרו בה מספר חיצים. הוא רכן אל אחד המתים הפלישתים ולקח בידו את חרבו המגואלת בדם שהייתה שמוטה על האדמה. הוא צפה אל המרחבים, שם נבלעו אחרוני הפולשים בחשיכה. השומרים שהגיעו עימו ניגשו לסייע לעירא ולעמיתיהם שנפצעו בקרב.

"אספו את מגיניהם וחרבותיהם של מְתֵי הערלים," פקד הגבר על השומרים. "שימו את הגופות בקצה השדה שאנשיהם יוכלו לאסוף אותם. הם כבר לא יעזו לחזור הנה ולנסות לפשוט על שדותינו. הם יודעים שחציית הגבול אל הנחלה תהפוך אותם לבני מוות."

השומרים מיהרו למלא אחר הוראתו.

אסנת הייתה במרחק מספר פסיעות מאמציה, כשראתה את עירא ויואל מתקרבים אל הקשת האמיץ.

"אשריך, אדורם!" עירא לחץ על החתך המדמם שבזרועו. "הקשת שלך הצילה אותנו."

אדורם הענתותי, אביר1 הגיבורים של אילון, היה יד ימינו, יועצו והממונה על כל עובדי ביתו. כולם בסביבה ידעו מיהו ושמעו על גבורתו. גם אסנת שמעה על אודותיו, אך אף פעם לא ראתה אותו.

"נהגתם בגבורה ולחמתם כאריות," השיב לו אדורם וטפח על שכמו של יואל בחיבה. "הם היו רבים לעומתכם וחמושים היטב."

הנער חייך לאות תודה והסדיר את נשימתו.

"זכינו ביתרון בזכות החרב שהשגתי," אמר עירא והראה לאדורם את החרב הפלישתית שהחזיק בידו הפצועה. "אבל גם זה היה חסר סיכוי אילולא הגעתם בזמן."

הוא לא הזכיר את העזרה של אמציה, שאם לא היה הורג את הפלישתי, עירא לא היה יכול להשיג את החרב ולהילחם בפלישתים. ולולא אמציה שהזהיר את כולם בזמן מפני הפשיטה, הכול היו נופלים חלל ולא היה את מי להציל.

"מעשה הגבורה שלך יישמע בהיכלות של אדוננו." אדורם סרק בעיניו את השדות. "עירא, קח את אנשיך לנוח ולאכול. טפלו בפציעות שלכם. לכו לשלום. אנחנו נמשיך מכאן."

עירא מילא אחר הוראתו. יואל והשומרים הפצועים החלו לעזוב יחד איתו.

אסנת רצה אל אמציה שעמד בין ערמות הגדיש. היא נתנה דרור ליבבות שהתאמצה לבלום עד כה, והן התפרצו מפיה בקולניות, משכו את תשומת לב כל הגברים שנכחו שם. היא זרקה את עצמה על אמציה. זרועותיה נכרכו סביב מותניו, וראשה נח על חזהו.

"אלוהים גדול! הצלחת!" היא ייבבה אל תוך אריג בגדו המיוזע והמוכתם בדם הפלישתי שהרג. "חשבתי שהם יהרגו אותך."

אמציה הנבוך מרגשנותה ניסה להרחיק אותה מגופו. אדורם חצה את השדה לעברם.

"אני בסדר, אסנת." הוא התיק את זרועותיה ממותניו. "אמרתי לך שאהיה בסדר. הירגעי."

אדורם נעצר סמוך אליהם. אסנת נרתעה מהופעתו ובלמה את בכייה. גודלו העצום, הפגיון בעל ראש הזאב שהיה תקוע באבנטו והחרב הפלישתית המדממת שהחזיק הרתיעו אותה. היא נעמדה מאחורי אמציה.

"הייתם כאן כל הזמן הזה?" שאל, ושניהם השפילו מבטיהם ולא השיבו.

"אסנת בת עתליה." קולו הסמכותי צמרר את גווה. "את לא אמורה להיות בביתך בשעה כזאת? מה מעשיכם בשדות לאחר השקיעה?"

אסנת התפלאה שידע את שמה. אדורם היה איש חשוב בבית אילון, ואימה בסך הכול עבדה שם בבית הטווייה. היא הניחה שהגבר הענק והמפחיד הזה הכיר את אימה כאחת העובדות וידע שהיא בתה.

"גשי הנה," ציווה, והיא יצאה בלית ברירה ממחבואה.

"ספרו לי מדוע נשארתם בשדות לאחר השקיעה. האם הוריכם יודעים שאתם כאן?"

אמציה ואסנת החליפו מבטים זה עם זה. עירא, שנעצר כמו כולם בעקבות בכייה, נתן בשניים מבט מצמית. הם ידעו שאם יספרו שהוֹרה כחלק מעונשו של אמציה להשאירו בשדות גם לאחר השקיעה, הם עלולים להסתבך עוד יותר. החשש הזה יחד עם ההרג וכל הפציעות והדם, שהייתה עדה להם בשעה האחרונה, גרמו לאסנת לפרוץ שוב בבכי. היא קברה את פניה בידיה והתייפחה.

