מרגל בסלון

פרולוג

"אתה יודע, בשנים האחרונות, התחלתי, ממש, לראיין את אבא שלי ולרשום מפיו סיפורים מראשית שנותיה של המדינה ואף מהשנים שקדמו לה, ואני רוצה לומר לך, שלאחרונה, עשיתי סדר במגרות ואספתי דפים רבים שמילאתי בזמנו בכתב מבולגן. אחרי שהתחלתי לקרוא מעט מאותם דפים, נדהמתי. יש שם אוצרות ממש." אמר לי שרגא.

"אוצרות מסוג כזה, אפשרו לי לכתוב את ספרי הראשון, סיפור משפחתי מתחילת המאה הקודמת. בבית הורי דיברו על אירועים שהתרחשו במשפחה לפני השואה, במהלכה ואחריה. אהבתי לשמוע את הסיפורים ולדמיין את המקומות. הקשבתי להם, והם נחרתו בראשי," אמרתי אני.

דברים אלה החלפנו בינינו, שרגא ואני, באחד מערבי השבת בהם נוהגת החבורה שלנו להתכנס, לשיר, לפטפט, לאכול ולשמוע הרצאה מאלפת. ישבנו לעשן סיגריה בפינה מרוחקת של הגינה. לגמנו מספלי הקפה שלפנינו והפרחנו טבעות עשן לחלל המבושם מפרחי היסמין שפרחו בשולי הגינה. השיחה נסבה על גידול הורים ועל הצער מהשקיעה.

"אתה זוכר, שרגא, את אותו ספר ראשון שכתבתי, מיד בצאתי לגמלאות?" חזרתי לנושא שאהבתי.

"זוכר, בוודאי זוכר! הרי ביקשת ממני לקרוא אותו עוד לפני העריכה. אתה חששת מהאופן שהכתיבה הבתולית שלך תתקבל על ידי הקוראים. אני התלהבתי. בסופו של דבר, כמוני התלהבו אחרים בארץ וגם בעולם. ומאותו יום אכן הפכת לסופר!" סיים את דבריו במחמאה מחויכת. שרגא ידע איך ללטף אגו רופס, ובאותה שיחה, עשה זאת שוב, בחן ובאמינות.

"תודה, ידידי, אבל אני רוצה לומר לך שגם מה שאתה העלית על הכתב מתוך הסיפורים של אביך, יכול לשמש חומר רקע מעולה לכתיבת רומן. ההורים שלנו הרי נגעו בהיסטוריה העולמית והיהודית, לפעמים בשתי ידיים, לפעמים בהיסח הדעת..."

"מה אתה אומר?!" הרהר ידידי בקול. ראיתי את עיניו בוהות אל הירח המסתתר מאחורי עב ותיארתי לעצמי שגלגלי מוחו החד מעבדים כבר את האפשרות החדשה הזו, ובוחנים את הסיפורים שהצטברו שם.

"יש לי זיכרונות מאבא שלי שעד היום אין לי דרך להסביר אותם." הוסיף שרגא כשמבטו בוהה ומשוטט בין חזיונות ילדות ישנים.

לפתע הפכו אותם זיכרונות למילים בפיו של שרגא, "אבא שלי, נעלם פעם לכמה שבועות ולא ידענו מה איתו. פנינו למשטרה, ואז... פתאום חזר והסביר שהייתה לו עבודה רבה בשטחי מריבה בגבול ולא היו שם טלפונים. מפעם לפעם נהג לטוס אל מחוץ למדינה למספר ימים. לדבריו, נועדו נסיעות אלה לצורך קניית חלפים לבאגר. היו מגיעים אלינו הביתה אנשים זרים, לעתים גם כשאבא לא היה בבית. הם היו מחכים לו, ואחר כך היו נכנסים יחד איתו לחדר, סוגרים את הדלת מאחוריהם ומדברים. לעתים היה אבא נכנס איתם לרכבם והם היו נוסעים לכמה שעות. הייתה תקופה שגרנו בטבריה. עברנו לשם כי אבא אמר שהוא עובד בפרויקט המוביל הארצי. גרנו ברחוב הארטגלס, ליד מרכז האו"ם שבטבריה, ואבא היה מבקר שם מדי פעם.

