יש דברים שלא משתנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יש דברים שלא משתנים
הוספה למועדפים

יש דברים שלא משתנים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"החלטתי לא למות," אמרה לי אמא שלי. 
"הלוויה שלך דווקא הייתה יפה," אמרתי לאחר שתיקה. "מכובדת. 
גם היו הרבה אנשים." 
"זו לא סיבה למות," חרצה היא. "ובכל מקרה, כבר החלטתי."
"מה תגידי לכל האנשים שיודעים שאת מתה, ולכל מי שהיה בלוויה? 
חלק אפילו היו עצובים."
"אני לא חייבת הסבר לאף אחד."
לא עניתי. דיונים עם אמא שלי היו מאז ומעולם חסרי תוחלת.
 
מותה הבלתי צפוי של חביבה סאייג' ביום הולדתה גרר אחריו שרשרת אירועים שהפכו על פיהם את חיי הסובבים אותה. אבל, כפי שרומז שם הספר, יש דברים שלא משתנים.
הנר בת חנה הוא שם העט של המספרת. וזהו ספר הפרוזה הרביעי שלה. קדמו לו "כתם עיוור", "הצד השני של השמים" ויער החושך הגדול",  ושני ספרי שברירים (שירים קצרים בני ארבע שורות): 
"פרחי חורף שוטים" ו"שברירים".  הנר בת חנה פרסמה מאמרים וספרים אקדמאיים בשמה האמיתי. וכשפרשה מן האקדמיה החלה לנבוע הכתיבה הספרותית.  כיום היא מחלקת את זמנה בין עיסוקיה המקצועיים ובין הכתיבה.

פרק ראשון

יום רביעי

ישבנו שבעה בביתה של אחותי, גאיה. "עדיף כאן," הסבירה לי גאיה בהתנצלות. "הבית שלכן לא בנוי לכמויות של אנשים. ואת בטח לא."

לא התווכחתי.

אנחנו, גאיה ואיה. תאומות זהות.

"אייי, איה," אני צורחת. דני צובט אותי בכל הכוח.

"די!" אני מנסה להכות אותו.

"הם רוצים לדעת איך קוראים לך," הוא מיתמם, מצביע על קבוצת ילדים צוחקת מכיתה ו'2.

"תגידי תודה שיש לך שם ייחודי ולא סתם יעל או מיכל," משיבה אמי כשאני מראה לה, כועסת, את הכתם הכחול על זרועי. "עוד תעריכי את זה."

אולי מתישהו. עד כה, היום הזה לא הגיע.

אתמול נשארתי בביתה של גאיה עד שעזבו אחרוני המנחמים. חלקם הגיעו הישר מן הלוויה, אחרים הגיעו מאוחר יותר. עזרתי לה לארח אותם, לעיתים למגינת לבה: "לא ככה, איה. לא מערבבים מתוק ומלוח. וקחי עוד עשר שניות לסדר את העוגיות, ולא לזרוק אותן סתם על הצלחת."

הבוקר הגעתי מוקדם. קודם עברתי בסופר, ממש כשנפתח, ונאמנה לרשימה שהכינה גאיה אתמול, קניתי כמות גדולה של עוגיות, קפה, תה, סוכר וחלב. גם קצת פירות ובקבוקי שתייה קלה הוספתי לעגלה. ובדרך עצרתי גם בחנות לכלי בית והצטיידתי בהרבה כוסות חד-פעמיות לשתייה חמה וקרה.

גאיה בג'ינס וחולצת טריקו - שתתחלף בחולצה מכופתרת לפני שיבואו המנחמים, לא היה לי שום ספק בכך – עזרה לי לשאת הכול מהחניה המקורה אל הסלון המרווח. סידרנו פינת קפה עם קפה, תה, סוכר, חלב וממתיק מלאכותי,. וגאיה הביאה את המיחם שהשתמשו בו לעתים קרובות בבית היפה שאהב לארח, ומילאה אותו במים. ליד המיחם העמדתי את הכוסות החד-פעמיות, כוס אחת מילאתי בכפיות וגם הנחתי קערית להשליך לתוכה שקיות תה וכפיות משומשות.

"לא צריך, הוא רק נראה כבד," אמרה גאיה כשניסיתי לעזור לה לגרור מזרן עבה ולהניח אותו במרפסת הגדולה. כל חברינו ומשפחתנו חילוניים, אבל אי-אפשר לצפות מי יגיע.

עיגולים צבעוניים של תאנים כהות ושסק כתום, אגסים וענבים שחורים, רבעי תפוחים וגם תותים במרכז. בתנועות מדודות ומדויקות נעו ידיה של גאיה בין ערימות הפירות השטופים לבין שתי צלחות ההגשה הענקיות. היא נשאה את הצלחות אל השולחן וסידרה לידן כמה סכיני פירות למהדרים שקולפים את התפוחים, ופח קטן לקליפות ולגלעינים. על מגש גדול סידרה ירקות חתוכים. פלפלים ירוקים וכתומים, עגבניות שרי ורבעי מלפפונים, והניחה במרכזו קערית עם זיתים ירוקים ושחורים. גם את העוגיות סידרה שם בתצוגה שובת עין, ואפילו הוסיפה מפיות.

"אני נורא אוהבת אותך, את יודעת," אמרתי לה כשפסעה לאחור לבחון את השולחן הערוך. חיוך גדול של שמחה נמשך משפתיה עד עיניה כשהסבה אלי את מבטה. "גם אני אותך, אחותי. וכן אני יודעת. הרבה כוח נותנת לי האהבה שלך." היא חייכה שוב וחזרה לארגן מעט אחרת את התקרובת שעל השולחן.

"כל הכבוד לגאיה," אמרה לי אמי. מבטה עקב אחרי אחותי שערכה את המזנון כאילו לסעודת חג. היא עמדה לידי בתסרוקת עשויה ובאיפור מלא, ידיה שלובות על חזה. למרות שחיינו באותו בית, אמי ואני, נדירים המקרים שבהם ראיתי אותה ללא איפור.

"כן, תמיד היה לה חוש לעיצוב ולאירוח," אישרתי.

"מה?" שאלה גאיה.

הנעתי את ראשי לכיוון אמא שלנו, לרמוז שדבריי כוּונו אליה. גבותיה של גאיה התרוממו בשאלה. דיברתי עם אמא, כמעט שאמרתי לה, כשקלטתי שהיא בכלל לא רואה אותה. "אמרתי שתמיד היה לך חוש לאירוח."

גאיה חייכה שוב. היא וטל בעלה אהבו מאוד לארח, ואנשים אהבו להתארח אצלם.

כשהכול היה ערוך ומוכן ישבנו שתינו על הספה הזוגית שבפינת הטלוויזיה, ושתינו קפה. נכון יותר גאיה שתתה קפה. אני שתיתי כוס גדולה של מים קרים עם הרבה קרח שאהבתי ללעוס.

"כמו ילדה קטנה," עיוותה גאיה את פניה. "לא הגיע הזמן שתפסיקי עם ההרגל המגונה הזה שלך?" שאלה בפעם המיליון.

"מגונה?" השבתי לה בפעם המיליון. "כולה לעיסת קרח. למי זה מפריע חוץ מלקרח?"

"לאוזניים שלי," נאנחה גאיה במורת רוח.

"יש דברים שלא משתנים אף פעם," נאנחה אמי בהסכמה מלאה עם אנחתה של גאיה.

"את תמיד לצידה."

"לצידה של מי?" גאיה הביטה בי בתימהון. "על מה בדיוק את מדברת?"

"ואת שוב מפרשת אותי עקום. וגם זה לא משתנה," התערבה אמא, כמו תמיד, בשיחה בינינו.

"עזבי, לא חשוב," אמרתי ספק לגאיה, ספק לאמי. "אני עייפה ומבולבלת."

"את לא הולכת להתפרק לי עכשיו, אני מקווה," גאיה דיברה אלי ברוך שלא תאם את המילים.

"לא. אני אחכה עד אחרי השבעה," חייכתי אליה.

"נצלח את זה ביחד, איה. יהיה בסדר." היא הניחה יד על כתפי ואת מצחה על מצחי. "אני הולכת להתלבש," אמרה ותוך כדי קימה אספה את כוסות השתייה שלנו לכיור.

התרווחתי בכורסה וחיכיתי לראשוני המנחמים שיבואו.

***

"סליחה שאני מפריעה את מנוחתכן." דודה יפה שעטה פנימה כרוח פרצים, נוקשת בנעלי העקב שלה, והניחה סל גדול על שולחן האוכל הגדול. "הבאתי כמה דברים."

"מנוחתנו מפריעה לעצמה," השיבה גאיה, מדגישה כמוה את החית ואת העין.

"תביאי חיבוק, ואל תצחקי מהדודה הזקנה שלך," דודה יפה פרשה את ידיה אל גאיה שבאה לקראתה.

"חיבוק גדול," צחקה גאיה כשהשתלבו האחת בשנייה. "ואת יפה כמו תמיד."

יפה אכן נראתה יפה במכנסיים מחויטים בצבע כחול כהה וחולצה מכופתרת בצבע קרם שתאם את האיפור הקל של עיניה. גם האודם הקבוע היה משוח על שפתיה, למרות האבל.

"גם את," ניגשה אלי דודה יפה. קמתי מן הכורסה, והיא חיבקה גם אותי.

דודה יפה הייתה האחות האמצעית בין חמישה אחים ואחיות. "אני השַׁמָּשׁ בחנוכייה," נהגה לומר, מתייחסת הן לגובהה – גבוהה הייתה מאחיה ואחיותיה – והן למיקומה – אמצעית ביניהם. היא הייתה מבוגרת מאמא ומדודה שרה, וצעירה ממשיח הבכור ומדודה סלמה. "חסרים עוד ארבעה לחנוכייה," היינו משיבות לה.

"זה בגלל שסבתא נעימה נעצרה בנר רביעי, אם לא נספור את השַׁמָּשׁ."

"מה הבאת?" שאלנו שתינו ביחד, מציצות לתוך הסל.

"קובה סלק. אבל זה רק בשבילנו." דודה יפה שלפה קופסאות מהסל כמו קוסם ששולף ארנבים מהכובע, והתחילה להניח אותן בין צלחות התקרובת הערוכות לתפארת, מחרבת לגאיה את הציור היפה. "לאורחים הבאתי סמבוסק. שני סוגים. בקופסאות האלה עם חומוס ובאלה עם גבינות. גם קצת פירות הבאתי."

"עבדת כל הלילה?" הצבעתי בסנטרי על שלל הקופסאות.

"הכנתי הבוקר. קובה היה לי מוכן."

"תודה דודה יפה," אמרה גאיה, החזירה את הקופסאות לסל ולקחה אותו למטבח. "תכף נסדר הכול."

"תודה אחותי," אמרה לה אמי, "תמיד היית חרוצה כזו."

"כולכן חרוצות. כלומר הנשים," השבתי לה.

"זה לא חריצות. זו משמעת," השיבה דודה יפה.

למרות מיקומה כשמש בחנוכייה, הייתה האחרונה להינשא, אם לא ניקח בחשבון את אמא שלנו, שלא נישאה מעולם. ובזמן שאמנו עבדה שעות ארוכות למחייתנו, דודה יפה, שגרה בבית, גידלה אותנו, למעשה, יחד עם סבתא נעימה, עד לנישואיה, כשהיינו בערך בנות חמש. "דיו סוס!" היינו קוראות בעליצות, רוכבות שתינו על גבה כשהיא התרוצצה על ארבע בכל הבית, עד שסבא משה היה נוזף בה ובנו, רוקע במקלו על הרצפה, "די, עֻזְרַאאִין! אוסקוט! שיהיה פה קצת שקט. אי-אפשר לשמוע רדיו."

"משחקים, אבא," הייתה קמה, טופחת על מכנסיה ומנערת מעליהם את האבק. "כבר שכחת איך זה לשחק?"

"ואת מה? עַנְזָה? במקום להתחתן, זוחלת כמו תינוק. שכל שלך איפה? תראי המכנסיים שלך! אם היית לובשת שמלה ולא לבוש גבר, לא היית ככה."

"מה לעשות, לא בא החתן," הייתה דודה יפה פורשת ידיה כאילו בחוסר אונים, ושבה אלינו ולמשחקינו.

למגינת ליבו של סבא משה, לא רק שיפה לא נישאה עד שהגיעה לגיל המופלג שלושים ושתיים, אלא גם שאף אחת מבנותיו לא הקפידה על קוד הלבוש המסורתי. "די, די אבא," היו אומרות לו, מחבקות ומנשקות אותו, "אלו מכנסי נשים, והעולם התקדם. אנחנו כבר לא בעיראק."

סבא משה היה נגר, ויחד עם דוד נג'י, אחיו, ניהל נגרייה קטנה באזור התעשייה. יחד איתו, היו מגיעים מהנגרייה ריח חם של עץ ונסורת שכיסתה תמיד את בגדיו ואת שערו גם לאחר הרכיבה הממושכת הביתה על אופניו. ככל שניסה להתנער מאותה נסורת עקשנית, כך נצמדה זו לעורו ולנעליו.

יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר, הייתי בת שש או שבע, והבית היה ריק. גאיה התעכבה עם חבריה, ודממת הבית הפחידה אותי. "סבתא," קראתי, "ס ב ת א!" אבל איש לא ענה. יצאתי מהבית בחזרה לכיוון בית הספר לחפש את אחותי. "גאיה בואי," קראתי כשמצאתי אותה. "סבתא לא בבית. אף אחד לא."

גאיה אחזה בידי ויחד רצנו הביתה. חיפשנו בכל החדרים. המטבח היה חשוך וקר, שום תבשיל לא היה על הפתילייה.

"אבל אני רעבה." גאיה הייתה על סף דמעות.

"בואי, נכין לנו כריך.'' הוצאתי כיכר לחם מארגז הלחם ואת הסכין הגדולה.

"אמא לא מרשה לנו," גאיה הצביעה על הסכין.

"אמא לא פה," השבתי. באופן גמלוני פרסתי שתי פרוסות עבות ולא אחידות. גאיה נברה במקרר והוציאה ממנו גבינה לבנה ושני מלפפונים, שאותם שטפה בכיור, נמתחת על קצות אצבעותיה.

ישבנו ליד השולחן הגדול, נוגסות לסירוגין בפרוסה העבה ובמלפפון, כששמענו את השער נפתח. בריצה יצאנו אל דודה יפה שפרשה את ידיה לחיבוק. "איפה הילדות שלי," קראה, רוכנת לחבק את שתינו בעודנו חובקות את מותניה.

"באתי הכי מהר שיכולתי," התנשפה דודה יפה שעזבה את ביתה בחיפזון כדי לטפל בנו. "בואנה, נכין לכן משהו לאכול."

"כבר הכנו," משכתי בכתפי.

"כבר הכנתן?" קולה של דודה יפה התגבה בפליאה, כשהובילה אותנו פנימה, חובקת את כתפינו. "לחם עם גבינה ומלפפון. מה יותר טוב מזה?" צחקה, רכנה ונשקה לקודקודינו. "איזה כיף לראות שאתן עצמאיות כל כך."

"זה כי אנחנו שתיים," הסבירה לה גאיה. "אם הייתי לבד, בטח הייתי רק בוכה." ואני הנהנתי נמרצות לאישור.

"אבל איפה סבתא?" נזכרה גאיה.

"סבתא אצל סבא משה בבית החולים."

"בית חולים?" המילה נשמעה מאיימת ורחוקה.

"כן. לסבא הייתה תאונה בעבודה. לוח עץ כבד וגדול נפל לו על הרגל וריסק אותה. הוא עבר ניתוח-"

"ריסק אותה? ניתוח!?" נזעקנו שתינו. הדברים הלכו ונשמעו מפחידים מרגע לרגע.

"כן. הוא עבר ניתוח ברגל. תיקנו לו אותה, וכעת הוא צריך להחלים. הכול יהיה בסדר."

אבל שום דבר לא היה בסדר. הרגל של סבא לא החלימה כראוי והוא התקשה להלך. גם כשנעזר במקל הליכה הייתה הליכתו כבדה ואיטית. הוא לא חזר לעבוד ונהיה סר וזעף.

כמו אמא שלנו, גם דודה יפה לא פרשה לגמלאות והמשיכה את עבודתה כמנהלת חשבונות בכירה במוסך הוותיק "עזרא ובניו" באזור התעשייה, שהיה שייך למי שלימים יהיה גיסה, אחיו של דוד יעקב בעלה. שם למעשה פגשה בו. "כישף אותי," נהגה לספר, "כזה גבוה ויפה, ובעיקר מנומס. לא כמו כולם."

"נו, איפה היעקב הזה? כמה זמן לוקח לעשן סיגריה? תירוץ לכל מעשה בטלה הסיגריה הזאת. במקום לעזור לי לסחוב את הסל." רטנה עכשיו דודה יפה. "אני רק מעשן סיגריה ובא"," חיקתה אותו בלעג. "את כל הריאות שלו שרף. הכול שחור. כמו הנשמה שלו."

"כרגיל משמיצה אותי," התלונן דוד יעקב. עדיין גבוה, למרות שכבר כפוף מעט, שער השיבה הדליל שלו מסורק לאחור. "מן השמים תנוחמו," התקרב אלי ואל גאיה, "מצטער שנכנסתי בלי לדפוק," חיבק אותנו אליו. "אצלנו בעיראק בשבעה לא דופקים, גם לא אומרים שלום כשנכנסים."

"את חושבת שאפשר לעשות הפרדת כוחות?" שאלה גאיה לאחר שסידרה את תכולת הקופסאות על מגשים יפים ומצאה להם מקום על השולחן. "הדודים בטח ירעישו ויריבו כמו שהם יודעים. אז אולי המשפחה תשב שם, בחלק המרכזי של הסלון הגדול, ואת האורחים האחרים נקבל בפינת הטלוויזיה? היא מספיק מרווחת. מה את אומרת?"

"הייתי אומר שאת צודקת," אמר דוד משיח, האח הבכור של אמא שלי, שנכנס בלי שהרגשתי. "גם נרגיש יותר נוח ככה." הוא ניגש אלי וחיבק אותי חיבוק ארוך. "איך הלכה ככה חביבה, ועוד ביום הולדת שלה," נאנח. הוא ניגש אל גאיה וחיבק גם אותה.

למרות קומתו הנמוכה, הוא היה נמוך מארבע אחיותיו הצעירות ממנו, הופעתו הייתה סמכותית וכך גם דיבורו. כבן שבעים היה, ועדיין שערו הכסוף סבוך וגלי. כמה שניסה לקצרו על מנת להילחם בתלתלים שקפצו לאן שמתחשק להם, תמיד נראה קצת פרוע.

"איך אפשר לעשות את זה בשבעה?" התקוממה דודה יפה. "זה לא מקובל. כל אחד בא ומתיישב איפה שיש מקום."

"אני חושב שאתן לא צריכות לדאוג," הושיט דוד משיח יד עם מפית לסמבוסק. "המשפחה כבר תשב ביחד מעצמה, ואתן תובילו אנשים לאן שאתן רוצות." גם הוא דיבר בח' וע' כמו דודה יפה ודודה סלמה. לאמא שלנו לא היה שום שמץ מהמבטא העיראקי. "מדברת כמו אשכנזייה," הייתה דודה סלמה, אחותה הבכורה, מקנטרת אותה מדי פעם, מתייחסת גם להיעדר המבטא אבל בעיקר לשפתה הגבוהה.

"תבורכנה ידייך, אחותי," הרים משיח את הסמבוסק כמרים כוס יין לברכה. הוא הפגיש את האגודל, האצבע והאמה וקרב אותן לשפתיו לנשיקה. "מצוין הסמבוסק הזה."

"הברזת מהבית ספר?" מתיישב דוד משיח לידי על הנדנדה. "גם אני אהבתי את הנדנדה יותר מהבית ספר. היה לי משעמם שמה."

"בית הספר באמת משעמם," אני מזדעפת, אצבעי בין דפי הספר שאני קוראת, כדי לא לאבד את המקום. "המורים אידיוטים והילדים רעי-לב."

"אידיוטים. רעי לב." חוזר דוד משיח על דברי. "ממש מילים של חביבה. אבל תמשיכי לקרוא במקום ללכת לבית ספר," הוא צוחק אלי, "ובסוף תהיה לך חנות בדים, כמו לי."

דוד משיח הוא הדוד שאני הכי אוהבת. הוא חבר טוב שלי. תמיד יודע לשאול את השאלות הנכונות, שגם אם אני לא רוצה לענות לו עליהן, הן נותנות לי תשובות. ובכל זאת, גם הוא, כמו גאיה וכמו אמא, תמיד מביט בי בשמץ דאגה.

"תגידי, גם גאיה חושבת שהילדים רעים?"

לא, גאיה לא חושבת שהילדים רעי-לב.

"ברוך הבא משיח." קוראת לו סבתא נעימה מהחלון, "בוא איבני לשתות כוס תה. תמצית טרייה הכנתי."

"כבר בא, אמא. הבאתי לך קצת ירקות. הייתי בשוק, היו ירקות יפים."

"תודה, איבני, השם יברך."

דוד משיח מחייך אלי, טופח על ראשי ופונה לעבר המטבח.

את הנדנדה בנה סבא משה לילדיו בעזרת שני אחיו, דוד נג'י ודוד נעים, מחמישה בולי עץ עגולים וכבדים, שהשד יודע מהיכן הביא אותם ואיך בכלל סחב אותם אל החצר. אני מציירת אותו לעצמי חזק וזריז כפי שהיה בילדותנו המוקדמת, לוקח שני בולי עץ וגורע בהם בצידם האחד מגרעת אלכסונית. ואז מצמיד מגרעת אל מגרעת כדי ליצור משולש. כאשר זווית המשולש הנוצרת משביעה את רצונו, הוא קודח במאמץ שישה חורים במקדחת היד החורקת, כך סיפר לי לימים דוד משיח, ומעביר דרכם מסמרות ברזל גדולות שאומים בשני קצותיהן, שתשמורנה את בולי העץ מחוברים זה לזה. מסמרות כמו אלה שבהן אהבתי לשחק בילדותי ולחרוט באמצעותן ציורים באדמת החצר הקשה. על הפעולה הוא חוזר עם שני בולי העץ הנוספים. את החיבור המחודד הוא מסיר במסור ומיישר אותו מעט. את שני המשולשים הגדולים, קטומי-הראש, מעמידים הוא ואחיו במרחק שלושה מטרים זה מזה, משוקעים באדמה ובבטון, בבורות עמוקים שחפרו באדמה שאותה הספיגו במים מבעוד יום. למרות שהבורות נחפרו שנים הרבה לפני שנולדתי, ריחה הלח של האדמה עולה באפי גם כעת. סבא ושני אחיו, דוד נג'י ודוד נעים, צועקים, צוחקים ומקללים מרימים במאמץ את בול העץ החמישי, זה שעליו תתלה הנדנדה ומניחים אותו במאוזן על הקודקוד הקטום של משולשי העמודים התקועים בבטון. הם מחברים אותו היטב היטב באמצעות אותן מסמרות ברזל גדולות שנכנסו לחורים שנקדחו במקדחת היד הגדולה. סבא משה משליך מעל בול העץ המאוזן שתי שרשראות עבות ושלושתם מחברים אותן בקצותיהן לארבע הפינות של לוח עץ ארוך ומהוקצע שנתלה עליהן. השרשראות, שחורקות עם כל נדנוד, חורטות חריצים בבול העץ העבה, ומתחתן, מתחת ללוח העץ, נוצרת באדמה גומה שחפרו אותה נעליהם של המתנדנדים ושהלכה והתרחבה במשך שישים שנה.

***

"כבר יודעים מה קרה?" שאל דוד משיח אותי ואת גאיה, עדיין נוגס בסמבוסק.

"הרופאים אומרים דום לב." חזרה גאיה על הידוע.

"זה מה שהם אומרים כשהם לא באמת יודעים." רטן.

"מן השמים תנוחמו," נשמע דואט קולות מן הדלת שנפתחה לרווחה. שרה, האחות הצעירה ביותר, נכנסה ויחד איתה איציק, בנה הצעיר. יגאל, בנו של דוד עזרא ונכדם של דוד נאג'י ודודה סמאח, נכנס מיד אחריהם. אותו לא ראיתי מאז הלוויה של סבתא נעימה.

"אמא שלי צריכה למות בשביל שתבואו?" קיבלה גאיה את הצעירים בזרועות פתוחות.

"איזה פולנייה," נזף איציק.

"הפולנים העיראקים הם הכי גרועים." עודד, בנה של דודה סלמה, שנכנס יחד עם אמו, העביר את מבטו על פני הנוכחים. "מן השמים תנוחמו."

"איזה בן אדם מיוחד היא הייתה, חביבה." איילת ורותי, שעבדו עם אמא ב'מכון לטכנולוגיות מתקדמות', הגיעו יחד והתיישבו לידינו בפינת הטלוויזיה. "בולדוזר אמיתי. לא היה דבר שהיה גדול עליה. מזיזה הרים כאילו היו נוצות."

אמי עמדה מאחוריה, מנענעת ראשה ומכווצת את שפתיה בלגלוג. "את כבר לא צריכה להתחנף אלי," אמרה לה.

לא ידעתי מה לומר אז שתקתי. גם גאיה שתקה.

את איילת פגשתי פעמים ספורות בעבר, כשביקרתי מסיבה זו או אחרת את אמי במשרד. למרות שעבדו הרבה ביחד, אמי לא אהבה את איילת ושמרה איתה על יחסים ענייניים. אמי לא הרבתה לדבר על עבודתה, אבל לא נמנעה מהערות עוקצניות על עמיתיה. אני, לעומתה, חשבתי שאיילת היא אשה נעימה וחייכנית, נוחה לפתח שיחה של כלום, ובעיקר יפה מאוד.

"את זוכרת, איה, שהיית עובדת איתי בקיץ?" התערבה כמעט בלחישה רותי, שנחרטה בזיכרוני כמזכירה הנצחית. כנערה, תמיד ראיתי אותה יושבת מאחורי שולחן העבודה, כונניות עמוסות קלסרים מאחוריה, והיא מעבירה ניירות מכאן לשם ובחזרה בהבעת דאגה אינסופית.

"בטח! ולטובה. איך אפשר לשכוח? מאוד אהבתי את הקיצים האלה. כמה היו, שלושה? חמישה? לאורך התיכון. אולי קודם."

"יותר מעשרים שנה מאז," יישרה רותי את משקפיה.

בחודשי החופש הגדול עבדנו גאיה ואני במכון. גאיה אהבה לעבוד במפעל עצמו שבאזור התעשייה. היא אהבה את הפעילות ובעיקר את האנשים, שאהבו אותה בחזרה. ואני, שההמולה התמידית הפריעה לי, הייתי עוזרת לרותי בבניין המנהלה. בעיקר תייקתי מסמכים אינספור והכנסתי מכתבים למעטפות.

נושמת את ריחו הכבד ונרגשת מהפחד שמהלך עלי הבניין היָשֵׁן עדיין, חשוך וריק, אני אוהבת להגיע מוקדם מאוד בבוקר ולעזור לרותי לעורר אותו. "זמן לקום, השמש כבר באמצע השמים!" אני אומרת לו בליבי את המשפט שאמא שלנו אומרת לנו בבקרים, כשאנחנו נאחזות בקורי השינה האחרונים. מנורה אחר מנורה, מיחם אחר תריס, הבניין מתעורר לאיטו, וזמזום המזגנים מבטיח שהוא אכן ער. ועדיין אני חוששת להסתובב לבדי במסדרונות הריקים.

דיברנו מעט באותם ימים. רותי, זריזה ויעילה, לא הרבתה להתערבב עם אנשי המשרד ולא ניהלה שיחות בטלות. ההנחיות שלה היו מדויקות, ומנוד הראש שלה, המאשר את עבודתי מילא אותי שמחה. "את דומה לי, איה." אמרה לי יום אחד, במפתיע. "את אוהבת שקט. שזה לא יפתה אותך לעבודה כמו שלי."

"מה רע בעבודה כמו שלך?"

"שהיא לא נותנת כלום בחזרה. רק לוקחת." אמרה ולא פירשה.

"מה זאת אומרת, רותי? מה עבודה לוקחת ומה היא נותנת בחזרה?"

"לא חשוב," רותי ניערה את ראשה. "סתם אמירה."

"מה עבודה נותנת בחזרה?" שאלתי את אמא כשהסבנו אמא, גאיה ואני יחד עם סבתא נעימה לארוחת הערב.

"כסף," מיהרה גאיה לענות.

"למה את שואלת?" אמי הביטה בי, מטה ראשה באלכסון.

"רותי אמרה שיש עבודה שרק לוקחת ויש עבודה שנותנת בחזרה."

לאחר מחשבה ארוכה השיבה אמא לאט, "עבודה צריכה לתת סיפוק. הנאה. אחרת זה לא שווה. לי גם חשובות הזדמנויות ללמוד כל הזמן. להתמלא מהעשייה."

"לא כל עבודה זה ככה?" תמהה גאיה.

"לא. רובן המכריע של העבודות הן לא ככה. מעטים המאושרים שקמים כל בוקר בציפייה ליום עבודה חדש."

"ואת?" שאלה גאיה.

"יש ימים, ויש ימים. בדרך כלל אני שמחה בעבודה שאני עושה."

"האמת שאני עוד המומה." החיוך שאתו פתחה איילת את השיחה נעלם, ושמץ לחלוחית נראה בעיניה הכחולות. שערה הבהיר היפה נע בגלים עם כל תנועת גוף שלה. היא רכנה קדימה לכיווני והניחה על השולחן את כוס הקפה שאחזה בידה.

"אני עובדת די צמוד לאמא שלכן. כלומר עבדתי," מיהרה לתקן את עצמה, "ככה למות. אשה כל כך נמרצת." היא הניעה ראשה מצד לצד "אני ממש לא מאמינה."

"כן, ספרי בבקשה קצת רכילות מרושעת, כמו שאת יודעת," אמי הפנתה את מבטה אלי "אל תאמיני לעיני התום היפות שלה ולדיבור המנומס. היא מתוכננת כמו שר צבא. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'." האודם התמידי היה משוך בהקפדה על שפתיה של אמי, וקו עפעפיים זהוב הדגיש את עיניה הירוקות, אבל לא ריכך כהוא זה את מבטה החודר. שערה החום מוחלק בפן ועשוי בקפידה רבה מסורק כולו לצד אחד של ראשה, חושף בצד השני אוזן עם שתי טיפות זהב תלויות בגבהים שונים על שרשרות זהב דקות. אותו עגיל בדיוק נחשף מדי פעם גם בצד השני של פניה, כשהעבירה את שערה אל מעבר לאוזנה בזמן שהייתה מרוכזת בקריאה, או כמו עכשיו, כשהקשיבה. שמלת גופייה מטריקו וכפכפי "נאות", לבוש הבית הקבוע שלה, עמדו בניגוד גמור לתסרוקת ולאיפור המוקפדים.

"רק לפני שבוע באתי אליה עם תוכנית ליום כיף של הארגון-"

"שהיא רצתה לעשות אותו במלון של איזה בן-דוד שלה. חשבה שאני לא אגלה," לגלגה אמי.

"והיא הייתה כל כך חיובית. 'רעיון נהדר' היא אמרה, ותוך שעתיים ארגנה יום כיף במקום יותר טוב ויותר זול מההצעה שלי." ההתפעלות של איילת נראתה לי אמתית.

"רק בשביל לראות את הפרצוף שלך השתדלתי כל כך." הסבירה לה אמי.

"ארצ'י, כלומר בני ארצי, המנכ"ל, לא היה יכול בלעדיה. אני לא יודעת מה הוא יעשה עכשיו. היא הייתה יד ימינו, ושמאלו, ואני חושבת שגם המוח," סיימה בלחישה.

"ימנה אותך. הרי היית מרעילה אותי בשביל זה אם היית יכולה," אמרה אמא שלי בשלוות נפש. "ואני לא בטוחה שזה לא מה שעשית."

"מה?!" קפצתי.

כולם הביטו בי בתדהמה, והשתתקתי מיד.