כעבור רגע ארוך של בכי היא חשה ביד כבדה מחליקה על ראשה ברכות.

"ילדתי, שתי."

היא הרחיקה את ידיה מפניה ומשכה באפה. אדורם כרע ברך מולה והציע לה מנאד המים שבידו. החרב הפלישתית המאיימת הייתה מוטלת מאחוריו על האדמה הרחק ממנה. חיוך קטן הציץ מתוך זקנו הקצר, ועיניו הפצירו בה לשתות. עירא ויואל עמדו במרחק מספר פסיעות מהם, קשובים לשיחתם. הפחד שעירא יתנכל לה ואל אמציה לא עזב אותה.

"שתי, אסנת." קולו של אדורם הרגיעה.

היא ניגבה את אפה הדולף בשרוול שמלתה ולקחה ממנו את המים ביד רועדת.

"הייתם כאן בזמן שהפלישתים פשטו על השדה?" שאל כשלגמה לאיטה מהמים. היא הנהנה. "מדוע נשארתם לאחר שכולם עזבו לביתם? האם הפלישתים לקחו אתכם בשבי?"

"לא, אדוני." היא החזירה לו את המים.

אדורם הזדקף על רגליו, ומבטו פנה אל אמציה. "אתם יודעים שאסור לכם להיות בשדות לאחר השקיעה, שאין זה בטוח לילדים. אתה מספיק בוגר לדעת את זה."

"כן," אישר אמציה בפנים חתומות.

"ובכל זאת הייתם כאן."

"זאת הייתה אשמתי," התפרצה אסנת וראתה את אמציה לידה נמתח כמיתר, אינו מרוצה שלקחה את האשמה על עצמה. "הלכתי למלא את החמת במים בשביל להשקות את הקוצרים. התעכבתי קצת ליד המעיין. אמציה הגיע לקרוא לי, וכשחזרנו, ראינו את הפלישתים מתגנבים אל השדה. אמציה רץ להזהיר את השומרים."

אדורם הקשיב לה בריכוז, "המשיכי."

"נשארתי מאחורי העצים וראיתי הכול. אחר כך הוא רץ אל הפלישתי עם חרב שלופה. חשבתי שימות!" הדמעות שבו לגלוש על לחייה.

"הסי, אסנת," אמציה ביקש להשתיק אותה.

"אמציה הרג את הפלישתי!" היא מחתה את הדמעות בגב ידה. "הוא הציל את כולם!"

גבתו של אדורם התרוממה. "הרג פלישתי והציל את כולם..."

"לבדו!" היא הנהנה. "הוא גיבור! גיבור חיל!"

הוא נתן באמציה מבט בוחן ממעלה קומתו הגבוהה. "באמת הרגת פלישתי?"

אמציה לא הספיק לענות לו, כשאנשיו חזרו ובידיהם חרבות וחיצים, שלל שנלקח מגופות הפלישתים. אסנת השתתקה מזועזעת ממראה הדם שכיסה את הנשק. אדורם הרים את החרב שעל האדמה ומסר אותה לאנשיו.

"קחו את החרבות אל מחסן הנשק." הוא לקח מהם את החיצים והניח באשפה שלו. הוא הורה לשומרים להתפרס בסביבה ולתצפת על האזור שממנו הגיעו הפלישתים ואליו ברחו הפצועים שלהם.

"בן מי אתה?" הוא פנה אל אמציה, והאחרון זקף את סנטרו, מוכן לכל נזיפה או עונש.

"בן יאיר מהעיר עפרה."

"אמציה בן יאיר, זה מה שקרה?"

"כן!" אסנת הנהנה נמרצות במקומו. "אני לא משקרת. הוא הציל אותנו!"

זוויות פיו של אדורם התרוממו באיטיות לחיוך. "קדימה ילדים, אלווה אתכם אל ביתכם." הוא החווה בידו אל צידי השדה. "ואתה, לך לטפל בפצעיך," הוא הורה לעירא. "קדימה, בואו."

אסנת ואמציה חלפו על פני עירא ויואל, ניסו לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אדורם. שלושתם צעדו בעמק לאורך השדות. ככל שהמרחק בינם לבין עירא גדל, כך חשה אסנת את ההקלה הולכת וגוברת בתוכה.

הם הלכו למרגלות הגבעה שעליה ניצב בית אילון, עד שהגיעו אל האחו מצידה השני. באופק ניצבה גבעה נוספת, שאת כיפתה כיסו בתיה המוארים של העיר עפרה. אסנת אפשרה לרוח הקלה לייבש את הדמעות על לחייה, ייחלה להתנחם בחיבוק אימה ולשכוח מכל המראות האיומים שהייתה עדה להם.

כוכבים החלו לנצנץ בשמיים עם הגיעם אל שערי העיר. אדורם ליווה אותם בין הסמטאות החשוכות. בקדמת ביתם, לאור אבוקה שהייתה תלויה על קיר הבית, נראו הוריהם המודאגים ממתינים לשובם ועימם שכניהם המנסים להרגיעם. אסנת רצה במהירות אל אימה.