אני זוכר שפעם טיילנו בשטח ושקענו עם הג'יפ בפרדס. האופניים שלי היו על גג הג'יפ. אבא שלח אותי לכתובת מסוימת עם פתק. כאשר חזרתי, ראיתי רכב עם מספר לבן של שגרירות, אני לא זוכר איזה, והוא שחילץ את הג'יפ. אבא והאנשים דיברו אנגלית..."

שרגא הפסיק לבהות בעננים, שם, כנראה, ראה את החזיונות. הוא חזר וריכז בי את מבטו. ואז הטיל את החכה שלו ודג את לבי. "אם הייתי צריך להשתפך, הייתי אומר שאין רגעים רבים בין אב קשיש לבין בנו המבוגר, שהוא כבר סב בעצמו, שבהם נפתחים חרצובות הנשמה והלשון גם יחד, וסיפורים מיתולוגיים מחליפים בעלות מהדור שחווה אותם אל הדור ששומע אותם. בין אבי לביני היו רגעים כאלה. נצרתי אותם וכתבתי כל מה שזכרתי. את הדפים שמרתי במגירה מיוחדת."

ואז רכן שרגא אלי ולחש באוזני את המלים הבאות: "את רוב הסיפורים של אבא כתבתי בעודי שומע אותו מספר אותם במהלך המפגשים המשפחתיים. תאר לך כמה מופתע ונפעם הייתי כאשר הבנתי מהסיפורים ששמעתי, שאבא שלי היה מרגל!"

שרגא חזר ונשען לאחור על הכיסא. הביט בי במבט מלא חשיבות, בהבעה של, נו - מה - אתה - אומר - על - עלילה - כזו - לרומן???

בן דוד מסתורי

עצמתי לרגע את עיני ושוב ראיתי אותו. אותו חיוך אכזרי חסר כמה שיניים, המקשט את פניו, שלא הצליח לרכך את תחושת הקור המתקבלת מהתבוננות בו. אני חוזר ורואה אותו מידי פעם כשאני עוצם את עיני לקראת איזה רגע מרגש, מגיח מאחורי ערימת גרוטאות בסמטה אפילה באזור המוסכים ברחוב סלמה בדרום תל־אביב. שמאלו מלופפת סביב צווארה של אישה צעירה, כף ידו הגדולה חוסמת את פיה. רק עיניה הפעורות בבעתה מספרות את תחושתה. בימינו אוחז תער בוהק, מעביר אותו באיטיות על הצוואר הענוג הכלוא בין זרועותיו, משאיר קו דק אדום בעקבות התנועה שלו.

"די! די!" צעקתי באלם קול. פקחתי את עיני כדי להימלט מהחלום בהקיץ שרדף אותי. בעשרים השנים האחרונות נחשפתי למראות שמעולם לא הייתי מנחש שאני עתיד לחיות בתוכן. אבל הנה, ציפיות לחוד ומציאות לחוד.

חודש אפריל שנת 1991, קרני השמש זורחות בזוהר אביבי על כחמש מאות מבני משפחתי המכונסים זו הפעם הראשונה, יחד בפארק הירקון, בכיכר דשא מבודדת משופעת בכיסאות מתקפלים ומתקני פיקניק. זו הייתה יוזמה של ילדי - מפגש חגיגי של כל בני המשפחה על פלגיה השונים. מאוד התרגשתי מהרעיון כאשר הם פרשו אותו בפני, אבל הטלתי ספק ביכולתם להביא את מאות האנשים להיפרד משגרת יומם ולהקדיש יום שלם רק כדי לשמוע סיפורים מן העבר, שיספרו זקני השבט, ביניהם אני, כמובן. והופתעתי. מה זאת אומרת הופתעתי? הייתי המום משפעת האנשים שזרמה לאותה פינה ירוקה בפארק.

"כעת תורך אבא," לחש בני באזני. צמרמורת חלפה בגופי. רגיל הייתי לפגוש באנשים אלה ואחרים מבני המשפחה בחתונות, ולהבדיל בהלוויות, אך ים הראשים שממולי, מוכרים יותר ומוכרים פחות, הסב לי התרגשות רבה.

ניגשתי לשולחן המנחים, ציפה לי שם כיסא ומולו על השולחן ניצב מיקרופון.

לא התיישבתי, נטלתי את המיקרופון בידי, כחכחתי מעט בגרוני ופניתי לקהל שהסב מולי: "משפחה יקרה," נפלטה הפתיחה הרועדת מגרוני. "אנחנו נפגשים כאן לראשונה במתכונת זו בזכותם של שרגא ויונתן בני, ואליק בנו של אהרון אחי."

