אש פנימית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אש פנימית
הוספה למועדפים

אש פנימית

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"בפעם הראשונה שהאדם השתלט על האש, השתנו כללי המשחק באנושות.
הביטחון העצמי של האדם קפץ - מהישרדות, לשגשוג.
לראשונה הרגיש שהאריה לא יתקרב לטרוף אותו, שקור הלילה לא ינצח אותו, שהחשכה לא תגביל אותו, שמזונו יהיה טעים ויתעכל בצורה טובה. לראשונה הרגיש כי הכול בסדר, אין סכנה.
אבל באותה מידה, לאש גם כוח הרסני. היא גם כוח של מלחמות, שריפות חסרות שליטה, מוות, זוהי אש חסרת תקנה...
פוטנציאל אדיר לאש, לטוב, אבל גם לרע."


יניב מוביל מסעות אתגר והעצמה מדבריים לנוער בסיכון. הוא מדריך צעירים שהחברה הישראלית ויתרה עליהם, וגם הם כמעט ויתרו על עצמם. במסע אינטנסיבי של חמישה ימים הוא מפגיש אותם עם אתגרים שלא הכירו, ובסבלנות אין-סופית מסייע להם למצוא בתוכם כוחות חבויים. כשהוא פוגש בתחילת המסע את ויק וירין, אלי, שמואל ויוסי, נדמה שהפעם לא יצליח לחדור את השריון שהקימו סביבם. האלימות, הבדידות, העבר המסוכסך והטעויות שעשו מציבים בפניו מכשולים, שגורמים לו להטיל ספק ביכולותיו ומציפים גם בקרבו זיכרונות ופחדים. יניב הוא אמנם טַייל וגשש, איש של מילים כפי שהוא איש שטח, אבל גם הוא נושא צלקות נפשיות. ובלילה, כאשר הוא יכול לשמוט את החזות הבוטחת של המדריך היודע-כול, זכר החברים שהותיר בעזה במבצע צוק איתן ותחושת המשימה שלא הושלמה צפים ועולים, ועמם תחושת האשמה שלא מרפה.
יניב מאמין שבכוחו של המדבר לרפא כמעט כל אחד. אבל האם המשימה שלקח על עצמו גדולה מדי? והאם ימצא מנוח גם לנפשו שלו?

פרק ראשון

1
 רוח מדברית נעימה ליטפה את פנינו, וזוג שחורי זנב שקיפצו לידנו מעץ שיטה אחד לאחר, כמו בודקים שהכול בסך הכול בסדר, קיבלו בשירה את האביב הקסום. ענני נוצה שנתלו בשמיים שמעלינו, עשו דרכם לאט־לאט ממערב למזרח. שקט מדברי החריש את אוזניי, ולכמה רגעים הצלחתי לשמוע רק את השקט, רק כמה רגעים עד שמחשבות על הנערים והמסע צצו לי בראש.

אני תמיד מנסה להפריד את המסע הזה מכל מסע שעברתי והעברתי עד עכשיו, כל מסע הוא מסע אחר וכל נער הוא נער אחר. אני תמיד מנסה, אבל לא תמיד מצליח.

מגוון מפגשים ממסעות קודמים קפצו למחשבותיי:

"אהלן, אני יניב, מה המצב?" ניגשתי ללחוץ את היד של הנער הראשון שירד מהאוטובוס.

"זוז יא בן זונה! אל תתקרב אליי! הרגע יצאתי מ'אופק', רואה את הצלקת? יאללה שמור מרחק".

אמר בהפגנתיות שהשתנתה פלאים לאחר שלושה ימים במסע. נראה כי כלא "אופק", בית סוהר לקטינים, השפיע מאוד על אותו נער וגרם לו לאמץ עוד ועוד דפוסים עברייניים שכנראה לא הכיר לפני כניסתו ל"אופק". המסע במדבר השפיע עליו עוד יותר, עזר לו להחזיר לעצמו את הדפוסים מעברו ולראות אופק חיובי בחייו.

מפגש נוסף שלא אשכח היה עם נערי פנימייה קשוחים מהצפון, כל אחד מהם היה בעל פרופיל מאוד מאיים. ברגע שהנערים ה"קשוחים" ירדו מהאוטובוס, חייכתי אליהם, הם חייכו בחזרה, קלטו שאני המדריך שלהם וחיבקו אותי בחום שהפתיע אותי. לא נותרה לי ברירה אלא לחבקם בחזרה. מבעד למעטה הקשיחות, כל מה שהם רצו זה חיבוק רך ואוהב מפנים מחייכות ולא שיפוטיות.

רוב המסעות נפתחו במפגש המאופיין בביישנות טבעית, שכמעט תמיד מופגת על ידי צחוק. בראשי צפו המון פנים של המון נערים שפגשתי בסיטואציות כאלו.

מה טומן בחובו המסע הזה?

עצמתי את עיניי, עם כל משב רוח שעבר לקחתי נשימה עמוקה ככל האפשר והכנסתי לריאות כמה שיותר שלווה מדברית.

שלוות מדבר יכולה להפיג כל מתח, לשחרר כל לחץ תקוע בגוף. אחרי כל שאיפה עמוקה כזו הוצאתי מתוכי את כל האוויר ואיתו את כל המתח. ממני אל המדבר, המדבר יכול להכיל הכול.

לאחר כמה נשימות עמוקות וטובות כאלה, שמילאו אותי מבפנים, פקחתי את עיניי. ערוץ השיטים הפך הרבה יותר ברור וחי, נראה שלמדרגות הסלע שמולי נוספו גוונים זהובים, שירת הציפורים התחדשה והרגיעה אותי מכף רגל ועד ראש.

קמתי והצטרפתי אל שאר חברי הצוות, שכמוני התכוננו נפשית למסע, כל אחד בדרכו.