"בתי!" עתליה פגשה אותה באמצע הדרך ועטפה אותה בחיבוק חזק. "דאגנו לכם. איפה הייתם עד עכשיו?"

אסנת נצמדה אל גופה הרך וחשה את שפתי אימה נושקות לקודקודה. כשזקפה את ראשה כדי לספר לה את מה שאירע, דמעות מילאו שוב את עיניה, והיא לא הייתה מסוגלת לדבר.

עתליה חפנה את לחיי בתה בידיה, ועיני הענבר שלה בחנו את פניה ביסודיות. "מה קרה? הזעקנו את השכנים כדי לחפש אחריכם. הם בדיוק התכוונו לצאת עם יאיר אל השדות, כשהגיעו שמועות על פשיטה של פלישתים."

"כן, פלישתים תקפו את השומרים בשדה," הצליחה אסנת לענות.

יאיר ליווה את ליפז, שהתקרבה אל אמציה בצעדים מתנודדים עקב הריונה המתקדם. בגדיו המוכתמים בדם החרידו אותה. היא מיששה את כתפיו ואת זרועותיו בדאגה.

"ילדי, נפצעת?"

"מה קרה לכם, בני?" שאל יאיר. "הייתם שם בעת הפשיטה על השדות?"

אמציה הנהן ומייד ביקש להרגיע את אימו. "אני בסדר, אימא. זה לא הדם שלי."

"השבח לאל." היא אימצה אותו אל גופה הדשן, כשאסנת ואימה קרבו אליהם.

"הם פגעו בכם? איך ניצלתם?" שאלה אותם ליפז.

"גיבוריו של אילון, בעל הנחלה, הגיעו לעזרנו," השיב אמציה.

הוא העיף מבט לאחור, ומבטו מצא את אדורם, שעמד מרוחק מהם בין צללי הלילה כדי לא להפריע לאיחוד המשפחתי.

"אדוני," יאיר זיהה אותו וניגש לקוד לפניו בכבוד. "היית שם? הצלת את ילדינו?"

השכנים התאספו סביבם לשמוע את תשובתו.

"הגעתי כשהמתקפה כבר הייתה בשיאה," השיב אדורם ליאיר. "ילדיכם נקלעו לפשיטה וגילו אומץ לב." קולות מבוהלים נפלטו אל אוויר הלילה מתוך מעגל האנשים הקטן. "הם אומנם לא נפצעו, אבל רוחם נסערת בשל המראות הקשים שראו."

מבטו נח על אסנת החבוקה בזרועות אימה ואחר עלה אל עתליה. עיניה הודו לו בדממה, בעוד ידה מלטפת את גבה של אסנת.

"אנחנו מודים לך שהחזרת אותם בשלום," הודה לו יאיר בהערכה עמוקה.

"האל היה בעזרנו." אדורם הרכין ראשו בענווה.

מלמולים מפוחדים של שכניהם מילאו את אוזניה של אסנת, דיבורים על מתקפה נוספת של הפלישתים, על הצורך להיערך לקראת הסכנה.

"אנשים טובים," אדורם דיבר והסמכותיות שבקולו היסתה אותם. "שובו אל ביתכם והיו שלווים. אנשינו מסיירים סביב העיר והנחלה של אדוננו אילון כדי להגן עליכם. אתם בטוחים."

השכנים התרצו והחלו להתפזר איש־איש לביתו.

"אדוני," יאיר הניח את ידו על ליבו. "אנו חייבים לך חוב גדול. הצלת את ילדינו."

"אינכם חייבים לי דבר. למעשה, בנכם הוא שהציל את כולם."

מבטים תמהים נחו על אמציה, וחיוך עלה על שפתי אסנת. אדורם האמין לה.

"בני, זאת האמת?" שאל אותו אביו.

אמציה השפיל מבטו.

"ילדיכם זקוקים הלילה לשינה טובה ובעיקר לתמיכתכם," אמר להם אדורם. "הם חוו רגעי אימה מסמרי שיער וחרדה לגורלם. מניסיון, הם ידברו על מה שאירע כאשר ירצו."

"אחיך דואגים, בוא נחזור הביתה," אמרה ליפז לאמציה. "הסר מעליך את הבגדים המלוכלכים, תתרחץ ותנוח." היא הניחה את ידה על כתפו והובילה אותו אל פתח ביתם.

גם אימה כרכה את זרועה סביב כתפה, והן פנו בעקבות ליפז אל הבית. אסנת שמחה שהערב הזה הסתיים בשלום וכי ניצלה מחרב הפלישתים. יאיר נותר מאחור עם אדורם, האיש שהציל את אמציה ואותה ממוות בטוח.

פרק 3

בלילה חזרו אל אסנת המראות מהקרב שהתחולל בשדה והטרידו את שנתה. בחלומותיה, הפלישתי רץ עם חרבו לכיוון אמציה, אבל הפעם אדורם, אביר הגיבורים, לא הגיע בזמן כדי להצילו. להב החרב הצליחה לשסע את שריריו של אמציה, דמו זלג על הברזל החד, והוא צנח על ברכיו ומת.