מלבד בכיו של פעוט בודד לא נשמע קול. פני כולם מופנות היו אלי. התעודדתי מעט והמשכתי: "על הלוח מימין מוצגת בפניכם מצגת הסוקרת כרונולוגית ושמית את תולדות משפחתנו משנת 1615. אני מקווה שעיינתם גם בששת הגיליונות המתארים את עץ המשפחה. בני רצו להסב לי קורת רוח והכינו אותה מבעוד מועד לכבוד המפגש הזה. אבל אני משתוקק לחלוק עימכם סיפור עלום. פרשייה שחייתי בתוכה במשך עשרות שנים.

היום כשאני בן שישים ושבע, אני חושב שבשל הזמן לחשוף אותה בפניכם."

הרחשים והשיחות הקטנות שנשמעו בתחילת דברי, נעלמו לחלוטין ודומיה מתוחה שררה בקרב הקהל הפרוש בתנוחות שונות של ישיבה לפני.

ידעתי שמה שאני עומד לחלוק עם מאזיני, יהיה קשה לשמיעה לבני הארץ הזאת. די חששתי מתגובתם של בני משפחתי המורחבת. נשאתי את עיני אל האנשים, אזרתי אומץ והתחלתי לגלגל באוזניהם את סיפורי:

"בשנת 1950 התקבלתי לעבודה בחברת החשמל. אהרון ומשה אחי שכבר עבדו שם, דיברו בזכותי, וכך מצאתי עצמי עובד מן המניין בתחנת החשמל רידינג תל אביב. אהרון שימש שם כנהג ומשה ניהל את המוסך.

לא הייתי מודע אז לכך שהייתה עוד יד נעלמה שבחשה מאחורי הקלעים, כדי להביא לכך שאקבל את תפקיד מנהל המחסן הראשי, תפקיד נחשק לכל הדעות.

בין לילה הפכתי להיות הגורם האחראי לאספקת כל חלק או אביזר שנדרשו לעבודות שהתבצעו בתחנה. בלעדי לא ניתן היה להשלים שום עבודה במתחם רידינג."

עצרתי לרגע את שטף דיבורי, מתבונן, קצת מופתע בקהל היושב, מרוכז כולו ודמום. אבל לא נתתי למעמד המעודד לסחרר את ראשי בדימויי 'דמוסטנס' הנואם האגדי, והמשכתי:

"באותה תקופה שמרתי על קשר הדוק עם בן דודי, מאייר גרוטמן. מאייר עיברת את שם משפחתו לנחושתן. הוא ורעיה אשתו היו חברי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, ושם נהגו לעברת את השמות.

כל מקורביו הכירו את סיפור חייו המיוחד. הוא היה הבכור מבין שמונה עשר ילדיהם של נחום ושרה גרוטמן ממוסקבה, והיחיד שהגיע לישראל.

מאייר ורעיה הביאו לעולם שני בנים - אורי ורמי. במהלך מבצע 'דני' בשנת 1948, שעט אורי בראש כוח קומנדו של גדוד 89 בפיקודו של משה דיין, הוא נורה ונהרג מקליע בודד של צלף ערבי שהתמקם בצריח המסגד, בכניסה לרמלה.

רמי, אחיו הצעיר, נפטר שש שנים מאוחר יותר בהיותו רק בן שבע עשרה, לאחר שנחש הכיש אותו במטע של קיבוץ יראון, שם סייע בקטיף.

בעקבות נפילתו של אורי בקרב, ניתן במשפחתנו השם 'אורי' לכל מי שנולד לו בן, בשנים שאחר כך. גם אני וציפקה רעייתי רצינו לקרוא כך לשרגא שנולד ב- 1950, אך אהרון גבירצמן - חותני ביקש להנציח את אביו שרגא שמת בשואה.

בהיותי פעיל כמדריך בתנועת 'הבחרות הסוציאליסטית' - תנועת נוער שנועדה לגדל מנהיגים צעירים למפלגת פועלי ארץ ישראל - היא מפא"י דאז - הייתי מתייצב מידי ערב חמישי בקן התנועה, ברחוב ארלוזורוב פינת אדם הכהן בתל אביב. פעילים מכל קצוות הארץ היו עוברים בימי חמישי דרך הקן, ותמיד הייתי מצליח לעלות על אחד הרכבים הנוסע צפונה ועוצר בדרכו באשדות יעקב. כך יצא לי להתראות עם מאייר נחושתן כמעט מידי שבוע.

