הצל של הענק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצל של הענק

הצל של הענק

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

אורסון סקוט קארד

אורסון סקוט קארד (באנגלית: Orson Scott Card; נולד ב-24 באוגוסט 1951) הוא סופר אמריקני, שנודע בעיקר בזכות ספרי המדע הבדיוני שחיבר. הוא נמנה בין חמשת הסופרים הבודדים שזכו ביותר מפרס הוגו אחד.

תקציר

חייו של בין היו מאבק הישרדות: תחילה ברחובות רוטרדם, כשהיה ילד קטן וגווע ברעב שתבונתו עולה לאין שיעור על זו של כל האחרים, לאחר מכן כתלמיד הקטן ביותר בבית הספר ללחימה ויד ימינו של אנדר וויגין, ולבסוף כאשר שירת את ההגמון כאסטרטג ומפקד צבאי במלחמות הנוראות שבאו בעקבות ניצחונו של אנדר על הבאגים.
כעת הוא ואשתו, פטרה, מחפשים אחר העוברים שנגנבו מהם, וכמהים למקום מבטחים שבו יוכלו לבנות משפחה – משהו שבין לא הכיר מעולם. אך גם כעת, לאחר מותו של אויבם הוותיק אשיל, הם אינם בטוחים. אויביהם נמצאים בכל מקום על פני כדור הארץ: אויבים ישנים מימי הג'יש של אנדר, ואויבים מהמלחמות בכדור הארץ.
כדי למצוא ביטחון, על בין ופטרה ללכת שוב בעקבות אנדר, אל הכוכבים.
 אורסון סקוט קארד הוא מחברה של הקלאסיקה האהובה של המדע הבדיוני, המשחק של אנדר, וכן מחברם של קול למתים, הצל של אנדרוספרים רבים נוספים. הוא מתגורר בגרינסבורו, צפון קרוליינה.

פרק ראשון

 

1


מנדט משמים

מאת: Graff%pilgrimage@colmin.gov

אל: Soup%battleboys@strategyandplanning.han.gov

הנדון: הצעה לחופשה חינם

 

בחר יעד כרצונך ביקום הידוע ו... אנחנו נאסוף אותך!

 

האן טסו חיכה עד שהמכונית המשוריינת נעלמה מהעין לפני שהעז לצאת אל הרחוב ההומה אופניים ואדם. המונים יכולים להפוך אותך לבלתי נראה, אבל רק בתנאי שאתה נע בכיוון שלהם, וזה הדבר שהאן טסו מעולם לא הצליח לעשות, על כל פנים לא מאז שחזר הביתה לסין מבית הספר ללחימה. 

תמיד נראה שהוא נע לא נגד הזרם, אלא באלכסון. כאילו הייתה לו מפת עולם שונה בתכלית מזו שכל הסובבים אותו השתמשו בה. 

גם הפעם היה עליו לעקוף אופניים ואנשים שממהרים לאלפי הסידורים שלהם, כדי להגיע מפתח בניין הדירות שלו אל המסעדה הקטנה שממול.

אבל זה לא היה קשה כפי שהיה עלול להיות לרוב האנשים. האן טסו שלט באומנות השימוש בשדה הראייה ההיקפי, כך שעיניו הביטו ישר קדימה. ללא יצירת קשר עין האנשים ברחוב לא יכלו להתייצב מולו, להתעקש על כך שייתן להם זכות קדימה. הם יכלו רק לעקוף אותו, כאילו היה סלע בנחל.

הוא הניח את ידו על הדלת והיסס. הוא לא ידע מדוע עדיין לא נעצר והומת או נשלח לחינוך מחדש, אבל אם יצולם בזמן הפגישה הזאת, יהיה קל להוכיח שהוא בוגד.

מצד שני, אויביו הרי לא נזקקו להוכחות כדי להרשיע – די בכך שירצו לעשות זאת. הוא פתח אפוא את הדלת, שמע את צלצול הפעמון הקטן ופסע לאורך המעבר הצר שבין תאי הישיבה.