אסנת גנחה תוך כדי שינה טרופה, נעה חסרת מנוחה על מחצלת הקש הפשוטה שעליה שכבה. היא בעטה מעליה את השמיכה שכיסתה אותה. יד קלה ליטפה את מצחה הטרוד. היא פקחה את עיניה בבהלה אל החדר החשוך.

"זה רק חלום, בתי."

פניה האוהבות של אימה חייכו אליה לאור הירח שהסתנן מבעד לתריסים הפתוחים. היא ישבה לצידה במבע חומל וליטפה את לחייה. אסנת התרוממה על מרפקיה, שערה הגלי פרוע בשל חלומותיה. מבטה עבר על פני חדרן הפשוט והקטן, המחסן של בני משפחת הניתאי שפונה מחפציהם והוסב כמקום מגורים נוח עבורן. היא חשה הקלה כשהבינה שהיה מדובר בסיוט ולמעשה היא ספונה בביטחון בין כותלי הבית.

"חשבתי שאני שוב בשדה." עיניה מלאו דמעות. "ראיתי את אמציה מת!"

"את במקום בטוח, ילדתי."

אסנת התיישבה ושלחה זוג זרועות כדי לחבק את אימה. היא הניחה את ראשה על חזהּ, והדמעות ניגרו ונספגו באריג שמלתה. אימה החליקה בתנועת לטיפה את ידה על גבה ונשקה לראשה.

"כל הדם!" אסנת מלמלה בקול רועד. "הפלישתים שמתו... הרוע שהיה בעיניהם! הכול היה נורא!"

"ששש... אל תחשבי על כך. ניצלת. את בטוחה."

"אם אדון אדורם לא היה מגיע, היינו מתים!"

"חלילה, אסנת." אימה הידקה את חיבוקה סביבה. "אלוהים שמר עליכם ושלח אליכם הצלה." היא ליטפה את שערה. "נסי לשכוח את מה שאירע ונסי להירגע."

כעבור מספר רגעים הבכי של אסנת שכך בזכות הליטופים הרכים והמילים המרגיעות של אימה. היא הרחיקה אותה מעט מגופה, העניקה לאסנת חיוך אוהב ומחתה באצבעותיה את שבילי הבכי מפניה.

"אכין לך חלב חם עם מעט דבש, בתי. זה יעזור לך להירדם וימתיק את חלומותייך."

אימה השכיבה אותה חזרה על המחצלת וכיסתה אותה בשמיכה. היא לבשה חלוק מעל שמלתה הארוכה וכיסתה את ראשה בצעיף לפני שיצאה יחפה מחדרן.

כעבור זמן מה אסנת שמעה את רחש האש המלחכת את הקש ואת גזרי העץ בכירת האבן שהדליקה בחצר הבית הפנימית. תוך רגעים ספורים ריצד אורן של הלהבות על תריסי העץ של החלון שפנה אל החצר. ריח קלוש של עשן נישא פנימה, ועימו פעייה רגוזה של העז שלהם, שוודאי לא הייתה מרוצה מכך שהפריעו את שנתה כדי לחלוב אותה. עוד מעט תשוב אימה עם החלב החם והמתוק. בינתיים הצטנפה אסנת מתחת לשמיכה. עיניה בהו בקיר האבן החשוף, ומחשבותיה שבו אל הרגעים האיומים שחוותה בשדות החיטה בזמן שבין השמשות.

עתליה מזגה את החלב שרתח אל תוך ספל והחליטה לוותר על הדבש, אף שרצתה להמתיק איתו את המשקה. המזווה של משפחת הניתאי היה בחדר המגורים המרכזי של הבית, והיא לא רצתה להיכנס ולהעיר אותם, למרות המלמול השקט ששמעה מעבר לדלת החדר. אולי גם אמציה סובל מסיוטי לילה. הוא ואסנת נאלצו להיות עדים למתקפה אכזרית, למוות ולפציעות מדממות. מראות שמסוגלים לעורר אימה ופחד בכל אישה וגבר, ובטח שיצרבו את רישומם בראשם ובליבם של שני הילדים. החרדה התבטאה בשנתה הטרופה של אסנת. תזוזותיה חסרות המנוחה על המחצלת לצידה הדאיגו את עתליה, עד שנאלצה להעיר אותה מהחלום בלטיפה עדינה. הלוואי שהייתה יכולה למחוק את זיכרונות הערב הזה מראשה, לשכנע אותה שהרע מאחוריה, וכי היא בטוחה כעת.

היא חפנה מעט עפר בידה והטילה אותו על אש המדורה לכבותה. היא שבה אל חדרן ומצאה את אסנת שקועה בשינה, חייכה אל דמותה באהבה והניחה את הספל על שולחן נמוך בירכתי החדר. לאחר מכן נשכבה לצידה, ערסלה זרוע אחת סביבה והתפללה לאלוהים שחלומות הזוועה לא יפריעו את שנת בתה.