באופן טבעי, נוצרה במשך הזמן קירבה חזקה בינינו. אין ספק שרכשתי את אמונו, ומאייר פתח בפני את סגור לבו ושיתף אותי בסיפורים אינטימיים מהחיים בקיבוץ ולפעמים מימי נערותו במוסקבה.

ערב אחד, כאשר ישבנו כהרגלנו על ספסל באחת המדשאות שבמשק, חלק עמי מאייר וידוי שגם היום אני נרעד כשאני נזכר בו.

"אני רוצה לספר לך סוד מעברי," דיבר אלי מאייר בקול נמוך ודרמטי. "תאר לעצמך...אני... מרגל. קודם עסקתי בכך עבור מדינה אחרת. אבל היום, גם מדינת ישראל נהנית משירותי." אמר ונאלם, ממתין לבחון את תגובתי. בלעתי את רוקי ונותרתי בוהה בו אילם ממילים שרק רבצו במוחי כשאלות אך סרבו לצאת.

עצרתי לרגע סוקר את הקהל ואת תגובותיו. שקט מתוח שרר בקרב האנשים שישבו מולי בין העצים. נדמה היה שגם שאר המבלים בפארק עצרו את נשימתם, ממתינים להמשך. שתיתי מעט מבקבוק המים שלפני והמשכתי:

"כמה שבועות אחרי אותו וידוי דרמטי של בן דודי מאייר נחושתן, קיבלתי בוקר אחד הוראה מוזרה למדי במקום העבודה שלי. ניגש אלי אחד המנהלים הממונים עלי, רכן לעברי, מקפיד שפיו יהיה קרוב לאוזני, ואמר: "תשמע מאיר, תעשה בדיוק מה שאומר לך עכשיו, אל תשאל שאלות ודווח לי פעם אחת, בשקט, על גמר ביצוע. בשעה הקרובה תגיע אל המחסן שלך משאית. בזמן שיפרקו מארגז המטען את הציוד, תיגש אתה לתא הנהג. הוא יהיה ריק. מתחת לכיסא הנוסע תמצא חבילה המכילה צינור בקוטר עשרה סנטימטר ובאורך ארבעים סנטימטר. וכן חבילה שמכילה פלסטלינה".

"עם מה?" שאלתי.

"נו, החומר שאתו משחקים ילדים, ואמרתי לך בלי שאלות" הוסיף גם נזיפה להסבר. "קח את שתי החבילות וטמון אותן בארגז שמיועד להישלח לאתר הדרומי של רידינג."

האתר הדרומי היה ידוע כמתקן סודי, שלמעט העובדים בו, לא ידע איש על הנעשה בו. גם אני לא ידעתי, אבל מידי פעם הייתי דואג למשלוחים שונים לאותו אתר.

ועם זאת, נשמעה לי ההוראה שקיבלתי, או הדרך שבה נמסרה לי, די מוזרה. אבל לא הקדשתי לעניין מחשבה נוספת. הייתי, כאמור, עובד מסור שניתן לסמוך עליו.

כמה ימים אחרי אותו מקרה, שודרה ההודעה הבאה במהדורות החדשות: "התפוצצות עזה ארעה באחד ממתקני רידינג של חברת החשמל. שני עובדים נהרגו ונזק כבד נגרם למתקן." הקשבתי לחדשות, מחשבות התרוצצו בפראות במוחי. התחלתי לחבר אחד ועוד אחד וחשתי גל קור מקפיא את עמוד שדרתי.

בהזדמנות הראשונה הפניתי למאייר שאלה נוקבת בנושא, מאייר השיב מבלי להביט בעיני, "מעכשיו, עשה לך מנהג, אף פעם אל תחקור בעניין שלא התבקשת לחקור בו, זו דרך מעולה להישאר בריא ושלם." בלעתי את סקרנותי וחששותיי והמשכתי הלאה.

אבל אותו אירוע היה רק הפתיח לסדרת אירועים שיצרו מהפכה בסגנון וקצב החיים שלי. זמן קצר מאוד אחרי אותה משימה מוזרה שקבלתי במקום העבודה שלי בחברת החשמל, הופיע פתאום בן דודי מאייר נחושתן, והתייצב מולי בתחנת רידינג במלוא תדמיתו המסתורית, שהפכה מסתורית מאוד מאז חלק עמי את סוד היותו מרגל.