עידן ואבי כבר מזגו קפה שבישלו לכולנו מעל מדורה שהדליקו ללא גפרורים, כמובן. אבי ינהל את המסע, ועידן הוא הדמות הטיפולית. הם ה"אמא" וה"אבא" של המסע.

כמנהל, אבי ידאג שהכול ילך כשורה, יתהלך בין החוליות על רכסי המדבר וישקיף מרחוק לוודא שאף אחד לא יימצא בסכנה. עידן, בתור עובד סוציאלי ומטפל שטח, הוא העין המקצועית על התהליך הטיפולי עם הנערים, אך יותר מכול, הוא ישמור עליי, על עומר ועל אלון שפויים. כל אחד משלושתנו יוביל חוליה במסע, ונהיה כל הזמן במצב של מתח קבוע ואינטנסיבי עם הנערים. עידן יתמוך בנו ויכיל אותנו, כדי שנוכל להמשיך ולהכיל את הנערים לאורך המסע כולו.

עומר התיישבה איתם בדיוק לאחר שסיימה לעצב מעגל אבנים בצורת לב כדי לברך בתוכו את החוליה שתכף תצטרף אליה. עוד כשליוויתי את העמותה כחובש ומאבטח, עומר הייתה ראש החוליה שעברה הכי הרבה מסעות בעמותה. "עומר, בחייאת עומר, איזה מספר מסע זה שלך?"

"הפסקתי לספור אחרי המסע השלושים", ענתה בצחקוק שובב. חייכתי אליה בהערצה.

"אבל שתדע שכל מסע מרגיש לי כמו המסע הראשון, בכל פעם אני מתה מפחד בשלב הזה, כשאנחנו מחכים להם שיבואו".

בשלב הזה הצטרף אלון למעגל, התרופה שלי במסעות. "מה אתם אומרים? מה הסיכוי שהאוטובוס עשה תאונה, הנערים לא יגיעו, ואנחנו נצא לזמן כיף משלנו במדבר בלעדיהם?" אמר רגע לפני שהתרסק עליי והתיישב במעגל כשהוא נשען על גבי.

"זוז יא תחת, הרגת לי את הגב", דחפתי אותו בצחוק ממני, הוא התרסק לידי והמשיך לצחוק.

"כולם סגורים על המקום שבתקווה ניפגש בו הערב?" שאל אבי מעל מפה פתוחה מולנו עם נקודת ציון מסומנת. הוא דיבר ברצינות, אך עם חיוך מרגיע ורמז למצב שקורה רבות במסעות — בכל יום מוטמנים לנערים עצים למדורה ומים למילוי מחדש במקום שאליו הם אמורים לנווט. לרוב, שם כולנו נפגשים בסוף היום סביב המדורה. אבל כמעט בכל מסע נוצרים מצבים בהם אחת החוליות לא מגיעה לנקודת הלינה המשותפת, אם עקב טעות בניווט, התבצרות של אחד הנערים, חוסר רצון להתקדם או כל סיבה אחרת שתאלץ את ראש החוליה להסתדר בשטח עם הנערים בלי העצים והמים שהוטמנו מראש, ויהיה עליו ועל החוליה להשיג זאת ממה שמציע המדבר.

"ראשון שמגיע או מגיעה מכינים קפה לכולם, כן?" ענה לו אלון ורמז שלא הניווט הוא מה שמטריד אותו.

"בדוק! קפה או תה, אשתדל להיות זה שמגיע ומחכה לכם עם שתייה חמה, כנראה גם נירטב מעט במהלך היום, אבל אישרו לנו שאין חשש לשיטפונות, פשוט התה יהיה יותר טעים", ענה אבי.

"אין כמוך", הוסיף עידן והמשיך לדיון המקצועי. "נעבור שוב על הפרופילים של הנערים?" שאל עידן, הביט בי, באלון ובעומר ועבר עם כל אחד מאיתנו על הנערים שבחוליה שלו, פרופיל של כל נער, הציפיות והמטרות שלו למסע.

זו הפעם השלישית שעברתי על הפרטים של הנערים, על המטרות שכל אחד מהם הציב לעצמו למסע ועל המטרות שהפנימייה הציבה עבורו למסע.

הפעם הראשונה שעברתי על הפרטים הייתה לפני שבוע, כשקיבלתי את המסמך באימייל מעידן. אחרי קריאה ראשונה של המסמך שוחחתי בטלפון עם יואל, העובד הסוציאלי של הפנימייה ואיש המסגרת שיצטרף אליי למסע. יואל עבד עם הנערים לפני המסע, והוא גם זה שילווה אותם כשיחזרו יחד לפנימייה. יואל לא הסתיר את חששותיו לקראת המסע.

"יניב, אתה נשמע לי באמת בחור לעניין, אבל זו חבורה מאוד מאתגרת, אני מקווה שיהיה בסדר במסע ההישרדות הזה", אמר בחשש.

"אני בטוח שיהיה בסדר, המסע יהיה מדהים עם כל מה שהוא יביא ומה שהנערים יביאו למסע", אמרתי וניסיתי לנסוך בו ביטחון.

"כן, טוב אין ברירה, זה קורה, נקווה לטוב..." אמר בהתנשפות הפגנתית לפני שסגר את השיחה. הרגשתי שהוא לא סומך עליי.

"תגיד, עידן, מה הסיפור של היואל הזה?" שאלתי אחרי שעברנו שוב על הפרופילים.

"חששתי קצת מהשאלה הזאת", אמר בחיוך.

"מה אתה מחייך, יא מניאק? תקעת אותי עם חרא של איש מסגרת?"