ניחוח בצק שנאפה בתנור החרס שבחצר הבית מילא את נחיריה של אסנת והעיר אותה. היא מצמצה קלות אל אור הבוקר שהציף את החדר, הסירה את השמיכה מגופה והתיישבה בלאות. אימה, לבושה בשמלה בהירה, סיימה לקלוע את צמתה הארוכה והניחה על ראשה צעיף לכסות את שערה. כמדי בוקר היא התעוררה עם שחר כדי להספיק לעזור לליפז לפני שהיא יוצאת אל עבודתה בבית הטווייה.

"איך את מרגישה?" שאלה אותה וכרעה מולה. "אולי תשני עוד קצת? אדבר עם המשגיח על מחלקות המים ואומר לו שאינך מגיעה היום." היא החליקה את שערה החום הגלי שהתפרע בזמן שנתה הטרודה. "הוא בטח שמע כמו כולם על מה שקרה אתמול בערב."

אסנת הנהנה. היא הייתה מותשת אחרי שהתהפכה במשך הלילה על משכבה וגם פחדה לחזור כל כך מהר אל השדות, אפילו שזה יהיה לאור היום וכשהמקום מלא בקוצרים, במשגיחים ובשומרים של אילון.

"חזרי לישון," הפצירה בה אימה. "ליפז כאן, והיא תהיה איתך כל היום, עד שאשוב." חיוכה היפה חשף זוג גומות חן בלחייה. "אלא אם כן את רעבה. אתמול לא אכלת דבר כשהגעתם. תרצי שאביא לך מהלחם שאפתה ליפז?"

"אני לא רעבה."

בטנה התהפכה בשל מאורעות אמש, והיא חששה שאם תכניס דבר מה לפיה, קיבתה לא תוכל לשאת אותו. הדבר היחיד שהייתה מסוגלת לעשות אמש היה להתרחץ בזריזות ולהסיר מגופה את זיעת הפחד שהתווספה לזיעת יום העבודה בשדה ולשטוף מעליה את כתמי העפר שדבקו בה, כשהשתוחחה על האדמה בין העצים.

אסנת נשכבה חזרה על המחצלת.

"אחזור היום מבית הטווייה מוקדם מהרגיל ואכין לך את הלביבות שאת אוהבת."

אסנת חייכה אסירת תודה. אימה תמיד ידעה מה לומר לה כדי לעודד את רוחה. היא עקבה אחריה בעיניה כשהגיפה את תריס החלון שמעל לראשה וכשחצתה את החדר כדי לסגור מעט את תריסי החלון שפנה אל חצר הבית. חשיכה מבורכת השתררה סביבה, וקולות ההתארגנות השקטים של בני משפחת הניתאי לקראת יום עבודה נוסף בשדות התעמעמו מעבר לתריסים הסגורים.

עתליה יצאה אל החצר הפנימית וסגרה חרש אחריה את הדלת. העז שהייתה קשורה לכלונסאות עץ בירכתי החצר לעסה תבן שהיה פזור על האדמה, מספר אפרוחי שכווים2 קיפצו מתוך הלול והתרוצצו סביב לאמרת שמלתה הארוכה. יאיר, אמציה ועוז עמדו תחת סככת הקש, שהצלה על רוב החצר, רצועות העור של האות3 מלופפות על שריר זרועם והטופפות כרוכות סביב ראשם. יאיר פרש את שתי כפות ידיו כלפי השמיים ומלמל מילות שבח והודיה לאלוהי ישראל, מודה מעומק ליבו על הצלתם של אמציה ואסנת ממתקפת הפלישתים. הוא הודה על קורת הגג שהעניק האל ברוב חסדו למשפחתו, על המזון שהביא לפיהם ועל הפרנסה הטובה שנתן להם. בין הבקשות ששטח לפניו הייתה גם תחינה שהריונה של ליפז יהיה קל ושהלידה תהיה במועדה.

ליפז ישבה על שרפרף בקרבת תנור החרס הלוהט ורידדה בין ידיה המשומנות כדור בצק. שני לחמים שיצאו ממנו זה מכבר הצטננו על מגש עץ לידה. היא רכנה במאמץ והניחה במהירות את הבצק המרודד על גבי המשטח הלוהט שבתחתית התנור. עתליה ברכה אותה בברכת בוקר טוב שקטה כדי לא להפריע את תפילתם של יאיר והבנים והתיישבה לצידה. היא טבלה את אצבעותיה בשמן זית, קרצה מעיסת הבצק כדור, מתחה אותו לצדדים בעדינות ושיטחה אותו.

"תודה לאל שהם שבו בשלום." מבטה הדואג של ליפז נח על אמציה. הוא סיים להתפלל והכניס את האות והטוטפות אל נרתיק בד. "מה שלום אסנת?" התעניינה. "שנתו של אמציה הייתה טרודה."

"גם של אסנת," השיבה לה עתליה והניחה בתנועה זריזה את עיגול הבצק לצד הלחם שנאפה בתנור. "השארתי אותה לישון, לאגור כוחות. אמציה הולך לשדות?"

"הוא לא רוצה שנפסיד את השכר המגיע לנו על עבודתו. לא הצלחנו לשכנעו להישאר לנוח." היא העבירה לעתליה את הבצק שסיימה לרדד.

"ה' ישמור אותו." עתליה הציצה אל פנים התנור והניחה את הבצק במקום פנוי.