הבטתי בו מופתע בעליל. במוחי חלפו המחשבות במהירות, מה הביא את מאייר לבקר אותי באמצע היום, במקום העבודה שלי? ואיך לעזאזל הצליח בכלל להיכנס לתוך המתקן המאובטח?

כהרגלו, בחר מאייר להסביר את עצמו באופן שרק הותיר אותי מבולבל ותוהה עוד יותר.

"יש לך דרישת שלום מהוריך" אמר לי משפט שנשמע לי כמו קוד סודי, צופן, או כמו תירוץ לאוזניהם של מאזינים מקריים לשיחה לנוכחותו המוזרה במחסן חברת החשמל ברידינג. "ביקרתי אותם ואף הבאתי להם שי" הוסיף.

בעוד אני בוהה בו ותר אחרי מילים לשאלות שברצוני לשאול, המשיך בן דודי לדבר בלי להשתהות, אבל עתה הנמיך את קולו. "תשמע, אני מבקש שלא תשאל אותי שאלות עכשיו, פשוט סמוך עלי ועשה כדברי. קח דף נייר ועט. מצא לך פינה וכתוב מכתב התפטרות קצר מעבודתך בחברת החשמל. נמק זאת בכך ששכרך כשכיר אינו מספק אותך ושבכוונתך לחפש עבודה אחרת, מתגמלת יותר. השאר את המכתב על שולחנך. טול את חפציך האישיים וחזור והצטרף אלי לכאן."

עד היום אני תוהה, מדוע תמיד נתתי במאייר אמון בלתי מסויג. אז נכון, סמכתי עליו, אבל לוותר כך, ללא סיבה, על מקום העבודה שלי??? ואני עוד נחשבתי בהסתדרות כלוחם למען מעמד השכירים. באותו רגע נדרש ממני הרבה יותר מרמת האמון שרכשתי למאיר. ועם כל זאת, עשיתי בדיוק כפי שביקש, התפטרתי מחברת החשמל.

מאייר הסיע אותי לנמל תל אביב בג'יפ וויליס ירוק. רק אחר כך תהיתי מאיפה יש לקיבוצניק ג'יפ. התיישבנו בקפה 'מונטנה' והוא הזמין עבורנו שתי מנות גלידה.

בעודי עסוק בליקוק העיסה הקרה והמתקתקה מתוך הצלוחית שלפני, שרטט באוזני את תכניתו לגבי המשך הקריירה שלי ואת אופן המעורבות שלו בה.

"תקשיב טוב, מאיר. אני הרי מכיר את ההכשרה שלך מהצבא כמפעיל ציוד מכאני כבד, לכן אני פועל בהתאם. הא לך חמשת אלפים דולר" אמר והושיט לי מעטפה חומה ומהודקת בגומייה, "סע למגרשי הרכב באזור. חפש שם מחפר." "מה!?" הגבתי בהפתעה.

"נו... 'באגר' משומש, איך שקוראים לזה בלע"ז. אחד כזה שיש לו מלפנים כף חפירה של שלושה קוב'. כאשר תמצא את הכלי המתאים, השתמש בכסף הזה ורכוש אותו. כשהכלי יהיה ברשותך, צור אתי קשר למספר הטלפון של הסדנה בקיבוץ. אני אתאם איתך את הובלת הכלי אל יעד מסוים בחולות תל ברוך.

עכשיו קח אותי לכיכר המושבות, משם אקח אוטובוס חזרה למשק. את הג'יפ הזה אני משאיר לשימושך."

נותרתי יושב המום כשהגלידה על הכפית שבידי נמסה ונוזלת על מכנסי. השאלות השונות שניקרו במוחי, נדמו כלהקת ציפורים העטה על מאגר זירעונים. מהיכן יש למאייר בן דודי חבר הקיבוץ אלפי דולרים לפזר? מה תפקידו של המחפר בעלילה? מאייר מרגל או משוגע? האם הוא אכן פועל בהוראת ארגון כלשהו שמנחה את מעשיו?

המחשבות התרוצצו בראשי בריצת אמוק ולא מצאתי את העוז בנפשי להעלות אותן אל פי כדי לשאול אותו.

מאייר לא הותיר לי שהות רבה מידי להתלבטות. הוא זירז אותי לסיים את הגלידה כדי שאסיע אותו לתחנת האוטובוס.