"איה את מוכרחה ללמוד לשלוט בעצמך. את כבר לא ילדה!" נזפה בי אמא שלי.

הפעם הסכמתי איתה. "סלחו לי. הראש שלי לא במקום," התנצלתי. "אני יודעת שהתגובות שלי לא מותאמות לכלום, אבל אני עוד כנראה קצת בהלם."

"אולי תלכי לנוח?" הציעה גאיה.

"לא, תודה. אני אהיה בסדר."

"אמא מתה ביום ההולדת שלה," לחשתי כשהתגבהה השתיקה.

עיניה הכחולות של איילת נפקחו לרווחה, רק לשבריר שנייה. "כן. אפילו ערכנו לה מסיבה קטנה במשרד, ואז- אבל אתן בטח בכלל לא יודעות על זה. זה נורא," הצטמררה. "איזה תאריך נורא למות בו."

"וזה התחיל כמו יום רגיל לגמרי," צליל של מחאה היה בקולה של רותי.

"יום רגיל לגמרי," חיקתה אותה אמי. "כל יום מת אצלם מישהו במשרד. עניין שבשגרה."

הפעם הצלחתי לא להגיב.

"הפתעות לא מודיעות על עצמן מראש," אמר דוד משיח שנעצר על ידינו בדרכו לשולחן, כנראה בשביל עוד סמבוסק, והקשיב לשיחה. "שלום לכן, אני משיח, האח הבכור של חביבה."

"זו רותי, מנהלת הלשכה של מר בני ארצי המנכ"ל, וזו איילת-" גאיה תלתה באיילת עיניים שואלות, לא בטוחה בתפקידה.

"אני מנהלת השיווק. משתתפת בצערך," היא קמה והושיטה את ידה למשיח.

"אז אתן הייתן האחרונות שראיתן את חביבה בחיים," משיח הנהן בראשו שוב ושוב בקצב אטי.

ידיה של איילת נעו לתליון שעל צווארה, פרח אמייל צבעוני גדול שנח במקום מדויק במחשוף חולצתה.

"אז היה יום רגיל," חזר משיח, מהורהר, על דברי רותי, מושך את המילים. "הכול רגיל, ופתאום הכול לא." הוא משך בכתפיו. "מוזר כל כך."

"בדיוק ככה," הנהנה רותי לעברו. "הבוקר היה כרגיל שקט. רוב העובדים לא מגיעים לפני שמונה וחצי או תשע. מר ארצי מגיע בסביבות תשע וחצי, עשר. הוא עובד עד מאוד מאוחר," הסבירה, סומק מכסה את פניה.

"הכול התחיל רגיל. כלומר, כמו שאמרתי, תכננו לחביבה מסיבונת קטנה ליום ההולדת, כמו לכל העובדים בהנהלה." טון של התנצלות היה בדברי איילת.

"ואני הגעתי כרגיל בשבע, עם העוגה שאפיתי לה." שלא כדרכה לקחה רותי את תפקיד המספרת. היא דיברה מהר, בדחיפות, כאילו לעצמה, נאחזת בפרטים, כאילו מנסה למצוא מה לא בסדר בתמונה. "פתחתי את המשרד, נטרלתי את האזעקה והדלקתי את המזגן המרכזי. הכול היה כל כך רגיל. הבלגן בחדר של מר בני ארצי, שסידרתי קצת. הדלקתי את כל האורות. הכול היה רגיל."

כאילו אני שם, אני רואה את דמותה הקטנה של רותי, לבושה כרגיל בשחור ואפור, צועדת נמרצות בשביל מוקף צמחייה שמוביל ממגרש החניה, פותחת את דלת הזכוכית הגדולה בבניין הדו-קומתי של משרדי המנהלה, הביפ, ביפ של האזעקה מתחיל לצפצף, והיא בתנועה מיומנת מקישה את הקוד. הביפ פוסק. במהלך שגרתי, אוטומטי, שחוזר על עצמו כל בוקר היא ניגשת למתג המזגן המרכזי וממנו למתגי החשמל במסדרונות הקומה הראשונה, החשוכה תמיד בגלל החלונות הקטנים והצמחייה העבותה שעוטפת את הבניין. אחר כך היא נכנסת לחדרו של ארצי המנכ"ל ומדליקה גם שם את האור, את המזגן ואת מכונת הקפה שמונחת על מדף. בודקת שכל הכוסות נקיות. מתעלמת מארון הספרים הענק, העטור אומנות דרום אמריקאית עממית, מציצה לראות אם יש משהו חשוב או מעניין על שולחן העבודה המבולגן תמיד ויוצאת, סוגרת אחריה את הדלת.

"אמא הסכימה שתחגגו לה יום הולדת?" תמהה גאיה. "טקסים תמיד עצבנו אותה."

"היא התרגלה," חייכה איילת. "יש מסורות שלא משתנות, שאפילו חביבה נאלצה לקבל."

"הגעתי מאוחר מאוד באותו בוקר ולא הספקתי להתנגד," אמרה אמי. התעלמתי ממנה.

"באותו בוקר גם חביבה הגיעה מאוחר יחסית. בדרך כלל היא מגיעה מוקדם כדי להספיק," המשיכה רותי את סיפורה. "ואני סיימתי מהר את כל הסידורים כדי שתהיה לי שעה לפחות לעבוד בשקט, כי כשכולם ישנם זה בלתי אפשרי. בכל מקרה, כשהיא באה הכול כבר היה מוכן." רותי השתתקה והתכווצה במושבה כאילו אומרת "דיברתי יותר מדי." כשהבחינה במבטי התכווצה עוד יותר, כאילו כל האוויר התרוקן ממנה.

"אותך לא מעניין בכלל למה הגעתי כל כך מאוחר, הא?" התלוננה אמי.

"אמא שלנו רק התלוננה שהיא עובדת בלי סוף," התערבה אחותי בשיחה.

"לא התלוננתי, רק ציינתי עובדה," התעלמה אמי מהעובדה שגאיה לא יכולה לשמוע או לראות אותה.

"היא באמת עבדה בלי סוף," הסכימה איילת. "זה בא בעסקת חבילה עם התפקיד של עוזרת אישית למנכ"ל."

"תמיד עבדה קשה. כל החיים. גם כנערה, וגם אחר כך," הסכים משיח. "תמיד היה לה משהו חשוב. לימודים, עבודה, הכול. תמיד השקיעה."

"השמלה שלך מאוד יפה," חייכתי לרותי.

"גברת איילת, תמשיכי את הסיפור שלך בבקשה," דוד משיח נעץ בי את עיניו וקולו נשמע כעוס. "היום האחרון שלה. אנחנו לא יודעים כלום, ואת מדברת על שמלה."

השמלה האפורה עם צווארון הבייבי מתחרה לבנה, כמו של מורה בבית ספר קתולי, אומנם משכה את תשומת ליבי והסיחה את דעתי, אבל היא באמת החמיאה לה, מדגישה את מותניה הצרים ואת שדיה הזקופים, וחושפת רגליים יפות בנעלים שחורות נטולות עקב. יש שם אשה, הופתעתי לגלות. מאחורי המזכירה היעילה של ילדותי, מאחורי השיער האסוף בתסרוקת סבתאית והמשקפיים המיושנים של הרווקה המתבגרת, מסתתרת אשה.

"אני אכין לכן עוד קפה בינתיים." ניסתה גאיה לכסות על המבוכה.

"שבי, איה, אני אכין," קפצה איילת. "לך בכלל אסור, על פי הדין. לי לא ממש אכפת," טרחה להדגיש, "אבל בטח יהיו אורחים שזה חשוב להם."

מבטה של רותי נע באי-נוחות ממני אל גבה של איילת, שקמה וניגשה לשולחן התקרובת. "אין לי מה לספר, כי עבדתי בחדר שלי עם דלת סגורה. לפעמים זה עוזר," הסבירה בהתנצלות. "כשהדלת פתוחה לכל אחד יש איזו בקשה ממני. זה לא מבין משהו בתלוש המשכורת, זו צריכה חדר ישיבות ולא בטוחה איך להזמין במחשב. כל מי שעובר נזכר שהוא צריך משהו."

"כי את פשוט יודעת הכול! " אמרה גאיה בהתלהבות, " גם אמא אמרה שאת יודעת יותר מכל העובדים יחד."

רותי הסמיקה שוב. "לא הכול. אבל אני חייבת להכיר את הדברים האלה אם אני רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. אז מכיוון שהדלת הייתה סגורה." המשיכה, "לא ידעתי שחביבה עדיין לא הגיעה. בעשר ורבע בערך התקשר מר ארצי ושאל אם אני יודעת איפה חביבה, היא אף פעם לא מגיעה כל כך מאוחר, והיא לא הודיעה לי כלום, וזה מה שאמרתי לו."

"גם היה לי פנצ'ר בגלגל. עשיתי פקק נוראי ברח' הנשיא," משכה אמי בכתפיה, "מזל שהיה שם בחור נחמד שעזר לי."

"ומה היא אמרה כשהגיעה בסוף?" שאל דוד משיח בחדות. מבטו נעוץ ברותי, שהשפילה את עיניה.

"לי היא לא אמרה כלום. אולי לאיילת או למר ארצי."

"ארצ'י היה מאוד מוטרד," השלימה איילת, מניחה את כוסות הקפה שהכינה על השולחן. "היה צריך משהו דחוף, והעוזרת האישית שלו איננה." שמץ האשמה נשמע בקולה.

"נחש מתחת לקש," סיננה אמי מבין שיניה. "העוזרת שלו איננה," חיקתה את איילת.

שוב ננעצו בי כל העיניים כשחנקתי צחקוק. החיקוי היה מושלם.

"אבל מה יכולתי לעשות?" כתפיה של רותי התרוממו כשידיה נפרשו בחוסר אונים.

"ניסיתי לעזור לו ככל האפשר," אמרה איילת בטון צדקני. "כמו שאמרתי, אני עובדת די צמוד לאמא שלכן. כלומר עבדתי," מיהרה שוב לתקן את עצמה. "עבדתי צמוד אליה. גם משום שהיא ומר ארצי ואני היינו צוות הפעולה של מדיניות השיווק, וגם מכיוון שכל מה שהייתי צריכה לדעת לצורך השיווק, היא ידעה, או שידעה איפה להשיג את המידע הזה. בתור העוזרת האישית של ארצ'י, מר ארצי, התפקיד שלה באמת גדול. היא הייתה המרכז שאליו התנקז הכול. קשרי לקוחות, ספקים, קבלנים, בנקים, עובדים וכוח אדם, קשרי חו"ל..." היא גלגלה את ידיה וזרועותיה האחת מעל השנייה כמו גלגל.

"זו לא סיבה לרצות להפטר ממני!" כעסה אמי.

"מזל שידעה הרבה שפות," התעלמתי מדבריה של אמא. אמא שלנו דיברה, קראה וכתבה באנגלית, ספרדית, צרפתית וגרמנית נוסף על העברית. וכבר כמה שנים שקדה על לימוד סינית בהצלחה לא מבוטלת, והייתה מסוגלת לקרוא מסמכים ולנהל שיחה. שפות היו אהבתה הגדולה, מאז שהייתה ילדה. כך סיפרה לנו.

"שום מזל. למדתי. הרבה עבודה קשה," תנועות ידיים חדות ליוו את דבריה.

"היא אהבה שפות מאז שהייתה ילדה," נופף משיח את ידו אל מאחורי כתפו.

"לא רק שפות," אמרה רותי כמעט בלחש.

"תמיד אהבה ללמוד," משיח התיישב סוף-סוף.

"היא הבינה בהכול," תפסה איילת את הכדור שזרקה רותי. "בבנקאות, במיסוי, במכירות, בשווקים, במאזנים."

"רק לא בבני אדם," לא התאפקתי.

אמי פרצה בצחוק. "הם לא מעניינים בדרך כלל," ידה ליוותה את דבריה בתנועת זלזול, "רובם קטנים ולא חכמים."

"לא הייתי אומרת שלא הבינה," איילת היססה, מחפשת מילים.

"הבינה יותר מדי," אמרה גאיה. "בגלל זה הם לא עניינו אותה."

החיוך שהפציע בפניה של רותי היה מהיר כברק, ובאותה מהירות נעלם.

"זה לא שהם לא עניינו אותה," הגנה איילת על אמי. "היא הייתה עסוקה מדי. היא באמת עסקה בהכול. החל מארגון העבודה במפעל וכלה באסטרטגיות המכון. בלעדיה לא זז דבר. כולל השיווק."

"זה תפקיד יצירתי, ניהול שיווק, אני חושבת. נכון?" הפניתי מבט לאיילת.

"גם. אבל זו לא אומנות כפי שנדמה לאנשים לפעמים, שצריך רק חיוך יפה ומילים של שמן זית. שיווק מצריך הרבה ידע, בהרבה תחומים. וגם יכולת ניהול משא ומתן, שגם היא מצריכה הרבה ידע על מה קיים ואיפה, שלא יתקילו אותך."

אייל, בנה הצעיר של גאיה, נכנס לחדר. לפני שהבין מה קורה, הוא נחטף בידי הדודים. דוד יעקב, בזריזות של בחור צעיר, הניף אותו באוויר בתנועה סיבובית, מוסר אותו לדודה יפה, שקמה אליו גם היא, וכשהניחה לו כשהוא עדיין מסוחרר, אחזה בו דודה סלמה ומשכה אותו אליה לחיבוק ונשיקה. ניסיונות ההתחמקות לא צלחו. כשסוף-סוף שוחרר, עצר אותו עודד ל"כִּיף". "רגע, רגע, ברנש קטן, ספר מה שלומך?"

"הכול בסדר," אייל רץ אל אימו, שחיבקה אותו אליה.

"נראה לי שאחרי המערוף שעשו לך, מחר כבר תרוץ לבית הספר," צחקתי אליו. "ובוא תן חיבוק גם לי, ג'ינג'י שכמוך."

"את בעצמך ג'ינג'ית," התחמק מהחיבוק שלי.

"מה לעשות? נדבקתי מאמא שלך."

"די, תשני כבר את הבדיחה," אמרו הוא ואמא שלי בשני קולות. הוא בסופרן מתלונן והיא באלט פסקני. "אפילו סבתא אומרת," המשיך. ואני תהיתי אם שמע אותה או ראה אותה. אבל לא אמרתי כלום.

"בוא אלי," סימן לו משיח, אבל אייל משך בכתפיו במיאון.

"אייל הוא הצעיר שלי," פנתה גאיה לרותי ואיילת, "הגר בת חמש-עשרה ואמנון בן שתים-עשרה. הם בבית הספר." התנצלות נשמעה בקולה. "עוד מעט מסתיימת שנת הלימודים ולאמנון יש בחינות ולהגר חזרות. היא לומדת במגמת תיאטרון."

"ומי אתן?" שאל אייל, ואז הושיט ידו לשלום, בנימוס לא מצוי. "אני אייל."

"אני איילת וזו רותי", השיבה איילת לוחצת את ידו. "עבדנו עם סבתא שלך."

"בוא תשמע מה שאיילת ורותי מספרות על העבודה שלהן ושל סבתא. זה מעניין."

" הייתי פעם בעבודה של סבתא. עם אמא. לא ראיתי אותך."

"אולי הייתי במקום אחר."

"סבתא כל הזמן או עובדת במחשב או שהיא בישיבות. גם את?"

"גם אני. המחשב בשבילנו הוא לא דבר אחד. הוא הרבה דברים. גם מקור למידע, נניח על שווקים וחברות. גם אמצעי תקשורת במייל או בשיחות וידאו, גם מאחסן נתונים ומסמכים. גם אמצעי ליצור אותם - "

"אני יודע," קטע אותה אייל. "ומה את עושה עם סבתא?"

"שלשום למשל, ביום האחרון של סבתא שלך בעבודה, עסקנו בחיפוש שווקים חדשים לנייר ללא נייר שלנו."

"נייר ללא נייר? מה זה נייר ללא נייר?" אייל הביט חליפות אל אמו ואל איילת. "איך יכול להיות נייר ללא נייר," צחקק.

"כמו מיץ נטול מיצין," פלט עודד שעבר בדרכו לשולחן התקרובת. "סליחה על ההתפרצות שלי," הניח ידו על לוח ליבו. "אני עודד בן דודה שלהן, ונייר נטול נייר בהחלט נשמע מעניין. ואיתה דוד, אני רואה שהתיישבת לך בין כל הנשים היפות," התיישב עודד ליד דוד משיח.

"מה זה נייר ללא נייר?" דחק בהן אייל.

"נייר ללא נייר זה השם שאנחנו בינינו קוראים לחומר שפיתחנו, שעשוי למעשה מתרכובת פוליאסטר. יודע מה זה פוליאסטר?"

אייל הניע ראשו בשלילה.

"סוג של פלסטיק," הסביר לו עודד. "סוג של פולימר בשפה מקצועית."

"והוא מעובד ונראה כמו נייר טישיו, כזה שמקנחים את האף, וגם מתנהג כמוהו. סופג אבק ונוזלים. אבל הוא לא נייר. הוא לא נקרע כמו נייר, ולא מתמוסס במים כמו נייר." השלימה איילת.

"ולמה צריך אותו?" הקשה אייל מרותק מדברי איילת.

"בעיקר למעבדות. למה שנקרא 'שטחים נקיים'. נייר מפזר חלקיקים באוויר, והוא גם מתחמצן, כי הוא חומר אורגני. הנייר ללא נייר שלנו לא מתחמצן ולא מתפרק."

"איזה גאוני!" התרשם אייל.

"בהחלט. פיתוח שלנו. במעבדה הטכנו-כימית," אמרה רותי בגאווה לא מבוטלת.

"וסבתא עזרה לפתח את זה?"

"לא. סבתא לא עבדה במעבדות. אבל היא עזרה לי לאפיין איזה סוגים של שווקים רלוונטיים. אפיון שווקים מאוד חשוב כדי לדעת איפה לשווק ולמכור את המוצר."

"חשבתי שהיא המציאה את זה," התאכזב אייל. "אני רעב," פנה לאמא שלו.

"באמת, כבר כמעט צהריים," קפצה רותי. "ארצ'י בטח משתגע לאן נעלמנו לו."

"רציתי עוד לשמוע..." התחלתי, אבל גאיה נכנסה לדבריי, "מאיפה הסנדלים היפים האלה?" שאלה את איילת. רגלה של איילת הנתונה בג'ינס צמוד הצטלבה אלכסונית מעל הברך השנייה, נעה חסרת מנוחה ונדנדה הלוך ושוב סנדל אצבע קלוע מרצועות של עור כחול.

דוד משיח קם במורת רוח, כאילו רצה לומר, 'עוד פעם בגדים, נעליים. זה כל מה שיש לכן בראש כשאמא שלכן מתה?' אבל הפעם הוא לא אמר מלה, רק שלח אלינו מבט רוטן והלך לסלון הגדול.

"מ'נעל-לי', החנות החדשה הזאת בקניון ברחוב הנביאים." אמרה איילת אחרי שדוד משיח התיישב ליד אחיו ואחיותיו.

"הם ממש יפים."

"גם ממש נוחים," השיבה איילת. "יש לי יותר מדי סנדלים. בגדים בכלל," התוודתה.

"יותר מדי, זו לשון המעטה מוגזמת." אמרה אמי.

"זו סתירה פנימית," השבתי לאמי בחוסר זהירות.

איילת צחקה. "נכון. אי-אפשר שיהיו יותר מדי בגדים."

"גם אצלי זה ככה," אמרה גאיה. "אולי נעשה 'הַחלָפוֹת'?" את המילה "החלפות" אמרה גאיה במלעיל כמנהג הילדים.

"בכיף!" קפצה איילת על הרעיון. "אני נורא אוהבת 'החלפות'. מאפשר להתחדש בלי לבזבז."

"נתכנן," שמחה גאיה.

"אולי נבוא שוב מחר או מחרתיים אחר העבודה. עד מתי אתם יושבים בערב?" רותי קמה ממקומה ואיילת בעקבותיה.

"אפילו עד עשר זה בסדר גמור. אני אשמח לשמוע עוד קצת על אמא. אתן יודעות, היא בעצם לא סיפרה לנו הרבה על העבודה שלה."

"מאיפה צץ לך הרעיון ההזוי הזה דווקא עכשיו?" צחקקתי בתמיהה לאחר שיצאו שתיהן. "להחליף ביניכן בגדים."

"ראיתי שאת מתה להמשיך בשיחה, שממש חשוב לך לדבר איתן על אמא. בטוחה שמחמאה על סנדלים מדליקה את איילת, ואירוע 'החלפות' כזה יכול להיות הזדמנות נחמדה להיפגש איתן באווירה אחרת," משכה בכתפיה. "בוא אייליק," "נכין לך משהו לאכול, לפני שיבואו עוד אנשים. דודה יפה הביאה קובה סלק. ותלך להתלבש בינתיים. זה לא מנומס לקבל פני אנשים בפיז'מה."

גאיה ואייל יצאו למטבח ועודד ואני הצטרפנו לאחיותיה של אמי ובני זוגן. עודד התיישב ליד אמו ואני נעמדתי מאחוריהם, משיח ניגש לשולחן לקחת עוד סמבוסק. "שלום דודים," אמרתי. חבורה של פרצופים חייכה אלי בחזרה. מתן, בעלה של דודה שרה, קם אלי לחיבוק ארוך. מעל מדי טייס אל-על שהעידו שבא ישירות מטיסה, התנוססו שיער שיבה קצוץ ועיניים תכולות לטבוע בהן, ממוסגרות בקמטי צחוק ובמתאר גבות מושלם, כל שערה במקומה, ובעצמות לחיים לא בולטות מדי. "אלוהים צייר אותך באופן אישי," אמרתי לו פעם, מזמן, כשהייתי נערה צעירה מאוד, לאחר שחקרתי את פניו שעה ארוכה. "זו המחמאה הכי מתוקה שקיבלתי אי-פעם. באמת לא הבנתי למה את מסתכלת עלי ככה. חשבתי שצמחו לי קרניים." וכאז, הוא נשק למצחי בשפתי נער צעיר, מצוירות בפרופורציות מושלמות כאילו נלקחו מציור של דה וינצ'י.

'האשכנזי' היה סבא משה קורא לו בזלזול. הוא לא האמין שמשהו טוב יכול לצאת משידוך בין בתו השחרחורת לבין גבר בהיר וכחול עיניים. "זה הכול מהצבא," היה כועס. דודה שרה שירתה כחובשת בחיל האוויר, שם פגשה בפרח הטיס שנקע את רגלו, ומאז לא נפרדו. הרבה דמעות נשפכו עד שהסכים סבא משה לתת את ברכתו לחתונה המשונה לדעתו. רק כשנולדה דינה, בתם הבכורה, התרכך סבא מעט.

איציק בנם של דודה שרה ומתן, שהיה יפה כמו אביו, וגוון העור הכהה שירש מאמו הדגיש את עיניו התכולות, נופף בידו לשלום. ויגאל, נכדם של דוד נג'י ודודה סָמָאח, גבוה מאוד ורזה מאוד, עם שיער ג'ינג'י מקורזל וזקנקן, התרומם מלוא גובהו ובא גם הוא לחבק אותי. "והנה גם את," ניגש אל גאיה שחזרה באותו רגע מהמטבח.

"שלום גאיה, ושלום איה הג'ינג'ית," הקניטה אותי דודה שרה. החיוכים התרחבו.

"אני אכן איה, ואני ג'ינג'ית," הודיתי באשמה. האגדה המשפחתית סיפרה שאמי כל כך אהבה בנערותה את הספר "איה הג'ינג'ית" של פוצ'ו, שכאשר נולדו לה עשר שנים אחר כך תאומות ג'ינג'יות לא התאפקה וקראה לאחת, הבכורה בישת-המזל, איה, ואז, מכיוון שהיו שתיים, חרזה לזה את השם גאיה. אמי מעולם לא אישרה ולא הכחישה את הסיפור.

"אמא שלך לא זכתה לראות אותך נשואה," אמרה בצער דודה סלמה. "כמו שאמא שלנו לא זכתה לראות את חביבה נשואה."

"לא צריך עכשיו," פסקה דודה יפה לפני שהספקתי לענות.

"אחראית על נימוסים והליכות נהיית לי?" כעסה דודה סלמה.

מבטו של דוד משיח נע מסביב, בוהה, כאילו לא רואה כלום. ככל שעבר היום כך נראה עייף יותר, כמו בלון שהאוויר יוצא ממנו לאט-לאט. "הייתן צריכות לעשות נתיחה," רטן בשקט כאילו לעצמו.

התיישבתי לידו והנחתי יד על כתפו. "הרופאים בטוחים שזה דום לב."

"לא יכול להיות. אין אצלנו לב במשפחה," טפח בשתי ידיו על חזהו. "עד כל הדורות שאני מכיר, אין לב."

"אולי לך אין לב," הבליטה דודה יפה את חזה, ידיה על מותניה כרקדנית פלמנקו. "לי דווקא יש."

"מספיק כולכם," נזף דוד משיח בחבורה הצוחקת. "זה עניין רציני. צריך לדעת ממה היא מתה." הוא טפח על ירכו בקצב המילים. "אשה צעירה, בלי שום מחלה, מתה ככה פתאום, באמצע יום עבודה."

"באמת משיח," נזפה בו דודה שרה. "אל תהיה כבד. קצת הומור לא מזיק. גם בעניינים רציניים."

"מספיק," הנחתי שוב את ידי על כתפו של דוד משיח. חוששת מהתפרצותה של מהומה שקורית תמיד כשמתכנסים כולם יחד.

"עזבי אותם," אמרה לי אמי. "הם הכי נהנים לריב. את לא יודעת?" "עיראקי, תשים אותו לבד בחדר, יריב עם הקירות," היה פתגם ידוע במשפחה.

משיח טלטל את ראשו. "אני חושב שצריך נתיחה," לחש לעצמו. "לא סתם מתה חביבה אחותי. לא סתם."

***

אחר הצהריים, בדיוק כשניסיתי לפנות מקום לעוד כוס במדיח, נכנס בדלת מר בני ארצי, המנכ"ל, הידוע יותר כארצ'י, חוצה בצעדים מהירים את הדרך מהדלת אלינו, נעול בנעלי עור רכות המצהירות איכות, ומזכיר לי פנתר. גופו הרזה והתמיר, שחולצה פשוטה לכאורה בצבע בז' תחובה במכנסיו, עם חגורה חומה תואמת שהבליטה את גזרתו, עוד תרמו לתחושה. "משתתף בצערכן, שהוא גם צערי," הפנה פניו ממני אל גאיה ובחזרה, "תסלחו לי אם אני לא בטוח מי היא מי," הושיט את ידו לעברנו.

"תלתלים איה, שיער אסוף גאיה," הושטתי את ידי ללחיצה.

"תמיד?" שאל.

"תמיד," אישרה גאיה. "וזה אייל, בני הצעיר."

חיוך של היכרות הופיע על פניו של אייל. "אתה דיברת על סבתא בלוויה, אני זוכר. אתה המנהל של סבתא."

"נכון מאוד. עבדתי עם סבתא שלך שתים-עשרה שנים."

"וואו. הרבה לפני שאפילו נולדתי," התפעל אייל. "אני עוד מעט בן שבע", זקף את גבו.

"שב בבקשה," החוותה גאיה בידה לכיוון הספה בפינת הטלוויזיה, מתעלמת ממבטו של בני ארצי שסקר את החבורה המשפחתית בחלק המרכזי של הסלון. "תרצה משהו לשתות? קר או חם?"

"לא, לא. תודה. עוד מעט אכין לעצמי קפה. בואי שבי." אמר בטון של אדם שרגיל שיצייתו לו. וגאיה אכן חזרה והתיישבה על הכורסה שעליה הצביע. "מקווה שלא הגעתי בשעה לא נוחה," התנצל. "לא הפרעתי מנוחת צהריים או משהו?" דאגה אמתית נשמעה בקולו.

"חלקלק כמו צלופח טבול בשמן זית זך," דקלמה אמי.

"לא, ממש לא," הרגיעה אותו גאיה.

"אני עדיין בהלם, לא מעכל. ואני יודע היטב שאם אני כך, אתן ודאי על אחת כמה וכמה."

"תמיד המילים הנכונות," המשיכה אמי. "בדיוק כמו הבגדים הנכונים."

הוא התרווח על שני מקומות, תובע לעצמו מקום גדול במרחב. רגליו פסוקות, ידו האחת על המסעד והשנייה פרושה על משענת הגב. "אפשר לכתוב עליה ספר, על חביבה."

אמי נעמדה מאחוריו, ידיה שלובות על חזה. "אני מקשיבה."

"אישיות רבת פנים," הנהן ארצ'י פעם ועוד אחת. "בהחלט רבת פנים." חזר על התיאור בשביעות רצון שרמזה שהכין אותו מראש. "אתן יודעות שעבדה על חוזה מיוחד מכיוון שהייתה כבר מעבר לגיל הפרישה? לא יכולתי לתת לה ללכת." הוא רכן מעט לעברנו, מעביר את ידיו ממשענת הגב אל ברכיו.

"באמת?" התפלאה גאיה, מקפלת רגליה תחתיה בכורסה הרחבה. "בחיי. לא חשבתי על זה. אמא לא שיתפה אותנו בהיבטים האלה של חייה."

"פרישה ואמא שלנו זה כמעט תרתי דסתרי," התיישבתי על מסעד הכורסה שעליה ישבה גאיה ונשענתי על משענת הגב. גאיה הרימה אלי את פניה בחיוך.

"בהחלט," הסכים ארצ'י. "יש לה, סליחה, היו לה מרץ ויכולות עבודה יותר משל כולם. וידע שלא יסולא בפז. וניסיון. ויכולת למידה מרשימה." יד ימינו נעה מצד לצד כמטרונום כאילו מכתיבה את הקצב לדבריו.

"ואפשרות. לחתוך לי את השכר לחצי." חיקתה אמי את תנועות ידו, ואז עברה לשבת בצד השני של הספה שעליה ישב מר ארצי.

"וטמפרמנט," הוספנו שתינו.

"אתן אמרתן," צחק ארצ'י. "כן. טמפרמנט בלתי צפוי. איש לא יצא נקי מההתפרצויות שלה, אולי חוץ מרותי." ארצ'י הזדקף ושילב רגל ארוכה אחת על אחרת.

"היחידה שם שיודעת לעבוד," אישרה אמי.

"גם רותי כבר הרבה זמן במפעל. הייתי עוזרת לה בקיצים כשהיינו נערות."

ארצ'י הנהן גבותיו מורמות באישור, "שלושים שנה כמעט. התחילה כנערה צעירה."

"ואמא, כבר ארבעים שנה, הא?"

"נכון, אחותי," גאיה נשאה אלי את פניה. "היא באמת התחילה לעבוד עוד לפני שנולדנו, מיד כשסיימה את התואר הראשון שלה כמהנדסת כימיה."

"אני משיח, האח הבכור של חביבה". דוד משיח פסע לעברנו בצעדים בטוחים והושיט את ידו ללחיצה. "אני חושב שזיהיתי מהלוויה? ומהתמונות? מר בני ארצי?" ארצ'י קם ולחץ את ידו של דוד משיח בחמימות, אוחז אותה בין שתי ידיו.

"אני משתתף בצערכם, שהוא גם צערי," חזר ארצ'י על המשפט שאמר לנו. "כמובן, בלי השוואה," מיהר להוסיף בתגובה לקמט התמיהה שנחרץ בין עיניו של דוד משיח.

משיח נמוך בראש ממר ארצי, עדיין בחולצת הטריקו שנקרעה בלוויה מתחת למפתח הצוואר, אבל מקרין אותה סמכותיות שאפפה אותו תמיד. כשלחץ את ידו של מר ארצי הוא הביט ישירות בעיניו במבט לא מתרצה. "האחייניות שלי לא מנומסות," אמר בתוכחה.

דודה יפה באה נמרצת מאחוריו. "מה אתה רוצה מהן?" נזפה באחיה. "בסדר עשו. מר ארצי לא צריך עכשיו להכיר מיליון איש. אנחנו משפחה גדולה, נעים להכיר אותך סוף-סוף," פנתה אל ארצ'י והושיטה לו את ידה, "חבל שבכאלה נסיבות."