"אמן. גם את אסנת."

קול בכי שנשמע מעבר לדלת חדרם של בני משפחת הניתאי אילץ את ליפז לקום. עתליה סייעה לה להתייצב. ליפז ספגה את ידיה המשומנות במטלית בד ונכנסה לטפל בארנון שהתעורר.

הלחם בתנור השחים ותפח. עתליה לקחה מחתת עץ וגרפה אותו אל פתח התנור. היא לקחה מטלית בד, הרימה אותו בעזרתה והניחה על הלחמים המוכנים. היא נופפה בידה לגרש את אפרוחי השכווים שהגיעו לנקר בהם. עוז, שסיים את התפילה, הגיע לעזור לה להרחיק אותם. הוא לקח לחם יבש שנותר מיום האתמול, הרטיב אותו במעט מים מכד שניצב בחצר ופיזר אותו ליד הלול. האפרוחים מיהרו אל הפירורים.

ליפז יצאה מהחדר, ועל מותנה ארנון, ראשו נח על כתפה ועיניו מצועפות משינה. בידה הפנויה אחזה בשקיקי האוכל. עתליה הכניסה לכל אחד מהם חצי כיכר לחם. נעמה, שהייתה צעירה מאסנת בשנה, יצאה בעקבות אימה עם קערת דבלים. היא הפרידה את התאנים המיובשות וחילקה אותן בין שלושת השקיקים. יאיר, עוז ואמציה ניגשו לקחת את הצידה שהוכנה להם.

"שמור על עצמך." ליפז ליטפה את ראשו הכהה של אמציה.

עתליה ראתה את העייפות בעיני הנער. היא גידלה אותו מאז שהיה ילד קטן ודאגה לשלומו כמו היה בנה.

"ה' ישמור אתכם בצאתכם ובשובכם," אמרה להם.

יאיר תלה את רצועת שקיק האוכל באלכסון על חזהו, וכך עשו גם בניו. הם יצאו אל הרחבה בחזית הבית.

אסנת בהתה בתקרת החדר המוצל והתקשתה להירדם. מעבר לדלת, בחצר הבית, נדמו הקולות. יאיר והבנים יצאו לשדה, אימה בטח כבר יצאה לבית הטווייה שבבית אילון, ולפי השקט שהשתרר בחוץ, גם ליפז שבה לנוח בחדרה עם נעמה וארנון, עד שהן תתחלנה בהכנת ארוחת הצוהריים ובניקיונות. אסנת התהפכה על צידה ועצמה את עיניה. היא שינתה תנוחה ונשכבה על בטנה, וכעבור רגע נשכבה על גבה, אבל השינה סירבה להגיע. לבסוף, היא קמה וניגשה לפתוח את התריסים, רחצה את ידיה ואת פניה בקערת הרחצה שהייתה בחדר והתנגבה בזריזות. היא קלעה את שערה לצמה עבותה ולקחה מארגז אחסון גדול צעיף נקי לכסות את ראשה. היא הרימה מהרצפה את ערמת הבגדים שלבשה אתמול, הניחה אותה בסלסילת קש ויצאה עימה לחצר. דלת הבית החיצונית נפתחה בסערה, ועוז נכנס פנימה.

"איפה אימא שלי?" שאל בבהילות.

ליבה של אסנת עצר מלכת. האם יש פשיטה נוספת של פלישתים ועוז נשלח להזהיר אותן?

"מה קרה?"

"אבא ואמציה נלקחו לבית שעל הגבעה, לאילון." הוא חצה את החצר לכיוון חדר המגורים המשפחתי.

"נלקחו?" היא הניחה את הסלסילה על הרצפה.

האם עירא מימש את איומו בסופו של דבר והתלונן על אמציה? האם הם נלקחו לשם כדי להישפט בפני אדון הנחלה על שאמציה העז להתנגד לראש השומרים שלו? או שמא כעס אילון שהיא והוא נשארו בשדות לאחר השקיעה?

"אימא!"

עוז פתח את הדלת אל חדר רחב ידיים, ואסנת נכנסה אחריו.

קרני שמש של בוקר האירו מבעד לתריסי החלונות הפתוחים בחדר המגורים וחשפו את מדפי המזווה, את שקי האוכל ואת סירי החרס על רצפת האדמה החשופה, את המחצלות שכיסו אותה ואת שולחן העבודה העמוס בכלי אוכל משומשים. נעמה שהניחה שמיכות בערמה, נתנה בשניים מבט תמה.

"עוז, קרה משהו?" ליפז הגיחה מאחורי וילון פתוח למחצה, ששימש כחיץ בין מיטת הוריו לבין החדר. "מדוע אינך בשדה?"

ארנון, אחיהם הפעוט, דידה בצעדים מגושמים בעקבותיה.

"עבדנו בשדות. פתאום הגיע שליח מבית אילון וביקש מאבא ומאמציה לבוא איתו."

ליפז קרבה אליו, וקמט של דאגה בין גבותיה. "הוא הסביר מה הסיבה לכך?"

"לא. אחרי זמן מה, כשהם לא חזרו לשדה, התחלתי לדאוג. ביקשתי מהמשגיח לשחרר אותי להגיע הנה, לספר לך."