נהגתי בג'יפ, מתחבט בתהיות שלי. הוא ישב לידי שותק ומכונס בעצמו. בתום נסיעה של כעשרים דקות החניתי את הרכב ליד תחנת אוטובוס שמאייר כיוון אותי אליה. הוא ירד, מכתף תרמיל קטן שאף פעם לא נפרד ממנו על כתף ימינו, לחץ את ידי, התבונן עמוק לתוך עיני, הסתובב וניגש לספסל הנוסעים הממתינים, צופה לכיוון שממנו יגיע האוטובוס. מאותו רגע התעלם ממני ולא הייתי קיים יותר לגביו.

בן הדוד שאך עכשיו גרם לי לאבד את מקום עבודתי, מילא את כיסי בשטרות ירוקים, נתן לי ג'יפ במתנה, קנה לי גלידה לקינוח ונסע אתי ברחובות תל־אביב, נעלם באחת. נותרתי לשבת מאחורי ההגה, המום מרצף התהפוכות של השעה האחרונה.

אחרי שהבנתי שמאייר לא יפנה אלי יותר, הנעתי את הג'יפ ונסעתי לפרוור הדרומי של העיר חולון — אזור- שהייתה ידועה כמרכז למסחר בציוד מכאני כבד.

הסתובבתי בין המגרשים הפזורים לאורך הכביש המוביל לרמלה ולירושלים, ובדקתי את כל מיני הכלים שמתווכים וסוחרים הציעו לי, מחפש את המחפר המתאים שהונחיתי לרכוש."

רוח קלילה החלה לנשוב מטלטלת קלות את ענפי העצים בפארק, שבעונה זו היו כבר עמוסי עלים והשמיעו אוושה מרגיעה כשהתחככו זה בזה. בשני צידיו של השולחן שלידו ישבתי וסיפרתי את הסיפור לקהל, עמדו קבוצות מבוגרים וילדים שבחרו להקשיב בעמידה ובקרבת המקור.

גבר נאה וחסון התנתק מתוך הקהל שעמד בצד והקשיב. הוא היה מוכר לי כנראה מתוך הזדמנויות אקראיות בהן חלפנו אחד על פני השני בשנים האחרונות. הגבר לבש בגדים אפרפרים ולא בולטים לעין. גם הארשת על פניו שידרה ניתוק מהסביבה. הוא עבר לידי, לכאורה במקרה, אבל הצליח להשאיר על השולחן שלפני פתק מקופל. הוא המשיך ללכת, כמו חיפש את כלבו שנעלם.

פתחתי את קיפולי הפתק כדי לגלות בו את המשפט הבא כתוב באותיות שיד אוחזת בעט לחצה אותן אל תוך הנייר: "היזהר במה שאתה מספר!"

"רבותי," פניתי אל הקהל אחרי ההפסקה הקצרה שניצלתי ללגימת מים. "בהזדמנות הבאה שאני מקווה שתהיה לנו, אמשיך לחלוק עמכם חוויות מעלילות המשפחה. ועכשיו לחדשות המשפחתיות העדכניות ועיקרן תחילה."

נשמעו אמנם כמה קריאות אכזבה של בני השבט, אבל באופן כללי האנשים המשיכו להאזין בעניין לעדכונים שהכנתי מבעוד מועד. הכרזתי על נישואיהם הקרובים של כמה זוגות צעירים, על הלידות האחרונות ועל אלה הצפויות, ולמרבה הצער גם על פרידתם מעולם החיים של שניים מזקני השבט.

למעט הבשורות העצובות, זכו כל שאר ההודעות למחיאות כפיים וקריאות עידוד ושמחה. האווירה הייתה מלבבת והובילה בטבעיות לארוחת הצהריים שזמנה הגיע. אני את חלקי במפגש המשפחתי הראשון שאורגן, תרמתי. לדעתי, אפילו השארתי טעם של עוד.

הייתי מוכרח לברר מיהו אותו גבר מסתורי ומה משמעות הפתק המקופל שדחף לכיווני. האמת שנבהלתי ועצרתי את הסיפור על בן דודי עד לבירור. הייתי צריך להבין אם אני בסכנה אמיתית, למרות שכבר, לדעתי, חלה התיישנות על הסיפור הזה.