ארצ'י הנהן, מהדק את שפתיו.

"סליחה שאני מטריד אותך," המשיך משיח, "לא נראה לך משהו מוזר במוות הפתאומי הזה של חביבה?"

רק לשבריר שנייה נראה ארצ'י מופתע. "מוות כל כך פתאומי של אשה בריאה ונמרצת," הרים את כתפיו והניד ראשו, "בהחלט מפתיע."

"מוזר." תיקן אותו דוד משיח בעיקשות. "מפתיע מאוד, אני מסכים. אבל לא כל דבר מפתיע הוא מוזר. המוות של חביבה מוזר."

"בוא משיח," משכה דודה יפה בזרועו של דוד משיח. "תפסיק להציק. נכנס בך הדיבוק? בוא. תעזוב אותם בשקט."

"למה דיבוק? למה דיבוק!" נופפה אמי בידיה. "יש לו סיבה טובה מאוד לחשוב ככה."

דוד משיח נכנע והלך אחרי אחותו חזרה לחבורה הקשקשנית שבצד השני של החדר הגדול.

"הוא מאוד מוטרד," אמרה גאיה בהתנצלות. "טוען שהיינו צריכות לעשות נתיחה," הראתה באגודלה עלי ועליה חליפות.

"חוסר השלמה עם מוות פתאומי ולא צפוי הוא מובן מאליו. והצורך למצוא סיבות הוא אנושי," אמר ארצ'י בטון של מורה.

"הוי, תמיד המילים הנכונות," חזרה אמי על דבריה. "אף פעם לא מתבלבל."

"השאלה אם הצורך האנושי הזה לא צודק לפעמים. כמו בבדיחה על הפרנואיד שבאמת רודפים אחריו?" הקשיתי.

ארצ'י כיווץ את גבותיו לשבריר שנייה. מבטו באותו שבריר שנייה לא היה נעים. "יכול כמובן להיות," הרים אלי מבט. "את חוששת שזה לא היה מוות טבעי?"

הרמתי כתפי ופרשתי את ידי לצדדים.

"ובכל זאת, מה את חושבת?" שאלה גאיה. ידעתי שהדאגה על פניה נוגעת אלי ולא אל הנושא שעל הפרק.

נענעתי את ראשי "אין לי מושג," השבתי לשניהם. "אבל אולי הייתה תאונה. מי יודע?"

"איזו תאונה איה?" קולה של גאיה התרומם בהפתעה. "ממה? מהכימיקלים?"

פרשתי שוב את ידי וכיווצתי את שפתיי.

"את יודעת מה המשמעות של טענה כזו?" ארצ'י נשאר שליו. בדל של הבעה מזלזלת הבליח על פניו, הבעה שלא תאמה את הטון הענייני של דבריו או את שפת הגוף המקרבת שלו. "יסגרו את המפעל לשבועות, ואולי לחודשים." ידו השמאלית חתכה את האוויר מלמעלה למטה, מכתיבה שוב קצב דיבור אחיד, כמעט מונוטוני. "יחקרו את כל תקני הבטיחות. את כל האנשים שהיה להם קשר עם חביבה. ולמי לא היה קשר כזה? הכול יהיה מרוח בעיתונים. המניות שלנו בארץ ובעולם יצנחו לרצפה." הוא השתתק ונעץ בי את מבטו. משלא עניתי המשיך לדבר באותו טון של מי שרגיל שמקשיבים לו, רק ידו שינתה כיוון ונעה כעת מימין לשמאל. "מעולם, בעשרות שנות פעילות המפעל, לא הייתה בו תאונה שקשורה לכימיקלים. תקני הבטיחות שלנו הם הכי גבוהים שישנם. מעבר לנדרש." ארצ'י חזר והתרווח בכורסה, מחזיר ידיו למסעד הספר ולמשענת הגב. קולו התמתן, כאילו לשיחת אגב. "אני לא מאמין שהייתה תאונה. נכון יותר, אני יודע בוודאות שלא הייתה תאונה. לא ייתכן שהייתה. המפעל מרוחק מהמשרדים, וחביבה בכלל לא הייתה במפעל בימים האחרונים גם לא בחודש האחרון. ולא הייתה במגע עם שום דבר שקשור לייצור."

"כלומר, נשארנו עם מוות טבעי," סיכמה גאיה בהקלה מסוימת.

"ולמה לא הריגה או רצח?" אמי השעינה את לחייה על אגרופה הקפוץ והביטה בגאיה באלכסון.

"ואולי הריגה או רצח?" מלמלתי.

אמא, גאיה וארצ'י בהו בי. ארצ'י התעשת ראשון, ולהפתעתי חייך. "מה את בודקת, איה? את מיגוון הסיבות האפשרי למוות? כמו בקול נדרי?"

"כן איה," הצטרפה גם גאיה. "דום לב, מחלה נסתרת, תאונה, הריגה, רצח, מה עוד יש?"

"אולי זה בגלל דוד משיח," התנצלתי. "הוא כל הזמן מתעקש שיש משהו מוזר במוות של אמא. אז הראש שלי כנראה מחפש בכיוונים משונים. אני מודה שאני בהחלט די מבולבלת."

"אך טבעי איה." ארצ'י דיבר בטון של מורה, עדיין מחייך, "בני אדם הם יצורים שמחפשים תשובות. אולי ישמח אותך קצת לשמוע כמה אמא שלכן הייתה מוערכת."

"אני יכול לשמוע גם?" אייל נעמד צמוד לאמא שלו בצד השני של הכורסה.

"בוא שב לידי," חייך אליו ארצ'י.

גאיה פתחה פה לומר משהו, והתחרטה. אייל התיישב בין אמא שלי לבין מר ארצי, קרוב למר ארצי שפרע את שערו בחיבה. "סבתא שלך הייתה אשה מאוד מוכשרת," החביבות שלו נשמעה מלאכותית משהו.

"היא יודעת הכול!" הצהיר אייל. "כל מה שאני שואל אותה, תמיד היא יודעת. לא כמו אמא שלי," הביט בתוכחה אל גאיה.

אמי צחקה, "תמיד אמרתי שהילד חכם."

"אני לא מופתע" אמר ארצ'י ברצינות תהומית. "ממש לא מופתע. היא באמת ידעה הכול," הסב את פניו אלינו. "ואני לא מדבר רק על העניינים של המפעל. בכל דיון, על כל נושא היה לה מה לומר. על כל דבר ועניין הייתה לה דעה נחרצת."

"נכון," הנהנתי. "ואז אי-אפשר להזיז אותה משם, גם לא עם בולדוזר."

"כן. היא הייתה עקשנית לא קטנה," הסכים ארצ'י. "וגם היה קשה להתווכח איתה, או להתדיין איתה. תמיד גיבתה את טענותיה בעובדות." הוא שתק רגע כחוכך בדעתו, ואז המשיך בזהירות כמי שבוחן בבוהנו את חום המים בבריכה, "או בפרשנות של העובדות. כזו שתמכה בדעתה."

כולנו חייכנו.

"אבל בלי ספק," המשיך ארצ'י, "שהידע שלה הוא עצום ורחב. והיא גם לא הפסיקה ללמוד. כמעט לכל קורס או השתלמות שהיו בנמצא היא ביקשה לצאת."

"ובאמת גם יצאה להמון השתלמויות, ויפה מאוד מצידך שאפשרת לה את זה," אמרה גאיה בהערכה אמתית. אמנו אכן לא פסקה ללמוד, גם בקשר לתחומי עבודתה, אבל גם בתחומים אחרים שעניינו אותה. וגם קראה בלי סוף. בכל רגע פנוי היה אפה דחוף בספר.

"באמת אפשרתי לה כמה שיכולתי-"

"רק הרווחת מזה." התערבה אמי בדבריו, מנופפת כלפיו בידה.

"תראי, זה לא שאני כזה פילנטרופ," טפח באצבעות ידיו על חזהו. "אבל חביבה באמת למדה. בשבילה, ההשתלמויות לא היו הזדמנות לחופשה בתשלום ובילוי זמן, וזה חזר לתפקיד שלה, וגם לאחרים במפעל, כי כל מה שלמדה גם העבירה הלאה."

"אהבו אותה?" שאלתי לתדהמת גאיה וארצ'י כאחד.

"שאלה מפתיעה," הוא שוב חייך אבל עיניו קדחו בי במבט קשה.

"אמרת שהייתה מוערכת. אני בטוחה בזה. קשה לא להעריך את יכולותיה, הידע שלה והאינטליגנציה שלה. את הנחישות והחריצות, אוי אני נשמעת כמו הספד."

"את זה, באמת היית צריכה להגיד בהספד," נזפה בי אמי ביובש.

"מה זה הספד?" שאל אייל

"הספד הוא מה שאומרים על מי שמת."

"כמו על סבתא?" המשיך אייל להקשות.

"כן. בדיוק." אמר ארצ'י, פורע שוב את שערו של אייל.

"מה שאני מנסה לומר," היססתי מעט, מתבוננת בציפורני ידי. "אמא לא הייתה אשה קלה. היא דרשה המון מכולם סביבה, אני בטוחה שגם במפעל."

"לא ויתרה לאיש על קוצו של י'. גם לא לי," הניח ארצ'י את ידו על חזהו.

"גם התגובות שלה לא נלקחו מהפרוטוקול של בית המלוכה האנגלי," השלימה גאיה את שאלתי, שוכחת לחשוב לפני שהיא מדברת. "היא אמרה את דעתה בלי חשבון. לפעמים הייתה בוטה, אני בטוחה שלא כולם אהבו את זה. את הביקורתיות המחודדת שלה. את הדעתנות."

ארצ'י נשען לאחור, משלב את ידיו. נראה שהוא לא קיבל את גילוי הלב שלנו כפשוטו וניסה להבין לאן אנחנו חותרות.

"נכון שיש לי תהיות על מה גרם למותה." חזרתי לנושא שהציק לי והישרתי מבט אל עיניו הקשות. זו תהיה שטות להכחיש. "אבל מה שבאמת מעניין אותי זה לשמוע גם על הצדדים האחרים שלה, אלה שלא הכרנו. איך הצליחה, אם הצליחה, לאזן בין היכולות לבין האופי הקשה שלה. כי אתה יודע 'אחרי מות קדושים אמור'. וגם לנו זה לא היה תמיד קל."

"De mortuis nil nisi bene," הפגינה אמי את ידיעותיה בלטינית.

"מה זה?" שאל אייל.

"'אחרי מות', 'קדושים', ו'אמור'," מנה ארצ'י באצבעותיו, "אלו שלוש פרשות בספר ויקרא שמופיעות אחת אחרי השנייה. אתה יודע מה זה פרשות?" הגיב ארצ'י לעיניו השואלות של אייל.

"לא," נענע אייל בראשו לשלילה.

"אלה חלקים בתורה, ונהוג לקרוא פרשה בכל שבת. בשמחת תורה מסיימים את הפרשה האחרונה ומיד מתחילים שוב בראשונה, וככה לא מפסיקים לקרוא בתורה. לכל פרשה יש שם. בדרך כלל לפי המלה הראשונה של הפרשה. כשאתה אומר את השמות של שלוש הפרשות האלה, אחד אחרי השני, יוצא כאילו הם משפט: 'אחרי מות קדושים אמור'. והמשמעות המקובלת היא לכאורה שעל מישהו שמת אומרים רק דברים טובים."

"עכשיו אני מבינה איך הסתדרתם. שני אינטלקטואלים שאוהבים להסביר," צחקה גאיה.

"באמת אהבתי לשוחח איתה," אמר ארצ'י בהתנצלות. "כלומר גם על דברים שלא קשורים לעבודה. ספרים. הצגות. תמיד היו לה דעות מעניינות."

"והיא קיבלה גם את דעתך?" שאלה גאיה. "את דעתי, למשל, תמיד הייתה קוטלת."

"סבתא דווקא תמיד מקשיבה לדעתי," אמר אייל. "והיא גם שואלת אותי מה אני חושב."

"כי אתה חכם. כבר אמרתי." השיבה לו אמי ברוך. "כמוני," המשיכה.

"האמת שגם את דעתי לא קיבלה בדרך כלל," צחק ארצ'י. "אבל למדתי לא להתווכח. והיו לה נקודות מבט מעניינות."

"גם אנחנו למדנו מתי כדאי פשוט לסתום את הפה," הסכימה איתו גאיה. "אני מניחה שלא לכולם זה קל."

"אני מבין למה את שואלת. טוב, בנסיבות האלה אני מרשה לעצמי להגיד שתלוי מי. הרוב, במשרדים, קיימו איתה יחסים קורקטיים. רק בענייני עבודה. וכל זמן שהכול היה לשביעות רצונה, אז גם היא הייתה עניינית. בדרך כלל." הוא צחק. "לפועלים על רצפת הייצור לא היה ממש קשר איתה. היא הגיעה לשם לעיתים רחוקות, ומעולם לא פגעה באיש מהם. להיפך. היו לה כמה מאבקים מרים למען כמה עניינים שלהם. כמו חופשה בשכר לעובדת שבתה חלתה מאוד ולתקופה ארוכה. היה לה חוש צדק מפותח."

"או שהיא פשוט אהבה מלחמות," הרהרתי בקול. "בכל מקום שיכלה להילחם על משהו. על דעתה או על עניין שנראה לה חשוב, היא הפעילה את כל התותחים."

"נו איה, באמת, זה לא בדיוק ככה," מחתה גאיה. "וחוץ מזה, את בדיוק דומה לה," צבטה בלחיי בחיבה כמו דודה פולנייה.

"או שזה לא נכון, או שאני דומה לה. אם זה לא נכון אז למה אני דומה?"

"חכמולוגית!" פסקה גאיה.

"כרגיל יש דברים שלא משתנים," נאנחה אמי.

"כן. אפרופו מלחמות, עובדות הניקיון הן דוגמה נהדרת," המשיך ארצ'י. נראה שהנושא מצא חן בעיניו.

"עובדות הניקיון?" תהינו גאיה ואני יחד.

"כן. יום אחד היא באה אלי והצהירה שזהו. עובדות הניקיון לא תהיינה יותר עובדות קבלן. שאנחנו נקלוט אותן: "אתה יודע כמה ממה שאנחנו משלמים מגיע אליהן? פחות מחצי! זה שוד וגזל. ואין להן שום ביטחון ושום קביעות. זה חייב להפסק, ארצ'י. תקלוט אותן במפעל!"" ארצ'י חיקה בצורה מוצלחת את טון דיבורה הכועס של אמי ואת קצב המילים הגובר שלה. גאיה חייכה ואייל צחק בקול.

"היא קראה לך ארצ'י?" תמהתי.

עיניו של ארצ'י חייכו עוד לפני שצחק. צחוק חם, מידבק. "כן. היא היחידה." הוא צחק שוב, מניד את ראשו. "בכל אופן, ניסיתי להסביר לה שזה לא הגיוני שאביבה, העובדת המבוגרת, כבר עכשיו לא ממש יעילה, ובעוד כמה שנים תקבל משכורת בלי שבכלל תועיל במשהו, ונצטרך להביא עוד עובדת. וחנה, הצעירה יותר, כבר גם כן בת ארבעים, וכמה שנים עוד תוכל לעבוד במרץ בניקוי המשרדים? כלום לא עזר לי. קלטתי אותן לעבודה. חביבה פשוט לא נתנה לי לנשום. וגם הבנתי את הצדק בדבריה. למרות שכלכלית זה צעד לא נבון. ואז הגיע סיפור נייר הטואלט." הוא השתהה רגע, מצחקק. האיש בהחלט יודע לספר סיפור.

"נייר טואלט?" תמה אייל.

"כן," השיב ארצ'י. "נייר טואלט. חנה מנקה את תאי השירותים פעמיים ביום. ואז היא מחליפה את גלילי הנייר בתאים. חביבה צפתה בה יום אחד וראתה שכל גליל שהוא פחות מרבע או משליש היא החליפה וזרקה לפח. אוי איזו מהומת אלוהים היא עשתה לה. "בזבזנות פושעת!" היא צעקה עליה. כולנו נבהלנו מהצעקות. חנה המסכנה ברחה הביתה בבכי ולא רצתה לחזור לעבודה, עד שהבטחנו לה שחביבה לא תדבר איתה יותר. ועדיין הייתה הולכת לכיוון אחר כשראתה את אמא שלכן במסדרון. וכולם כמובן מאוד כעסו עליה, וחנה קיבלה המון חיבובים."

"וזה היה אחרי שכבר הייתה לה קביעות." אמרתי יותר מאשר שאלתי.

"כן. איזה סיפור זה היה."

"איזה סיפור זה היה," חיקתה אותו אמא שלי. "שום סיפור. הגברת צריכה ללמוד לעבוד."

"אפשר לפתור את זה לא בצעקות," עניתי לה.

"נכון," השיב ארצ'י. "אבל לא חביבה. אצלה הכול קיצוני."

"לא כל כך. לא תמיד," גונן אייל על סבתו.

"ולמה אתה בכלל מתערב בשיחות של גדולים?" התרעמה עליו גאיה התרעמות מעושה, קמה ומשכה אותו אליה לחיבוק.

"טוב, אני כבר באמת צריך ללכת." ארצ'י התרומם מהספה.

"תודה לך שבאת," אמרתי בחום ובכנות. "ואני ממש אשמח לשמוע עוד."

"גם אני אשמח לשמוע עוד על אמא," הסכימה גאיה. "חידשת לי הרבה דברים שלא ידעתי עליה."

"אני אבוא שוב," הבטיח. "כעת אני ממש ממהר."

"אל תלכי שבי אחרי הקסם האישי," נזפה בי אמי. "איפה הבקורתיות הרגילה שלך?"

נאנחתי ולא אמרתי כלום.

כלומר, לא באמת אהבו אותה," סיכמה גאיה בפנים עצובות.

"מי צריך את האהבה שלהם, חבורה של צבועים חסרי יכולת," כעסה אמי כעס מעושה, ללא עלבון.

***

משיצא מר בני ארצי מהבית, הייתה הפוגה קצרה בזרם המבקרים. לפני שיגיע גל נוסף, הצטרפנו גאיה ואני לבני משפחתנו שישבו במעגל גדול ולא מסודר. המבוגרים על ספות וכורסאות, ואילו הדור הצעיר יותר, בני הדודים שלנו, על כסאות אוכל וכסאות מתקפלים. גם הגר ואמנון האחיינים שלי היו שם. "מתי חזרתם?" שאלה אותם גאיה. "לא שמתי לב שנכנסתם." התנצלות נשמעה בקולה.

"בעידן הקרח האחרון," נופפה הגר בידה, "היית עסוקה עם הדינוזאורים."

"היית שקועה עם המנהל," אמר דוד יעקב. "הכול בסדר."

"שבו נא יקירותיי," פינתה דודה סלמה מקום לידה על הספה, טופחת עליה בידה. דוד יעקב מיהר לקום ולעבור לכסא, מפנה לנו את מקומו.

"אולי תלכו להכין שיעורים," פנתה גאיה לילדים.

"עשיתי הכול בהפסקה." אמר אמנון.

"אוי, איך סבא משה היה כועס עליך," צחקה דודה יפה. " הוא רצה לראות אותנו לומדות. אתה בכלל זוכר אותו?"

"זוכר קצת. ממש קצת," השיב אמנון.

"מי זה סבא משה?" שאל אייל.

"הסבא שלי ושל איה, ושל איציק ועודד. אבא של סבתא חביבה ושל כל הדודים."

"ומי הסבא שלי?"

"סבא איתן, אבא של אבא."

"לא, אבל מי אבא שלך?"

כל העיניים של כולם נתלו בגאיה ששתקה שנייה, ואז אמרה בשקט, כמעט בלחישה, "אני לא יודעת. אף פעם לא היה לי אבא."

"לא רצתה לספר, חביבה," לחש דוד משיח כמעט לעצמו. "כמה ביקשתי, כעסתי, התחננתי, איימתי – שום דבר לא עזר."

מתן הביט בשרה שנשמה נשימה ארוכה והביטה ברצפה. דוד יעקב הניח את ידו על ידה של דודה יפה, במחווה שחלקה עידוד וחלקה השתקה.

אמנון הביט על כולם, נעמד ליד אמו כמבקש לחבק אותה או להניח יד על כתפה. ומבלי לעשות אף לא אחת מהמחוות פנה משם לחדרו, מתכבד בדרך בעוגייה משולחן התקרובת. הגר לקחה אליה את אייל מעמידה אותו לפניה כמגן אנושי. רק המסרגה הנצחית של דודה סלמה נעה מהר בידה הימנית בעוד ידה השמאלית מלפפת עליה את החוט. שערה האפור, החלק נפל על פניה והסתיר אותן. המבט של יפה ושרה הופנה אליה ועקב אחר המסרגה, נכנסת לתוך המארג הסרוג, אוספת חוט מאצבע ידה השמאלית, יוצרת לולאה, רק בשביל להיכנס לעין הבאה.

"מה את סורגת עכשיו, סלמה?" שאלה דודה יפה, מכחכחת בגרונה.

"מפה גדולה, עגולה." חזר האוויר לגופה של דודה סלמה. היא הרימה את סריגת הקרושה כדי שיראו כולם. צרור שושנים ונוצות טווס היו במרכז העיגול שהיה מוקף בדוגמת גלים שהתפזרו ממנו כמו אדווה.

"מרהיב," אמרתי. "איזה יופי," השלימה גאיה. ערבוביה של מחמאות מכל עבר מילאה את האוויר.

"הזמינו אצלי," הסבירה דודה סלמה. "לקוחה קבועה שלי. רוצה מתנה לחתונה של בת אחותה. כל חתונה מזמינה אצלי אחת. כבר נהיה מסורת שם במשפחה. משלמת טוב, ואני נהנית."

"הדור הצעיר בכלל מעריך דברים כאלה?" רטן משיח.

"תתפלא. היא אומרת שהם ממש מחכים לזה. מבקשים."

"הא, מתוך נימוס," עשה משיח תנועת זלזול בידו.

"נימוס שעולה להם הרבה כסף, ולמה לזלזל בדור הצעיר," העלבון בקולו של עודד נשמע כמעט אמתי. השיחה נחלקה לכמה שיחות קטנות שהתפצלו והתחברו ושבו והתפצלו, עוטפות בערפל של מלמולים את ידיה הזריזות של דודה סלמה ומפת התחרה שלה ואת השאלה הלא-פתורה של אייל.

"אני רעב." קולו של אייל התרומם מעל המלמולים.

"בוא איילי. תעזור לי לערוך את השולחן, באמת הגיע זמן לארוחת ערב." השיבה לו גאיה. "כולכם נשארים איתנו," אמרה בטון שאין אחריו עוררין.

שולחן האוכל הגדול לא ממש הספיק לכולם. אייל ישב על ברכי אמו, ושלושתנו - גאיה, אייל ואנוכי הצטופפנו בקצהו הצר של השולחן. עודד ואיציק הצטופפו בקצהו השני, מולנו, מסמנים טריטוריות על השולחן בדחיפות מרפקים כמו ילדים בגן. מגשי הכיבוד למנחמים שהיו עליו מהבוקר, הועברו אל השיש במטבח, ואת מקומם תפסו קערות גדולות של קובה סלק, אורז, עוף, סלט ירוק ולחם.

הקערות עברו מיד ליד והמסובים גדשו את צלחותיהם. גם קנקן המים עם נענע ולימון נמזג והתרוקן. איציק, בנה של דודה שרה, ערם אורז וקובה סלק על צלחתו. "שנים שלא אכלתי קובה סלק. כמה שאני אוהב."

"לבריאות," אמרה לו דודה יפה. "אם תבוא אצלי קצת יותר, תאכל קצת יותר."

עיניו של אייל קרועות לרווחה נעו מאחד לשני, ובחנו את הנוכחים. "מי הבעל שלך?" הפנה אייל שאלה לדודה סלמה. "דוד משיח?"

"אייל!" הזדעקה גאיה, "לא שואלים שאלות כאלה."

"למה?" תמה אייל.

"מישהו פה חושב שפסח ושואל את הקושיות," צחק דוד יעקב.

"הוא מזווג זיווגים. סדר צריך להיות," פרשה דודה שרה את ידיה, ואילו דודה סלמה ענתה לאייל ברצינות רבה, "משיח הוא האח הבכור שלי, לא בעלי. הבעל שלי, יוסף, או יוסק'ה כפי שכולם קראו לו, מת מזמן, לפני יותר משלושים שנה, ולא התחתנתי שוב מאז."

"אז מי האשה שלך דוד משיח?" המשיך אייל להקשות למבוכתה הרבה של גאיה.

"לאשה שלי קוראים נורית." משיח השפיל את עיניו לצלחת ואז הרים אותן והביט באייל. "והיא מאוד חולה, כבר הרבה שנים."

"ואתה מטפל בה?"

"די אייל עם השאלות!" הרימה גאיה את קולה, ואייל השפיל מבט נזוף לצלחתו.

"הלוואי והייתי יכול," ענה דוד משיח, מתבונן בציפורני ידיו. "היא בבית חולים סיעודי."

אייל הרים את העיניים אל דוד משיח, אבל לנוכח מבטה של גאיה לא העז לשאול שוב.

"כן, כן," נאנחה דודה שרה.

"בואו נעבור לסלון," הציעה גאיה, "ועודד ואיציק יכינו לכולנו קפה," חייכה אליהם, ואיציק מיהר לקום ממקומו, מצדיע תוך כדי.

"בקשה שלך היא פקודה בשבילי," הצטרף אליו עודד.

"אז מה בדיוק אמר לכן הרופא?" שאלה דודה סלמה שוב כשהתיישבנו מחדש בסלון הגדול. "ממה מתה ככה פתאום, בלי מחלה, בלי כלום, באמצע יום עבודה?"

"כמו שאמרנו, הרופא אומר שזה היה דום לב," חזרה גאיה גם היא בפעם המי יודע כמה על דברי הרופא.

"איך הוא יכול לדעת?" שרה נופפה בידה בזלזול. "ברור שאם הייתה מתה כשהוא הגיע, הלב כבר דמם. וזה נכון לכל מקרה מוות," היא הייתה אחות חדר ניתוח ואהבה להפגין ידע רפואי.

"הרופאים אומרים 'דום לב' כשאין להם תשובה אחרת או שהם מתעצלים לחפש אותה!" הצהיר דוד משיח בנחרצות בפעם המי יודע כמה.

"זה כי הם לא רואים בן-אדם. הם רק רואים מחלה," תרמה דודה יפה להתמרמרות הכללית. "ובן-אדם מת, בטח לא מעניין."

"זה לא נכון," מחתה דודה סלמה, ידיה הזריזות לא חדלו מסריגת הקרושה, "תלוי מי הרופא."

"תלוי מי החולה, זה מדויק יותר," הרימה דודה יפה את קולה ואת ידיה. "בעיקר אם הוא בריא ועשיר. או מפורסם ועשיר."

"לא תמיד," ניסתה דודה שרה להרגיע. יש כאלה ויש כאלה. מי שבן אדם, יהיה בן אדם גם בתור רופא."

דינה, בתה של דודה שרה, סיימה לא מזמן התמחות קשה בכירורגיה.

"נכון," אמרה דודה סלמה. "אני לא שוכחת אף פעם סיפור אחד, שאני תמיד גם מזכירה אותו לעצמי, כשאני כועסת על רופאים."

"סיפור אחד. באמת," לא נתרצתה דודה יפה. "תמיד יש סיפור אחד."

דודה סלמה שתקה והתכנסה, כמעט מתכווצת, אל תוך הסריגה.

"ספרי לנו, דודה סלמה," ביקשתי. אבל סלמה העבירה מבטה סביב על החבורה היושבת. "באמת רוצים לשמוע?"

"כן אמא, רוצים," החליט עודד בשביל כולם. הוא לא אהב את הוויכוחים האינסופיים והמריבות התכופות.

"טוב. אולי את זוכרת את נהרה שלמדה איתי בכיתה?" פנתה סלמה ליפה הכועסת.

"בטח," התרצתה יפה. "נהרה היפה. כמה יפה היא הייתה, ואיזה סיפור זה היה. אח שלה הצעיר, אושר, למד איתי. תמיד צחקו על השם שלו. הוא לא היה כל כך מאושר."

"נו, מה הסיפור?" דחקה הגר.

סלמה הניחה את הסריגה על ברכיה, ואז הזדקפה, כל עוצמתה חזרה אליה, "אז ככה, תקשיבו," העבירה מבטה מסביב. "נהרה למדה איתי בבית ספר והייתה החברה הכי טובה שלי. היו לה עוד שלושה אחים, כל אחד מאבא אחר. אמא שלה, אינגריד, אתם בטח זוכרים אותה חיכתה רגע לאות אישור של אחיה, "הייתה שוודית, אני חושבת. בלונדינית וגבוהה. אינגריד הייתה אומנית אולי. משונה כזאת. כל הקירות בבית היו מכוסים בקווים עבים כאלה של צבע, שחורים, כחולים ואדומים, שנמרחו לכל עבר במברשת עבה." ידיה של דודה סלמה אחזו בשתי מברשות מדומות וציירו קווים באוויר. "בין הקווים וקצת עליהם היא ציירה פרצופים בתוך משהו כמו גלגלי שיניים. חלק זיהיתי. פנים של אבות של חברים מהבית ספר, ואחרים, לא ידעתי מי הם." משכה בכתפיה. "מעל החלון," ידה נעה בתנועה עגולה כלפי מעלה ומבטה ליווה את היד, "היה גם כן ציור גדול של נהרה והאחים שלה. צבעים בהירים, לא כמו כל הקירות. לפעמים הייתי רואה שהיא, אינגריד, מחקה פרצוף. ככה בקווים עבים במברשת, כמו שילדים כועסים. ואז עוד כמה ימים היה מופיע חדש. לא אהבתי את זה. כל העיניים של כל הפרצופים שמביטים בי מסביב הפחידו אותי. לפעמים אפילו חלמתי עליהם."

"ואז היית מתעוררת בצעקות ובאה אלי למיטה," צחקה דודה יפה. "איך אני זוכרת את זה."

"גם את היית באה אלי למיטה, גיבורה גדולה," השיבה לה סלמה.

"הייתי באה להתחמם, לא בגלל חלומות", השיבה יפה. "היה קר נורא בחורף בבית הישן שלנו", היא הסבירה לנו.

"קור אימים", הסכימה דודה שרה. "אי-אפשר היה לחמם אותו. ואיזה פחד היה מהתנורי-נפט האלה."

"ומה היה הלאה?" דחקה שוב הגר בדודה סלמה.

"טוב. בקיצור, כדי להתפרנס, אינגריד שמה בבית ובחצר כמה שולחנות וכסאות חצי שבורים שאספה מכל מיני מקומות, והייתה מוכרת לאנשים אלכוהול, קפה ועוגת גזר כזותי, עם אבקת סוכר מלמעלה, שהייתה מכינה בעצמה. אמרו עליה על אינגריד שבמלחמה הייתה במחתרת השוודית. הצילה הרבה אנשים משמה.

"אבא לא הרשה לי ללכת לשם- "

"בטח שלא הרשה. בצדק. זונה מסוממת," היכה דוד משיח באגרופו הקמוץ בכף ידו השנייה. "זה מה שהיא הייתה."

"כן, ככה אבא היה צועק," ניסתה דודה סלמה להפיס את כעסו של משיח. "בכל אופן, לא ידעתי מה זה מסוממת. מה ידעתי? מה ידענו אז? אבל היו הרבה גברים שם שהתחלפו כל הזמן. את זה אני ראיתי. הרבה היו מאותה ארץ רחוקה שממנה באה, שוודיה או נורבגיה. פוספור כולם, עיניים כחולות. אפילו שאבא לא הרשה, הייתי שם כמעט כל יום." דודה סלמה המשיכה את סיפורה, וכולנו תלינו בה עיניים כמו ילדים בשעת סיפור בגן. "הבית הזה כאילו משך אותי בחבל. בדרך כלל הייתי באה אצלם ישר מהבית ספר. אינגריד הייתה עוד יושנת, ואנחנו הכנו לבד משהו לאכול מכל מה שמצאנו במקרר, לעצמנו ולאחים הקטנים. נהרה גם הייתה אוספת את הבקבוקי-משקה הריקים מאתמול בערב, הולכת למכולת ומחליפה בקצת לחם וגבינה. היו נורא עניים. נורא. הרבה פעמים הייתי לוקחת לבית ספר הרבה פירות וירקות שיהיה לנו לצהרים."