הוא ידע שאל לו לצפות לגראף בעצמו. אם שר ההתיישבות יבוא לכדור הארץ יהיו אלה חדשות, וגראף נמנע מחדשות אלא אם כן הועילו לו, מה שאי אפשר לומר על המצב הנוכחי. אז את מי ישלח גראף? מישהו מבית הספר ללחימה, ללא ספק. מורה? תלמיד אחר? מישהו מהג'יש של אנדר? האם צפוי לו איחוד מחדש? 

להפתעתו, האיש שבתא הישיבה האחרון ישב בגבו לדלת, כך שהאן טסו היה יכול לראות רק את שערו, תלתלים בגוון אפור-פלדה. הוא לא היה סיני, ולפי צבע אוזניו גם לא אירופאי. אך מה שחשוב הוא שהוא לא ישב מול הדלת ולא היה יכול לראות את האן טסו מתקרב. עם זאת, ברגע שהאן טסו יתיישב, הוא יהיה מול הדלת ויוכל להשקיף על כל החדר. 

זו הייתה הדרך החכמה לעשות את זה – אחרי הכול האן טסו היה האיש שיכול לזהות צרות אם הן ייכנסו בדלת, לא הזר הזה. אך רק לסוכנים מעטים במשימה כה מסוכנת היה די אומץ להפנות את גבם לדלת, פשוט משום שהאדם שהתעתדו לפגוש הוא משקיף טוב יותר. 

האיש לא הסתובב כשהאן טסו התקרב. האם לא היה ערני, או שבטח בעצמו ללא סייג? 

"שלום", אמר האיש בשקט בדיוק כשהאן טסו נעמד לצדו. "שב בבקשה".

האן טסו החליק למושב שמולו וידע שהוא מכיר את האיש הזקן הזה, אך לא זכר את שמו.

"בבקשה, אל תגיד את שמי", אמר האיש חרש.

"אין בעיה", השיב האן טסו. "אני לא זוכר אותו".

"אה, אתה כן זוכר", אמר האיש. "אתה רק לא זוכר את פניי. לא ראית אותי פעמים רבות כל-כך. אבל מנהיג הג'יש בילה איתי זמן רב".

עכשיו נזכר האן טסו. השבועות האחרונים בבית הספר לפיקוד, באֵרוֹס, כשהם חשבו שמדובר באימון אך למעשה הובילו ציים רחוקים במשחק הסופי של המלחמה במלכות הכוורת. אנדר, מפקדם, הוחזק בנפרד מהם, אבל אחר כך נודע להם שקברניט זקן של ספינת מטען, מאורי למחצה, עבד איתו ללא הרף. אימן אותו. דרבן אותו. העמיד פנים שהוא אויבו במשחקי הדמיה. 

מאזר רקהאם. הגיבור שהציל את הגזע האנושי מהשמדה ודאית בפלישה השנייה. הכול חשבו שהוא מת במלחמה, אבל הוא נשלח למסע חסר מטרה במהירות האור כמעט, כדי שהשפעת היחסיות תחזיק אותו בחיים כך שיוכל להיות נוכח בקרבות האחרונים של המלחמה. 

האיש הזה נרשם בדפי ההיסטוריה פעמיים. הפעם ההיא בארוס, כחלק מהג'יש של אנדר, נראתה כמו תקופת חיים אחרת. ומאזר רקהאם היה האיש המפורסם ביותר בעולם עשרות שנים לפני כן.

האיש המפורסם ביותר בעולם, אך כמעט אף אחד לא הכיר את פניו.

"כולם יודעים שאתה הטסת את ספינת ההתיישבות הראשונה", אמר האן טסו.

"שיקרנו", אמר מאזר רקהאם.

האן טסו קיבל זאת והמתין בדממה.