"לא חרא, הוא בן אדם טוב, פשוט אולי קצת קשה בהתחלה, בַּהכנת צוות זיהיתי אצלו גם הרבה רכות. יש לי תחושה שדווקא יהיה לכם חיבור טוב בסוף. אם כן תודה לי, אם לא, לא נורא", סיים בקריצה. שוב התגבר בי הלחץ שלפני מסע, כמו שקורה לכל מדריך ומדריכה בעמותה לפני מסע. קצת קיוויתי שלא יבואו, שיתבטל המסע ונצא אנחנו לטייל במדבר ללא הנערים.

יותר קיוויתי שלא קרה כלום לאוטובוס, שתכף המסע יתחיל, שתכף שוב אגשים את החלום שלי כמדריך בעמותה שכל כך רציתי להיות חלק ממנה.

במשך שנתיים ליוויתי מסעות ב"דרך לוטן" כחובש ומאבטח, הבטתי במדריכים ובמדריכות שדרך החיבורים הקסומים לטבע יצרו חיבורים אנושיים עם נערים ונערות בעלי מטען חיים כל כך מאתגר.

ראיתי את אותם מדריכים ומדריכות שופכים אור לחיים כל כך חשוכים, ורק חלמתי שביום מן הימים אזכה להיות מדריך בעמותה ולהוסיף בעצמי קצת אור לפרוז'קטור הזה שנקרא "דרך לוטן". עמותה מרגשת שקמה לזכרו של לוטן סלוין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, וממשיכה את דרכו של לוטן בארץ לאחר לכתו מן העולם.

חלמתי וניסיתי לקלוט עד כמה רחוק אני רואה מכאן, מהמקום שבו הייתי בעבר — חובש המתלווה למסעות ללא כלי הדרכה בידיים מלבד התשוקה להיות מדריך בעצמי. מהתבוננות על מדריכים ומדריכות בעמותה אספתי כלים רבים בדרך להתפתחותי כמדריך, אספתי לעצמי כלים נוספים כשזכיתי להיות מדריך בחוגי הסיירות, שבזכותם למדתי המון על השטח, על הארץ, על העבודה עם נוער, על החיבור עם הנוער, על עצמי. הלוואי שלעולם אוסיף לעצמי עוד ועוד כלים, אבל לאחר שנתיים וחצי בדרך, אספתי מספיק כלים והתקבלתי למשפחת "דרך לוטן"! כמדריך המוביל חוליה.

מאז עברו כמה שנים טובות, ועדיין, בכל פעם שאני יוצא למסע אני מרגיש שאני מגשים את חלום חיי.

אני משתדל להדריך כמה שיותר מסעות בכל עונה. כל מסע בונה אותי עוד, מלמד אותי עוד על עצמי. באמצעות המדבר אני מבין מי אני ומה מקומי. לאחר כל מסע אני מרגיש ששוקעת בי שכבת סלע יציבה של ביטחון עצמי גובר, ועדיין, לכל מסע מצטרף אליי הפחד מהכישלון, החשש שלא אהיה מספיק טוב.

"אני מבקש מאיתנו לשחרר את הרצון להיות 'המדריך התותח' או להיות ה'מדויק' שיודע להגיד את המילה הנכונה בכל מצב. חלק גדול מהחיים הם גם בלבולי שכל ללא משמעות, וזה ממש סבבה. אתם כאן, אתם תותחים כמו שאתם, וכל מה שתעשו יהיה טוב. אל תהיו 'מדויקים', תהיו אנושיים, תהיו אתם. אתם אחלה!" פתח עידן את סבב הבקשות שלנו לקראת המסע.

"אני מבקש שלא תחרבנו ליד איפה שאני ישן, פעם אחת כבר קרה אסון, אני לא רוצה לדבר על זה, אתם מכירים את המקרה, אני פשוט לא רוצה לחזור על זה", אמר אלון, והאווירה הפכה קלילה יותר.

עומר ביקשה פניות לתמיכה בעת שתבקש, לכל צורך. אני ביקשתי לא לוותר על מדורת צוות מצחיקה בסוף היום, גם אם חסרות שעות שינה. ואז הגיע תורו של אבי.

אבי הביט בכולנו במבט אבהי, מחבק, אוהב וסומך, ואמר:

"קודם כול, אני מבקש מאיתנו לא לקחת יותר מדי ללב דברים שאולי יאמרו לכיווננו מפי הנערים. דבר שני, אני מבקש מכולנו, לסמוך ולהאמין בכוונות הטובות של כולנו".

המדורה דלקה בצניעות במרכז המעגל. האוטובוס עוד רחוק מלהגיע, אין לחץ וניתן להביט ברוגע באש, לתת לשקט המדברי לעשות את שלו ולמחשבות לנדוד לאן שיבחרו. שקעתי במחשבות, ואיתן בזיכרונות.

נזכרתי איך הבטתי בעבר במדריכי העמותה, לא האמנתי שבחיים אהיה טוב כמותם.

כיום אני יודע שזה נכון, באמת לעולם לא אהיה כמותם, אבל גם הם והן לעולם לא יהיו כמוני.

לכל אחד ולכל אחת יש את הקסם האישי שאיתו הם מגיעים ומגיעות למסע.

כולם מחפשים חיבור עם הנערים והנערות, וכל אחד יוצר את החיבור בדרך הטבעית שלו.

כולם מגיעים עם רקע מעט שונה, כך יש קסם אחר שמגיע עם כל אחד וכל אחת למסע.

המשותף לכולנו הוא שכולנו מגיעים עם כוונות טובות עבור הנערים שעמם אנו נפגשים,

כולנו מכוונים לאותו מקום, אחד יעדיף ללכת מכאן, אחרת תעדיף דווקא דרך אחרת,

אבל הכוונות הטובות של כולנו יכנסו אותנו בסוף היום לאותו מקום, לאותו אגן ניקוז, לאותה המדורה.