"ולנו לא נשאר פרי לקחת לבית ספר," רטנה אמי "ואיימת עלינו שלא נדבר."

"אז בגללך לסבתא ולאחרים לא נשאר," אמר אייל.

"מאיפה אתה יודע?" צחקה גאיה.

"כי היא לקחה הכול," תמה אייל.

"כשהייתה אינגריד מתעוררת," המשיכה דודה סלמה, "הייתה תמיד יושבת איתנו קצת. מחבקת. גם אותי. שואלת מה היה בבית ספר, במבטא המשונה הזה שלה. הייתה מתגלגלת מצחוק מהסיפורים שלנו. וגם כועסת ונעלבת איתנו ביחד. מאוד אהבתי את הרגעים האלה איתה. אפילו על המורים היה לנו מותר לקטר. לא כמו אצל אבא."

"אצל אבא זה לא עבר בשום אופן", צחקה דודה שרה. "אף מילה רעה על מורים או על מבוגרים בכלל. 'כבוד! תתביישי!' היה צועק עלי."

"בטח, כי אתם לא היה לכם כבוד לכלום" התרעם דוד משיח. "מה רע בלתת כבוד למבוגרים? אנחנו היינו פראי-אדם."

"באמת משיח. לא היינו פראי-אדם," מחתה יפה, "והמורים גם כן לא תמיד היו קדושים. אתה יודע בעצמך. לא 'תלמיד השנה' היית."

"מה קשור כבוד לתלמיד השנה?" התרתח משיח.

"אפשר לחזור לסיפור?" ביקש עודד.

"כן, בבקשה," הצטרפתי אליו.

"בקיצור," המשיכה סלמה, "אחרי שהייתה מבלה איתנו צוחקת, מחבקת, הייתה הולכת לדברים שלה. ציור, או פיסול. לנקות אחרי אתמול. בזה דווקא היינו עוזרים לה, כולם. וזה היה כזה משחק. היינו עושים תחרויות. לא כמו אצלנו עם כעס. וגם הכינה את העוגת גזר. היחידה שידעה להכין."

"מעניין," התערבה דודה יפה, "שכמה מהחשובים בעיר היו לקוחות קבועים של הבר שלה - איך קראו לו?"

"אור בחשיכה" ענתה סלמה. "וזה נכון מה שאת אומרת. ההורים שלנו היו כמעט יורקים כששמעו את השם שלה או של הבר שלה. בעיקר אבא. אבל העורך דין ההוא, אבא של יעל, וההוא שעבד בבנק, ועוד כאלה מהחברה הגבוהה היו לקוחות קבועים."

"גם אבא של יעל לא הרשה לה ללכת לשם," אמרה דודה יפה. "למרות שהלך שמה בעצמו."

"לאף אחד לא הרשו. אני היחידה מהחברות שהייתי שם," שמץ גאווה נשמע בקולה של סלמה.

"טוב, מי יגיד לך, את, מה לעשות?" סנטה דודה שרה. "את וחביבה עשיתן תמיד מה שאתן רוצות. לא שאלתן אף אחד."

"בטח. אם הייתי שואלת, לא הייתי מגיעה לשום מקום," אמרה אמי ברוגז.

"היית קטנה, שרה," צחקה סלמה. "מאיפה את יודעת?"

פניה של שרה התעננו. "לא כל כך קטנה," פסקה. "עובדה שאני זוכרת."

"טוב. אפשר להמשיך?" ניסה עודד שוב להחזיר את הקרון לפסים.

"כן. טוב. אז בקיצור, יום אחד אינגריד מתה. באמצע הלילה בין שישי לשבת. כמה בכיתי כששמעתי. וגם בלוויה. וכולם בשכונה ובבית ספר אמרו 'מנת-יתר', ואני אפילו לא הבנתי מה זה. ונהרה מסכנה רצה באמצע הלילה לבית של דוקטור ארנסט, הרופא היקה הדתי, שעבד בבית חולים. זוכרים אותו?"

"וואי. מי יכול לשכוח? גבוה ורזה, עם שני כלבי זאב מפלצות כאלה. ואשתו, תמיד עם מטפחת ולבוש צנוע, שמלה כזאת, ושרוולים, ככה, כמו אמא - רק יותר חדש." אמר דוד משיח. "היא הייתה מלמדת שיעורים פרטיים באנגלית. ומי שלא היה יכול לשלם לימדה בחינם."

"גם חביבה למדה אצלה אנגלית וגרמנית. לא כי הייתה צריכה לבית ספר. פשוט אהבה ללמוד. הייתה עושה לה שליחויות בתמורה," השלימה דודה סלמה. "עוד הייתה קטנה חביבה."

"גם כן בית ספר," אמרה אמי, "חוץ מההפסקות לא היה בו כלום. מורים אידיוטים ותלמידים טיפשים ברובם."

"אני דווקא אוהב את בית ספר ואת המורה," השיב אייל.

"אתה אוהב ללמוד כמו סבתא שלך," אמר דוד משיח, ואייל חייך בשמחה.

"ומה קרה אחר כך?" סקרנותו של אמנון דחקה בסלמה. "הפסקת באמצע הסיפור."

"הנה, אני כבר ממשיכה," חייכה אליו דודה סלמה. "לדוקטור ארנסט ואשתו היו חמישה ילדים. וכמו שאמרתי הם היו מאוד דתיים. אבל שבת, או לא שבת, הוא קם ורץ עם נהרה הביתה באמצע הלילה. אבל כבר לא היה הרבה מה לעשות. הוא כתב טופס והזמין אמבולנס. בינתיים ראה שיש שם ארבעה ילדים בוכים ומבוהלים שאין להם שום איש בעולם. אין להם מי שידאג להם. נהרה, הילדה הכי גדולה, הייתה אז אולי בת ארבע-עשרה, היינו בכיתה ח' אני חושבת. וכרמל הקטן בן שש, כיתה א' היה, אולי ב'. והדוקטור בלי לחשוב רבע שנייה לקח את כל הארבעה אליו הביתה. תבינו," קולה גבר. היא הרימה את האצבע המורה אל מול פניה. "חמישה ילדים משלו," פרשה חמש אצבעות להמחשה, "בבית קטן. הוא ואשתו מאוד אדוקים, והם הילדים של ה'זונה המסוממת'. אבל הוא לקח אותם אליו, וככה הם חיו אצלו עד סוף השנת לימודים. והוא ואשתו טיפלו בהם, מה זה, כאילו היו שלהם. ואפילו לא ביקשו מהבנים לשים כיפה. ואני הייתי באה אצלם להיות עם נהרה אחר הצהריים. וגברת ארנסט תמיד קיבלה אותי כל כך יפה. גם היא, כמו אינגריד, דיברה איתנו הרבה, אבל בעיקר דיברה עם נהרה והאחים שלה על אמא שלהם. עודדה אותם לספר לה עליה. חיבקה אותם אם בכו."

רעד נשמע בקולה של סלמה. היא השתתקה, מנסה להשתלט על הדמעות, כאילו לא עברו חמישים שנה. "היא הייתה צדיקה גמורה, אמא שלכם," הייתה אומרת להם. "תזכרו את זה. גם הייתה גיבורה במלחמה, וגם, ובעיקר, הייתה אמא גיבורה. אמא למופת. הרי הכול עשתה למענכם. שערי שמים בוודאי נפתחו בפניה."

סלמה השתתקה. עיניה מופנות פנימה, צופות בזיכרונות רחוקים.

"אבל מה קרה הלאה לנהרה ולאחים שלה?" עיניה של הגר היו נטועות בפניה של דודה סלמה.

"מה שקרה זה שבינתיים ד"ר ארנסט סידר לנהרה ולאחים שלה מקום בקיבוץ, ובהתחלת החופש הגדול הם עברו לשם. נהרה עדיין שמה, בקיבוץ. היא עדיין יפה. נשואה באושר. ארבעה ילדים. גם נכדים. פגשתי אותה בכנס מחזורים לפני שנתיים או שלוש. לא יודעת מה עם האחים." אמרה דודה סלמה. "אז אל תגידי לי," נופפה בידה לכיוונה של דודה יפה, "שרופאים רואים רק מחלה. מי שבן אדם, רואה אנשים."

אין מקריות בעולם," פסק דוד יעקב, מנופף באצבעו. "אין. תמיד אמרתי. מה שצריך לקרות יקרה. ודברים הם לא תמיד איך שהם נראים," המשיך דוד יעקב את הגותו. "ובני אדם אף פעם לא. בני אדם הם אף פעם לא איך שהם נראים."

"בני אדם הם אף פעם לא איך שהם נראים," הסכים עודד. "גם לי יש סיפור על זה"

"ואמא שלנו התחילה עם השפות כבר אז. אה?" קטעה אותו גאיה.

"את צודקת," הנהנה דודה יפה. "כן, היא הייתה משגעת אותנו עם השפות. 'איך אומרים באנגלית חתול? ובגרמנית?' את רואה את הקשר? חור בראש הייתה עושה."

"מעניין שהלכה ללמוד הנדסה, ולא בלשנות או ספרות," אמרתי. "היא גם כל כך אוהבת ספרות ותיאטרון."

"הייתי צריכה להתפרנס ממשהו," אמרה אמי.

"היא גם אהבה כימיה," אמרה סלמה. "היא אמרה שהנדסת כימיה היא הדרך הכי מהירה למקצוע מעניין."

"יש דמיון," אמרה אמי. "המורכבות הכימית והמורכבות הספרותית מאוד דומות."

"אפילו עשתה שני תארים." הגאווה בקולה של גאיה הרקיעה שחקים. "הייתה מגיסטר."

"מגיסטר שמגיסטר. מי מבין מה זה בכלל," כעס דוד משיח. "לפי איך שאתן מדברות אפשר לחשוב שחביבה הייתה מלאך או משהו. אז היו לה שני תוארים. אז הייתה פחות חוצפנית? פחות רואה רק את עצמה? רק מה שטוב לה ראתה תמיד."

עיניה של גאיה נפערו לרווחה, היא בהתה בדוד משיח בתדהמה. יפה פתחה את פיה כמו לומר משהו, ודוד יעקב הניח יד אחת על בִּרכּה, ואת השנייה הרים והוריד קלות, בתנועת הרגעה.

כמו בסרט איטי עקבתי אחרי התגובות של דודה שרה שהניעה ידיים פעורות אצבעות משני צדי פניה נושפת אוויר בחוזקה, של דודה סלמה שהניעה ראשה מצד לצד, שומטת את כתפיה, הסתכלתי על מתן שהתבונן בכפות ידיו, ועל הגר שקמט נוצר בין עיניה.

"מספיק, משיח," כעסה דודה יפה.

דוד משיח הביט בה ואז השפיל את עיניו. "אני מצטער, באמת. אני לא יודע מה קורה איתי."

"כולנו קצת לא מאופסים," הרגיעה אותו ואת כולנו דודה שרה. "איבדנו בפתאומיות אחות שהיו בה מרץ וחיוניות יותר משל כולנו. זה שוק. בואו נרגע."

"ואפרופו זונה," כחכח עודד בגרונו בניסיון מגושם לספר את הסיפור שלו.

"הדודה שלך מתה ואתה עם זונות?" התעצבן דוד משיח. "איפה הכבוד. וגם יש פה ילדים קטנים," הצביע על אייל שישב על ברכי אמו.

"אני לא קטן," מחה אייל. "מה זה זונה, אמא?"

גאיה נבוכה, ולפני שהספיקה לענות התערב עודד, "אשה שיש לה הרבה חברים."

"גם לאמא שלי יש הרבה חברים," הצהיר אייל בגאווה, ומיד החביא פניו בחיק אמו בגלל הצחוק הרועם שפרץ בחדר.

"איזה טמבל!" הגר כמעט ירקה את המילים.

"אתה רואה לאן זה מוביל?"

"עזוב דוד משיח, אל תכעס כל כך." אמר עודד, רוכן קדימה. "בסדר. לא חשוב. בהזדמנות אחרת."

בוא אייל, כבר מאוחר. הגיע הזמן ללכת לישון," הורידה גאיה את אייל מברכיה.

"אבל אני רוצה לשמוע עוד סיפורים."

"נגמרו הסיפורים להיום איילי, לילה טוב." ליטפה דודה יפה את לחיו של אייל, וכבר פנתה לאסוף את הכלים. "לא נראה לי שמישהו עוד יגיע היום."

"כנראה שכבר לא. ההורים של טל אמרו שיגיעו מחר," אמרה גאיה לפני שנעלמה במסדרון עם אייל.

דודה יפה נשאה את המאכלים והכלים ולמטבח. דודה שרה ארגנה כלים במדיח, וביחד הן הכניסו עוגיות לקופסאות ופירות למקרר. ניסיתי לעזור כמיטב יכולתי, אבל אפילו גאיה שחזרה מההשכבה של אייל לא עמדה בקצב.

"לכו כבר הביתה כולכם," סילק אותם עודד. "מרוב טבחים תישרף הדייסה. אני אסיים פה. אתם באבל להזכירכם. איציק יעזור."

"בואי סלמה, נקפיץ אותך הביתה," משך מתן את אשתו ואת גיסתו לכיוון היציאה.

"לכו תנוחו," פקד עודד עלי ועל גאיה. "אנחנו נסיים לסדר כאן."

***
בעונה זו של התפר בין האביב לקיץ הגינה עדיין פורחת וניחוח צמחי תבלין ויסמין מילא את האוויר. הבטתי מסביב. נעצתי עיניים דרך החלון אל החשיכה שבחוץ. חסרת תועלת נכנעתי לעודד ויצאתי למרפסת. ביתה של גאיה, כמו שאר בתי השכונה שכן על גבעה, וחלק גדול מהעיר נפרש לרגליו. ריח קל של פריחת הדרים מאוחרת היה באוויר הקריר של שעת ערב מוקדמת. הכביש מתחתי היה צבוע אדום בצדו שמוביל אל העיר ומעט גוונים מפוזרים של לבן וצהוב בצד היוצא ממנה. אמא שלנו לא נראתה בשום מקום. ציפיתי שתצטרף אלי, אבל היא לא הגיעה.

אחרי שכולם הלכו, ועודד פטר אותנו מסידור המטבח והמדיח, ישבנו גאיה ואני במרפסת. "איך עוד יש לך שיניים בכלל," כעסה גאיה כשגרסתי קרח בקול בין שיניי.

"איך עוד יש לך דם ולא קפה בעורקים?" החזרתי לה.

"מה קורה, אחותי?" גאיה הציצה בי בדאגה. תמיד הציצה בי בדאגה. קראתי פעם מחקר שאומר שבין תאומים יש הרבה פעמים חלוקת עבודה. אצלנו גאיה הייתה שרת החוץ. רוב הקשרים שלי עם העולם נעשו דרכה או בהדרכתה. היא פיזרה את שערה והחלה אוספת אותו מחדש. ידיה החליקו, ושוב החליקו את שערה, עד שהיה מתוח ומיושר לחלוטין. ובכל זאת המשיכה לאסוף ולמתוח אותו בין ידיה.

"ואיך בכלל עוד יש לך שיער? ואיך יש לך סבלנות לזה?" כעסתי כעס לא מובן. "ובכלל," המשיך הכעס לנבוע מתוכי, "למה לך שיער ארוך? אני זוכרת מריבות שלך עם אמא על השיער מאז שהיינו אולי בנות שנתיים. היא תמיד טענה ששיער קצר זה הרבה יותר פרקטי. שיותר קל לסרק ולחפוף. בעיקר התחרפנה מהחול מארגז החול המלוכלך שתמיד מילא את השיער שלך."

"לפחות אפשר להבחין בינינו," חייכה גאיה, נבוכה לנוכח ההתפרצות שלי.

"לא. לא בגלל זה?" הופתעתי.

"אולי בדיוק בגלל זה. לא לראות מולי את הפנים שלי כל הזמן."

"אני כבר לא רואה את הדמיון," אמרתי. "את זוהרת, ואני די דהויה."

החיוך של גאיה הפך לצחקוק אירוני. "זוהרת שרק התייתמה מאם, עם עבודה שוחקת ויותר מדי שעות נוספות, שלושה ילדים, מתוכם שניים מתבגרים ובעל בחו"ל. אבל בכל מקרה, תודה אחותי על המחמאה. ובואי אגלה לך סוד. אין דבר שקצת צבע לא עושה לפנים. ואין דבר שמוחק זוהר יותר מג'ינס דהוי וטי-שרט דהוי עוד יותר."

"ככה הכי נוח לי," התנצלתי.

הטלפון הנייד שלה, מונח על השולחן לידה צלצל וחסך ממני את המשך הדיון בג'ינס הדהוי שלי. תמונתו של טל, מתולתל וחייכני הופיעה על המסך. גאיה הושיטה סנטרה לכיוון הטלפון רומזת לי לענות בזמן ששתי ידיה היו עסוקות שוב באיסוף שערה, גומייה על מפרק כף ידה, וסיכה בין שפתיה.

לחצתי על הצלמית הירוקה בטלפון וקירבתי אותו לאוזני. "דוברות גאיה חרמוני," הצהרתי בחשיבות.

"היי איה! מה שלומך?"

"ידעת מתי לברוח לסמינר בהולנד," קנטרתי אותו. טל היה דוקטור לכימיה, כימאי כמו אמא שלנו, ועסק בפיתוח אמצעים לפירוק כתמי נפט וזיהום ימי אחר.

"ג'ינג'ית רעה," החזיר לי על הקינטור חסר הטעם. "איך אתן מסתדרות?" טון דיבורו השתנה לדאגה וגם עייפות הייתה בקולו. "גאיה לא מסכימה שאחזור. ואני לא בטוח אם היא צודקת."

"ואני בטוחה שהיא צודקת. כולנו יודעים שהסמינר הזה מאוד חשוב לך ושעבדת קשה לקראתו."

"איך גאיה מסתדרת? ואת? אני יודע שלא קל לכן. גם לי לא. אני די בהלם. ועצוב. הייתי יכול לעזור לכן."

"הלם זו מילה טובה. אבל כן, הצורך לארגן הכול דווקא מועיל לגאיה. בלי רגשי אשם מיותרים, טל. תיהנה מהסמינר, הוא חשוב. ואנחנו נהנה מהאורחים. והנה תם הטקס! קבל את גאיה, ושיהיה ערב טוב."

בזמן שגאיה התעניינה בסמינר, וסיפרה על הילדים ועל היום שעבר, סיימו איציק ועודד לארגן את התקרובת ואת המדיח ויצאו למרפסת: "אפשר להצטרף?"

"עודד! איציק! בשמחה רבה. מזמן לא ישבנו ככה ביחד. חשבתי שיצאתם."

"רציתי לשאול אתכן," התיישב עודד על הנדנדה, "אם יש לכן מושג מה בכלל הקטע של דוד משיח?"

"האמת, גם אני שואלת," אמרה גאיה.

"גם לי אין לי שום תשובה טובה. ההתנהגות שלו באמת מוזרה. זה לא דוד משיח שאני מכירה מילדותי."

"אולי במקום זה, תספר לנו את הסיפור שלא סיפרת, בהקשר של "זונה מסוממת", כמו שסבא שלנו קרא לגברת ההיא, ואנשים שהם לא כמו שהם נראים, כמו שטוען דוד יעקב? " ביקשה גאיה. "סיפור טוב יועיל לי עכשיו."

"אני רואה שעשיתי פרומו טוב," צחק עודד. "טוב, סיפור לפני השינה. אז ככה: "לפני שנתיים זה היה, כשאני ודודו, השותף שלי לדירה, טיילנו בגואה. היה ערב ראש השנה, ולא בא לנו על בית חב"ד. רצינו קצת שקט וירדנו לים, יכולתי לשמוע את הקול של אמא: 'לים? בערב ראש השנה? יא איבני. חראם.' 'לא נורא, אמא. גם בים יש קדושה. בעיקר בלילה, בחושך.' עניתי לה בדמיוני. וכמו הד לדברים שלי ראינו נרות על החוף וניגשנו. ישבה שם מישהי מבוגרת. ככה, קרובה אולי לחמישים, מדליקה נרות בחול. 'בטח יהודייה,' אמר לי דודו. אז ניגשנו אליה ושאלנו באנגלית אם אפשר להצטרף. היא סימנה על החול בתנועת הזמנה. והתיישבנו. 'זה ראש השנה היהודי,' אמר דודו, מגשש, עדיין באנגלית. 'נכון. בגלל זה הנרות,' היא ענתה בעברית."

"אי אפשר להמלט מהמבטא, תיכף מזהים." צחק איציק.

"המבטא שלי דווקא די בסדר." מחה עודד.

"בקיצור, האשה שאלה אותנו אם גם לנו צפוף בבית חב"ד. 'אנחנו אולי הישראלים היחידים בגואה שלא שם היום,' אני עונה לה. 'חבל שבארץ החרדים לא מקבלים ככה את כולם בזרועות פתוחות.' "

"'גם בארץ ישמחו לארח אותך, רק שזה אף פעם לא נגמר בזה,' השיבה היא.

"אז גלגלנו שיחה דווקא מעניינת על החב"דניקים, על גואה ועל החיים בכלל. ותוך כדי, דודו שואל אותה מאיפה היא בארץ. 'גבעתיים' היא עונה. 'היי, גם אנחנו. איפה בגבעתיים?' ואז היא אומרת שהיא גרה ברחוב ההסתדרות, שזה הרחוב שלנו, וגם אותו מספר בית. 'לא יכול להיות,' אני אומר לה, 'זה הבית שלנו.' ואתם יודעים, זה בניין קטן וישן, שלוש קומות. אז שאלתי אותה איך יכול להיות שאנחנו לא מכירים, איך לא נפגשנו?" עודד פרש ידיו בשאלה.

"ואז היא מסבירה," המשיך, "שהיא חיה לבד, עובדת בבית ולא יוצאת הרבה במשך היום. 'רק מוקדם מאוד בבוקר לקניות, אם צריך,' היא אמרה, 'ואז אני מקבלת אנשים.' אני כבר התחלתי לחשוד, אבל אז דודו מתחיל למנות את הדיירים, ככה עם האצבעות: 'בקומה הראשונה אנחנו, ועוד זוג סטודנטים עם תינוקת. וזוג קשיש. בקומה השנייה, כולה, יש משרד של רואי חשבון. כנראה חיברו את הדירות או משהו. בזכותם יש לנו קצת גינה וחדר מדרגות צבוע. בשביל הלקוחות. ובקומה השלישית,' דודו ממשיך לספור את הדיירים כמו ב'דירה להשכיר', 'יש זוג מבוגר, וזוג צעיר, ואיזו זונה או משהו שעושה מסאז'ים, ככה אומרים.' 'טוב, שרלוק,' היא עונה לו בחצי צחוק, 'מה נשאר? אז כנראה שאני הזונה שעושה מסאז'ים.'"

"אופס!" צחקה גאיה. "נו, ומה קרה?"

"מה שקרה זה שאני ודודו רצינו רק לרוץ לים להטביע את עצמנו. לא ידענו לאן להביט ומה לעשות."

"והיא?" שאלתי.

"והיא? היא מביטה בנו ומתחילה לצחוק, ככה בינה לבינה," המשיך עודד. "'באמת?' אני שואל אותה, מנסה לצאת ככה קוּל. 'אז את הזונה הכי נחמדה שפגשתי. בעצם היחידה.' והיא מתגלגלת מצחוק. 'אוי, אתם נחמדים,' היא אומרת, עדיין בצחוק. אבל צאו מזה, הכול בסדר. אנשים אומרים הרבה דברים. מצטערת לקלקל לכם. נכון שאני מקבלת אנשים בבית, אבל אני לא זונה ולא עושה מסאז'ים משום סוג, גם אם תבקשו.' אז לא התביישתי ושאלתי אותה אם ככה, מה היא כן עושה. 'אני, אני סתם פסיכולוגית,' ודודו פשוט קבר את הפנים בחול ועשה את עצמו כאילו הוא עסוק בלצייר ציורים.

"נו טוב, היא עונה לקריטריונים," צחקה גאיה ופרשה את ידיה. "גם גרה לבד. גם מקבלת אנשים בבודדת לאורך היום. מה עוד היא יכולה להיות?"

"ברור. מה עוד?" כעס איציק. "מוח מלוכלך יש לאנשים. רואים שאנשים באים ויוצאים מהדירה שלה – אז ברור שהיא זונה."

"אבל אנחנו הרווחנו. אני בעיקר," אמר עודד. נהיינו חברים ממש טובים. כשיש לה חלון בין מטופלים היא שולחת לנו וואטסאפ עם תמונה של ספל קפה, ואז, אם אנחנו בבית, אנחנו עולים לקפה, או שהיא יורדת אלינו. אשה חכמה כל כך. תענוג. ובינינו, גם אם הייתה זונה, הייתי נשאר חבר שלה. אני חייב לה גם שהשלמתי את שנת הלימודים הראשונה בדוקטורט, ואת הצעת המחקר. הייתי כבר בייאוש גמור. היא ממש החזיקה אותי מעל המים."

"איך אמר דוד יעקב? אנשים הם לא מה שהם נראים? צריך ללמוד להסתכל." אמר איציק

"תסלחו לי כולכם," התנצלתי. "אני עכשיו – הביתה. נרדמת בעמידה." לקחתי את כוס המים הריקה שלי לכיור, אספתי את תרמיל הגב הישן שלי, נשקתי לגאיה על מצחה, ועודד, איציק ואני יצאנו יחד אל הלילה, איש איש לביתו.

***

בבית לבשתי טרנינג ישן ונשכבתי על הספה בסלון מול הטלוויזיה, בדיוק כשהתחילה איזו תכנית אקטואליה לילית. לא התפלאתי לראות את אמי יושבת על הכורסה שלצידי. תמיד התעניינה בחדשות ובשידורי האקטואליה ונהגה להגיב בקריאות ביניים על מה שהיא כינתה "שטויות ודברי הבל." גם הפעם לא מנעה את שבט לשונה. "דמגוג בפרוטה," כעסה על הדובר שהסביר איך אפשר לדאוג לכל בעיות העולם וגם להוריד את המיסים. "וכל הטיפשים שמאמינים לו שזה באמת אפשרי," המשיכה בשצף קצף. עייפה מכדי לנהל שיחה על טיפשותן של הבריות, התיישבתי על הספה ואמרתי שאני עייפה והולכת לישון.

"כרגיל מחפשת סיבות לברוח ולהתחבא."

"אני לא בורחת ולא מתחבאת, אני רוצה ללכת לישון. ואת כרגיל מבקרת אותי," כעסתי. "ואם את כבר מציקה לי, למה את לא מספרת מי אבא שלנו?" הישרתי אליה מבט.

מאז שהיינו ילדות למדנו לא לשאול את השאלה הזו. גאיה עוד ניסתה מדי פעם, אחרי שאני ויתרתי.

"נסי שאלה אחרת." אמרה אמי כאילו גירשה זבוב בידה.

"זו השאלה הכי חשובה," קיפלתי את רגלי לישיבה מזרחית. "אני רוצה לדעת מי אני. יש לי זכות לזה."

"ולי יש זכות לפרטיות."

"מאיתנו?!" קירבתי את שתי ידי לחזי. "בנושא הזה?"

"בעיקר בנושא הזה."

"זה אכזרי." הרגשתי שאני מתרוקנת ושוקעת.

"תתמודדי. את כבר לא ילדה קטנה."

קמתי והתחלתי לפסוע לכיוון החדר שלי.

"את רואה? כרגיל, מסובבת את הגב. לא מתמודדת עם כלום."

"אני רוצה לישון." הטון הילדותי משהו שלי עצבן אותי

"בעיקר לא מתמודדת איתי."

"אי-אפשר להתמודד איתך," נכנעתי, חזרתי לספה התיישבתי שוב. "די, אני עייפה ורוצה לישון."

"לישון. לנוח. זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות."

"מה – את – רוצה – שאני – אעשה," הדגשתי את המילים בידי. "למה את מציקה לי?"

"שתזוזי."

"לאן?"

"את יודעת לאן."

"אני חושבת שאני זזה מספיק," אמרתי לה בפעם המיליון. "אני עובדת די קשה. יש לי שש קבוצות לימוד במתנ"ס. זה נחשב המון. אני מציירת הרבה - "

"וזהו!" חתכה אותי אמי בפסקנות. "צר עולמך כעולם נמלה, וזה לא מספיק."

"הרי כלום אף פעם לא מספק אותך. אז למה שמשהו יספק אותך עכשיו?"

"אני רוצה שתגלי למה, איך ומי."

"אה, אז אנחנו בנושא הזה. נו באמת! זורקת 'רצח' באמצע שיחה עם ארצ'י. גורמת לי להיראות אידיוטית או לפחות מוזרה."

"אז זה מה שמצליח לעורר אותך, הא? אז בדיוק כדי שתתחילי לפעול. אני רוצה שתגלי. שתדעי. למה את חושבת שמתי פתאום, ככה סתם באמצע החיים?" הירוק הקר של עיניה ננעץ בעוצמה בעיניי. "אפילו משיח מבין שזה מוזר," הסיטה את שערה.

"די! את ממשיכה וממשיכה עם זה."

היא משכה בכתפיה. שתקתי. גם היא שתקה. השפלתי את מבטי.

"אולי תספרי לי מה קרה ביום ההולדת שלך?" ההתעקשות שלי הפתיעה אותי וגם התגובה של אמא: חיוך גדול ומאושר.

"נו," דחקתי בה, "אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך. את הרי יודעת מה קרה."

"הצוות הבכיר התאסף לחגוג לי יום הולדת. מנהג טיפשי שנשאר מימי המנהלת הקודמת."

"גברת דבורה רייכשטט."

"נכון. מנהגים שהביאה איתה מברלין. רותי הביאה עוגה שאפתה בעצמה. עוגת שוקולד וצ'ילי, השילוב המודרני המשונה הזה, עם דובדבנים מסוכרים. העוגה הייתה טעימה אבל הדובדבנים לא מוצלחים." פיה של אמי התעוות בגועל. "כנראה מקולקלים או משהו."

"או מורעלים?" התקשיתי להסתיר את האירוניה בקולי. אמי בהתה בי מופתעת. "אולי," אמרה. "לא חשבתי על זה."

"נו באמת, עזבי. ספרי הלאה."

"התכנסנו בחדרו של ארצ'י. הוא אמר כמה מילים בשבחי. שמן זית זך, כרגיל. גם אחרים בירכו. איילת הכינה קפה לכולם, כל אחד כבקשתו,"

"אספרסו כפול ומר בשבילך," חייכתי.

"נכון. הקפה אצל ארצ'י במשרד טעים. הכי יוקרתי שיש. אכלנו מהעוגה ושתינו קפה, התבדחנו וקשקשנו במשך רבע שעה או משהו. ואז כשרציתי לקום ולעזוב, מתי."

"למה גאיה לא רואה אותך?" שאלתי מבעד לעיניים עצומות.

"כי היא לא רוצה."

"נו באמת. ואני רוצה?"

"אנחנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות."

"רוצים? איך אנחנו יכולים לדעת שאנחנו רוצים לראות משהו אם עוד לא ראינו אותו?"

"מתחכמת כרגיל."

"אני לא מתחכמת, אני באמת לא מבינה," מחיתי. "אם סרט מפחיד אותי, אני יכולה לעצום עיניים, או לצאת. אני גם יכולה להחליט שאני לא אוהבת סרטי אימה, ולא לצפות בהם. אבל איך אני יכולה לא לרצות לראות משהו שעוד לא ראיתי?"

"את יכולה להחליט מה את כן רוצה לראות, ולא לראות את כל השאר. ואצלך זו אמנות."

"מה?"