המפגשים השבטיים התקיימו מידי שנה. הם העשירו את הקשרים בין פלגי המשפחה והוסיפו מצע של מורשת עשירה שדישנה את חיינו. בשנת 1998 נפרדתי מרעייתי היקרה ציפורה. היא הלכה לעולמה, מותירה אותי להתמודד לבדי עם הבדידות. וזו אכן גבתה את מחירה. עם השנים עזבתי את הבית ברחוב מורשת 3 שבשיכון הצ'כים, שם בניתי עם ציפקה את הקן ובו גידלנו את שרגא, יהונתן וחני. עברתי להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. אחרי תקופה ארוכה של אבלות, שפר מזלי והכרתי את שריתה, חברה חדשה לחיים. חיי השתנו, התחלתי שוב לפרוח. רצתי בעקבות דמיוני ודמיונה של חברתי החדשה, ונראה היה שקיבלתי במתנה מנת עלומים נוספת.

המאה הקלנדרית התחלפה כבר מזמן, ואנו מנינו מועדים בשנות האלפיים.

בערב אחד, בתום אחד מהמפגשים המשפחתיים המרגשים בפארק הירקון, ישבתי עם בני בלובי של בנין הדיור המוגן ברמת אביב בו התגוררתי. שריתה, זוגתי, התנצלה ופרשה לישון. אני הייתי נפעם מדי מכדי להירדם. שמחתי שהבנים ניאותו לארח לי לחברה כדי לפרוק את ההתרגשות שחשתי טעון בה מתחילת המפגש. יהונתן הזמין כוסות תה וכעכים וחשבנו לנהל שיחת משוב לגבי התכנים שבמפגש שהתקיים באותו יום.

שרגא הניח את כוס התה שלו על השולחן ואמר לי: "אבא, אנחנו לא עייפים. אנחנו צמאים לשמוע עוד סיפורים, מאלה שחסכת מכלל האורחים, קדימה אל תתאפק,"

הבטתי בתוך עיניו.

"אתה מסכים עם דבריו?" שאלתי את יהונתן.

"בוודאי," ענה לי בתמציתיות כהרגלו.

"טוב, אמשיך לספר לכם באופן אישי," התרציתי בקלות "אתחיל בסקירונת פוליטית קצרה שתיתן לכם מסגרת ורקע למה שאני עומד לספר לכם." כחכחתי.

"בתחילת שנת 1870, החל המשטר הרוסי לסגת מקיום הרפורמות של אלכסנדר השני לטובת היהודים. בהמשך נרצח הצאר בידי אנשי מחתרת.

העיתונות האשימה את היהודים במעשה, מה שהביא, בעידוד השלטון לשלוש שנות פרעות ביהודים שכונו: 'סופות בנגב'.

שוב עלה פתרון הנדידה וההגירה בקרב הקהילה היהודית המודאגת. לראשונה החלו להיוולד תנועות ציוניות שהבינו את הצורך בטיפוח לאומיות יהודית ותרגמו זאת לחינוך לעלייה לארץ ישראל.

אחרי רצח אביו, הקים אלכסנדר השלישי ועדה לטיפול בנושא היהודי. זו החליטה שיש לתת ליהודים אמנציפציה, אתם יודעים, שוויון זכויות.

אבל ברוסיה כמו ברוסיה, התערבו גורמים קיצוניים בתהליך והשפיעו על הצאר לבחור תוכנית אחרת שכונתה, תוכנית 'שלושת החלקים'; על פיה יש להרוג שליש מהיהודים, שליש מהם יש לגרש מתחומי רוסיה ואת הנותרים יש להמיר לדת הנוצרית."

"אתם יודעים מה עשה הצאר במהלך ארבע עשרה שנות מלכותו?" בדקתי את ערנות מאזיני, לא המתנתי לתשובות והמשכתי:

"הצאר אכן יישם מדיניות זו. לאחר פרעות שביצע ההמון, הגיע 'הפוגרום הקר' של שנת 1882 שבו נחקקו 'חוקי מאי', לפיהם נאסר על יהודים להשתקע מחוץ לערים, נאסר עליהם השימוש בשטרי מכירה ומכירת נכסים מחוץ לערים, ונאסר עליהם לעסוק במסחר בימי ראשון ובחגים נוצריים. בגזירת ניקולאי השני - אחיו של הצאר שהתמחה בדיכוי היהודים, גורשו ממוסקבה בשנת 1891 כשלושים אלף יהודים.

באותה שנה התפרסם התרגום הרוסי לספר 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהמציא קנוניה רבנית. פרעות קישינב פרצו בשנת 1903. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו.