"טוב עשית."

"אימא," נעמה הצטרפה אליהם. "למה קראו להם לשם?"

אסנת לא ידעה אם יאיר הספיק לספר אתמול לליפז עם כל המהומה שפרצה בעקבות הפשיטה על השדות, על התקרית שהייתה לאמציה עם עירא ועל העונש שקיבל. היא התפללה בליבה שאילון יגלה רחמים כלפי השניים ולא יסלק אותם מהעבודה בשדות. היא גם קיוותה שהשהות שלה ושל אמציה שם לאחר השקיעה, לא הייתה הסיבה שזימנו אותם אל הבית שעל הגבעה. היא לא רצתה להיות זו שבגלל העיכוב שלה במעיין תופסק עבודתם ופרנסתם תיפגע.

"אני לא יודעת מה הסיבה, אבל אתפלל עבורם."

ליפז רכנה להרים את ארנון אל מותנה ויצאה אל החצר ומשם אל הרחבה שבקדמת הבית. הילדים פסעו אחריה, וכולם נשאו מבטיהם אל הגבעה הסמוכה לעיר ואל הבית המרשים בפסגתה.

שעות ארוכות של מתח חלפו על בני הבית. עוז חזר לעבוד בשדה, ליפז התעסקה בטיפול בארנון ובהכנות לארוחת הצוהריים, ואילו אסנת ונעמה טיפלו בכביסה ובחיות המשק. ליפז יצאה מדי פעם מהבית והשקיפה אל בית אילון בתקווה לראות את יאיר ואת אמציה שבים אל העיר.

אסנת ונעמה שאבו מים מהבור שהיה בין בתי השכונה, הובילו אותם בכדים שנשאו על ראשן והרתיחו חלק מהמים בקדרה מעל כירת האבנים שבחצר. נעמה יצאה מחדר המגורים הגדול עם סלסילת קש עמוסה בסדינים ובבגדיו של אמציה שהוכתמו בדם. מראה הדם הזכיר לאסנת את אירועי אמש.

"אימא ביקשה שתיכנסי לאכול," אמרה לה. "לא הכנסת דבר לפיך הבוקר."

הכביסה המוכתמת בדם כיווצה את בטנה של אסנת, וגם החרדה מפני מה שציפה לאמציה בבית אילון.

"אני לא רעבה."

היא טבלה את אצבעה במים שבגיגית כדי לבדוק את חומם, הם לא היו חמים דיים. היא הוסיפה עוד מהמים הרותחים באמצעות ספל ולאחר מכן הטילה לתוכם פיסות משורש צמח הבוּרית.

"לפחות תשתי. את חייבת לשתות."

"אשרה את הבגדים במים ואשתה."

נעמה הניחה את סלסילת הבגדים המלוכלכים על האדמה ליד אסנת והלכה לחפש גיגית נוספת. כאשר שבה, מילאה אותה במים ששאבו מהבור והוסיפה להם את המים הרותחים. בינתיים השרתה אסנת את בגדיה ושפשפה אותם זה בזה, עד שהבורית הקציפה לבועות של סבון. נעמה הפרידה בין ערמת הסדינים הבהירים ובין הבגדים. אסנת לא הייתה מסוגלת לגעת בהם. היא ביקשה מנעמה לטפל בבגדי אמציה ואספה את הסדינים לחיקה. היא טבלה אותם בגיגית. נעמה עיקמה את אפה על כך שהמטלה נפלה בחלקה, אך לא עוררה בעיות. הכביסה העסיקה את ידי אסנת, אבל לא את מחשבותיה, והדאגה לאמציה המשיכה לנקר בה.

הבנות תלו את הסדינים הלחים על חבלים שנמתחו לרוחב החצר, כשדלת הבית נפתחה, ואמציה פסע פנימה. הן עזבו את הכביסה מייד וניגשו אליו.

"איפה היית עד עכשיו?" שאלה אותו אסנת וניסתה לאתר בפניו סימן כלשהו שיעיד על קורותיו.

"דאגנו לך," הוסיפה נעמה.

"אבא שלח אותי לדבר עם אימא. אסביר הכול." ארשת פניו הייתה רצינית.

נעמה רצה אל הבית לקרוא לליפז, בעוד שהוא ואסנת המתינו בצל סככת הקש.

"קראו לך בגלל מה שקרה עם עירא והגדי?" שאלה אותו.

"לא." הוא הציץ בחוסר סבלנות בפתח חדר המגורים.

"כעסו עלינו בגלל מה שקרה אתמול, על שנשארנו לאחר השקיעה?"

"לא."

"ספר לי מה היה," ביקשה.

"תכף אספר לכולכם."

הוא פסע אל עבר הכניסה לחדר המגורים, כשליפז יצאה משם בחופזה עם ארנון בין זרועותיה. הפעוט החזיק תפוח מקולף בין שתי ידיו, תקע בו את שיניו ומצץ את עסיסו, רוק הצטבר סביב פיו ועל סנטרו.

"הייתם בבית אילון עד עכשיו? היכן אביך?" מבטה נדד אל דלת הבית.