"להחליט לא לראות את העולם. תמיד בורחת ומתחבאת. גם עכשיו, העיניים שלך עצומות."

"כבר אמרתי לך. אני לא מתחבאת," פקחתי את עיניי. "אבל את חוזרת על זה שוב ושוב. אני פשוט מעדיפה להיות לבד."

"זה אותו הדבר."

"אני רואה אותך."

"זו כבר בחירה שלי."

"שלך? אמרת קודם שזאת בחירה שלי ושגאיה לא רואה אותך כי היא לא רוצה. אז את בוחרת בשבילי מה אני רוצה לראות?"

"איך אני יכולה?"

"כרגיל את מסובבת אותי במעגלים," הנפתי ידי לכל הכיוונים.

"את עושה את זה יפה בעצמך," פסקה אמי.

עוד על הספר

יש דברים שלא משתנים הנר בת חנה

יום רביעי

ישבנו שבעה בביתה של אחותי, גאיה. "עדיף כאן," הסבירה לי גאיה בהתנצלות. "הבית שלכן לא בנוי לכמויות של אנשים. ואת בטח לא."

לא התווכחתי.

אנחנו, גאיה ואיה. תאומות זהות.

"אייי, איה," אני צורחת. דני צובט אותי בכל הכוח.

"די!" אני מנסה להכות אותו.

"הם רוצים לדעת איך קוראים לך," הוא מיתמם, מצביע על קבוצת ילדים צוחקת מכיתה ו'2.

"תגידי תודה שיש לך שם ייחודי ולא סתם יעל או מיכל," משיבה אמי כשאני מראה לה, כועסת, את הכתם הכחול על זרועי. "עוד תעריכי את זה."

אולי מתישהו. עד כה, היום הזה לא הגיע.

אתמול נשארתי בביתה של גאיה עד שעזבו אחרוני המנחמים. חלקם הגיעו הישר מן הלוויה, אחרים הגיעו מאוחר יותר. עזרתי לה לארח אותם, לעיתים למגינת לבה: "לא ככה, איה. לא מערבבים מתוק ומלוח. וקחי עוד עשר שניות לסדר את העוגיות, ולא לזרוק אותן סתם על הצלחת."

הבוקר הגעתי מוקדם. קודם עברתי בסופר, ממש כשנפתח, ונאמנה לרשימה שהכינה גאיה אתמול, קניתי כמות גדולה של עוגיות, קפה, תה, סוכר וחלב. גם קצת פירות ובקבוקי שתייה קלה הוספתי לעגלה. ובדרך עצרתי גם בחנות לכלי בית והצטיידתי בהרבה כוסות חד-פעמיות לשתייה חמה וקרה.

גאיה בג'ינס וחולצת טריקו - שתתחלף בחולצה מכופתרת לפני שיבואו המנחמים, לא היה לי שום ספק בכך – עזרה לי לשאת הכול מהחניה המקורה אל הסלון המרווח. סידרנו פינת קפה עם קפה, תה, סוכר, חלב וממתיק מלאכותי,. וגאיה הביאה את המיחם שהשתמשו בו לעתים קרובות בבית היפה שאהב לארח, ומילאה אותו במים. ליד המיחם העמדתי את הכוסות החד-פעמיות, כוס אחת מילאתי בכפיות וגם הנחתי קערית להשליך לתוכה שקיות תה וכפיות משומשות.

"לא צריך, הוא רק נראה כבד," אמרה גאיה כשניסיתי לעזור לה לגרור מזרן עבה ולהניח אותו במרפסת הגדולה. כל חברינו ומשפחתנו חילוניים, אבל אי-אפשר לצפות מי יגיע.

עיגולים צבעוניים של תאנים כהות ושסק כתום, אגסים וענבים שחורים, רבעי תפוחים וגם תותים במרכז. בתנועות מדודות ומדויקות נעו ידיה של גאיה בין ערימות הפירות השטופים לבין שתי צלחות ההגשה הענקיות. היא נשאה את הצלחות אל השולחן וסידרה לידן כמה סכיני פירות למהדרים שקולפים את התפוחים, ופח קטן לקליפות ולגלעינים. על מגש גדול סידרה ירקות חתוכים. פלפלים ירוקים וכתומים, עגבניות שרי ורבעי מלפפונים, והניחה במרכזו קערית עם זיתים ירוקים ושחורים. גם את העוגיות סידרה שם בתצוגה שובת עין, ואפילו הוסיפה מפיות.

"אני נורא אוהבת אותך, את יודעת," אמרתי לה כשפסעה לאחור לבחון את השולחן הערוך. חיוך גדול של שמחה נמשך משפתיה עד עיניה כשהסבה אלי את מבטה. "גם אני אותך, אחותי. וכן אני יודעת. הרבה כוח נותנת לי האהבה שלך." היא חייכה שוב וחזרה לארגן מעט אחרת את התקרובת שעל השולחן.

"כל הכבוד לגאיה," אמרה לי אמי. מבטה עקב אחרי אחותי שערכה את המזנון כאילו לסעודת חג. היא עמדה לידי בתסרוקת עשויה ובאיפור מלא, ידיה שלובות על חזה. למרות שחיינו באותו בית, אמי ואני, נדירים המקרים שבהם ראיתי אותה ללא איפור.

"כן, תמיד היה לה חוש לעיצוב ולאירוח," אישרתי.

"מה?" שאלה גאיה.

הנעתי את ראשי לכיוון אמא שלנו, לרמוז שדבריי כוּונו אליה. גבותיה של גאיה התרוממו בשאלה. דיברתי עם אמא, כמעט שאמרתי לה, כשקלטתי שהיא בכלל לא רואה אותה. "אמרתי שתמיד היה לך חוש לאירוח."

גאיה חייכה שוב. היא וטל בעלה אהבו מאוד לארח, ואנשים אהבו להתארח אצלם.

כשהכול היה ערוך ומוכן ישבנו שתינו על הספה הזוגית שבפינת הטלוויזיה, ושתינו קפה. נכון יותר גאיה שתתה קפה. אני שתיתי כוס גדולה של מים קרים עם הרבה קרח שאהבתי ללעוס.

"כמו ילדה קטנה," עיוותה גאיה את פניה. "לא הגיע הזמן שתפסיקי עם ההרגל המגונה הזה שלך?" שאלה בפעם המיליון.

"מגונה?" השבתי לה בפעם המיליון. "כולה לעיסת קרח. למי זה מפריע חוץ מלקרח?"

"לאוזניים שלי," נאנחה גאיה במורת רוח.

"יש דברים שלא משתנים אף פעם," נאנחה אמי בהסכמה מלאה עם אנחתה של גאיה.

"את תמיד לצידה."

"לצידה של מי?" גאיה הביטה בי בתימהון. "על מה בדיוק את מדברת?"

"ואת שוב מפרשת אותי עקום. וגם זה לא משתנה," התערבה אמא, כמו תמיד, בשיחה בינינו.

"עזבי, לא חשוב," אמרתי ספק לגאיה, ספק לאמי. "אני עייפה ומבולבלת."

"את לא הולכת להתפרק לי עכשיו, אני מקווה," גאיה דיברה אלי ברוך שלא תאם את המילים.

"לא. אני אחכה עד אחרי השבעה," חייכתי אליה.

"נצלח את זה ביחד, איה. יהיה בסדר." היא הניחה יד על כתפי ואת מצחה על מצחי. "אני הולכת להתלבש," אמרה ותוך כדי קימה אספה את כוסות השתייה שלנו לכיור.

התרווחתי בכורסה וחיכיתי לראשוני המנחמים שיבואו.

***

"סליחה שאני מפריעה את מנוחתכן." דודה יפה שעטה פנימה כרוח פרצים, נוקשת בנעלי העקב שלה, והניחה סל גדול על שולחן האוכל הגדול. "הבאתי כמה דברים."

"מנוחתנו מפריעה לעצמה," השיבה גאיה, מדגישה כמוה את החית ואת העין.

"תביאי חיבוק, ואל תצחקי מהדודה הזקנה שלך," דודה יפה פרשה את ידיה אל גאיה שבאה לקראתה.

"חיבוק גדול," צחקה גאיה כשהשתלבו האחת בשנייה. "ואת יפה כמו תמיד."

יפה אכן נראתה יפה במכנסיים מחויטים בצבע כחול כהה וחולצה מכופתרת בצבע קרם שתאם את האיפור הקל של עיניה. גם האודם הקבוע היה משוח על שפתיה, למרות האבל.

"גם את," ניגשה אלי דודה יפה. קמתי מן הכורסה, והיא חיבקה גם אותי.

דודה יפה הייתה האחות האמצעית בין חמישה אחים ואחיות. "אני השַׁמָּשׁ בחנוכייה," נהגה לומר, מתייחסת הן לגובהה – גבוהה הייתה מאחיה ואחיותיה – והן למיקומה – אמצעית ביניהם. היא הייתה מבוגרת מאמא ומדודה שרה, וצעירה ממשיח הבכור ומדודה סלמה. "חסרים עוד ארבעה לחנוכייה," היינו משיבות לה.

"זה בגלל שסבתא נעימה נעצרה בנר רביעי, אם לא נספור את השַׁמָּשׁ."

"מה הבאת?" שאלנו שתינו ביחד, מציצות לתוך הסל.

"קובה סלק. אבל זה רק בשבילנו." דודה יפה שלפה קופסאות מהסל כמו קוסם ששולף ארנבים מהכובע, והתחילה להניח אותן בין צלחות התקרובת הערוכות לתפארת, מחרבת לגאיה את הציור היפה. "לאורחים הבאתי סמבוסק. שני סוגים. בקופסאות האלה עם חומוס ובאלה עם גבינות. גם קצת פירות הבאתי."

"עבדת כל הלילה?" הצבעתי בסנטרי על שלל הקופסאות.

"הכנתי הבוקר. קובה היה לי מוכן."

"תודה דודה יפה," אמרה גאיה, החזירה את הקופסאות לסל ולקחה אותו למטבח. "תכף נסדר הכול."

"תודה אחותי," אמרה לה אמי, "תמיד היית חרוצה כזו."

"כולכן חרוצות. כלומר הנשים," השבתי לה.

"זה לא חריצות. זו משמעת," השיבה דודה יפה.

למרות מיקומה כשמש בחנוכייה, הייתה האחרונה להינשא, אם לא ניקח בחשבון את אמא שלנו, שלא נישאה מעולם. ובזמן שאמנו עבדה שעות ארוכות למחייתנו, דודה יפה, שגרה בבית, גידלה אותנו, למעשה, יחד עם סבתא נעימה, עד לנישואיה, כשהיינו בערך בנות חמש. "דיו סוס!" היינו קוראות בעליצות, רוכבות שתינו על גבה כשהיא התרוצצה על ארבע בכל הבית, עד שסבא משה היה נוזף בה ובנו, רוקע במקלו על הרצפה, "די, עֻזְרַאאִין! אוסקוט! שיהיה פה קצת שקט. אי-אפשר לשמוע רדיו."

"משחקים, אבא," הייתה קמה, טופחת על מכנסיה ומנערת מעליהם את האבק. "כבר שכחת איך זה לשחק?"

"ואת מה? עַנְזָה? במקום להתחתן, זוחלת כמו תינוק. שכל שלך איפה? תראי המכנסיים שלך! אם היית לובשת שמלה ולא לבוש גבר, לא היית ככה."

"מה לעשות, לא בא החתן," הייתה דודה יפה פורשת ידיה כאילו בחוסר אונים, ושבה אלינו ולמשחקינו.

למגינת ליבו של סבא משה, לא רק שיפה לא נישאה עד שהגיעה לגיל המופלג שלושים ושתיים, אלא גם שאף אחת מבנותיו לא הקפידה על קוד הלבוש המסורתי. "די, די אבא," היו אומרות לו, מחבקות ומנשקות אותו, "אלו מכנסי נשים, והעולם התקדם. אנחנו כבר לא בעיראק."

סבא משה היה נגר, ויחד עם דוד נג'י, אחיו, ניהל נגרייה קטנה באזור התעשייה. יחד איתו, היו מגיעים מהנגרייה ריח חם של עץ ונסורת שכיסתה תמיד את בגדיו ואת שערו גם לאחר הרכיבה הממושכת הביתה על אופניו. ככל שניסה להתנער מאותה נסורת עקשנית, כך נצמדה זו לעורו ולנעליו.

יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר, הייתי בת שש או שבע, והבית היה ריק. גאיה התעכבה עם חבריה, ודממת הבית הפחידה אותי. "סבתא," קראתי, "ס ב ת א!" אבל איש לא ענה. יצאתי מהבית בחזרה לכיוון בית הספר לחפש את אחותי. "גאיה בואי," קראתי כשמצאתי אותה. "סבתא לא בבית. אף אחד לא."

גאיה אחזה בידי ויחד רצנו הביתה. חיפשנו בכל החדרים. המטבח היה חשוך וקר, שום תבשיל לא היה על הפתילייה.

"אבל אני רעבה." גאיה הייתה על סף דמעות.

"בואי, נכין לנו כריך.'' הוצאתי כיכר לחם מארגז הלחם ואת הסכין הגדולה.

"אמא לא מרשה לנו," גאיה הצביעה על הסכין.

"אמא לא פה," השבתי. באופן גמלוני פרסתי שתי פרוסות עבות ולא אחידות. גאיה נברה במקרר והוציאה ממנו גבינה לבנה ושני מלפפונים, שאותם שטפה בכיור, נמתחת על קצות אצבעותיה.

ישבנו ליד השולחן הגדול, נוגסות לסירוגין בפרוסה העבה ובמלפפון, כששמענו את השער נפתח. בריצה יצאנו אל דודה יפה שפרשה את ידיה לחיבוק. "איפה הילדות שלי," קראה, רוכנת לחבק את שתינו בעודנו חובקות את מותניה.

"באתי הכי מהר שיכולתי," התנשפה דודה יפה שעזבה את ביתה בחיפזון כדי לטפל בנו. "בואנה, נכין לכן משהו לאכול."

"כבר הכנו," משכתי בכתפי.

"כבר הכנתן?" קולה של דודה יפה התגבה בפליאה, כשהובילה אותנו פנימה, חובקת את כתפינו. "לחם עם גבינה ומלפפון. מה יותר טוב מזה?" צחקה, רכנה ונשקה לקודקודינו. "איזה כיף לראות שאתן עצמאיות כל כך."

"זה כי אנחנו שתיים," הסבירה לה גאיה. "אם הייתי לבד, בטח הייתי רק בוכה." ואני הנהנתי נמרצות לאישור.

"אבל איפה סבתא?" נזכרה גאיה.

"סבתא אצל סבא משה בבית החולים."

"בית חולים?" המילה נשמעה מאיימת ורחוקה.

"כן. לסבא הייתה תאונה בעבודה. לוח עץ כבד וגדול נפל לו על הרגל וריסק אותה. הוא עבר ניתוח-"

"ריסק אותה? ניתוח!?" נזעקנו שתינו. הדברים הלכו ונשמעו מפחידים מרגע לרגע.

"כן. הוא עבר ניתוח ברגל. תיקנו לו אותה, וכעת הוא צריך להחלים. הכול יהיה בסדר."

אבל שום דבר לא היה בסדר. הרגל של סבא לא החלימה כראוי והוא התקשה להלך. גם כשנעזר במקל הליכה הייתה הליכתו כבדה ואיטית. הוא לא חזר לעבוד ונהיה סר וזעף.

כמו אמא שלנו, גם דודה יפה לא פרשה לגמלאות והמשיכה את עבודתה כמנהלת חשבונות בכירה במוסך הוותיק "עזרא ובניו" באזור התעשייה, שהיה שייך למי שלימים יהיה גיסה, אחיו של דוד יעקב בעלה. שם למעשה פגשה בו. "כישף אותי," נהגה לספר, "כזה גבוה ויפה, ובעיקר מנומס. לא כמו כולם."

"נו, איפה היעקב הזה? כמה זמן לוקח לעשן סיגריה? תירוץ לכל מעשה בטלה הסיגריה הזאת. במקום לעזור לי לסחוב את הסל." רטנה עכשיו דודה יפה. "אני רק מעשן סיגריה ובא"," חיקתה אותו בלעג. "את כל הריאות שלו שרף. הכול שחור. כמו הנשמה שלו."

"כרגיל משמיצה אותי," התלונן דוד יעקב. עדיין גבוה, למרות שכבר כפוף מעט, שער השיבה הדליל שלו מסורק לאחור. "מן השמים תנוחמו," התקרב אלי ואל גאיה, "מצטער שנכנסתי בלי לדפוק," חיבק אותנו אליו. "אצלנו בעיראק בשבעה לא דופקים, גם לא אומרים שלום כשנכנסים."

"את חושבת שאפשר לעשות הפרדת כוחות?" שאלה גאיה לאחר שסידרה את תכולת הקופסאות על מגשים יפים ומצאה להם מקום על השולחן. "הדודים בטח ירעישו ויריבו כמו שהם יודעים. אז אולי המשפחה תשב שם, בחלק המרכזי של הסלון הגדול, ואת האורחים האחרים נקבל בפינת הטלוויזיה? היא מספיק מרווחת. מה את אומרת?"

"הייתי אומר שאת צודקת," אמר דוד משיח, האח הבכור של אמא שלי, שנכנס בלי שהרגשתי. "גם נרגיש יותר נוח ככה." הוא ניגש אלי וחיבק אותי חיבוק ארוך. "איך הלכה ככה חביבה, ועוד ביום הולדת שלה," נאנח. הוא ניגש אל גאיה וחיבק גם אותה.

למרות קומתו הנמוכה, הוא היה נמוך מארבע אחיותיו הצעירות ממנו, הופעתו הייתה סמכותית וכך גם דיבורו. כבן שבעים היה, ועדיין שערו הכסוף סבוך וגלי. כמה שניסה לקצרו על מנת להילחם בתלתלים שקפצו לאן שמתחשק להם, תמיד נראה קצת פרוע.

"איך אפשר לעשות את זה בשבעה?" התקוממה דודה יפה. "זה לא מקובל. כל אחד בא ומתיישב איפה שיש מקום."

"אני חושב שאתן לא צריכות לדאוג," הושיט דוד משיח יד עם מפית לסמבוסק. "המשפחה כבר תשב ביחד מעצמה, ואתן תובילו אנשים לאן שאתן רוצות." גם הוא דיבר בח' וע' כמו דודה יפה ודודה סלמה. לאמא שלנו לא היה שום שמץ מהמבטא העיראקי. "מדברת כמו אשכנזייה," הייתה דודה סלמה, אחותה הבכורה, מקנטרת אותה מדי פעם, מתייחסת גם להיעדר המבטא אבל בעיקר לשפתה הגבוהה.

"תבורכנה ידייך, אחותי," הרים משיח את הסמבוסק כמרים כוס יין לברכה. הוא הפגיש את האגודל, האצבע והאמה וקרב אותן לשפתיו לנשיקה. "מצוין הסמבוסק הזה."

"הברזת מהבית ספר?" מתיישב דוד משיח לידי על הנדנדה. "גם אני אהבתי את הנדנדה יותר מהבית ספר. היה לי משעמם שמה."

"בית הספר באמת משעמם," אני מזדעפת, אצבעי בין דפי הספר שאני קוראת, כדי לא לאבד את המקום. "המורים אידיוטים והילדים רעי-לב."

"אידיוטים. רעי לב." חוזר דוד משיח על דברי. "ממש מילים של חביבה. אבל תמשיכי לקרוא במקום ללכת לבית ספר," הוא צוחק אלי, "ובסוף תהיה לך חנות בדים, כמו לי."

דוד משיח הוא הדוד שאני הכי אוהבת. הוא חבר טוב שלי. תמיד יודע לשאול את השאלות הנכונות, שגם אם אני לא רוצה לענות לו עליהן, הן נותנות לי תשובות. ובכל זאת, גם הוא, כמו גאיה וכמו אמא, תמיד מביט בי בשמץ דאגה.

"תגידי, גם גאיה חושבת שהילדים רעים?"

לא, גאיה לא חושבת שהילדים רעי-לב.

"ברוך הבא משיח." קוראת לו סבתא נעימה מהחלון, "בוא איבני לשתות כוס תה. תמצית טרייה הכנתי."

"כבר בא, אמא. הבאתי לך קצת ירקות. הייתי בשוק, היו ירקות יפים."

"תודה, איבני, השם יברך."

דוד משיח מחייך אלי, טופח על ראשי ופונה לעבר המטבח.

את הנדנדה בנה סבא משה לילדיו בעזרת שני אחיו, דוד נג'י ודוד נעים, מחמישה בולי עץ עגולים וכבדים, שהשד יודע מהיכן הביא אותם ואיך בכלל סחב אותם אל החצר. אני מציירת אותו לעצמי חזק וזריז כפי שהיה בילדותנו המוקדמת, לוקח שני בולי עץ וגורע בהם בצידם האחד מגרעת אלכסונית. ואז מצמיד מגרעת אל מגרעת כדי ליצור משולש. כאשר זווית המשולש הנוצרת משביעה את רצונו, הוא קודח במאמץ שישה חורים במקדחת היד החורקת, כך סיפר לי לימים דוד משיח, ומעביר דרכם מסמרות ברזל גדולות שאומים בשני קצותיהן, שתשמורנה את בולי העץ מחוברים זה לזה. מסמרות כמו אלה שבהן אהבתי לשחק בילדותי ולחרוט באמצעותן ציורים באדמת החצר הקשה. על הפעולה הוא חוזר עם שני בולי העץ הנוספים. את החיבור המחודד הוא מסיר במסור ומיישר אותו מעט. את שני המשולשים הגדולים, קטומי-הראש, מעמידים הוא ואחיו במרחק שלושה מטרים זה מזה, משוקעים באדמה ובבטון, בבורות עמוקים שחפרו באדמה שאותה הספיגו במים מבעוד יום. למרות שהבורות נחפרו שנים הרבה לפני שנולדתי, ריחה הלח של האדמה עולה באפי גם כעת. סבא ושני אחיו, דוד נג'י ודוד נעים, צועקים, צוחקים ומקללים מרימים במאמץ את בול העץ החמישי, זה שעליו תתלה הנדנדה ומניחים אותו במאוזן על הקודקוד הקטום של משולשי העמודים התקועים בבטון. הם מחברים אותו היטב היטב באמצעות אותן מסמרות ברזל גדולות שנכנסו לחורים שנקדחו במקדחת היד הגדולה. סבא משה משליך מעל בול העץ המאוזן שתי שרשראות עבות ושלושתם מחברים אותן בקצותיהן לארבע הפינות של לוח עץ ארוך ומהוקצע שנתלה עליהן. השרשראות, שחורקות עם כל נדנוד, חורטות חריצים בבול העץ העבה, ומתחתן, מתחת ללוח העץ, נוצרת באדמה גומה שחפרו אותה נעליהם של המתנדנדים ושהלכה והתרחבה במשך שישים שנה.

***

"כבר יודעים מה קרה?" שאל דוד משיח אותי ואת גאיה, עדיין נוגס בסמבוסק.

"הרופאים אומרים דום לב." חזרה גאיה על הידוע.

"זה מה שהם אומרים כשהם לא באמת יודעים." רטן.

"מן השמים תנוחמו," נשמע דואט קולות מן הדלת שנפתחה לרווחה. שרה, האחות הצעירה ביותר, נכנסה ויחד איתה איציק, בנה הצעיר. יגאל, בנו של דוד עזרא ונכדם של דוד נאג'י ודודה סמאח, נכנס מיד אחריהם. אותו לא ראיתי מאז הלוויה של סבתא נעימה.

"אמא שלי צריכה למות בשביל שתבואו?" קיבלה גאיה את הצעירים בזרועות פתוחות.

"איזה פולנייה," נזף איציק.

"הפולנים העיראקים הם הכי גרועים." עודד, בנה של דודה סלמה, שנכנס יחד עם אמו, העביר את מבטו על פני הנוכחים. "מן השמים תנוחמו."

"איזה בן אדם מיוחד היא הייתה, חביבה." איילת ורותי, שעבדו עם אמא ב'מכון לטכנולוגיות מתקדמות', הגיעו יחד והתיישבו לידינו בפינת הטלוויזיה. "בולדוזר אמיתי. לא היה דבר שהיה גדול עליה. מזיזה הרים כאילו היו נוצות."

אמי עמדה מאחוריה, מנענעת ראשה ומכווצת את שפתיה בלגלוג. "את כבר לא צריכה להתחנף אלי," אמרה לה.

לא ידעתי מה לומר אז שתקתי. גם גאיה שתקה.

את איילת פגשתי פעמים ספורות בעבר, כשביקרתי מסיבה זו או אחרת את אמי במשרד. למרות שעבדו הרבה ביחד, אמי לא אהבה את איילת ושמרה איתה על יחסים ענייניים. אמי לא הרבתה לדבר על עבודתה, אבל לא נמנעה מהערות עוקצניות על עמיתיה. אני, לעומתה, חשבתי שאיילת היא אשה נעימה וחייכנית, נוחה לפתח שיחה של כלום, ובעיקר יפה מאוד.

"את זוכרת, איה, שהיית עובדת איתי בקיץ?" התערבה כמעט בלחישה רותי, שנחרטה בזיכרוני כמזכירה הנצחית. כנערה, תמיד ראיתי אותה יושבת מאחורי שולחן העבודה, כונניות עמוסות קלסרים מאחוריה, והיא מעבירה ניירות מכאן לשם ובחזרה בהבעת דאגה אינסופית.

"בטח! ולטובה. איך אפשר לשכוח? מאוד אהבתי את הקיצים האלה. כמה היו, שלושה? חמישה? לאורך התיכון. אולי קודם."

"יותר מעשרים שנה מאז," יישרה רותי את משקפיה.

בחודשי החופש הגדול עבדנו גאיה ואני במכון. גאיה אהבה לעבוד במפעל עצמו שבאזור התעשייה. היא אהבה את הפעילות ובעיקר את האנשים, שאהבו אותה בחזרה. ואני, שההמולה התמידית הפריעה לי, הייתי עוזרת לרותי בבניין המנהלה. בעיקר תייקתי מסמכים אינספור והכנסתי מכתבים למעטפות.

נושמת את ריחו הכבד ונרגשת מהפחד שמהלך עלי הבניין היָשֵׁן עדיין, חשוך וריק, אני אוהבת להגיע מוקדם מאוד בבוקר ולעזור לרותי לעורר אותו. "זמן לקום, השמש כבר באמצע השמים!" אני אומרת לו בליבי את המשפט שאמא שלנו אומרת לנו בבקרים, כשאנחנו נאחזות בקורי השינה האחרונים. מנורה אחר מנורה, מיחם אחר תריס, הבניין מתעורר לאיטו, וזמזום המזגנים מבטיח שהוא אכן ער. ועדיין אני חוששת להסתובב לבדי במסדרונות הריקים.

דיברנו מעט באותם ימים. רותי, זריזה ויעילה, לא הרבתה להתערבב עם אנשי המשרד ולא ניהלה שיחות בטלות. ההנחיות שלה היו מדויקות, ומנוד הראש שלה, המאשר את עבודתי מילא אותי שמחה. "את דומה לי, איה." אמרה לי יום אחד, במפתיע. "את אוהבת שקט. שזה לא יפתה אותך לעבודה כמו שלי."

"מה רע בעבודה כמו שלך?"

"שהיא לא נותנת כלום בחזרה. רק לוקחת." אמרה ולא פירשה.

"מה זאת אומרת, רותי? מה עבודה לוקחת ומה היא נותנת בחזרה?"

"לא חשוב," רותי ניערה את ראשה. "סתם אמירה."

"מה עבודה נותנת בחזרה?" שאלתי את אמא כשהסבנו אמא, גאיה ואני יחד עם סבתא נעימה לארוחת הערב.

"כסף," מיהרה גאיה לענות.

"למה את שואלת?" אמי הביטה בי, מטה ראשה באלכסון.

"רותי אמרה שיש עבודה שרק לוקחת ויש עבודה שנותנת בחזרה."

לאחר מחשבה ארוכה השיבה אמא לאט, "עבודה צריכה לתת סיפוק. הנאה. אחרת זה לא שווה. לי גם חשובות הזדמנויות ללמוד כל הזמן. להתמלא מהעשייה."

"לא כל עבודה זה ככה?" תמהה גאיה.

"לא. רובן המכריע של העבודות הן לא ככה. מעטים המאושרים שקמים כל בוקר בציפייה ליום עבודה חדש."

"ואת?" שאלה גאיה.

"יש ימים, ויש ימים. בדרך כלל אני שמחה בעבודה שאני עושה."

"האמת שאני עוד המומה." החיוך שאתו פתחה איילת את השיחה נעלם, ושמץ לחלוחית נראה בעיניה הכחולות. שערה הבהיר היפה נע בגלים עם כל תנועת גוף שלה. היא רכנה קדימה לכיווני והניחה על השולחן את כוס הקפה שאחזה בידה.

"אני עובדת די צמוד לאמא שלכן. כלומר עבדתי," מיהרה לתקן את עצמה, "ככה למות. אשה כל כך נמרצת." היא הניעה ראשה מצד לצד "אני ממש לא מאמינה."

"כן, ספרי בבקשה קצת רכילות מרושעת, כמו שאת יודעת," אמי הפנתה את מבטה אלי "אל תאמיני לעיני התום היפות שלה ולדיבור המנומס. היא מתוכננת כמו שר צבא. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'." האודם התמידי היה משוך בהקפדה על שפתיה של אמי, וקו עפעפיים זהוב הדגיש את עיניה הירוקות, אבל לא ריכך כהוא זה את מבטה החודר. שערה החום מוחלק בפן ועשוי בקפידה רבה מסורק כולו לצד אחד של ראשה, חושף בצד השני אוזן עם שתי טיפות זהב תלויות בגבהים שונים על שרשרות זהב דקות. אותו עגיל בדיוק נחשף מדי פעם גם בצד השני של פניה, כשהעבירה את שערה אל מעבר לאוזנה בזמן שהייתה מרוכזת בקריאה, או כמו עכשיו, כשהקשיבה. שמלת גופייה מטריקו וכפכפי "נאות", לבוש הבית הקבוע שלה, עמדו בניגוד גמור לתסרוקת ולאיפור המוקפדים.

"רק לפני שבוע באתי אליה עם תוכנית ליום כיף של הארגון-"

"שהיא רצתה לעשות אותו במלון של איזה בן-דוד שלה. חשבה שאני לא אגלה," לגלגה אמי.

"והיא הייתה כל כך חיובית. 'רעיון נהדר' היא אמרה, ותוך שעתיים ארגנה יום כיף במקום יותר טוב ויותר זול מההצעה שלי." ההתפעלות של איילת נראתה לי אמתית.

"רק בשביל לראות את הפרצוף שלך השתדלתי כל כך." הסבירה לה אמי.

"ארצ'י, כלומר בני ארצי, המנכ"ל, לא היה יכול בלעדיה. אני לא יודעת מה הוא יעשה עכשיו. היא הייתה יד ימינו, ושמאלו, ואני חושבת שגם המוח," סיימה בלחישה.

"ימנה אותך. הרי היית מרעילה אותי בשביל זה אם היית יכולה," אמרה אמא שלי בשלוות נפש. "ואני לא בטוחה שזה לא מה שעשית."

"מה?!" קפצתי.

כולם הביטו בי בתדהמה, והשתתקתי מיד.

"איה את מוכרחה ללמוד לשלוט בעצמך. את כבר לא ילדה!" נזפה בי אמא שלי.

הפעם הסכמתי איתה. "סלחו לי. הראש שלי לא במקום," התנצלתי. "אני יודעת שהתגובות שלי לא מותאמות לכלום, אבל אני עוד כנראה קצת בהלם."

"אולי תלכי לנוח?" הציעה גאיה.

"לא, תודה. אני אהיה בסדר."

"אמא מתה ביום ההולדת שלה," לחשתי כשהתגבהה השתיקה.

עיניה הכחולות של איילת נפקחו לרווחה, רק לשבריר שנייה. "כן. אפילו ערכנו לה מסיבה קטנה במשרד, ואז- אבל אתן בטח בכלל לא יודעות על זה. זה נורא," הצטמררה. "איזה תאריך נורא למות בו."