בעקבות שמועות שתבוסת רוסיה במלחמה נגד יפן התרחשה גם היא עקב תמיכת היהודים ביפן, התקיפו מגויסי חיל המילואים של הצבא הרוסי בשנת 1904, יישובים יהודיים בתחום המושב. היישוב היהודי באירופה היה מזועזע. חיים נחמן ביאליק הגיע לבקר, לנחם ולהתאבל עם ראשי הקהילה.

לאחר מהפכת 1905, נאלץ הצאר להעניק זכויות לעם. בעקבות מפלת אנשי הריאקציה במהפכה, התארגנו מתוכם כנופיות בנות מאה אנשים שכונו 'המאות השחורות'. מטרתן הייתה לבצע פוגרומים ביהודים. כך נפגעו כחמישים עיירות ומאות יהודים נהרגו. תאמרו לי, למדתם על פרשת בייליס?"

למראה הפנים הנעים שמאלה וימינה בהיסוס, שאלתי אותם בטרוניה:

"תגידו, מה מלמדים שם בבתי הספר? כל מה שחשוב שתדעו, אתם לא למדתם."

שלחתי אליהם את המבט החמור שלי וחזרתי לסיפור שלי.

"בייליס היה שמש בית כנסת שהעלילו עליו עלילת דם. הוא הואשם ברצח נער נוצרי ושימוש בדמו להכנת מצות. שפטו אותו ב-1912 . רוח ליברלית שטפה את רוסיה באותה עת, טובי עורכי הדין התגייסו לטובתו והצליחו לזכות אותו.

במהלך מהפכת 1917, נהרגו בפוגרומים בין 70,000 ל- 250,000 יהודים. הם נחשדו באהדתם לבולשביקים, ולכן טבח בהם צבאו הלבן של הצאר.

בהכללה, ניתן להגדיר את התקופה שבין השנים 1880-1939, כתקופת הפרעות בקהילות היהודיות בכל אירופה.

על רקע מאורעות אלה החלו לפרוח ברוסיה תנועות ציונות.

הם היו הבסיס האידיאולוגי לעליות הראשונות. הם התלכדו סביב רעיון ההתנתקות מהגולה והעלייה לארץ מתוך שאיפה לעצמאות לאומית. סופרים והוגי דעות יהודיים נשבו בחלום ההתעוררות הלאומית וכתבו מסות שהפכו לתורה החדשה של אותן תנועות.

בין אותם אישים שהפכו למאורות של הדרך להגשמה ציונית, היו כאלה שעליהם בוודאי למדתם:

דוד גורדון שנולד בשנת 1831 בווילנה, פרץ סמולנסקין, מראשוני הדוברים על תחייה לאומית, אליעזר בן־יהודה, יליד1858, שדגל ופעל למען החייאת הלשון עברית,

יהודה לייב פינסקר, מחבר ה'אוטו־אמנציפציה' שטען כי פילנתרופיה והשכלה אינן יכולות לרפא את העם, אלא, הפתרון הוא ריכוז לאומי־טריטוריאלי. האומה צריכה להשיג בכוחות עצמה את שוויון הזכויות.

קמו אז גם ארגונים כמו 'אליאנס', שתמך בהגירה של יהודים מרוסיה אבל לא דווקא לארץ ישראל, אלא, לאמריקה.

לעומתם קמו ברוסיה אגודות שעסקו בהסברה של רעיון הריבונות היהודית בארץ ישראל. כך גם נולדה תנועת 'חובבי ציון' בשנת 1884. ותנועת ‘המזרחי’, ביוזמתו של שמואל מוהליבר.

סטודנט יהודי בשם ישראל בלקינד, הוביל קבוצה של שלושים צעירים, להקים בשנת 1882 את אגודת ביל"ו למען עלייה לארץ ישראל וגאולת אדמתה. בטח נתקלתם בשם רחוב כזה.

לאט לאט, השתרשו באופן זה הרעיונות הציוניים בקרב הקהילות היהודיות.

ברחבי העולם בכלל וברוסיה בפרט החל באותה תקופה תהליך 'אקולטורציה' וחילון. המרכזים של החיים היהודיים — התנסו בתהליך הזה בצורה שאינה אחידה."

"מה משמעותו של המושג 'אקולטורציה'?" שאל יהונתן.

"אני משער שזה משהו כמו לתרבת מחדש" השבתי מהשרוול.