"יניב! שלא תשכח את המסוק שלך! איך תחלץ נערים מהתבצרות בהר מרזבה?!"

"ואי תודה, יא מלך! מזל שאתה פה! וואלה, היה יכול להיות מבאס להיתקע בהר מרזבה בלי מסוק".

אלון הגיש לי את הקמע שלי שכמעט שכחתי מאחור — מסוק צעצוע שיוצא איתי לכל מסע עוד מתקופתי כחובש מלווה בעמותה. באותה תקופה היה משפט שחזר על עצמו בכל מסע שליוויתי:

"נודר שאני לא זז מכאן! בספר התורה אני לא זז! תביא לי מסוק למה אני לא זז!"

המשפט חזר בכל מסע, בכל פעם בסגנון שונה, אבל תמיד הייתה דרישה למסוק עקב התבצרות של אחד הנערים בנקודה שממנה לא הסכים להתקדם עוד.

לאחר שהדבר חזר על עצמו בכל מסע, החלטתי לספק את הצורך הזה לכל נער ונערה שיזדקקו לו במסע. בכל פעם בדרך אחרת. לרוב, לא כל צורך במסוק הוא צורך פיזי במסוק כמו פשוט משענת לשאוב ממנה כוח, או אפשרות לשחרר אנרגיה תקועה.

"נודר שאני לא זז, תביא לי מסוק למה אני לא מתקדם!" דרש יאיר — נער מבוצר במקום, עם שיער ארוך ופרוע ששימש אותו להסתיר את פניו — מהצוות בצעקות הפגנתיות לאחר שזרק את התרמיל על האדמה ולא הסכים להתקדם.

"יאיר, מסוק יעזור לך?" שאלתי בחיוך לאחר שקיבלתי אישור במבט מאבי, שניהל גם את המסע ההוא, לפנות ליאיר.

"כן! תביאו לי מסוק למה אני לא זז מכאן, חבל לכם על הזמן".

"סבבה, אבי, אתה יכול לקרוא בקשר למסוק?"

"בטח, מסוק בבקשה להר מרזבה, מבקש מסוק להר מרזבה", קרא אבי בקשר והתרחק מתוך כוונה שמעתה יישמע קולו במכשירי הקשר האחרים בסביבה, והותיר פליאה בפניו של יאיר נוכח המתרחש.

"אני יכול להנחית מסוק על הכיפה הגבוהה שם, תגיע לשם ויחכה לך מסוק", אמרתי ברוגע והצבעתי לכיפה של הר מרזבה.

"תנדור שיגיע לשם מסוק", ביקש ממני יאיר כשהסיט לרגע את שערו מעיניו כדי להביט בעיניי. הרגיש לי שהוא רק חיפש חבל לרדת מהעץ שעליו טיפס בשלושת הימים האחרונים במסע.

"נודר", נדרתי בחיוך. לא שיקרתי, כי באותו רגע שיאיר ניתק קשר עם ההיגיון, רץ לאותה כיפה גבוהה עם התיק על גבו, אבי עלה בקשר בקול רם של טייס מסוק לקראת נחיתה.

עידן, שהיה מדריך באותו מסע ובדיוק היה נוכח בסיטואציה, העיף אדמה באוויר בהפגנתיות, כמו שעושה רוח המסוק לקראת הגעתו לקרקע.

אלון, שהדריך באותו מסע והיה המדריך האישי של יאיר, חיקה פרופלור של מסוק בצלילי "צ'ה־צ'ה־צ'ה־צ'ה־צ'ה" מדויקים וחזקים להפליא. וכשיאיר עמד על הכיפה הכי גבוהה, מכוסה באבק שעף עליו, מתחרש מצעקותיו של אלון ומחכה בציפייה לקראת הגעת המסוק לפי מילותיו של אבי בקשר:

"אני מוכן לנחיתה, נוחת בעוד 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1..."

"הנה המסוק שלך, חביבי!" הגשתי לו את מסוק הצעצוע בגודל כף יד ששלפתי מהתיק בחיוך ובקריצה.

פניו של יאיר החווירו, תחילה לא הצליח לדבר מרוב הלם, ובן־רגע נשפך מצחוק והתחבר לכל הצוות שבנה את ההצגה עבורו. לא צחקנו עליו, צחקנו יחד איתו והוא צחק יחד איתנו.

"יא זין, ואני האמנתי לך!" אמר יאיר, הפעם בחיוך, הוא לא הצליח לעצור את הצחוק. כל סצנת העצבים קיבלה תפנית, הוא לא הצליח לשמור על רצינות במהלך ההתבצרות, אז במקום זאת הוא הצטרף כשותף להצגה, תפס את המסוק והמשיך להטיס אותו עם קולות רקע וחיוך.

לאחר שחזר למציאות, חזר למסע כשותף של החוליה שלו, של הצוות, של המדבר.

יחד ולא נגד.

הכיפה היא המקום הכי גבוה בהר, ועליה נמצא "קו פרשת המים", כשטיפת גשם נוחתת על הכיפה, עליה להחליט אם להישפך לכאן או לכאן.

הכיפה הייתה לקו פרשת המים של יאיר. לאחר שעלה אליה, הוא בחר להישפך לדרך החיוב ולא השלילה.

המסוק יכול לרגש, לעצבן, להצחיק, אבל עוד לא פגשתי נער או נערה שנותרו אדישים אליו כשנשלף לבקשתם במהלך מסע.

הבטתי במסוק בחיוך והכנסתי אותו לתיק.

מתוך השקט של המדבר הקשבתי לשיחת הציפורים שצייצו בנועם:

"ציף ציף?" שאלה אחת.

"ציף ציף", ענתה לה חברתה.