"יש לנו מקום בשבילך כראש מושבה", אמר רקהאם. "עולם כוורת לשעבר, עם מתיישבים סינים, בעיקר האנים, והרבה אתגרים מעניינים למנהיג. הספינה תצא לדרך ברגע שתעלה על סיפונה".

זו הייתה ההצעה. החלום. להתרחק מהמהומה שבכדור הארץ, מחורבנה של סין. במקום לחכות עד שיוצא להורג על-ידי הממשלה הסינית הכועסת והחלשה, במקום לראות את העם הסיני מתפתל תחת עקבם של הכובשים המוסלמים, הוא יכול לעלות על ספינת חלל יפה ונקייה ולהניח לה לשאתו לחלל, לעולם שבו לא דרכה רגל אדם מעולם, להיות המנהיג המייסד של מושבה שבה יהיה שמו נערץ לנצח. הוא יתחתן, יוליד ילדים, וסביר מאוד שיהיה מאושר.

"כמה זמן יש לי להחליט?" שאל האן טסו.

רקהאם הציץ בשעונו ונשא את מבטו בלי לענות.

"לא חלון הזדמנויות גדול במיוחד", אמר האן טסו.

רקהאם הניד בראשו.

"זו הצעה מושכת מאוד", אמר האן טסו.

רקהאם הנהן.

"אבל לא נולדתי לאושר כזה", אמר האן טסו. "הממשלה הסינית הנוכחית איבדה את מנדט השמים. אם אשרוד את המעבר, אולי תהיה בי תועלת לממשל החדש".

"וזה הדבר שבשבילו נולדת?" שאל רקהאם.

"הם בחנו אותי", השיב האן טסו, "ואני ילד מלחמה".

רקהאם הנהן. הוא שלח יד לתוך מקטורנו, הוציא עט והניח אותו על השולחן.

"מה זה?" שאל האן טסו.

"מנדט השמים", השיב רקהאם.

האן טסו ידע שהעט הוא כלי נשק. מנדט השמים תמיד הוּאצל בדם ובמלחמה.

"הפריטים שבמכסה רגישים במיוחד", אמר רקהאם. "תתאמן עם קיסמי שיניים מעוגלים".

הוא קם ויצא מהדלת האחורית של המסעדה.

אין ספק שהמתין לו שם איזה שהוא כלי תחבורה.

האן טסו רצה לזנק על רגליו ולרוץ אחריו, להילקח לחלל ולמלט את עצמו מכל העתיד לבוא.

אך במקום זה הוא הניח את ידו על העט, החליק אותו אל צדו האחר של השולחן וטמן אותו בכיס מכנסיו. זה היה כלי נשק. כלומר, גראף ורקהאם ציפו שהוא יזדקק לנשק אישי בקרוב. עד כמה בקרוב?

האן טסו הוציא שישה קיסמי שיניים מתוך המכל הקטן שעמד על השולחן ליד רוטב הסויה. אחר כך קם והלך לשירותים.

הוא שלף את המכסה מהעט בזהירות רבה, כדי לא להפיל את ארבעת חצי הרעל בעלי קצה הנוצה שהצטופפו בתוכו. אחר כך שחרר את ההברגה של מכסה העט. היו שם ארבעה חורים ופיר מרכזי, שבו עבר צינור הדיו. המנגנון המתוחכם הסתובב אוטומטית בכל ירייה. אקדח נשיפה. 

הוא טען ארבעה קיסמים בארבעת החריצים. הם החליקו פנימה בקלות. הוא הבריג את העט בחזרה.

קצה העט הנובע המיועד לכתיבה כיסה את החור שדרכו אמורים החצים לצאת. כשהוא החזיק את הקצה האחר בפיו, שימש קצה זה כמתקן טיווח. לכוון ולירות.

לכוון ולנשוף.

הוא נשף.

הקיסם פגע בקיר האחורי של השירותים, פחות או יותר במקום שהוא כיוון אליו, רק שלושים סנטימטר נמוך יותר. ברור שזה נשק לטווח קצר.