"וזה התחיל כמו יום רגיל לגמרי," צליל של מחאה היה בקולה של רותי.

"יום רגיל לגמרי," חיקתה אותה אמי. "כל יום מת אצלם מישהו במשרד. עניין שבשגרה."

הפעם הצלחתי לא להגיב.

"הפתעות לא מודיעות על עצמן מראש," אמר דוד משיח שנעצר על ידינו בדרכו לשולחן, כנראה בשביל עוד סמבוסק, והקשיב לשיחה. "שלום לכן, אני משיח, האח הבכור של חביבה."

"זו רותי, מנהלת הלשכה של מר בני ארצי המנכ"ל, וזו איילת-" גאיה תלתה באיילת עיניים שואלות, לא בטוחה בתפקידה.

"אני מנהלת השיווק. משתתפת בצערך," היא קמה והושיטה את ידה למשיח.

"אז אתן הייתן האחרונות שראיתן את חביבה בחיים," משיח הנהן בראשו שוב ושוב בקצב אטי.

ידיה של איילת נעו לתליון שעל צווארה, פרח אמייל צבעוני גדול שנח במקום מדויק במחשוף חולצתה.

"אז היה יום רגיל," חזר משיח, מהורהר, על דברי רותי, מושך את המילים. "הכול רגיל, ופתאום הכול לא." הוא משך בכתפיו. "מוזר כל כך."

"בדיוק ככה," הנהנה רותי לעברו. "הבוקר היה כרגיל שקט. רוב העובדים לא מגיעים לפני שמונה וחצי או תשע. מר ארצי מגיע בסביבות תשע וחצי, עשר. הוא עובד עד מאוד מאוחר," הסבירה, סומק מכסה את פניה.

"הכול התחיל רגיל. כלומר, כמו שאמרתי, תכננו לחביבה מסיבונת קטנה ליום ההולדת, כמו לכל העובדים בהנהלה." טון של התנצלות היה בדברי איילת.

"ואני הגעתי כרגיל בשבע, עם העוגה שאפיתי לה." שלא כדרכה לקחה רותי את תפקיד המספרת. היא דיברה מהר, בדחיפות, כאילו לעצמה, נאחזת בפרטים, כאילו מנסה למצוא מה לא בסדר בתמונה. "פתחתי את המשרד, נטרלתי את האזעקה והדלקתי את המזגן המרכזי. הכול היה כל כך רגיל. הבלגן בחדר של מר בני ארצי, שסידרתי קצת. הדלקתי את כל האורות. הכול היה רגיל."

כאילו אני שם, אני רואה את דמותה הקטנה של רותי, לבושה כרגיל בשחור ואפור, צועדת נמרצות בשביל מוקף צמחייה שמוביל ממגרש החניה, פותחת את דלת הזכוכית הגדולה בבניין הדו-קומתי של משרדי המנהלה, הביפ, ביפ של האזעקה מתחיל לצפצף, והיא בתנועה מיומנת מקישה את הקוד. הביפ פוסק. במהלך שגרתי, אוטומטי, שחוזר על עצמו כל בוקר היא ניגשת למתג המזגן המרכזי וממנו למתגי החשמל במסדרונות הקומה הראשונה, החשוכה תמיד בגלל החלונות הקטנים והצמחייה העבותה שעוטפת את הבניין. אחר כך היא נכנסת לחדרו של ארצי המנכ"ל ומדליקה גם שם את האור, את המזגן ואת מכונת הקפה שמונחת על מדף. בודקת שכל הכוסות נקיות. מתעלמת מארון הספרים הענק, העטור אומנות דרום אמריקאית עממית, מציצה לראות אם יש משהו חשוב או מעניין על שולחן העבודה המבולגן תמיד ויוצאת, סוגרת אחריה את הדלת.

"אמא הסכימה שתחגגו לה יום הולדת?" תמהה גאיה. "טקסים תמיד עצבנו אותה."

"היא התרגלה," חייכה איילת. "יש מסורות שלא משתנות, שאפילו חביבה נאלצה לקבל."

"הגעתי מאוחר מאוד באותו בוקר ולא הספקתי להתנגד," אמרה אמי. התעלמתי ממנה.

"באותו בוקר גם חביבה הגיעה מאוחר יחסית. בדרך כלל היא מגיעה מוקדם כדי להספיק," המשיכה רותי את סיפורה. "ואני סיימתי מהר את כל הסידורים כדי שתהיה לי שעה לפחות לעבוד בשקט, כי כשכולם ישנם זה בלתי אפשרי. בכל מקרה, כשהיא באה הכול כבר היה מוכן." רותי השתתקה והתכווצה במושבה כאילו אומרת "דיברתי יותר מדי." כשהבחינה במבטי התכווצה עוד יותר, כאילו כל האוויר התרוקן ממנה.

"אותך לא מעניין בכלל למה הגעתי כל כך מאוחר, הא?" התלוננה אמי.

"אמא שלנו רק התלוננה שהיא עובדת בלי סוף," התערבה אחותי בשיחה.

"לא התלוננתי, רק ציינתי עובדה," התעלמה אמי מהעובדה שגאיה לא יכולה לשמוע או לראות אותה.

"היא באמת עבדה בלי סוף," הסכימה איילת. "זה בא בעסקת חבילה עם התפקיד של עוזרת אישית למנכ"ל."

"תמיד עבדה קשה. כל החיים. גם כנערה, וגם אחר כך," הסכים משיח. "תמיד היה לה משהו חשוב. לימודים, עבודה, הכול. תמיד השקיעה."

"השמלה שלך מאוד יפה," חייכתי לרותי.

"גברת איילת, תמשיכי את הסיפור שלך בבקשה," דוד משיח נעץ בי את עיניו וקולו נשמע כעוס. "היום האחרון שלה. אנחנו לא יודעים כלום, ואת מדברת על שמלה."

השמלה האפורה עם צווארון הבייבי מתחרה לבנה, כמו של מורה בבית ספר קתולי, אומנם משכה את תשומת ליבי והסיחה את דעתי, אבל היא באמת החמיאה לה, מדגישה את מותניה הצרים ואת שדיה הזקופים, וחושפת רגליים יפות בנעלים שחורות נטולות עקב. יש שם אשה, הופתעתי לגלות. מאחורי המזכירה היעילה של ילדותי, מאחורי השיער האסוף בתסרוקת סבתאית והמשקפיים המיושנים של הרווקה המתבגרת, מסתתרת אשה.

"אני אכין לכן עוד קפה בינתיים." ניסתה גאיה לכסות על המבוכה.

"שבי, איה, אני אכין," קפצה איילת. "לך בכלל אסור, על פי הדין. לי לא ממש אכפת," טרחה להדגיש, "אבל בטח יהיו אורחים שזה חשוב להם."

מבטה של רותי נע באי-נוחות ממני אל גבה של איילת, שקמה וניגשה לשולחן התקרובת. "אין לי מה לספר, כי עבדתי בחדר שלי עם דלת סגורה. לפעמים זה עוזר," הסבירה בהתנצלות. "כשהדלת פתוחה לכל אחד יש איזו בקשה ממני. זה לא מבין משהו בתלוש המשכורת, זו צריכה חדר ישיבות ולא בטוחה איך להזמין במחשב. כל מי שעובר נזכר שהוא צריך משהו."

"כי את פשוט יודעת הכול! " אמרה גאיה בהתלהבות, " גם אמא אמרה שאת יודעת יותר מכל העובדים יחד."

רותי הסמיקה שוב. "לא הכול. אבל אני חייבת להכיר את הדברים האלה אם אני רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. אז מכיוון שהדלת הייתה סגורה." המשיכה, "לא ידעתי שחביבה עדיין לא הגיעה. בעשר ורבע בערך התקשר מר ארצי ושאל אם אני יודעת איפה חביבה, היא אף פעם לא מגיעה כל כך מאוחר, והיא לא הודיעה לי כלום, וזה מה שאמרתי לו."

"גם היה לי פנצ'ר בגלגל. עשיתי פקק נוראי ברח' הנשיא," משכה אמי בכתפיה, "מזל שהיה שם בחור נחמד שעזר לי."

"ומה היא אמרה כשהגיעה בסוף?" שאל דוד משיח בחדות. מבטו נעוץ ברותי, שהשפילה את עיניה.

"לי היא לא אמרה כלום. אולי לאיילת או למר ארצי."

"ארצ'י היה מאוד מוטרד," השלימה איילת, מניחה את כוסות הקפה שהכינה על השולחן. "היה צריך משהו דחוף, והעוזרת האישית שלו איננה." שמץ האשמה נשמע בקולה.

"נחש מתחת לקש," סיננה אמי מבין שיניה. "העוזרת שלו איננה," חיקתה את איילת.

שוב ננעצו בי כל העיניים כשחנקתי צחקוק. החיקוי היה מושלם.

"אבל מה יכולתי לעשות?" כתפיה של רותי התרוממו כשידיה נפרשו בחוסר אונים.

"ניסיתי לעזור לו ככל האפשר," אמרה איילת בטון צדקני. "כמו שאמרתי, אני עובדת די צמוד לאמא שלכן. כלומר עבדתי," מיהרה שוב לתקן את עצמה. "עבדתי צמוד אליה. גם משום שהיא ומר ארצי ואני היינו צוות הפעולה של מדיניות השיווק, וגם מכיוון שכל מה שהייתי צריכה לדעת לצורך השיווק, היא ידעה, או שידעה איפה להשיג את המידע הזה. בתור העוזרת האישית של ארצ'י, מר ארצי, התפקיד שלה באמת גדול. היא הייתה המרכז שאליו התנקז הכול. קשרי לקוחות, ספקים, קבלנים, בנקים, עובדים וכוח אדם, קשרי חו"ל..." היא גלגלה את ידיה וזרועותיה האחת מעל השנייה כמו גלגל.

"זו לא סיבה לרצות להפטר ממני!" כעסה אמי.

"מזל שידעה הרבה שפות," התעלמתי מדבריה של אמא. אמא שלנו דיברה, קראה וכתבה באנגלית, ספרדית, צרפתית וגרמנית נוסף על העברית. וכבר כמה שנים שקדה על לימוד סינית בהצלחה לא מבוטלת, והייתה מסוגלת לקרוא מסמכים ולנהל שיחה. שפות היו אהבתה הגדולה, מאז שהייתה ילדה. כך סיפרה לנו.

"שום מזל. למדתי. הרבה עבודה קשה," תנועות ידיים חדות ליוו את דבריה.

"היא אהבה שפות מאז שהייתה ילדה," נופף משיח את ידו אל מאחורי כתפו.

"לא רק שפות," אמרה רותי כמעט בלחש.

"תמיד אהבה ללמוד," משיח התיישב סוף-סוף.

"היא הבינה בהכול," תפסה איילת את הכדור שזרקה רותי. "בבנקאות, במיסוי, במכירות, בשווקים, במאזנים."

"רק לא בבני אדם," לא התאפקתי.

אמי פרצה בצחוק. "הם לא מעניינים בדרך כלל," ידה ליוותה את דבריה בתנועת זלזול, "רובם קטנים ולא חכמים."

"לא הייתי אומרת שלא הבינה," איילת היססה, מחפשת מילים.

"הבינה יותר מדי," אמרה גאיה. "בגלל זה הם לא עניינו אותה."

החיוך שהפציע בפניה של רותי היה מהיר כברק, ובאותה מהירות נעלם.

"זה לא שהם לא עניינו אותה," הגנה איילת על אמי. "היא הייתה עסוקה מדי. היא באמת עסקה בהכול. החל מארגון העבודה במפעל וכלה באסטרטגיות המכון. בלעדיה לא זז דבר. כולל השיווק."

"זה תפקיד יצירתי, ניהול שיווק, אני חושבת. נכון?" הפניתי מבט לאיילת.

"גם. אבל זו לא אומנות כפי שנדמה לאנשים לפעמים, שצריך רק חיוך יפה ומילים של שמן זית. שיווק מצריך הרבה ידע, בהרבה תחומים. וגם יכולת ניהול משא ומתן, שגם היא מצריכה הרבה ידע על מה קיים ואיפה, שלא יתקילו אותך."

אייל, בנה הצעיר של גאיה, נכנס לחדר. לפני שהבין מה קורה, הוא נחטף בידי הדודים. דוד יעקב, בזריזות של בחור צעיר, הניף אותו באוויר בתנועה סיבובית, מוסר אותו לדודה יפה, שקמה אליו גם היא, וכשהניחה לו כשהוא עדיין מסוחרר, אחזה בו דודה סלמה ומשכה אותו אליה לחיבוק ונשיקה. ניסיונות ההתחמקות לא צלחו. כשסוף-סוף שוחרר, עצר אותו עודד ל"כִּיף". "רגע, רגע, ברנש קטן, ספר מה שלומך?"

"הכול בסדר," אייל רץ אל אימו, שחיבקה אותו אליה.

"נראה לי שאחרי המערוף שעשו לך, מחר כבר תרוץ לבית הספר," צחקתי אליו. "ובוא תן חיבוק גם לי, ג'ינג'י שכמוך."

"את בעצמך ג'ינג'ית," התחמק מהחיבוק שלי.

"מה לעשות? נדבקתי מאמא שלך."

"די, תשני כבר את הבדיחה," אמרו הוא ואמא שלי בשני קולות. הוא בסופרן מתלונן והיא באלט פסקני. "אפילו סבתא אומרת," המשיך. ואני תהיתי אם שמע אותה או ראה אותה. אבל לא אמרתי כלום.

"בוא אלי," סימן לו משיח, אבל אייל משך בכתפיו במיאון.

"אייל הוא הצעיר שלי," פנתה גאיה לרותי ואיילת, "הגר בת חמש-עשרה ואמנון בן שתים-עשרה. הם בבית הספר." התנצלות נשמעה בקולה. "עוד מעט מסתיימת שנת הלימודים ולאמנון יש בחינות ולהגר חזרות. היא לומדת במגמת תיאטרון."

"ומי אתן?" שאל אייל, ואז הושיט ידו לשלום, בנימוס לא מצוי. "אני אייל."

"אני איילת וזו רותי", השיבה איילת לוחצת את ידו. "עבדנו עם סבתא שלך."

"בוא תשמע מה שאיילת ורותי מספרות על העבודה שלהן ושל סבתא. זה מעניין."

" הייתי פעם בעבודה של סבתא. עם אמא. לא ראיתי אותך."

"אולי הייתי במקום אחר."

"סבתא כל הזמן או עובדת במחשב או שהיא בישיבות. גם את?"

"גם אני. המחשב בשבילנו הוא לא דבר אחד. הוא הרבה דברים. גם מקור למידע, נניח על שווקים וחברות. גם אמצעי תקשורת במייל או בשיחות וידאו, גם מאחסן נתונים ומסמכים. גם אמצעי ליצור אותם - "

"אני יודע," קטע אותה אייל. "ומה את עושה עם סבתא?"

"שלשום למשל, ביום האחרון של סבתא שלך בעבודה, עסקנו בחיפוש שווקים חדשים לנייר ללא נייר שלנו."

"נייר ללא נייר? מה זה נייר ללא נייר?" אייל הביט חליפות אל אמו ואל איילת. "איך יכול להיות נייר ללא נייר," צחקק.

"כמו מיץ נטול מיצין," פלט עודד שעבר בדרכו לשולחן התקרובת. "סליחה על ההתפרצות שלי," הניח ידו על לוח ליבו. "אני עודד בן דודה שלהן, ונייר נטול נייר בהחלט נשמע מעניין. ואיתה דוד, אני רואה שהתיישבת לך בין כל הנשים היפות," התיישב עודד ליד דוד משיח.

"מה זה נייר ללא נייר?" דחק בהן אייל.

"נייר ללא נייר זה השם שאנחנו בינינו קוראים לחומר שפיתחנו, שעשוי למעשה מתרכובת פוליאסטר. יודע מה זה פוליאסטר?"

אייל הניע ראשו בשלילה.

"סוג של פלסטיק," הסביר לו עודד. "סוג של פולימר בשפה מקצועית."

"והוא מעובד ונראה כמו נייר טישיו, כזה שמקנחים את האף, וגם מתנהג כמוהו. סופג אבק ונוזלים. אבל הוא לא נייר. הוא לא נקרע כמו נייר, ולא מתמוסס במים כמו נייר." השלימה איילת.

"ולמה צריך אותו?" הקשה אייל מרותק מדברי איילת.

"בעיקר למעבדות. למה שנקרא 'שטחים נקיים'. נייר מפזר חלקיקים באוויר, והוא גם מתחמצן, כי הוא חומר אורגני. הנייר ללא נייר שלנו לא מתחמצן ולא מתפרק."

"איזה גאוני!" התרשם אייל.

"בהחלט. פיתוח שלנו. במעבדה הטכנו-כימית," אמרה רותי בגאווה לא מבוטלת.

"וסבתא עזרה לפתח את זה?"

"לא. סבתא לא עבדה במעבדות. אבל היא עזרה לי לאפיין איזה סוגים של שווקים רלוונטיים. אפיון שווקים מאוד חשוב כדי לדעת איפה לשווק ולמכור את המוצר."

"חשבתי שהיא המציאה את זה," התאכזב אייל. "אני רעב," פנה לאמא שלו.

"באמת, כבר כמעט צהריים," קפצה רותי. "ארצ'י בטח משתגע לאן נעלמנו לו."

"רציתי עוד לשמוע..." התחלתי, אבל גאיה נכנסה לדבריי, "מאיפה הסנדלים היפים האלה?" שאלה את איילת. רגלה של איילת הנתונה בג'ינס צמוד הצטלבה אלכסונית מעל הברך השנייה, נעה חסרת מנוחה ונדנדה הלוך ושוב סנדל אצבע קלוע מרצועות של עור כחול.

דוד משיח קם במורת רוח, כאילו רצה לומר, 'עוד פעם בגדים, נעליים. זה כל מה שיש לכן בראש כשאמא שלכן מתה?' אבל הפעם הוא לא אמר מלה, רק שלח אלינו מבט רוטן והלך לסלון הגדול.

"מ'נעל-לי', החנות החדשה הזאת בקניון ברחוב הנביאים." אמרה איילת אחרי שדוד משיח התיישב ליד אחיו ואחיותיו.

"הם ממש יפים."

"גם ממש נוחים," השיבה איילת. "יש לי יותר מדי סנדלים. בגדים בכלל," התוודתה.

"יותר מדי, זו לשון המעטה מוגזמת." אמרה אמי.

"זו סתירה פנימית," השבתי לאמי בחוסר זהירות.

איילת צחקה. "נכון. אי-אפשר שיהיו יותר מדי בגדים."

"גם אצלי זה ככה," אמרה גאיה. "אולי נעשה 'הַחלָפוֹת'?" את המילה "החלפות" אמרה גאיה במלעיל כמנהג הילדים.

"בכיף!" קפצה איילת על הרעיון. "אני נורא אוהבת 'החלפות'. מאפשר להתחדש בלי לבזבז."

"נתכנן," שמחה גאיה.

"אולי נבוא שוב מחר או מחרתיים אחר העבודה. עד מתי אתם יושבים בערב?" רותי קמה ממקומה ואיילת בעקבותיה.

"אפילו עד עשר זה בסדר גמור. אני אשמח לשמוע עוד קצת על אמא. אתן יודעות, היא בעצם לא סיפרה לנו הרבה על העבודה שלה."

"מאיפה צץ לך הרעיון ההזוי הזה דווקא עכשיו?" צחקקתי בתמיהה לאחר שיצאו שתיהן. "להחליף ביניכן בגדים."

"ראיתי שאת מתה להמשיך בשיחה, שממש חשוב לך לדבר איתן על אמא. בטוחה שמחמאה על סנדלים מדליקה את איילת, ואירוע 'החלפות' כזה יכול להיות הזדמנות נחמדה להיפגש איתן באווירה אחרת," משכה בכתפיה. "בוא אייליק," "נכין לך משהו לאכול, לפני שיבואו עוד אנשים. דודה יפה הביאה קובה סלק. ותלך להתלבש בינתיים. זה לא מנומס לקבל פני אנשים בפיז'מה."

גאיה ואייל יצאו למטבח ועודד ואני הצטרפנו לאחיותיה של אמי ובני זוגן. עודד התיישב ליד אמו ואני נעמדתי מאחוריהם, משיח ניגש לשולחן לקחת עוד סמבוסק. "שלום דודים," אמרתי. חבורה של פרצופים חייכה אלי בחזרה. מתן, בעלה של דודה שרה, קם אלי לחיבוק ארוך. מעל מדי טייס אל-על שהעידו שבא ישירות מטיסה, התנוססו שיער שיבה קצוץ ועיניים תכולות לטבוע בהן, ממוסגרות בקמטי צחוק ובמתאר גבות מושלם, כל שערה במקומה, ובעצמות לחיים לא בולטות מדי. "אלוהים צייר אותך באופן אישי," אמרתי לו פעם, מזמן, כשהייתי נערה צעירה מאוד, לאחר שחקרתי את פניו שעה ארוכה. "זו המחמאה הכי מתוקה שקיבלתי אי-פעם. באמת לא הבנתי למה את מסתכלת עלי ככה. חשבתי שצמחו לי קרניים." וכאז, הוא נשק למצחי בשפתי נער צעיר, מצוירות בפרופורציות מושלמות כאילו נלקחו מציור של דה וינצ'י.

'האשכנזי' היה סבא משה קורא לו בזלזול. הוא לא האמין שמשהו טוב יכול לצאת משידוך בין בתו השחרחורת לבין גבר בהיר וכחול עיניים. "זה הכול מהצבא," היה כועס. דודה שרה שירתה כחובשת בחיל האוויר, שם פגשה בפרח הטיס שנקע את רגלו, ומאז לא נפרדו. הרבה דמעות נשפכו עד שהסכים סבא משה לתת את ברכתו לחתונה המשונה לדעתו. רק כשנולדה דינה, בתם הבכורה, התרכך סבא מעט.

איציק בנם של דודה שרה ומתן, שהיה יפה כמו אביו, וגוון העור הכהה שירש מאמו הדגיש את עיניו התכולות, נופף בידו לשלום. ויגאל, נכדם של דוד נג'י ודודה סָמָאח, גבוה מאוד ורזה מאוד, עם שיער ג'ינג'י מקורזל וזקנקן, התרומם מלוא גובהו ובא גם הוא לחבק אותי. "והנה גם את," ניגש אל גאיה שחזרה באותו רגע מהמטבח.

"שלום גאיה, ושלום איה הג'ינג'ית," הקניטה אותי דודה שרה. החיוכים התרחבו.

"אני אכן איה, ואני ג'ינג'ית," הודיתי באשמה. האגדה המשפחתית סיפרה שאמי כל כך אהבה בנערותה את הספר "איה הג'ינג'ית" של פוצ'ו, שכאשר נולדו לה עשר שנים אחר כך תאומות ג'ינג'יות לא התאפקה וקראה לאחת, הבכורה בישת-המזל, איה, ואז, מכיוון שהיו שתיים, חרזה לזה את השם גאיה. אמי מעולם לא אישרה ולא הכחישה את הסיפור.

"אמא שלך לא זכתה לראות אותך נשואה," אמרה בצער דודה סלמה. "כמו שאמא שלנו לא זכתה לראות את חביבה נשואה."

"לא צריך עכשיו," פסקה דודה יפה לפני שהספקתי לענות.

"אחראית על נימוסים והליכות נהיית לי?" כעסה דודה סלמה.

מבטו של דוד משיח נע מסביב, בוהה, כאילו לא רואה כלום. ככל שעבר היום כך נראה עייף יותר, כמו בלון שהאוויר יוצא ממנו לאט-לאט. "הייתן צריכות לעשות נתיחה," רטן בשקט כאילו לעצמו.

התיישבתי לידו והנחתי יד על כתפו. "הרופאים בטוחים שזה דום לב."

"לא יכול להיות. אין אצלנו לב במשפחה," טפח בשתי ידיו על חזהו. "עד כל הדורות שאני מכיר, אין לב."

"אולי לך אין לב," הבליטה דודה יפה את חזה, ידיה על מותניה כרקדנית פלמנקו. "לי דווקא יש."

"מספיק כולכם," נזף דוד משיח בחבורה הצוחקת. "זה עניין רציני. צריך לדעת ממה היא מתה." הוא טפח על ירכו בקצב המילים. "אשה צעירה, בלי שום מחלה, מתה ככה פתאום, באמצע יום עבודה."

"באמת משיח," נזפה בו דודה שרה. "אל תהיה כבד. קצת הומור לא מזיק. גם בעניינים רציניים."

"מספיק," הנחתי שוב את ידי על כתפו של דוד משיח. חוששת מהתפרצותה של מהומה שקורית תמיד כשמתכנסים כולם יחד.

"עזבי אותם," אמרה לי אמי. "הם הכי נהנים לריב. את לא יודעת?" "עיראקי, תשים אותו לבד בחדר, יריב עם הקירות," היה פתגם ידוע במשפחה.

משיח טלטל את ראשו. "אני חושב שצריך נתיחה," לחש לעצמו. "לא סתם מתה חביבה אחותי. לא סתם."

***

אחר הצהריים, בדיוק כשניסיתי לפנות מקום לעוד כוס במדיח, נכנס בדלת מר בני ארצי, המנכ"ל, הידוע יותר כארצ'י, חוצה בצעדים מהירים את הדרך מהדלת אלינו, נעול בנעלי עור רכות המצהירות איכות, ומזכיר לי פנתר. גופו הרזה והתמיר, שחולצה פשוטה לכאורה בצבע בז' תחובה במכנסיו, עם חגורה חומה תואמת שהבליטה את גזרתו, עוד תרמו לתחושה. "משתתף בצערכן, שהוא גם צערי," הפנה פניו ממני אל גאיה ובחזרה, "תסלחו לי אם אני לא בטוח מי היא מי," הושיט את ידו לעברנו.

"תלתלים איה, שיער אסוף גאיה," הושטתי את ידי ללחיצה.

"תמיד?" שאל.

"תמיד," אישרה גאיה. "וזה אייל, בני הצעיר."

חיוך של היכרות הופיע על פניו של אייל. "אתה דיברת על סבתא בלוויה, אני זוכר. אתה המנהל של סבתא."

"נכון מאוד. עבדתי עם סבתא שלך שתים-עשרה שנים."

"וואו. הרבה לפני שאפילו נולדתי," התפעל אייל. "אני עוד מעט בן שבע", זקף את גבו.

"שב בבקשה," החוותה גאיה בידה לכיוון הספה בפינת הטלוויזיה, מתעלמת ממבטו של בני ארצי שסקר את החבורה המשפחתית בחלק המרכזי של הסלון. "תרצה משהו לשתות? קר או חם?"

"לא, לא. תודה. עוד מעט אכין לעצמי קפה. בואי שבי." אמר בטון של אדם שרגיל שיצייתו לו. וגאיה אכן חזרה והתיישבה על הכורסה שעליה הצביע. "מקווה שלא הגעתי בשעה לא נוחה," התנצל. "לא הפרעתי מנוחת צהריים או משהו?" דאגה אמתית נשמעה בקולו.

"חלקלק כמו צלופח טבול בשמן זית זך," דקלמה אמי.

"לא, ממש לא," הרגיעה אותו גאיה.

"אני עדיין בהלם, לא מעכל. ואני יודע היטב שאם אני כך, אתן ודאי על אחת כמה וכמה."

"תמיד המילים הנכונות," המשיכה אמי. "בדיוק כמו הבגדים הנכונים."

הוא התרווח על שני מקומות, תובע לעצמו מקום גדול במרחב. רגליו פסוקות, ידו האחת על המסעד והשנייה פרושה על משענת הגב. "אפשר לכתוב עליה ספר, על חביבה."

אמי נעמדה מאחוריו, ידיה שלובות על חזה. "אני מקשיבה."

"אישיות רבת פנים," הנהן ארצ'י פעם ועוד אחת. "בהחלט רבת פנים." חזר על התיאור בשביעות רצון שרמזה שהכין אותו מראש. "אתן יודעות שעבדה על חוזה מיוחד מכיוון שהייתה כבר מעבר לגיל הפרישה? לא יכולתי לתת לה ללכת." הוא רכן מעט לעברנו, מעביר את ידיו ממשענת הגב אל ברכיו.

"באמת?" התפלאה גאיה, מקפלת רגליה תחתיה בכורסה הרחבה. "בחיי. לא חשבתי על זה. אמא לא שיתפה אותנו בהיבטים האלה של חייה."

"פרישה ואמא שלנו זה כמעט תרתי דסתרי," התיישבתי על מסעד הכורסה שעליה ישבה גאיה ונשענתי על משענת הגב. גאיה הרימה אלי את פניה בחיוך.

"בהחלט," הסכים ארצ'י. "יש לה, סליחה, היו לה מרץ ויכולות עבודה יותר משל כולם. וידע שלא יסולא בפז. וניסיון. ויכולת למידה מרשימה." יד ימינו נעה מצד לצד כמטרונום כאילו מכתיבה את הקצב לדבריו.

"ואפשרות. לחתוך לי את השכר לחצי." חיקתה אמי את תנועות ידו, ואז עברה לשבת בצד השני של הספה שעליה ישב מר ארצי.

"וטמפרמנט," הוספנו שתינו.

"אתן אמרתן," צחק ארצ'י. "כן. טמפרמנט בלתי צפוי. איש לא יצא נקי מההתפרצויות שלה, אולי חוץ מרותי." ארצ'י הזדקף ושילב רגל ארוכה אחת על אחרת.

"היחידה שם שיודעת לעבוד," אישרה אמי.

"גם רותי כבר הרבה זמן במפעל. הייתי עוזרת לה בקיצים כשהיינו נערות."

ארצ'י הנהן גבותיו מורמות באישור, "שלושים שנה כמעט. התחילה כנערה צעירה."

"ואמא, כבר ארבעים שנה, הא?"

"נכון, אחותי," גאיה נשאה אלי את פניה. "היא באמת התחילה לעבוד עוד לפני שנולדנו, מיד כשסיימה את התואר הראשון שלה כמהנדסת כימיה."

"אני משיח, האח הבכור של חביבה". דוד משיח פסע לעברנו בצעדים בטוחים והושיט את ידו ללחיצה. "אני חושב שזיהיתי מהלוויה? ומהתמונות? מר בני ארצי?" ארצ'י קם ולחץ את ידו של דוד משיח בחמימות, אוחז אותה בין שתי ידיו.

"אני משתתף בצערכם, שהוא גם צערי," חזר ארצ'י על המשפט שאמר לנו. "כמובן, בלי השוואה," מיהר להוסיף בתגובה לקמט התמיהה שנחרץ בין עיניו של דוד משיח.

משיח נמוך בראש ממר ארצי, עדיין בחולצת הטריקו שנקרעה בלוויה מתחת למפתח הצוואר, אבל מקרין אותה סמכותיות שאפפה אותו תמיד. כשלחץ את ידו של מר ארצי הוא הביט ישירות בעיניו במבט לא מתרצה. "האחייניות שלי לא מנומסות," אמר בתוכחה.

דודה יפה באה נמרצת מאחוריו. "מה אתה רוצה מהן?" נזפה באחיה. "בסדר עשו. מר ארצי לא צריך עכשיו להכיר מיליון איש. אנחנו משפחה גדולה, נעים להכיר אותך סוף-סוף," פנתה אל ארצ'י והושיטה לו את ידה, "חבל שבכאלה נסיבות."

ארצ'י הנהן, מהדק את שפתיו.

"סליחה שאני מטריד אותך," המשיך משיח, "לא נראה לך משהו מוזר במוות הפתאומי הזה של חביבה?"

רק לשבריר שנייה נראה ארצ'י מופתע. "מוות כל כך פתאומי של אשה בריאה ונמרצת," הרים את כתפיו והניד ראשו, "בהחלט מפתיע."

"מוזר." תיקן אותו דוד משיח בעיקשות. "מפתיע מאוד, אני מסכים. אבל לא כל דבר מפתיע הוא מוזר. המוות של חביבה מוזר."