"ציף ציף?"

"ציף ציף..."

כך העבירו מסרים של שגרה מאחת לשנייה.

"הכול טוב?"

"כן, הכול בסדר".

"אז הכול טוב?"

"כן, הכול בסדר".

הבטתי בזוג הציפורים ושלווה הציפה אותי.

עד ש...

"ציף־ציף־ציף?!"

"ציף־ציף־ציף־ציף?!?!"

"ציפציפציפציפ!!!"

"ציפציפציפציפ! ציפציפציפ!! ציפציפציפציפ!!!"

הציוצים הפכו מהירים ולחוצים, הציפורים החלו לקפץ מענף אחד לאחר, ממזרח למערב, קיפצו והתרחקו משביל העפר לצדדיו, כמו מכוניות בנתיבי איילון שמפנות דרך לאמבולנס עם סירנה מאחוריהן. לאחר כשתי דקות ראינו את ענן האבק שהתרומם מעליו, ולאחר כמה רגעים שמעתי רכב גדול מתקרב, זה בטוח האוטובוס! יש מסע! מתחילים!

יאללה בלגן!

עוד על הספר

אש פנימית טל ניב

1
 רוח מדברית נעימה ליטפה את פנינו, וזוג שחורי זנב שקיפצו לידנו מעץ שיטה אחד לאחר, כמו בודקים שהכול בסך הכול בסדר, קיבלו בשירה את האביב הקסום. ענני נוצה שנתלו בשמיים שמעלינו, עשו דרכם לאט־לאט ממערב למזרח. שקט מדברי החריש את אוזניי, ולכמה רגעים הצלחתי לשמוע רק את השקט, רק כמה רגעים עד שמחשבות על הנערים והמסע צצו לי בראש.

אני תמיד מנסה להפריד את המסע הזה מכל מסע שעברתי והעברתי עד עכשיו, כל מסע הוא מסע אחר וכל נער הוא נער אחר. אני תמיד מנסה, אבל לא תמיד מצליח.

מגוון מפגשים ממסעות קודמים קפצו למחשבותיי:

"אהלן, אני יניב, מה המצב?" ניגשתי ללחוץ את היד של הנער הראשון שירד מהאוטובוס.

"זוז יא בן זונה! אל תתקרב אליי! הרגע יצאתי מ'אופק', רואה את הצלקת? יאללה שמור מרחק".

אמר בהפגנתיות שהשתנתה פלאים לאחר שלושה ימים במסע. נראה כי כלא "אופק", בית סוהר לקטינים, השפיע מאוד על אותו נער וגרם לו לאמץ עוד ועוד דפוסים עברייניים שכנראה לא הכיר לפני כניסתו ל"אופק". המסע במדבר השפיע עליו עוד יותר, עזר לו להחזיר לעצמו את הדפוסים מעברו ולראות אופק חיובי בחייו.

מפגש נוסף שלא אשכח היה עם נערי פנימייה קשוחים מהצפון, כל אחד מהם היה בעל פרופיל מאוד מאיים. ברגע שהנערים ה"קשוחים" ירדו מהאוטובוס, חייכתי אליהם, הם חייכו בחזרה, קלטו שאני המדריך שלהם וחיבקו אותי בחום שהפתיע אותי. לא נותרה לי ברירה אלא לחבקם בחזרה. מבעד למעטה הקשיחות, כל מה שהם רצו זה חיבוק רך ואוהב מפנים מחייכות ולא שיפוטיות.

רוב המסעות נפתחו במפגש המאופיין בביישנות טבעית, שכמעט תמיד מופגת על ידי צחוק. בראשי צפו המון פנים של המון נערים שפגשתי בסיטואציות כאלו.

מה טומן בחובו המסע הזה?

עצמתי את עיניי, עם כל משב רוח שעבר לקחתי נשימה עמוקה ככל האפשר והכנסתי לריאות כמה שיותר שלווה מדברית.

שלוות מדבר יכולה להפיג כל מתח, לשחרר כל לחץ תקוע בגוף. אחרי כל שאיפה עמוקה כזו הוצאתי מתוכי את כל האוויר ואיתו את כל המתח. ממני אל המדבר, המדבר יכול להכיל הכול.

לאחר כמה נשימות עמוקות וטובות כאלה, שמילאו אותי מבפנים, פקחתי את עיניי. ערוץ השיטים הפך הרבה יותר ברור וחי, נראה שלמדרגות הסלע שמולי נוספו גוונים זהובים, שירת הציפורים התחדשה והרגיעה אותי מכף רגל ועד ראש.

קמתי והצטרפתי אל שאר חברי הצוות, שכמוני התכוננו נפשית למסע, כל אחד בדרכו.

עידן ואבי כבר מזגו קפה שבישלו לכולנו מעל מדורה שהדליקו ללא גפרורים, כמובן. אבי ינהל את המסע, ועידן הוא הדמות הטיפולית. הם ה"אמא" וה"אבא" של המסע.

כמנהל, אבי ידאג שהכול ילך כשורה, יתהלך בין החוליות על רכסי המדבר וישקיף מרחוק לוודא שאף אחד לא יימצא בסכנה. עידן, בתור עובד סוציאלי ומטפל שטח, הוא העין המקצועית על התהליך הטיפולי עם הנערים, אך יותר מכול, הוא ישמור עליי, על עומר ועל אלון שפויים. כל אחד משלושתנו יוביל חוליה במסע, ונהיה כל הזמן במצב של מתח קבוע ואינטנסיבי עם הנערים. עידן יתמוך בנו ויכיל אותנו, כדי שנוכל להמשיך ולהכיל את הנערים לאורך המסע כולו.