"אבא בשדות," השיב. "כשעוז סיפר שדאגתם לנו, אבא שלח אותי להסביר מה קרה. עליי לשוב לשם במהירות."

הן המתינו קשובות לדבריו בפנים מתוחות.

"אילון שמע על המתקפה של הפלישתים בשדות ורצה לדבר איתי."

"מדוע?" שאלה ליפז.

"הוא בטח רצה לשמוע איך אמציה הציל את השדות ואת השומרים," הסיקה אסנת.

"האם זה נכון, אמציה?" שאלה אותו אימו.

חיוך קל הופיע על פיו. "היא מגזימה."

"אני לא מגזימה," התעקשה אסנת. "הוא הציל את כולם, אפילו אביר הגיבורים של אילון סיפר לכם אתמול. אמציה הרג פלישתי!"

שאיפה חדה מכיוון נעמה ביטא את הפחד שקינן בכולם. ליפז כרכה זרוע אחת סביב כתפה כדי להרגיעה.

"באמת הרגת פלישתי? בגלל זה היית מכוסה בדם?"

"כן, אימא. עזרתי לשומרים."

"ירחם ה'... אם כן, אילון רק רצה לשמוע מפיך מה אירע?"

"הוא רצה לומר תודה על כך שהתערבתי בזמן וגם הייתה לו הצעה עבורי."

"הצעה?" היא הניחה את ארנון על הרצפה והפעוט צעד אל עבר אחת מגיגיות המים. היא סימנה לנעמה להשגיח שהוא לא יתקרב אליהן.

"הוא הציע שאחיה בביתו והוא ידאג למחייתי, עד שיום אחד אעבוד אצלו."

"אבל אתה כבר עובד אצלו בשדות. הוא הציע לך להיות משרת או לשמש בתפקיד אחר בבית?"

"לא, לא להיות משרת ולא עובד בביתו. אדון אדורם יאמן אותי להיות שומר יחד עם בני השומרים, וכשאסיים את תקופת החניכה ואם לא אכשל, אהיה חלק מהשומרים של אילון."

"שומר?" האופן שבו התכווצו גבותיה בישר שהיא לא קיבלה את ההסבר בשוויון נפש. "ומה אביך השיב?"

"אבא ביקש בשבילי זמן לחשוב על הצעתו."

"אתה רוצה להיות שומר אצל אילון? לא הצלחת לישון כל הלילה אחרי מה שקרה, ועכשיו לחיות את חייך על החרב... לא הייתי רוצה בזה בשבילך."

אמציה משך בכתפיו. "עוד לא החלטתי. אילון נתן לנו שלושה ימים לחשוב על ההצעה שלו. אני חייב לחזור לשדות."

"לך לשלום." פניה היו מוטרדות.

אמציה חלף על פני ארנון והחליק יד על בלורית שערו. הפעוט צחקק. אסנת יצאה אחריו. צעדי אמציה היו מהירים, הוא נכנס אל תוך סמטה.

"אתה באמת תלך לגור אצל אילון?" שאלה כשהצליחה להשיג אותו בין הבתים.

"אני לא יודע."

"הם ילמדו אותך להשתמש בחרב? להילחם?"

"זה מה שאדון אדורם הציע בשיחה עם אילון."

"אבל זה מסוכן! אתה בסך הכול ילד."

אמציה נעצר במקומו. "אני לא ילד! ואל תתערבי. לא מספיק שאת נדבקת אליי כמו זנב, את גם מדברת בשמי ומסבכת את המצב. לא היית צריכה לספר לאדורם על מה שעשיתי בשדות אתמול. כמעט נענשנו מפני שנשארנו שם אחרי שכולם הלכו. ולא היית צריכה לפתוח את הפה שלך עכשיו. לא רציתי להדאיג את אימא שלי או שנעמה תיבהל. למה היית צריכה לדבר במקומי?"

"בסך הכול סיפרתי את האמת," השיבה אסנת בנימה נעלבת.

"זאת האמת שלי, תני לי לספר אותה."

"אבל לא סיפרת."

"לא ביקשתי שתתערבי בעניינים שלי."

"בסדר," היא השלימה עם רצונו. "לא אתערב, אבל אתה באמת רוצה להיות שומר? להרוג אנשים, להיפצע חס וחלילה, למות?"

"מה שאני רוצה או לא רוצה, אינו עניינך." הוא עזב בצעדים רגוזים.

אסנת המשיכה לעמוד במקומה וחשבה על מה שאמר בזמן שהמרחק ביניהם גדל, היא נעצבה על שכעס עליה. כוונותיה לא היו רעות. היא העריצה אותו. הוא היה גיבור בעיניה. היא רצתה שכולם ישמעו על גבורתו. אמציה הצניע את חלקו בניצחון, והיה ראוי ליותר הכרה וכבוד. אסנת לא שמחה על ההצעה שקיבל מאילון. היא חששה לחייו והעדיפה שהוא יהיה איכר עובד אדמה כמו אביו, שיחיה חיים שלווים ולא חיי סכנה. היא קיוותה בכל מאודה שהוא יסרב להצעה.