הוא השתמש בשאר קיסמי השיניים כדי ללמוד לאיזה גובה עליו לכוון כדי לפגוע במטרה שנמצאת במרחק מטר ושמונים ממנו. החדר לא היה גדול מספיק כדי שיוכל להתאמן על מטרות רחוקות יותר. לאחר שסיים, הוא אסף את קיסמי השיניים, השליך אותם לפח וטען בזהירות את העט בחצים האמיתיים, מקפיד לאחוז בהם בחלקם הנוצתי.

הוא הוריד את המים באסלה וחזר למסעדה. איש לא חיכה לו. הוא התיישב, הזמין ואכל בשקידה. אין שום סיבה להתייצב מול משבר חייו בקיבה ריקה, והאוכל כאן לא היה רע.

הוא שילם ויצא לרחוב. הוא לא התכוון ללכת הביתה. אם ימתין שם עד שיעצרו אותו, הוא יצטרך לטפל במספר לא ידוע של בריונים נחותי דרגה, שלא כדאי לבזבז עליהם חץ. במקום זה הוא אותת למונית-אופניים ופנה לכיוון משרד ההגנה.

המקום היה צפוף כתמיד. כמה נלעג, חשב האן טסו. לפני שנים אחדות, כאשר סין כבשה את הודו-סין ואת הודו ומיליוני חייליה התפרשו כדי לשלוט במיליארד ויותר אנשים, עוד הייתה סיבה להעסקת המון גדול כל-כך של פקידים צבאיים.

אבל כעת שלטה הממשלה שליטה ישירה רק במנצ'וריה ובחלקה הצפוני של סין ההאנית. פרסים וערבים ואינדונזים הטילו משטר צבאי בערי הנמל הגדולות שבדרום, וכוחות צבאיים גדולים של התורכים ישבו לבֶטח במונגוליה, נכונים לחדור דרך ההגנה הסינית בהתראה של רגע. חלק גדול מהצבא הסיני היה מבודד בסצ'ואן, והממשלה אסרה עליו להיכנע, מאלצת אותו לכלכל את מליוני אנשיו מיבול המחוז היחיד ההוא. למעשה, החיילים היו במצור, הולכים ונחלשים ושנואים על האוכלוסייה האזרחית יותר ויותר כל הזמן. 

אפילו אירעה שם הפיכה מיד אחרי הפסקת האש – אבל זו הייתה הפיכת דֶמֶה, פוליטיקאים המשחקים בכיסאות מוזיקליים, תירוץ להתנערות מתנאי הפסקת האש. 

איש מהביורוקרטים הצבאיים לא איבד את משרתו. הצבא הוא שהוביל את סין אל התפשטותה החדשה. הצבא היה זה שנכשל.

רק האן טסו שוחרר ממילוי חובתו ונשלח הביתה.

הם לא סלחו לו על כך שהצביע על טיפשותם. הוא הזהיר אותם על כל צעד ושעל. הם התעלמו מכל אזהרה. בכל פעם שהוא הראה להם מוצא מהמצב הקשה שהם הכניסו את עצמם אליו, הם התעלמו מהתוכניות שהציע להם והמשיכו לקבל החלטות שמבוססות על שחצנות, על ניסיון להציל את כבודם ועל אשליותיהם בנוגע לסין בלתי מנוצחת.

בפגישתו האחרונה איתם הוא השפיל אותם עד עפר. הוא עמד שם, איש צעיר מאוד מול אנשים זקנים בעלי כוח עצום, וכינה אותם טיפשים, כפי שאכן היו. הוא פירט בדיוק למה הם נכשלו בצורה אומללה כל-כך. הוא אפילו סיפר להם שאיבדו את מנדט השמים – התירוץ המסורתי להחלפת שושלת. זה היה חטא שאין עליו כפרה, מאחר שהשושלת הנוכחית טענה שאינה שושלת כלל, לא אימפריה, אלא ביטוי מושלם של רצון העם.