עומר התיישבה איתם בדיוק לאחר שסיימה לעצב מעגל אבנים בצורת לב כדי לברך בתוכו את החוליה שתכף תצטרף אליה. עוד כשליוויתי את העמותה כחובש ומאבטח, עומר הייתה ראש החוליה שעברה הכי הרבה מסעות בעמותה. "עומר, בחייאת עומר, איזה מספר מסע זה שלך?"

"הפסקתי לספור אחרי המסע השלושים", ענתה בצחקוק שובב. חייכתי אליה בהערצה.

"אבל שתדע שכל מסע מרגיש לי כמו המסע הראשון, בכל פעם אני מתה מפחד בשלב הזה, כשאנחנו מחכים להם שיבואו".

בשלב הזה הצטרף אלון למעגל, התרופה שלי במסעות. "מה אתם אומרים? מה הסיכוי שהאוטובוס עשה תאונה, הנערים לא יגיעו, ואנחנו נצא לזמן כיף משלנו במדבר בלעדיהם?" אמר רגע לפני שהתרסק עליי והתיישב במעגל כשהוא נשען על גבי.

"זוז יא תחת, הרגת לי את הגב", דחפתי אותו בצחוק ממני, הוא התרסק לידי והמשיך לצחוק.

"כולם סגורים על המקום שבתקווה ניפגש בו הערב?" שאל אבי מעל מפה פתוחה מולנו עם נקודת ציון מסומנת. הוא דיבר ברצינות, אך עם חיוך מרגיע ורמז למצב שקורה רבות במסעות — בכל יום מוטמנים לנערים עצים למדורה ומים למילוי מחדש במקום שאליו הם אמורים לנווט. לרוב, שם כולנו נפגשים בסוף היום סביב המדורה. אבל כמעט בכל מסע נוצרים מצבים בהם אחת החוליות לא מגיעה לנקודת הלינה המשותפת, אם עקב טעות בניווט, התבצרות של אחד הנערים, חוסר רצון להתקדם או כל סיבה אחרת שתאלץ את ראש החוליה להסתדר בשטח עם הנערים בלי העצים והמים שהוטמנו מראש, ויהיה עליו ועל החוליה להשיג זאת ממה שמציע המדבר.

"ראשון שמגיע או מגיעה מכינים קפה לכולם, כן?" ענה לו אלון ורמז שלא הניווט הוא מה שמטריד אותו.

"בדוק! קפה או תה, אשתדל להיות זה שמגיע ומחכה לכם עם שתייה חמה, כנראה גם נירטב מעט במהלך היום, אבל אישרו לנו שאין חשש לשיטפונות, פשוט התה יהיה יותר טעים", ענה אבי.

"אין כמוך", הוסיף עידן והמשיך לדיון המקצועי. "נעבור שוב על הפרופילים של הנערים?" שאל עידן, הביט בי, באלון ובעומר ועבר עם כל אחד מאיתנו על הנערים שבחוליה שלו, פרופיל של כל נער, הציפיות והמטרות שלו למסע.

זו הפעם השלישית שעברתי על הפרטים של הנערים, על המטרות שכל אחד מהם הציב לעצמו למסע ועל המטרות שהפנימייה הציבה עבורו למסע.

הפעם הראשונה שעברתי על הפרטים הייתה לפני שבוע, כשקיבלתי את המסמך באימייל מעידן. אחרי קריאה ראשונה של המסמך שוחחתי בטלפון עם יואל, העובד הסוציאלי של הפנימייה ואיש המסגרת שיצטרף אליי למסע. יואל עבד עם הנערים לפני המסע, והוא גם זה שילווה אותם כשיחזרו יחד לפנימייה. יואל לא הסתיר את חששותיו לקראת המסע.

"יניב, אתה נשמע לי באמת בחור לעניין, אבל זו חבורה מאוד מאתגרת, אני מקווה שיהיה בסדר במסע ההישרדות הזה", אמר בחשש.

"אני בטוח שיהיה בסדר, המסע יהיה מדהים עם כל מה שהוא יביא ומה שהנערים יביאו למסע", אמרתי וניסיתי לנסוך בו ביטחון.

"כן, טוב אין ברירה, זה קורה, נקווה לטוב..." אמר בהתנשפות הפגנתית לפני שסגר את השיחה. הרגשתי שהוא לא סומך עליי.

"תגיד, עידן, מה הסיפור של היואל הזה?" שאלתי אחרי שעברנו שוב על הפרופילים.

"חששתי קצת מהשאלה הזאת", אמר בחיוך.

"מה אתה מחייך, יא מניאק? תקעת אותי עם חרא של איש מסגרת?"

"לא חרא, הוא בן אדם טוב, פשוט אולי קצת קשה בהתחלה, בַּהכנת צוות זיהיתי אצלו גם הרבה רכות. יש לי תחושה שדווקא יהיה לכם חיבור טוב בסוף. אם כן תודה לי, אם לא, לא נורא", סיים בקריצה. שוב התגבר בי הלחץ שלפני מסע, כמו שקורה לכל מדריך ומדריכה בעמותה לפני מסע. קצת קיוויתי שלא יבואו, שיתבטל המסע ונצא אנחנו לטייל במדבר ללא הנערים.

יותר קיוויתי שלא קרה כלום לאוטובוס, שתכף המסע יתחיל, שתכף שוב אגשים את החלום שלי כמדריך בעמותה שכל כך רציתי להיות חלק ממנה.

במשך שנתיים ליוויתי מסעות ב"דרך לוטן" כחובש ומאבטח, הבטתי במדריכים ובמדריכות שדרך החיבורים הקסומים לטבע יצרו חיבורים אנושיים עם נערים ונערות בעלי מטען חיים כל כך מאתגר.