"בוא משיח," משכה דודה יפה בזרועו של דוד משיח. "תפסיק להציק. נכנס בך הדיבוק? בוא. תעזוב אותם בשקט."

"למה דיבוק? למה דיבוק!" נופפה אמי בידיה. "יש לו סיבה טובה מאוד לחשוב ככה."

דוד משיח נכנע והלך אחרי אחותו חזרה לחבורה הקשקשנית שבצד השני של החדר הגדול.

"הוא מאוד מוטרד," אמרה גאיה בהתנצלות. "טוען שהיינו צריכות לעשות נתיחה," הראתה באגודלה עלי ועליה חליפות.

"חוסר השלמה עם מוות פתאומי ולא צפוי הוא מובן מאליו. והצורך למצוא סיבות הוא אנושי," אמר ארצ'י בטון של מורה.

"הוי, תמיד המילים הנכונות," חזרה אמי על דבריה. "אף פעם לא מתבלבל."

"השאלה אם הצורך האנושי הזה לא צודק לפעמים. כמו בבדיחה על הפרנואיד שבאמת רודפים אחריו?" הקשיתי.

ארצ'י כיווץ את גבותיו לשבריר שנייה. מבטו באותו שבריר שנייה לא היה נעים. "יכול כמובן להיות," הרים אלי מבט. "את חוששת שזה לא היה מוות טבעי?"

הרמתי כתפי ופרשתי את ידי לצדדים.

"ובכל זאת, מה את חושבת?" שאלה גאיה. ידעתי שהדאגה על פניה נוגעת אלי ולא אל הנושא שעל הפרק.

נענעתי את ראשי "אין לי מושג," השבתי לשניהם. "אבל אולי הייתה תאונה. מי יודע?"

"איזו תאונה איה?" קולה של גאיה התרומם בהפתעה. "ממה? מהכימיקלים?"

פרשתי שוב את ידי וכיווצתי את שפתיי.

"את יודעת מה המשמעות של טענה כזו?" ארצ'י נשאר שליו. בדל של הבעה מזלזלת הבליח על פניו, הבעה שלא תאמה את הטון הענייני של דבריו או את שפת הגוף המקרבת שלו. "יסגרו את המפעל לשבועות, ואולי לחודשים." ידו השמאלית חתכה את האוויר מלמעלה למטה, מכתיבה שוב קצב דיבור אחיד, כמעט מונוטוני. "יחקרו את כל תקני הבטיחות. את כל האנשים שהיה להם קשר עם חביבה. ולמי לא היה קשר כזה? הכול יהיה מרוח בעיתונים. המניות שלנו בארץ ובעולם יצנחו לרצפה." הוא השתתק ונעץ בי את מבטו. משלא עניתי המשיך לדבר באותו טון של מי שרגיל שמקשיבים לו, רק ידו שינתה כיוון ונעה כעת מימין לשמאל. "מעולם, בעשרות שנות פעילות המפעל, לא הייתה בו תאונה שקשורה לכימיקלים. תקני הבטיחות שלנו הם הכי גבוהים שישנם. מעבר לנדרש." ארצ'י חזר והתרווח בכורסה, מחזיר ידיו למסעד הספר ולמשענת הגב. קולו התמתן, כאילו לשיחת אגב. "אני לא מאמין שהייתה תאונה. נכון יותר, אני יודע בוודאות שלא הייתה תאונה. לא ייתכן שהייתה. המפעל מרוחק מהמשרדים, וחביבה בכלל לא הייתה במפעל בימים האחרונים גם לא בחודש האחרון. ולא הייתה במגע עם שום דבר שקשור לייצור."

"כלומר, נשארנו עם מוות טבעי," סיכמה גאיה בהקלה מסוימת.

"ולמה לא הריגה או רצח?" אמי השעינה את לחייה על אגרופה הקפוץ והביטה בגאיה באלכסון.

"ואולי הריגה או רצח?" מלמלתי.

אמא, גאיה וארצ'י בהו בי. ארצ'י התעשת ראשון, ולהפתעתי חייך. "מה את בודקת, איה? את מיגוון הסיבות האפשרי למוות? כמו בקול נדרי?"

"כן איה," הצטרפה גם גאיה. "דום לב, מחלה נסתרת, תאונה, הריגה, רצח, מה עוד יש?"

"אולי זה בגלל דוד משיח," התנצלתי. "הוא כל הזמן מתעקש שיש משהו מוזר במוות של אמא. אז הראש שלי כנראה מחפש בכיוונים משונים. אני מודה שאני בהחלט די מבולבלת."

"אך טבעי איה." ארצ'י דיבר בטון של מורה, עדיין מחייך, "בני אדם הם יצורים שמחפשים תשובות. אולי ישמח אותך קצת לשמוע כמה אמא שלכן הייתה מוערכת."

"אני יכול לשמוע גם?" אייל נעמד צמוד לאמא שלו בצד השני של הכורסה.

"בוא שב לידי," חייך אליו ארצ'י.

גאיה פתחה פה לומר משהו, והתחרטה. אייל התיישב בין אמא שלי לבין מר ארצי, קרוב למר ארצי שפרע את שערו בחיבה. "סבתא שלך הייתה אשה מאוד מוכשרת," החביבות שלו נשמעה מלאכותית משהו.

"היא יודעת הכול!" הצהיר אייל. "כל מה שאני שואל אותה, תמיד היא יודעת. לא כמו אמא שלי," הביט בתוכחה אל גאיה.

אמי צחקה, "תמיד אמרתי שהילד חכם."

"אני לא מופתע" אמר ארצ'י ברצינות תהומית. "ממש לא מופתע. היא באמת ידעה הכול," הסב את פניו אלינו. "ואני לא מדבר רק על העניינים של המפעל. בכל דיון, על כל נושא היה לה מה לומר. על כל דבר ועניין הייתה לה דעה נחרצת."

"נכון," הנהנתי. "ואז אי-אפשר להזיז אותה משם, גם לא עם בולדוזר."

"כן. היא הייתה עקשנית לא קטנה," הסכים ארצ'י. "וגם היה קשה להתווכח איתה, או להתדיין איתה. תמיד גיבתה את טענותיה בעובדות." הוא שתק רגע כחוכך בדעתו, ואז המשיך בזהירות כמי שבוחן בבוהנו את חום המים בבריכה, "או בפרשנות של העובדות. כזו שתמכה בדעתה."

כולנו חייכנו.

"אבל בלי ספק," המשיך ארצ'י, "שהידע שלה הוא עצום ורחב. והיא גם לא הפסיקה ללמוד. כמעט לכל קורס או השתלמות שהיו בנמצא היא ביקשה לצאת."

"ובאמת גם יצאה להמון השתלמויות, ויפה מאוד מצידך שאפשרת לה את זה," אמרה גאיה בהערכה אמתית. אמנו אכן לא פסקה ללמוד, גם בקשר לתחומי עבודתה, אבל גם בתחומים אחרים שעניינו אותה. וגם קראה בלי סוף. בכל רגע פנוי היה אפה דחוף בספר.

"באמת אפשרתי לה כמה שיכולתי-"

"רק הרווחת מזה." התערבה אמי בדבריו, מנופפת כלפיו בידה.

"תראי, זה לא שאני כזה פילנטרופ," טפח באצבעות ידיו על חזהו. "אבל חביבה באמת למדה. בשבילה, ההשתלמויות לא היו הזדמנות לחופשה בתשלום ובילוי זמן, וזה חזר לתפקיד שלה, וגם לאחרים במפעל, כי כל מה שלמדה גם העבירה הלאה."

"אהבו אותה?" שאלתי לתדהמת גאיה וארצ'י כאחד.

"שאלה מפתיעה," הוא שוב חייך אבל עיניו קדחו בי במבט קשה.

"אמרת שהייתה מוערכת. אני בטוחה בזה. קשה לא להעריך את יכולותיה, הידע שלה והאינטליגנציה שלה. את הנחישות והחריצות, אוי אני נשמעת כמו הספד."

"את זה, באמת היית צריכה להגיד בהספד," נזפה בי אמי ביובש.

"מה זה הספד?" שאל אייל

"הספד הוא מה שאומרים על מי שמת."

"כמו על סבתא?" המשיך אייל להקשות.

"כן. בדיוק." אמר ארצ'י, פורע שוב את שערו של אייל.

"מה שאני מנסה לומר," היססתי מעט, מתבוננת בציפורני ידי. "אמא לא הייתה אשה קלה. היא דרשה המון מכולם סביבה, אני בטוחה שגם במפעל."

"לא ויתרה לאיש על קוצו של י'. גם לא לי," הניח ארצ'י את ידו על חזהו.

"גם התגובות שלה לא נלקחו מהפרוטוקול של בית המלוכה האנגלי," השלימה גאיה את שאלתי, שוכחת לחשוב לפני שהיא מדברת. "היא אמרה את דעתה בלי חשבון. לפעמים הייתה בוטה, אני בטוחה שלא כולם אהבו את זה. את הביקורתיות המחודדת שלה. את הדעתנות."

ארצ'י נשען לאחור, משלב את ידיו. נראה שהוא לא קיבל את גילוי הלב שלנו כפשוטו וניסה להבין לאן אנחנו חותרות.

"נכון שיש לי תהיות על מה גרם למותה." חזרתי לנושא שהציק לי והישרתי מבט אל עיניו הקשות. זו תהיה שטות להכחיש. "אבל מה שבאמת מעניין אותי זה לשמוע גם על הצדדים האחרים שלה, אלה שלא הכרנו. איך הצליחה, אם הצליחה, לאזן בין היכולות לבין האופי הקשה שלה. כי אתה יודע 'אחרי מות קדושים אמור'. וגם לנו זה לא היה תמיד קל."

"De mortuis nil nisi bene," הפגינה אמי את ידיעותיה בלטינית.

"מה זה?" שאל אייל.

"'אחרי מות', 'קדושים', ו'אמור'," מנה ארצ'י באצבעותיו, "אלו שלוש פרשות בספר ויקרא שמופיעות אחת אחרי השנייה. אתה יודע מה זה פרשות?" הגיב ארצ'י לעיניו השואלות של אייל.

"לא," נענע אייל בראשו לשלילה.

"אלה חלקים בתורה, ונהוג לקרוא פרשה בכל שבת. בשמחת תורה מסיימים את הפרשה האחרונה ומיד מתחילים שוב בראשונה, וככה לא מפסיקים לקרוא בתורה. לכל פרשה יש שם. בדרך כלל לפי המלה הראשונה של הפרשה. כשאתה אומר את השמות של שלוש הפרשות האלה, אחד אחרי השני, יוצא כאילו הם משפט: 'אחרי מות קדושים אמור'. והמשמעות המקובלת היא לכאורה שעל מישהו שמת אומרים רק דברים טובים."

"עכשיו אני מבינה איך הסתדרתם. שני אינטלקטואלים שאוהבים להסביר," צחקה גאיה.

"באמת אהבתי לשוחח איתה," אמר ארצ'י בהתנצלות. "כלומר גם על דברים שלא קשורים לעבודה. ספרים. הצגות. תמיד היו לה דעות מעניינות."

"והיא קיבלה גם את דעתך?" שאלה גאיה. "את דעתי, למשל, תמיד הייתה קוטלת."

"סבתא דווקא תמיד מקשיבה לדעתי," אמר אייל. "והיא גם שואלת אותי מה אני חושב."

"כי אתה חכם. כבר אמרתי." השיבה לו אמי ברוך. "כמוני," המשיכה.

"האמת שגם את דעתי לא קיבלה בדרך כלל," צחק ארצ'י. "אבל למדתי לא להתווכח. והיו לה נקודות מבט מעניינות."

"גם אנחנו למדנו מתי כדאי פשוט לסתום את הפה," הסכימה איתו גאיה. "אני מניחה שלא לכולם זה קל."

"אני מבין למה את שואלת. טוב, בנסיבות האלה אני מרשה לעצמי להגיד שתלוי מי. הרוב, במשרדים, קיימו איתה יחסים קורקטיים. רק בענייני עבודה. וכל זמן שהכול היה לשביעות רצונה, אז גם היא הייתה עניינית. בדרך כלל." הוא צחק. "לפועלים על רצפת הייצור לא היה ממש קשר איתה. היא הגיעה לשם לעיתים רחוקות, ומעולם לא פגעה באיש מהם. להיפך. היו לה כמה מאבקים מרים למען כמה עניינים שלהם. כמו חופשה בשכר לעובדת שבתה חלתה מאוד ולתקופה ארוכה. היה לה חוש צדק מפותח."

"או שהיא פשוט אהבה מלחמות," הרהרתי בקול. "בכל מקום שיכלה להילחם על משהו. על דעתה או על עניין שנראה לה חשוב, היא הפעילה את כל התותחים."

"נו איה, באמת, זה לא בדיוק ככה," מחתה גאיה. "וחוץ מזה, את בדיוק דומה לה," צבטה בלחיי בחיבה כמו דודה פולנייה.

"או שזה לא נכון, או שאני דומה לה. אם זה לא נכון אז למה אני דומה?"

"חכמולוגית!" פסקה גאיה.

"כרגיל יש דברים שלא משתנים," נאנחה אמי.

"כן. אפרופו מלחמות, עובדות הניקיון הן דוגמה נהדרת," המשיך ארצ'י. נראה שהנושא מצא חן בעיניו.

"עובדות הניקיון?" תהינו גאיה ואני יחד.

"כן. יום אחד היא באה אלי והצהירה שזהו. עובדות הניקיון לא תהיינה יותר עובדות קבלן. שאנחנו נקלוט אותן: "אתה יודע כמה ממה שאנחנו משלמים מגיע אליהן? פחות מחצי! זה שוד וגזל. ואין להן שום ביטחון ושום קביעות. זה חייב להפסק, ארצ'י. תקלוט אותן במפעל!"" ארצ'י חיקה בצורה מוצלחת את טון דיבורה הכועס של אמי ואת קצב המילים הגובר שלה. גאיה חייכה ואייל צחק בקול.

"היא קראה לך ארצ'י?" תמהתי.

עיניו של ארצ'י חייכו עוד לפני שצחק. צחוק חם, מידבק. "כן. היא היחידה." הוא צחק שוב, מניד את ראשו. "בכל אופן, ניסיתי להסביר לה שזה לא הגיוני שאביבה, העובדת המבוגרת, כבר עכשיו לא ממש יעילה, ובעוד כמה שנים תקבל משכורת בלי שבכלל תועיל במשהו, ונצטרך להביא עוד עובדת. וחנה, הצעירה יותר, כבר גם כן בת ארבעים, וכמה שנים עוד תוכל לעבוד במרץ בניקוי המשרדים? כלום לא עזר לי. קלטתי אותן לעבודה. חביבה פשוט לא נתנה לי לנשום. וגם הבנתי את הצדק בדבריה. למרות שכלכלית זה צעד לא נבון. ואז הגיע סיפור נייר הטואלט." הוא השתהה רגע, מצחקק. האיש בהחלט יודע לספר סיפור.

"נייר טואלט?" תמה אייל.

"כן," השיב ארצ'י. "נייר טואלט. חנה מנקה את תאי השירותים פעמיים ביום. ואז היא מחליפה את גלילי הנייר בתאים. חביבה צפתה בה יום אחד וראתה שכל גליל שהוא פחות מרבע או משליש היא החליפה וזרקה לפח. אוי איזו מהומת אלוהים היא עשתה לה. "בזבזנות פושעת!" היא צעקה עליה. כולנו נבהלנו מהצעקות. חנה המסכנה ברחה הביתה בבכי ולא רצתה לחזור לעבודה, עד שהבטחנו לה שחביבה לא תדבר איתה יותר. ועדיין הייתה הולכת לכיוון אחר כשראתה את אמא שלכן במסדרון. וכולם כמובן מאוד כעסו עליה, וחנה קיבלה המון חיבובים."

"וזה היה אחרי שכבר הייתה לה קביעות." אמרתי יותר מאשר שאלתי.

"כן. איזה סיפור זה היה."

"איזה סיפור זה היה," חיקתה אותו אמא שלי. "שום סיפור. הגברת צריכה ללמוד לעבוד."

"אפשר לפתור את זה לא בצעקות," עניתי לה.

"נכון," השיב ארצ'י. "אבל לא חביבה. אצלה הכול קיצוני."

"לא כל כך. לא תמיד," גונן אייל על סבתו.

"ולמה אתה בכלל מתערב בשיחות של גדולים?" התרעמה עליו גאיה התרעמות מעושה, קמה ומשכה אותו אליה לחיבוק.

"טוב, אני כבר באמת צריך ללכת." ארצ'י התרומם מהספה.

"תודה לך שבאת," אמרתי בחום ובכנות. "ואני ממש אשמח לשמוע עוד."

"גם אני אשמח לשמוע עוד על אמא," הסכימה גאיה. "חידשת לי הרבה דברים שלא ידעתי עליה."

"אני אבוא שוב," הבטיח. "כעת אני ממש ממהר."

"אל תלכי שבי אחרי הקסם האישי," נזפה בי אמי. "איפה הבקורתיות הרגילה שלך?"

נאנחתי ולא אמרתי כלום.

כלומר, לא באמת אהבו אותה," סיכמה גאיה בפנים עצובות.

"מי צריך את האהבה שלהם, חבורה של צבועים חסרי יכולת," כעסה אמי כעס מעושה, ללא עלבון.

***

משיצא מר בני ארצי מהבית, הייתה הפוגה קצרה בזרם המבקרים. לפני שיגיע גל נוסף, הצטרפנו גאיה ואני לבני משפחתנו שישבו במעגל גדול ולא מסודר. המבוגרים על ספות וכורסאות, ואילו הדור הצעיר יותר, בני הדודים שלנו, על כסאות אוכל וכסאות מתקפלים. גם הגר ואמנון האחיינים שלי היו שם. "מתי חזרתם?" שאלה אותם גאיה. "לא שמתי לב שנכנסתם." התנצלות נשמעה בקולה.

"בעידן הקרח האחרון," נופפה הגר בידה, "היית עסוקה עם הדינוזאורים."

"היית שקועה עם המנהל," אמר דוד יעקב. "הכול בסדר."

"שבו נא יקירותיי," פינתה דודה סלמה מקום לידה על הספה, טופחת עליה בידה. דוד יעקב מיהר לקום ולעבור לכסא, מפנה לנו את מקומו.

"אולי תלכו להכין שיעורים," פנתה גאיה לילדים.

"עשיתי הכול בהפסקה." אמר אמנון.

"אוי, איך סבא משה היה כועס עליך," צחקה דודה יפה. " הוא רצה לראות אותנו לומדות. אתה בכלל זוכר אותו?"

"זוכר קצת. ממש קצת," השיב אמנון.

"מי זה סבא משה?" שאל אייל.

"הסבא שלי ושל איה, ושל איציק ועודד. אבא של סבתא חביבה ושל כל הדודים."

"ומי הסבא שלי?"

"סבא איתן, אבא של אבא."

"לא, אבל מי אבא שלך?"

כל העיניים של כולם נתלו בגאיה ששתקה שנייה, ואז אמרה בשקט, כמעט בלחישה, "אני לא יודעת. אף פעם לא היה לי אבא."

"לא רצתה לספר, חביבה," לחש דוד משיח כמעט לעצמו. "כמה ביקשתי, כעסתי, התחננתי, איימתי – שום דבר לא עזר."

מתן הביט בשרה שנשמה נשימה ארוכה והביטה ברצפה. דוד יעקב הניח את ידו על ידה של דודה יפה, במחווה שחלקה עידוד וחלקה השתקה.

אמנון הביט על כולם, נעמד ליד אמו כמבקש לחבק אותה או להניח יד על כתפה. ומבלי לעשות אף לא אחת מהמחוות פנה משם לחדרו, מתכבד בדרך בעוגייה משולחן התקרובת. הגר לקחה אליה את אייל מעמידה אותו לפניה כמגן אנושי. רק המסרגה הנצחית של דודה סלמה נעה מהר בידה הימנית בעוד ידה השמאלית מלפפת עליה את החוט. שערה האפור, החלק נפל על פניה והסתיר אותן. המבט של יפה ושרה הופנה אליה ועקב אחר המסרגה, נכנסת לתוך המארג הסרוג, אוספת חוט מאצבע ידה השמאלית, יוצרת לולאה, רק בשביל להיכנס לעין הבאה.

"מה את סורגת עכשיו, סלמה?" שאלה דודה יפה, מכחכחת בגרונה.

"מפה גדולה, עגולה." חזר האוויר לגופה של דודה סלמה. היא הרימה את סריגת הקרושה כדי שיראו כולם. צרור שושנים ונוצות טווס היו במרכז העיגול שהיה מוקף בדוגמת גלים שהתפזרו ממנו כמו אדווה.

"מרהיב," אמרתי. "איזה יופי," השלימה גאיה. ערבוביה של מחמאות מכל עבר מילאה את האוויר.

"הזמינו אצלי," הסבירה דודה סלמה. "לקוחה קבועה שלי. רוצה מתנה לחתונה של בת אחותה. כל חתונה מזמינה אצלי אחת. כבר נהיה מסורת שם במשפחה. משלמת טוב, ואני נהנית."

"הדור הצעיר בכלל מעריך דברים כאלה?" רטן משיח.

"תתפלא. היא אומרת שהם ממש מחכים לזה. מבקשים."

"הא, מתוך נימוס," עשה משיח תנועת זלזול בידו.

"נימוס שעולה להם הרבה כסף, ולמה לזלזל בדור הצעיר," העלבון בקולו של עודד נשמע כמעט אמתי. השיחה נחלקה לכמה שיחות קטנות שהתפצלו והתחברו ושבו והתפצלו, עוטפות בערפל של מלמולים את ידיה הזריזות של דודה סלמה ומפת התחרה שלה ואת השאלה הלא-פתורה של אייל.

"אני רעב." קולו של אייל התרומם מעל המלמולים.

"בוא איילי. תעזור לי לערוך את השולחן, באמת הגיע זמן לארוחת ערב." השיבה לו גאיה. "כולכם נשארים איתנו," אמרה בטון שאין אחריו עוררין.

שולחן האוכל הגדול לא ממש הספיק לכולם. אייל ישב על ברכי אמו, ושלושתנו - גאיה, אייל ואנוכי הצטופפנו בקצהו הצר של השולחן. עודד ואיציק הצטופפו בקצהו השני, מולנו, מסמנים טריטוריות על השולחן בדחיפות מרפקים כמו ילדים בגן. מגשי הכיבוד למנחמים שהיו עליו מהבוקר, הועברו אל השיש במטבח, ואת מקומם תפסו קערות גדולות של קובה סלק, אורז, עוף, סלט ירוק ולחם.

הקערות עברו מיד ליד והמסובים גדשו את צלחותיהם. גם קנקן המים עם נענע ולימון נמזג והתרוקן. איציק, בנה של דודה שרה, ערם אורז וקובה סלק על צלחתו. "שנים שלא אכלתי קובה סלק. כמה שאני אוהב."

"לבריאות," אמרה לו דודה יפה. "אם תבוא אצלי קצת יותר, תאכל קצת יותר."

עיניו של אייל קרועות לרווחה נעו מאחד לשני, ובחנו את הנוכחים. "מי הבעל שלך?" הפנה אייל שאלה לדודה סלמה. "דוד משיח?"

"אייל!" הזדעקה גאיה, "לא שואלים שאלות כאלה."

"למה?" תמה אייל.

"מישהו פה חושב שפסח ושואל את הקושיות," צחק דוד יעקב.

"הוא מזווג זיווגים. סדר צריך להיות," פרשה דודה שרה את ידיה, ואילו דודה סלמה ענתה לאייל ברצינות רבה, "משיח הוא האח הבכור שלי, לא בעלי. הבעל שלי, יוסף, או יוסק'ה כפי שכולם קראו לו, מת מזמן, לפני יותר משלושים שנה, ולא התחתנתי שוב מאז."

"אז מי האשה שלך דוד משיח?" המשיך אייל להקשות למבוכתה הרבה של גאיה.

"לאשה שלי קוראים נורית." משיח השפיל את עיניו לצלחת ואז הרים אותן והביט באייל. "והיא מאוד חולה, כבר הרבה שנים."

"ואתה מטפל בה?"

"די אייל עם השאלות!" הרימה גאיה את קולה, ואייל השפיל מבט נזוף לצלחתו.

"הלוואי והייתי יכול," ענה דוד משיח, מתבונן בציפורני ידיו. "היא בבית חולים סיעודי."

אייל הרים את העיניים אל דוד משיח, אבל לנוכח מבטה של גאיה לא העז לשאול שוב.

"כן, כן," נאנחה דודה שרה.

"בואו נעבור לסלון," הציעה גאיה, "ועודד ואיציק יכינו לכולנו קפה," חייכה אליהם, ואיציק מיהר לקום ממקומו, מצדיע תוך כדי.

"בקשה שלך היא פקודה בשבילי," הצטרף אליו עודד.

"אז מה בדיוק אמר לכן הרופא?" שאלה דודה סלמה שוב כשהתיישבנו מחדש בסלון הגדול. "ממה מתה ככה פתאום, בלי מחלה, בלי כלום, באמצע יום עבודה?"

"כמו שאמרנו, הרופא אומר שזה היה דום לב," חזרה גאיה גם היא בפעם המי יודע כמה על דברי הרופא.

"איך הוא יכול לדעת?" שרה נופפה בידה בזלזול. "ברור שאם הייתה מתה כשהוא הגיע, הלב כבר דמם. וזה נכון לכל מקרה מוות," היא הייתה אחות חדר ניתוח ואהבה להפגין ידע רפואי.

"הרופאים אומרים 'דום לב' כשאין להם תשובה אחרת או שהם מתעצלים לחפש אותה!" הצהיר דוד משיח בנחרצות בפעם המי יודע כמה.

"זה כי הם לא רואים בן-אדם. הם רק רואים מחלה," תרמה דודה יפה להתמרמרות הכללית. "ובן-אדם מת, בטח לא מעניין."

"זה לא נכון," מחתה דודה סלמה, ידיה הזריזות לא חדלו מסריגת הקרושה, "תלוי מי הרופא."

"תלוי מי החולה, זה מדויק יותר," הרימה דודה יפה את קולה ואת ידיה. "בעיקר אם הוא בריא ועשיר. או מפורסם ועשיר."

"לא תמיד," ניסתה דודה שרה להרגיע. יש כאלה ויש כאלה. מי שבן אדם, יהיה בן אדם גם בתור רופא."

דינה, בתה של דודה שרה, סיימה לא מזמן התמחות קשה בכירורגיה.

"נכון," אמרה דודה סלמה. "אני לא שוכחת אף פעם סיפור אחד, שאני תמיד גם מזכירה אותו לעצמי, כשאני כועסת על רופאים."

"סיפור אחד. באמת," לא נתרצתה דודה יפה. "תמיד יש סיפור אחד."

דודה סלמה שתקה והתכנסה, כמעט מתכווצת, אל תוך הסריגה.

"ספרי לנו, דודה סלמה," ביקשתי. אבל סלמה העבירה מבטה סביב על החבורה היושבת. "באמת רוצים לשמוע?"

"כן אמא, רוצים," החליט עודד בשביל כולם. הוא לא אהב את הוויכוחים האינסופיים והמריבות התכופות.

"טוב. אולי את זוכרת את נהרה שלמדה איתי בכיתה?" פנתה סלמה ליפה הכועסת.

"בטח," התרצתה יפה. "נהרה היפה. כמה יפה היא הייתה, ואיזה סיפור זה היה. אח שלה הצעיר, אושר, למד איתי. תמיד צחקו על השם שלו. הוא לא היה כל כך מאושר."

"נו, מה הסיפור?" דחקה הגר.

סלמה הניחה את הסריגה על ברכיה, ואז הזדקפה, כל עוצמתה חזרה אליה, "אז ככה, תקשיבו," העבירה מבטה מסביב. "נהרה למדה איתי בבית ספר והייתה החברה הכי טובה שלי. היו לה עוד שלושה אחים, כל אחד מאבא אחר. אמא שלה, אינגריד, אתם בטח זוכרים אותה חיכתה רגע לאות אישור של אחיה, "הייתה שוודית, אני חושבת. בלונדינית וגבוהה. אינגריד הייתה אומנית אולי. משונה כזאת. כל הקירות בבית היו מכוסים בקווים עבים כאלה של צבע, שחורים, כחולים ואדומים, שנמרחו לכל עבר במברשת עבה." ידיה של דודה סלמה אחזו בשתי מברשות מדומות וציירו קווים באוויר. "בין הקווים וקצת עליהם היא ציירה פרצופים בתוך משהו כמו גלגלי שיניים. חלק זיהיתי. פנים של אבות של חברים מהבית ספר, ואחרים, לא ידעתי מי הם." משכה בכתפיה. "מעל החלון," ידה נעה בתנועה עגולה כלפי מעלה ומבטה ליווה את היד, "היה גם כן ציור גדול של נהרה והאחים שלה. צבעים בהירים, לא כמו כל הקירות. לפעמים הייתי רואה שהיא, אינגריד, מחקה פרצוף. ככה בקווים עבים במברשת, כמו שילדים כועסים. ואז עוד כמה ימים היה מופיע חדש. לא אהבתי את זה. כל העיניים של כל הפרצופים שמביטים בי מסביב הפחידו אותי. לפעמים אפילו חלמתי עליהם."

"ואז היית מתעוררת בצעקות ובאה אלי למיטה," צחקה דודה יפה. "איך אני זוכרת את זה."

"גם את היית באה אלי למיטה, גיבורה גדולה," השיבה לה סלמה.

"הייתי באה להתחמם, לא בגלל חלומות", השיבה יפה. "היה קר נורא בחורף בבית הישן שלנו", היא הסבירה לנו.

"קור אימים", הסכימה דודה שרה. "אי-אפשר היה לחמם אותו. ואיזה פחד היה מהתנורי-נפט האלה."

"ומה היה הלאה?" דחקה שוב הגר בדודה סלמה.

"טוב. בקיצור, כדי להתפרנס, אינגריד שמה בבית ובחצר כמה שולחנות וכסאות חצי שבורים שאספה מכל מיני מקומות, והייתה מוכרת לאנשים אלכוהול, קפה ועוגת גזר כזותי, עם אבקת סוכר מלמעלה, שהייתה מכינה בעצמה. אמרו עליה על אינגריד שבמלחמה הייתה במחתרת השוודית. הצילה הרבה אנשים משמה.

"אבא לא הרשה לי ללכת לשם- "

"בטח שלא הרשה. בצדק. זונה מסוממת," היכה דוד משיח באגרופו הקמוץ בכף ידו השנייה. "זה מה שהיא הייתה."

"כן, ככה אבא היה צועק," ניסתה דודה סלמה להפיס את כעסו של משיח. "בכל אופן, לא ידעתי מה זה מסוממת. מה ידעתי? מה ידענו אז? אבל היו הרבה גברים שם שהתחלפו כל הזמן. את זה אני ראיתי. הרבה היו מאותה ארץ רחוקה שממנה באה, שוודיה או נורבגיה. פוספור כולם, עיניים כחולות. אפילו שאבא לא הרשה, הייתי שם כמעט כל יום." דודה סלמה המשיכה את סיפורה, וכולנו תלינו בה עיניים כמו ילדים בשעת סיפור בגן. "הבית הזה כאילו משך אותי בחבל. בדרך כלל הייתי באה אצלם ישר מהבית ספר. אינגריד הייתה עוד יושנת, ואנחנו הכנו לבד משהו לאכול מכל מה שמצאנו במקרר, לעצמנו ולאחים הקטנים. נהרה גם הייתה אוספת את הבקבוקי-משקה הריקים מאתמול בערב, הולכת למכולת ומחליפה בקצת לחם וגבינה. היו נורא עניים. נורא. הרבה פעמים הייתי לוקחת לבית ספר הרבה פירות וירקות שיהיה לנו לצהרים."

"ולנו לא נשאר פרי לקחת לבית ספר," רטנה אמי "ואיימת עלינו שלא נדבר."

"אז בגללך לסבתא ולאחרים לא נשאר," אמר אייל.

"מאיפה אתה יודע?" צחקה גאיה.