ראיתי את אותם מדריכים ומדריכות שופכים אור לחיים כל כך חשוכים, ורק חלמתי שביום מן הימים אזכה להיות מדריך בעמותה ולהוסיף בעצמי קצת אור לפרוז'קטור הזה שנקרא "דרך לוטן". עמותה מרגשת שקמה לזכרו של לוטן סלוין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, וממשיכה את דרכו של לוטן בארץ לאחר לכתו מן העולם.

חלמתי וניסיתי לקלוט עד כמה רחוק אני רואה מכאן, מהמקום שבו הייתי בעבר — חובש המתלווה למסעות ללא כלי הדרכה בידיים מלבד התשוקה להיות מדריך בעצמי. מהתבוננות על מדריכים ומדריכות בעמותה אספתי כלים רבים בדרך להתפתחותי כמדריך, אספתי לעצמי כלים נוספים כשזכיתי להיות מדריך בחוגי הסיירות, שבזכותם למדתי המון על השטח, על הארץ, על העבודה עם נוער, על החיבור עם הנוער, על עצמי. הלוואי שלעולם אוסיף לעצמי עוד ועוד כלים, אבל לאחר שנתיים וחצי בדרך, אספתי מספיק כלים והתקבלתי למשפחת "דרך לוטן"! כמדריך המוביל חוליה.

מאז עברו כמה שנים טובות, ועדיין, בכל פעם שאני יוצא למסע אני מרגיש שאני מגשים את חלום חיי.

אני משתדל להדריך כמה שיותר מסעות בכל עונה. כל מסע בונה אותי עוד, מלמד אותי עוד על עצמי. באמצעות המדבר אני מבין מי אני ומה מקומי. לאחר כל מסע אני מרגיש ששוקעת בי שכבת סלע יציבה של ביטחון עצמי גובר, ועדיין, לכל מסע מצטרף אליי הפחד מהכישלון, החשש שלא אהיה מספיק טוב.

"אני מבקש מאיתנו לשחרר את הרצון להיות 'המדריך התותח' או להיות ה'מדויק' שיודע להגיד את המילה הנכונה בכל מצב. חלק גדול מהחיים הם גם בלבולי שכל ללא משמעות, וזה ממש סבבה. אתם כאן, אתם תותחים כמו שאתם, וכל מה שתעשו יהיה טוב. אל תהיו 'מדויקים', תהיו אנושיים, תהיו אתם. אתם אחלה!" פתח עידן את סבב הבקשות שלנו לקראת המסע.

"אני מבקש שלא תחרבנו ליד איפה שאני ישן, פעם אחת כבר קרה אסון, אני לא רוצה לדבר על זה, אתם מכירים את המקרה, אני פשוט לא רוצה לחזור על זה", אמר אלון, והאווירה הפכה קלילה יותר.

עומר ביקשה פניות לתמיכה בעת שתבקש, לכל צורך. אני ביקשתי לא לוותר על מדורת צוות מצחיקה בסוף היום, גם אם חסרות שעות שינה. ואז הגיע תורו של אבי.

אבי הביט בכולנו במבט אבהי, מחבק, אוהב וסומך, ואמר:

"קודם כול, אני מבקש מאיתנו לא לקחת יותר מדי ללב דברים שאולי יאמרו לכיווננו מפי הנערים. דבר שני, אני מבקש מכולנו, לסמוך ולהאמין בכוונות הטובות של כולנו".

המדורה דלקה בצניעות במרכז המעגל. האוטובוס עוד רחוק מלהגיע, אין לחץ וניתן להביט ברוגע באש, לתת לשקט המדברי לעשות את שלו ולמחשבות לנדוד לאן שיבחרו. שקעתי במחשבות, ואיתן בזיכרונות.

נזכרתי איך הבטתי בעבר במדריכי העמותה, לא האמנתי שבחיים אהיה טוב כמותם.

כיום אני יודע שזה נכון, באמת לעולם לא אהיה כמותם, אבל גם הם והן לעולם לא יהיו כמוני.

לכל אחד ולכל אחת יש את הקסם האישי שאיתו הם מגיעים ומגיעות למסע.

כולם מחפשים חיבור עם הנערים והנערות, וכל אחד יוצר את החיבור בדרך הטבעית שלו.

כולם מגיעים עם רקע מעט שונה, כך יש קסם אחר שמגיע עם כל אחד וכל אחת למסע.

המשותף לכולנו הוא שכולנו מגיעים עם כוונות טובות עבור הנערים שעמם אנו נפגשים,

כולנו מכוונים לאותו מקום, אחד יעדיף ללכת מכאן, אחרת תעדיף דווקא דרך אחרת,

אבל הכוונות הטובות של כולנו יכנסו אותנו בסוף היום לאותו מקום, לאותו אגן ניקוז, לאותה המדורה.

"יניב! שלא תשכח את המסוק שלך! איך תחלץ נערים מהתבצרות בהר מרזבה?!"

"ואי תודה, יא מלך! מזל שאתה פה! וואלה, היה יכול להיות מבאס להיתקע בהר מרזבה בלי מסוק".

אלון הגיש לי את הקמע שלי שכמעט שכחתי מאחור — מסוק צעצוע שיוצא איתי לכל מסע עוד מתקופתי כחובש מלווה בעמותה. באותה תקופה היה משפט שחזר על עצמו בכל מסע שליוויתי:

"נודר שאני לא זז מכאן! בספר התורה אני לא זז! תביא לי מסוק למה אני לא זז!"

המשפט חזר בכל מסע, בכל פעם בסגנון שונה, אבל תמיד הייתה דרישה למסוק עקב התבצרות של אחד הנערים בנקודה שממנה לא הסכים להתקדם עוד.

לאחר שהדבר חזר על עצמו בכל מסע, החלטתי לספק את הצורך הזה לכל נער ונערה שיזדקקו לו במסע. בכל פעם בדרך אחרת. לרוב, לא כל צורך במסוק הוא צורך פיזי במסוק כמו פשוט משענת לשאוב ממנה כוח, או אפשרות לשחרר אנרגיה תקועה.

"נודר שאני לא זז, תביא לי מסוק למה אני לא מתקדם!" דרש יאיר — נער מבוצר במקום, עם שיער ארוך ופרוע ששימש אותו להסתיר את פניו — מהצוות בצעקות הפגנתיות לאחר שזרק את התרמיל על האדמה ולא הסכים להתקדם.

"יאיר, מסוק יעזור לך?" שאלתי בחיוך לאחר שקיבלתי אישור במבט מאבי, שניהל גם את המסע ההוא, לפנות ליאיר.

"כן! תביאו לי מסוק למה אני לא זז מכאן, חבל לכם על הזמן".

"סבבה, אבי, אתה יכול לקרוא בקשר למסוק?"

"בטח, מסוק בבקשה להר מרזבה, מבקש מסוק להר מרזבה", קרא אבי בקשר והתרחק מתוך כוונה שמעתה יישמע קולו במכשירי הקשר האחרים בסביבה, והותיר פליאה בפניו של יאיר נוכח המתרחש.

"אני יכול להנחית מסוק על הכיפה הגבוהה שם, תגיע לשם ויחכה לך מסוק", אמרתי ברוגע והצבעתי לכיפה של הר מרזבה.

"תנדור שיגיע לשם מסוק", ביקש ממני יאיר כשהסיט לרגע את שערו מעיניו כדי להביט בעיניי. הרגיש לי שהוא רק חיפש חבל לרדת מהעץ שעליו טיפס בשלושת הימים האחרונים במסע.

"נודר", נדרתי בחיוך. לא שיקרתי, כי באותו רגע שיאיר ניתק קשר עם ההיגיון, רץ לאותה כיפה גבוהה עם התיק על גבו, אבי עלה בקשר בקול רם של טייס מסוק לקראת נחיתה.

עידן, שהיה מדריך באותו מסע ובדיוק היה נוכח בסיטואציה, העיף אדמה באוויר בהפגנתיות, כמו שעושה רוח המסוק לקראת הגעתו לקרקע.

אלון, שהדריך באותו מסע והיה המדריך האישי של יאיר, חיקה פרופלור של מסוק בצלילי "צ'ה־צ'ה־צ'ה־צ'ה־צ'ה" מדויקים וחזקים להפליא. וכשיאיר עמד על הכיפה הכי גבוהה, מכוסה באבק שעף עליו, מתחרש מצעקותיו של אלון ומחכה בציפייה לקראת הגעת המסוק לפי מילותיו של אבי בקשר:

"אני מוכן לנחיתה, נוחת בעוד 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1..."

"הנה המסוק שלך, חביבי!" הגשתי לו את מסוק הצעצוע בגודל כף יד ששלפתי מהתיק בחיוך ובקריצה.

פניו של יאיר החווירו, תחילה לא הצליח לדבר מרוב הלם, ובן־רגע נשפך מצחוק והתחבר לכל הצוות שבנה את ההצגה עבורו. לא צחקנו עליו, צחקנו יחד איתו והוא צחק יחד איתנו.

"יא זין, ואני האמנתי לך!" אמר יאיר, הפעם בחיוך, הוא לא הצליח לעצור את הצחוק. כל סצנת העצבים קיבלה תפנית, הוא לא הצליח לשמור על רצינות במהלך ההתבצרות, אז במקום זאת הוא הצטרף כשותף להצגה, תפס את המסוק והמשיך להטיס אותו עם קולות רקע וחיוך.

לאחר שחזר למציאות, חזר למסע כשותף של החוליה שלו, של הצוות, של המדבר.

יחד ולא נגד.

הכיפה היא המקום הכי גבוה בהר, ועליה נמצא "קו פרשת המים", כשטיפת גשם נוחתת על הכיפה, עליה להחליט אם להישפך לכאן או לכאן.

הכיפה הייתה לקו פרשת המים של יאיר. לאחר שעלה אליה, הוא בחר להישפך לדרך החיוב ולא השלילה.

המסוק יכול לרגש, לעצבן, להצחיק, אבל עוד לא פגשתי נער או נערה שנותרו אדישים אליו כשנשלף לבקשתם במהלך מסע.

הבטתי במסוק בחיוך והכנסתי אותו לתיק.

מתוך השקט של המדבר הקשבתי לשיחת הציפורים שצייצו בנועם:

"ציף ציף?" שאלה אחת.

"ציף ציף", ענתה לה חברתה.

"ציף ציף?"

"ציף ציף..."

כך העבירו מסרים של שגרה מאחת לשנייה.

"הכול טוב?"

"כן, הכול בסדר".

"אז הכול טוב?"

"כן, הכול בסדר".

הבטתי בזוג הציפורים ושלווה הציפה אותי.

עד ש...

"ציף־ציף־ציף?!"

"ציף־ציף־ציף־ציף?!?!"

"ציפציפציפציפ!!!"

"ציפציפציפציפ! ציפציפציפ!! ציפציפציפציפ!!!"

הציוצים הפכו מהירים ולחוצים, הציפורים החלו לקפץ מענף אחד לאחר, ממזרח למערב, קיפצו והתרחקו משביל העפר לצדדיו, כמו מכוניות בנתיבי איילון שמפנות דרך לאמבולנס עם סירנה מאחוריהן. לאחר כשתי דקות ראינו את ענן האבק שהתרומם מעליו, ולאחר כמה רגעים שמעתי רכב גדול מתקרב, זה בטוח האוטובוס! יש מסע! מתחילים!

יאללה בלגן!