"כי היא לקחה הכול," תמה אייל.

"כשהייתה אינגריד מתעוררת," המשיכה דודה סלמה, "הייתה תמיד יושבת איתנו קצת. מחבקת. גם אותי. שואלת מה היה בבית ספר, במבטא המשונה הזה שלה. הייתה מתגלגלת מצחוק מהסיפורים שלנו. וגם כועסת ונעלבת איתנו ביחד. מאוד אהבתי את הרגעים האלה איתה. אפילו על המורים היה לנו מותר לקטר. לא כמו אצל אבא."

"אצל אבא זה לא עבר בשום אופן", צחקה דודה שרה. "אף מילה רעה על מורים או על מבוגרים בכלל. 'כבוד! תתביישי!' היה צועק עלי."

"בטח, כי אתם לא היה לכם כבוד לכלום" התרעם דוד משיח. "מה רע בלתת כבוד למבוגרים? אנחנו היינו פראי-אדם."

"באמת משיח. לא היינו פראי-אדם," מחתה יפה, "והמורים גם כן לא תמיד היו קדושים. אתה יודע בעצמך. לא 'תלמיד השנה' היית."

"מה קשור כבוד לתלמיד השנה?" התרתח משיח.

"אפשר לחזור לסיפור?" ביקש עודד.

"כן, בבקשה," הצטרפתי אליו.

"בקיצור," המשיכה סלמה, "אחרי שהייתה מבלה איתנו צוחקת, מחבקת, הייתה הולכת לדברים שלה. ציור, או פיסול. לנקות אחרי אתמול. בזה דווקא היינו עוזרים לה, כולם. וזה היה כזה משחק. היינו עושים תחרויות. לא כמו אצלנו עם כעס. וגם הכינה את העוגת גזר. היחידה שידעה להכין."

"מעניין," התערבה דודה יפה, "שכמה מהחשובים בעיר היו לקוחות קבועים של הבר שלה - איך קראו לו?"

"אור בחשיכה" ענתה סלמה. "וזה נכון מה שאת אומרת. ההורים שלנו היו כמעט יורקים כששמעו את השם שלה או של הבר שלה. בעיקר אבא. אבל העורך דין ההוא, אבא של יעל, וההוא שעבד בבנק, ועוד כאלה מהחברה הגבוהה היו לקוחות קבועים."

"גם אבא של יעל לא הרשה לה ללכת לשם," אמרה דודה יפה. "למרות שהלך שמה בעצמו."

"לאף אחד לא הרשו. אני היחידה מהחברות שהייתי שם," שמץ גאווה נשמע בקולה של סלמה.

"טוב, מי יגיד לך, את, מה לעשות?" סנטה דודה שרה. "את וחביבה עשיתן תמיד מה שאתן רוצות. לא שאלתן אף אחד."

"בטח. אם הייתי שואלת, לא הייתי מגיעה לשום מקום," אמרה אמי ברוגז.

"היית קטנה, שרה," צחקה סלמה. "מאיפה את יודעת?"

פניה של שרה התעננו. "לא כל כך קטנה," פסקה. "עובדה שאני זוכרת."

"טוב. אפשר להמשיך?" ניסה עודד שוב להחזיר את הקרון לפסים.

"כן. טוב. אז בקיצור, יום אחד אינגריד מתה. באמצע הלילה בין שישי לשבת. כמה בכיתי כששמעתי. וגם בלוויה. וכולם בשכונה ובבית ספר אמרו 'מנת-יתר', ואני אפילו לא הבנתי מה זה. ונהרה מסכנה רצה באמצע הלילה לבית של דוקטור ארנסט, הרופא היקה הדתי, שעבד בבית חולים. זוכרים אותו?"

"וואי. מי יכול לשכוח? גבוה ורזה, עם שני כלבי זאב מפלצות כאלה. ואשתו, תמיד עם מטפחת ולבוש צנוע, שמלה כזאת, ושרוולים, ככה, כמו אמא - רק יותר חדש." אמר דוד משיח. "היא הייתה מלמדת שיעורים פרטיים באנגלית. ומי שלא היה יכול לשלם לימדה בחינם."

"גם חביבה למדה אצלה אנגלית וגרמנית. לא כי הייתה צריכה לבית ספר. פשוט אהבה ללמוד. הייתה עושה לה שליחויות בתמורה," השלימה דודה סלמה. "עוד הייתה קטנה חביבה."

"גם כן בית ספר," אמרה אמי, "חוץ מההפסקות לא היה בו כלום. מורים אידיוטים ותלמידים טיפשים ברובם."

"אני דווקא אוהב את בית ספר ואת המורה," השיב אייל.

"אתה אוהב ללמוד כמו סבתא שלך," אמר דוד משיח, ואייל חייך בשמחה.

"ומה קרה אחר כך?" סקרנותו של אמנון דחקה בסלמה. "הפסקת באמצע הסיפור."

"הנה, אני כבר ממשיכה," חייכה אליו דודה סלמה. "לדוקטור ארנסט ואשתו היו חמישה ילדים. וכמו שאמרתי הם היו מאוד דתיים. אבל שבת, או לא שבת, הוא קם ורץ עם נהרה הביתה באמצע הלילה. אבל כבר לא היה הרבה מה לעשות. הוא כתב טופס והזמין אמבולנס. בינתיים ראה שיש שם ארבעה ילדים בוכים ומבוהלים שאין להם שום איש בעולם. אין להם מי שידאג להם. נהרה, הילדה הכי גדולה, הייתה אז אולי בת ארבע-עשרה, היינו בכיתה ח' אני חושבת. וכרמל הקטן בן שש, כיתה א' היה, אולי ב'. והדוקטור בלי לחשוב רבע שנייה לקח את כל הארבעה אליו הביתה. תבינו," קולה גבר. היא הרימה את האצבע המורה אל מול פניה. "חמישה ילדים משלו," פרשה חמש אצבעות להמחשה, "בבית קטן. הוא ואשתו מאוד אדוקים, והם הילדים של ה'זונה המסוממת'. אבל הוא לקח אותם אליו, וככה הם חיו אצלו עד סוף השנת לימודים. והוא ואשתו טיפלו בהם, מה זה, כאילו היו שלהם. ואפילו לא ביקשו מהבנים לשים כיפה. ואני הייתי באה אצלם להיות עם נהרה אחר הצהריים. וגברת ארנסט תמיד קיבלה אותי כל כך יפה. גם היא, כמו אינגריד, דיברה איתנו הרבה, אבל בעיקר דיברה עם נהרה והאחים שלה על אמא שלהם. עודדה אותם לספר לה עליה. חיבקה אותם אם בכו."

רעד נשמע בקולה של סלמה. היא השתתקה, מנסה להשתלט על הדמעות, כאילו לא עברו חמישים שנה. "היא הייתה צדיקה גמורה, אמא שלכם," הייתה אומרת להם. "תזכרו את זה. גם הייתה גיבורה במלחמה, וגם, ובעיקר, הייתה אמא גיבורה. אמא למופת. הרי הכול עשתה למענכם. שערי שמים בוודאי נפתחו בפניה."

סלמה השתתקה. עיניה מופנות פנימה, צופות בזיכרונות רחוקים.

"אבל מה קרה הלאה לנהרה ולאחים שלה?" עיניה של הגר היו נטועות בפניה של דודה סלמה.

"מה שקרה זה שבינתיים ד"ר ארנסט סידר לנהרה ולאחים שלה מקום בקיבוץ, ובהתחלת החופש הגדול הם עברו לשם. נהרה עדיין שמה, בקיבוץ. היא עדיין יפה. נשואה באושר. ארבעה ילדים. גם נכדים. פגשתי אותה בכנס מחזורים לפני שנתיים או שלוש. לא יודעת מה עם האחים." אמרה דודה סלמה. "אז אל תגידי לי," נופפה בידה לכיוונה של דודה יפה, "שרופאים רואים רק מחלה. מי שבן אדם, רואה אנשים."

אין מקריות בעולם," פסק דוד יעקב, מנופף באצבעו. "אין. תמיד אמרתי. מה שצריך לקרות יקרה. ודברים הם לא תמיד איך שהם נראים," המשיך דוד יעקב את הגותו. "ובני אדם אף פעם לא. בני אדם הם אף פעם לא איך שהם נראים."

"בני אדם הם אף פעם לא איך שהם נראים," הסכים עודד. "גם לי יש סיפור על זה"

"ואמא שלנו התחילה עם השפות כבר אז. אה?" קטעה אותו גאיה.

"את צודקת," הנהנה דודה יפה. "כן, היא הייתה משגעת אותנו עם השפות. 'איך אומרים באנגלית חתול? ובגרמנית?' את רואה את הקשר? חור בראש הייתה עושה."

"מעניין שהלכה ללמוד הנדסה, ולא בלשנות או ספרות," אמרתי. "היא גם כל כך אוהבת ספרות ותיאטרון."

"הייתי צריכה להתפרנס ממשהו," אמרה אמי.

"היא גם אהבה כימיה," אמרה סלמה. "היא אמרה שהנדסת כימיה היא הדרך הכי מהירה למקצוע מעניין."

"יש דמיון," אמרה אמי. "המורכבות הכימית והמורכבות הספרותית מאוד דומות."

"אפילו עשתה שני תארים." הגאווה בקולה של גאיה הרקיעה שחקים. "הייתה מגיסטר."

"מגיסטר שמגיסטר. מי מבין מה זה בכלל," כעס דוד משיח. "לפי איך שאתן מדברות אפשר לחשוב שחביבה הייתה מלאך או משהו. אז היו לה שני תוארים. אז הייתה פחות חוצפנית? פחות רואה רק את עצמה? רק מה שטוב לה ראתה תמיד."

עיניה של גאיה נפערו לרווחה, היא בהתה בדוד משיח בתדהמה. יפה פתחה את פיה כמו לומר משהו, ודוד יעקב הניח יד אחת על בִּרכּה, ואת השנייה הרים והוריד קלות, בתנועת הרגעה.

כמו בסרט איטי עקבתי אחרי התגובות של דודה שרה שהניעה ידיים פעורות אצבעות משני צדי פניה נושפת אוויר בחוזקה, של דודה סלמה שהניעה ראשה מצד לצד, שומטת את כתפיה, הסתכלתי על מתן שהתבונן בכפות ידיו, ועל הגר שקמט נוצר בין עיניה.

"מספיק, משיח," כעסה דודה יפה.

דוד משיח הביט בה ואז השפיל את עיניו. "אני מצטער, באמת. אני לא יודע מה קורה איתי."

"כולנו קצת לא מאופסים," הרגיעה אותו ואת כולנו דודה שרה. "איבדנו בפתאומיות אחות שהיו בה מרץ וחיוניות יותר משל כולנו. זה שוק. בואו נרגע."

"ואפרופו זונה," כחכח עודד בגרונו בניסיון מגושם לספר את הסיפור שלו.

"הדודה שלך מתה ואתה עם זונות?" התעצבן דוד משיח. "איפה הכבוד. וגם יש פה ילדים קטנים," הצביע על אייל שישב על ברכי אמו.

"אני לא קטן," מחה אייל. "מה זה זונה, אמא?"

גאיה נבוכה, ולפני שהספיקה לענות התערב עודד, "אשה שיש לה הרבה חברים."

"גם לאמא שלי יש הרבה חברים," הצהיר אייל בגאווה, ומיד החביא פניו בחיק אמו בגלל הצחוק הרועם שפרץ בחדר.

"איזה טמבל!" הגר כמעט ירקה את המילים.

"אתה רואה לאן זה מוביל?"

"עזוב דוד משיח, אל תכעס כל כך." אמר עודד, רוכן קדימה. "בסדר. לא חשוב. בהזדמנות אחרת."

בוא אייל, כבר מאוחר. הגיע הזמן ללכת לישון," הורידה גאיה את אייל מברכיה.

"אבל אני רוצה לשמוע עוד סיפורים."

"נגמרו הסיפורים להיום איילי, לילה טוב." ליטפה דודה יפה את לחיו של אייל, וכבר פנתה לאסוף את הכלים. "לא נראה לי שמישהו עוד יגיע היום."

"כנראה שכבר לא. ההורים של טל אמרו שיגיעו מחר," אמרה גאיה לפני שנעלמה במסדרון עם אייל.

דודה יפה נשאה את המאכלים והכלים ולמטבח. דודה שרה ארגנה כלים במדיח, וביחד הן הכניסו עוגיות לקופסאות ופירות למקרר. ניסיתי לעזור כמיטב יכולתי, אבל אפילו גאיה שחזרה מההשכבה של אייל לא עמדה בקצב.

"לכו כבר הביתה כולכם," סילק אותם עודד. "מרוב טבחים תישרף הדייסה. אני אסיים פה. אתם באבל להזכירכם. איציק יעזור."

"בואי סלמה, נקפיץ אותך הביתה," משך מתן את אשתו ואת גיסתו לכיוון היציאה.

"לכו תנוחו," פקד עודד עלי ועל גאיה. "אנחנו נסיים לסדר כאן."

***
בעונה זו של התפר בין האביב לקיץ הגינה עדיין פורחת וניחוח צמחי תבלין ויסמין מילא את האוויר. הבטתי מסביב. נעצתי עיניים דרך החלון אל החשיכה שבחוץ. חסרת תועלת נכנעתי לעודד ויצאתי למרפסת. ביתה של גאיה, כמו שאר בתי השכונה שכן על גבעה, וחלק גדול מהעיר נפרש לרגליו. ריח קל של פריחת הדרים מאוחרת היה באוויר הקריר של שעת ערב מוקדמת. הכביש מתחתי היה צבוע אדום בצדו שמוביל אל העיר ומעט גוונים מפוזרים של לבן וצהוב בצד היוצא ממנה. אמא שלנו לא נראתה בשום מקום. ציפיתי שתצטרף אלי, אבל היא לא הגיעה.

אחרי שכולם הלכו, ועודד פטר אותנו מסידור המטבח והמדיח, ישבנו גאיה ואני במרפסת. "איך עוד יש לך שיניים בכלל," כעסה גאיה כשגרסתי קרח בקול בין שיניי.

"איך עוד יש לך דם ולא קפה בעורקים?" החזרתי לה.

"מה קורה, אחותי?" גאיה הציצה בי בדאגה. תמיד הציצה בי בדאגה. קראתי פעם מחקר שאומר שבין תאומים יש הרבה פעמים חלוקת עבודה. אצלנו גאיה הייתה שרת החוץ. רוב הקשרים שלי עם העולם נעשו דרכה או בהדרכתה. היא פיזרה את שערה והחלה אוספת אותו מחדש. ידיה החליקו, ושוב החליקו את שערה, עד שהיה מתוח ומיושר לחלוטין. ובכל זאת המשיכה לאסוף ולמתוח אותו בין ידיה.

"ואיך בכלל עוד יש לך שיער? ואיך יש לך סבלנות לזה?" כעסתי כעס לא מובן. "ובכלל," המשיך הכעס לנבוע מתוכי, "למה לך שיער ארוך? אני זוכרת מריבות שלך עם אמא על השיער מאז שהיינו אולי בנות שנתיים. היא תמיד טענה ששיער קצר זה הרבה יותר פרקטי. שיותר קל לסרק ולחפוף. בעיקר התחרפנה מהחול מארגז החול המלוכלך שתמיד מילא את השיער שלך."

"לפחות אפשר להבחין בינינו," חייכה גאיה, נבוכה לנוכח ההתפרצות שלי.

"לא. לא בגלל זה?" הופתעתי.

"אולי בדיוק בגלל זה. לא לראות מולי את הפנים שלי כל הזמן."

"אני כבר לא רואה את הדמיון," אמרתי. "את זוהרת, ואני די דהויה."

החיוך של גאיה הפך לצחקוק אירוני. "זוהרת שרק התייתמה מאם, עם עבודה שוחקת ויותר מדי שעות נוספות, שלושה ילדים, מתוכם שניים מתבגרים ובעל בחו"ל. אבל בכל מקרה, תודה אחותי על המחמאה. ובואי אגלה לך סוד. אין דבר שקצת צבע לא עושה לפנים. ואין דבר שמוחק זוהר יותר מג'ינס דהוי וטי-שרט דהוי עוד יותר."

"ככה הכי נוח לי," התנצלתי.

הטלפון הנייד שלה, מונח על השולחן לידה צלצל וחסך ממני את המשך הדיון בג'ינס הדהוי שלי. תמונתו של טל, מתולתל וחייכני הופיעה על המסך. גאיה הושיטה סנטרה לכיוון הטלפון רומזת לי לענות בזמן ששתי ידיה היו עסוקות שוב באיסוף שערה, גומייה על מפרק כף ידה, וסיכה בין שפתיה.

לחצתי על הצלמית הירוקה בטלפון וקירבתי אותו לאוזני. "דוברות גאיה חרמוני," הצהרתי בחשיבות.

"היי איה! מה שלומך?"

"ידעת מתי לברוח לסמינר בהולנד," קנטרתי אותו. טל היה דוקטור לכימיה, כימאי כמו אמא שלנו, ועסק בפיתוח אמצעים לפירוק כתמי נפט וזיהום ימי אחר.

"ג'ינג'ית רעה," החזיר לי על הקינטור חסר הטעם. "איך אתן מסתדרות?" טון דיבורו השתנה לדאגה וגם עייפות הייתה בקולו. "גאיה לא מסכימה שאחזור. ואני לא בטוח אם היא צודקת."

"ואני בטוחה שהיא צודקת. כולנו יודעים שהסמינר הזה מאוד חשוב לך ושעבדת קשה לקראתו."

"איך גאיה מסתדרת? ואת? אני יודע שלא קל לכן. גם לי לא. אני די בהלם. ועצוב. הייתי יכול לעזור לכן."

"הלם זו מילה טובה. אבל כן, הצורך לארגן הכול דווקא מועיל לגאיה. בלי רגשי אשם מיותרים, טל. תיהנה מהסמינר, הוא חשוב. ואנחנו נהנה מהאורחים. והנה תם הטקס! קבל את גאיה, ושיהיה ערב טוב."

בזמן שגאיה התעניינה בסמינר, וסיפרה על הילדים ועל היום שעבר, סיימו איציק ועודד לארגן את התקרובת ואת המדיח ויצאו למרפסת: "אפשר להצטרף?"

"עודד! איציק! בשמחה רבה. מזמן לא ישבנו ככה ביחד. חשבתי שיצאתם."

"רציתי לשאול אתכן," התיישב עודד על הנדנדה, "אם יש לכן מושג מה בכלל הקטע של דוד משיח?"

"האמת, גם אני שואלת," אמרה גאיה.

"גם לי אין לי שום תשובה טובה. ההתנהגות שלו באמת מוזרה. זה לא דוד משיח שאני מכירה מילדותי."

"אולי במקום זה, תספר לנו את הסיפור שלא סיפרת, בהקשר של "זונה מסוממת", כמו שסבא שלנו קרא לגברת ההיא, ואנשים שהם לא כמו שהם נראים, כמו שטוען דוד יעקב? " ביקשה גאיה. "סיפור טוב יועיל לי עכשיו."

"אני רואה שעשיתי פרומו טוב," צחק עודד. "טוב, סיפור לפני השינה. אז ככה: "לפני שנתיים זה היה, כשאני ודודו, השותף שלי לדירה, טיילנו בגואה. היה ערב ראש השנה, ולא בא לנו על בית חב"ד. רצינו קצת שקט וירדנו לים, יכולתי לשמוע את הקול של אמא: 'לים? בערב ראש השנה? יא איבני. חראם.' 'לא נורא, אמא. גם בים יש קדושה. בעיקר בלילה, בחושך.' עניתי לה בדמיוני. וכמו הד לדברים שלי ראינו נרות על החוף וניגשנו. ישבה שם מישהי מבוגרת. ככה, קרובה אולי לחמישים, מדליקה נרות בחול. 'בטח יהודייה,' אמר לי דודו. אז ניגשנו אליה ושאלנו באנגלית אם אפשר להצטרף. היא סימנה על החול בתנועת הזמנה. והתיישבנו. 'זה ראש השנה היהודי,' אמר דודו, מגשש, עדיין באנגלית. 'נכון. בגלל זה הנרות,' היא ענתה בעברית."

"אי אפשר להמלט מהמבטא, תיכף מזהים." צחק איציק.

"המבטא שלי דווקא די בסדר." מחה עודד.

"בקיצור, האשה שאלה אותנו אם גם לנו צפוף בבית חב"ד. 'אנחנו אולי הישראלים היחידים בגואה שלא שם היום,' אני עונה לה. 'חבל שבארץ החרדים לא מקבלים ככה את כולם בזרועות פתוחות.' "

"'גם בארץ ישמחו לארח אותך, רק שזה אף פעם לא נגמר בזה,' השיבה היא.

"אז גלגלנו שיחה דווקא מעניינת על החב"דניקים, על גואה ועל החיים בכלל. ותוך כדי, דודו שואל אותה מאיפה היא בארץ. 'גבעתיים' היא עונה. 'היי, גם אנחנו. איפה בגבעתיים?' ואז היא אומרת שהיא גרה ברחוב ההסתדרות, שזה הרחוב שלנו, וגם אותו מספר בית. 'לא יכול להיות,' אני אומר לה, 'זה הבית שלנו.' ואתם יודעים, זה בניין קטן וישן, שלוש קומות. אז שאלתי אותה איך יכול להיות שאנחנו לא מכירים, איך לא נפגשנו?" עודד פרש ידיו בשאלה.

"ואז היא מסבירה," המשיך, "שהיא חיה לבד, עובדת בבית ולא יוצאת הרבה במשך היום. 'רק מוקדם מאוד בבוקר לקניות, אם צריך,' היא אמרה, 'ואז אני מקבלת אנשים.' אני כבר התחלתי לחשוד, אבל אז דודו מתחיל למנות את הדיירים, ככה עם האצבעות: 'בקומה הראשונה אנחנו, ועוד זוג סטודנטים עם תינוקת. וזוג קשיש. בקומה השנייה, כולה, יש משרד של רואי חשבון. כנראה חיברו את הדירות או משהו. בזכותם יש לנו קצת גינה וחדר מדרגות צבוע. בשביל הלקוחות. ובקומה השלישית,' דודו ממשיך לספור את הדיירים כמו ב'דירה להשכיר', 'יש זוג מבוגר, וזוג צעיר, ואיזו זונה או משהו שעושה מסאז'ים, ככה אומרים.' 'טוב, שרלוק,' היא עונה לו בחצי צחוק, 'מה נשאר? אז כנראה שאני הזונה שעושה מסאז'ים.'"

"אופס!" צחקה גאיה. "נו, ומה קרה?"

"מה שקרה זה שאני ודודו רצינו רק לרוץ לים להטביע את עצמנו. לא ידענו לאן להביט ומה לעשות."

"והיא?" שאלתי.

"והיא? היא מביטה בנו ומתחילה לצחוק, ככה בינה לבינה," המשיך עודד. "'באמת?' אני שואל אותה, מנסה לצאת ככה קוּל. 'אז את הזונה הכי נחמדה שפגשתי. בעצם היחידה.' והיא מתגלגלת מצחוק. 'אוי, אתם נחמדים,' היא אומרת, עדיין בצחוק. אבל צאו מזה, הכול בסדר. אנשים אומרים הרבה דברים. מצטערת לקלקל לכם. נכון שאני מקבלת אנשים בבית, אבל אני לא זונה ולא עושה מסאז'ים משום סוג, גם אם תבקשו.' אז לא התביישתי ושאלתי אותה אם ככה, מה היא כן עושה. 'אני, אני סתם פסיכולוגית,' ודודו פשוט קבר את הפנים בחול ועשה את עצמו כאילו הוא עסוק בלצייר ציורים.

"נו טוב, היא עונה לקריטריונים," צחקה גאיה ופרשה את ידיה. "גם גרה לבד. גם מקבלת אנשים בבודדת לאורך היום. מה עוד היא יכולה להיות?"

"ברור. מה עוד?" כעס איציק. "מוח מלוכלך יש לאנשים. רואים שאנשים באים ויוצאים מהדירה שלה – אז ברור שהיא זונה."

"אבל אנחנו הרווחנו. אני בעיקר," אמר עודד. נהיינו חברים ממש טובים. כשיש לה חלון בין מטופלים היא שולחת לנו וואטסאפ עם תמונה של ספל קפה, ואז, אם אנחנו בבית, אנחנו עולים לקפה, או שהיא יורדת אלינו. אשה חכמה כל כך. תענוג. ובינינו, גם אם הייתה זונה, הייתי נשאר חבר שלה. אני חייב לה גם שהשלמתי את שנת הלימודים הראשונה בדוקטורט, ואת הצעת המחקר. הייתי כבר בייאוש גמור. היא ממש החזיקה אותי מעל המים."

"איך אמר דוד יעקב? אנשים הם לא מה שהם נראים? צריך ללמוד להסתכל." אמר איציק

"תסלחו לי כולכם," התנצלתי. "אני עכשיו – הביתה. נרדמת בעמידה." לקחתי את כוס המים הריקה שלי לכיור, אספתי את תרמיל הגב הישן שלי, נשקתי לגאיה על מצחה, ועודד, איציק ואני יצאנו יחד אל הלילה, איש איש לביתו.

***

בבית לבשתי טרנינג ישן ונשכבתי על הספה בסלון מול הטלוויזיה, בדיוק כשהתחילה איזו תכנית אקטואליה לילית. לא התפלאתי לראות את אמי יושבת על הכורסה שלצידי. תמיד התעניינה בחדשות ובשידורי האקטואליה ונהגה להגיב בקריאות ביניים על מה שהיא כינתה "שטויות ודברי הבל." גם הפעם לא מנעה את שבט לשונה. "דמגוג בפרוטה," כעסה על הדובר שהסביר איך אפשר לדאוג לכל בעיות העולם וגם להוריד את המיסים. "וכל הטיפשים שמאמינים לו שזה באמת אפשרי," המשיכה בשצף קצף. עייפה מכדי לנהל שיחה על טיפשותן של הבריות, התיישבתי על הספה ואמרתי שאני עייפה והולכת לישון.

"כרגיל מחפשת סיבות לברוח ולהתחבא."

"אני לא בורחת ולא מתחבאת, אני רוצה ללכת לישון. ואת כרגיל מבקרת אותי," כעסתי. "ואם את כבר מציקה לי, למה את לא מספרת מי אבא שלנו?" הישרתי אליה מבט.

מאז שהיינו ילדות למדנו לא לשאול את השאלה הזו. גאיה עוד ניסתה מדי פעם, אחרי שאני ויתרתי.

"נסי שאלה אחרת." אמרה אמי כאילו גירשה זבוב בידה.

"זו השאלה הכי חשובה," קיפלתי את רגלי לישיבה מזרחית. "אני רוצה לדעת מי אני. יש לי זכות לזה."

"ולי יש זכות לפרטיות."

"מאיתנו?!" קירבתי את שתי ידי לחזי. "בנושא הזה?"

"בעיקר בנושא הזה."

"זה אכזרי." הרגשתי שאני מתרוקנת ושוקעת.

"תתמודדי. את כבר לא ילדה קטנה."

קמתי והתחלתי לפסוע לכיוון החדר שלי.

"את רואה? כרגיל, מסובבת את הגב. לא מתמודדת עם כלום."

"אני רוצה לישון." הטון הילדותי משהו שלי עצבן אותי

"בעיקר לא מתמודדת איתי."

"אי-אפשר להתמודד איתך," נכנעתי, חזרתי לספה התיישבתי שוב. "די, אני עייפה ורוצה לישון."

"לישון. לנוח. זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות."

"מה – את – רוצה – שאני – אעשה," הדגשתי את המילים בידי. "למה את מציקה לי?"

"שתזוזי."

"לאן?"

"את יודעת לאן."

"אני חושבת שאני זזה מספיק," אמרתי לה בפעם המיליון. "אני עובדת די קשה. יש לי שש קבוצות לימוד במתנ"ס. זה נחשב המון. אני מציירת הרבה - "

"וזהו!" חתכה אותי אמי בפסקנות. "צר עולמך כעולם נמלה, וזה לא מספיק."

"הרי כלום אף פעם לא מספק אותך. אז למה שמשהו יספק אותך עכשיו?"

"אני רוצה שתגלי למה, איך ומי."

"אה, אז אנחנו בנושא הזה. נו באמת! זורקת 'רצח' באמצע שיחה עם ארצ'י. גורמת לי להיראות אידיוטית או לפחות מוזרה."

"אז זה מה שמצליח לעורר אותך, הא? אז בדיוק כדי שתתחילי לפעול. אני רוצה שתגלי. שתדעי. למה את חושבת שמתי פתאום, ככה סתם באמצע החיים?" הירוק הקר של עיניה ננעץ בעוצמה בעיניי. "אפילו משיח מבין שזה מוזר," הסיטה את שערה.

"די! את ממשיכה וממשיכה עם זה."

היא משכה בכתפיה. שתקתי. גם היא שתקה. השפלתי את מבטי.

"אולי תספרי לי מה קרה ביום ההולדת שלך?" ההתעקשות שלי הפתיעה אותי וגם התגובה של אמא: חיוך גדול ומאושר.

"נו," דחקתי בה, "אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך. את הרי יודעת מה קרה."

"הצוות הבכיר התאסף לחגוג לי יום הולדת. מנהג טיפשי שנשאר מימי המנהלת הקודמת."

"גברת דבורה רייכשטט."

"נכון. מנהגים שהביאה איתה מברלין. רותי הביאה עוגה שאפתה בעצמה. עוגת שוקולד וצ'ילי, השילוב המודרני המשונה הזה, עם דובדבנים מסוכרים. העוגה הייתה טעימה אבל הדובדבנים לא מוצלחים." פיה של אמי התעוות בגועל. "כנראה מקולקלים או משהו."

"או מורעלים?" התקשיתי להסתיר את האירוניה בקולי. אמי בהתה בי מופתעת. "אולי," אמרה. "לא חשבתי על זה."

"נו באמת, עזבי. ספרי הלאה."

"התכנסנו בחדרו של ארצ'י. הוא אמר כמה מילים בשבחי. שמן זית זך, כרגיל. גם אחרים בירכו. איילת הכינה קפה לכולם, כל אחד כבקשתו,"

"אספרסו כפול ומר בשבילך," חייכתי.

"נכון. הקפה אצל ארצ'י במשרד טעים. הכי יוקרתי שיש. אכלנו מהעוגה ושתינו קפה, התבדחנו וקשקשנו במשך רבע שעה או משהו. ואז כשרציתי לקום ולעזוב, מתי."

"למה גאיה לא רואה אותך?" שאלתי מבעד לעיניים עצומות.

"כי היא לא רוצה."

"נו באמת. ואני רוצה?"

"אנחנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות."

"רוצים? איך אנחנו יכולים לדעת שאנחנו רוצים לראות משהו אם עוד לא ראינו אותו?"

"מתחכמת כרגיל."

"אני לא מתחכמת, אני באמת לא מבינה," מחיתי. "אם סרט מפחיד אותי, אני יכולה לעצום עיניים, או לצאת. אני גם יכולה להחליט שאני לא אוהבת סרטי אימה, ולא לצפות בהם. אבל איך אני יכולה לא לרצות לראות משהו שעוד לא ראיתי?"

"את יכולה להחליט מה את כן רוצה לראות, ולא לראות את כל השאר. ואצלך זו אמנות."

"מה?"

"להחליט לא לראות את העולם. תמיד בורחת ומתחבאת. גם עכשיו, העיניים שלך עצומות."

"כבר אמרתי לך. אני לא מתחבאת," פקחתי את עיניי. "אבל את חוזרת על זה שוב ושוב. אני פשוט מעדיפה להיות לבד."

"זה אותו הדבר."

"אני רואה אותך."

"זו כבר בחירה שלי."

"שלך? אמרת קודם שזאת בחירה שלי ושגאיה לא רואה אותך כי היא לא רוצה. אז את בוחרת בשבילי מה אני רוצה לראות?"

"איך אני יכולה?"

"כרגיל את מסובבת אותי במעגלים," הנפתי ידי לכל הכיוונים.

"את עושה את זה יפה בעצמך," פסקה אמי.