הם שכחו שהעם הסיני עדיין האמין במנדט השמים – וידע מתי ממשלה כבר איבדה אותו.

כעת, כשהראה את אישור המעבר שפג תוקפו בשער המתחם והוכנס פנימה בלי היסוס, הוא הבין שיש רק סיבה הגיונית אחת לכך שהם לא אסרו או הרגו אותו:

הם לא העזו. 

זה אישר שרקהאם צדק כשנתן לו את כלי הנשק בעל ארבעת החצים וקרא לזה מנדט השמים. כאן, בתוך משרד ההגנה, פעלו כוחות שהאן טסו לא היה יכול לראות כאשר המתין בדירתו שמישהו יחליט מה לעשות איתו. הם אפילו לא הפסיקו לשלם לו משכורת. בצבא שררו בהלה ובלבול, והאן טסו ידע עכשיו שהוא נמצא במרכז של כל זה. ששתיקתו, שהמתנתו, היו למעשה עלי שכתש ללא הרף במכתש הכישלון הצבאי.

היה עליו לדעת שהשפעת נאום ה"אני מאשים" שלו תחרוג מעבר להשפלתם והרגזתם של ה"ממונים" עליו בלבד. היו שם גם שַלישים שהצמידו אוזן לקיר והקשיבו. והם ידעו שכל מילה שהאן טסו אמר הייתה אמת. 

ככל שידע האן טסו, ייתכן שהפקודה להמית או לאסור אותו ניתנה פעמים רבות. והשלישים שהפקודות האלה ניתנו להם יכלו, ללא ספק, להוכיח שהם העבירו את הפקודות הלאה. אבל הם גם העבירו הלאה את סיפורו של האן טסו, תלמיד לשעבר בבית הספר ללחימה שהיה חבר בג'יש של אנדר. החיילים שהצטוו לאסור אותו שמעו בוודאי גם הם שאילו היו מקשיבים להאן טסו, סין לא הייתה מובסת על-ידי המוסלמים והח'ליף-נער הגאוותן שלהם.

המוסלמים ניצחו מפני שהיה להם די שכל למנות את האיש שלהם מבין חברי הג'יש של אנדר, ח'ליף עָלי, למפקדם הצבאי – האחראי לממשלה שלהם ואפילו לדתם.

אך פקידי הממשל הסיני דחו את האיש של אנדר שעמד לרשותם, ואף ציוו לאסור אותו.

בשיחות הללו הוזכר בוודאי הביטוי "מנדט השמים".

והחיילים, אם בכלל עזבו את מגוריהם, לא הצליחו לאתר את דירתו של האן טסו.

בכל השבועות שעברו מאז תום המלחמה, המנהיגות ודאי נוכחה בחוסר האונים של עצמה. אם החיילים לא צייתו בעניין כה פשוט כמו מאסר האויב הפוליטי שבייש את הממשל, משמע שהיא הייתה נתונה בסכנה רצינית.

זו הסיבה שאישור המעבר של האן טסו התקבל בשער. זו הסיבה שהוא הורשה ללכת בלי ליווי בין הבניינים של מתחם משרד ההגנה.

לא לגמרי בלי ליווי. מפני שהודות לראייה ההיקפית שלו הוא הבחין שמספר הולך וגדל של חיילים ופקידים עוקבים אחריו, נעים בין הבניינים במקביל אליו. מובן שהשומרים בשער הפיצו את השמועה מיד: הוא כאן.

כאשר הגיע לכניסה למשרדי הפיקוד העליון, הוא נעצר בראש המדרגות והסתובב. כמה אלפי אנשים ונשים כבר ניצבו בחלל שבין הבניינים, ואנשים נוספים המשיכו לנהור אל המקום. רבים מהם היו חיילים נושאי נשק.

האן טסו הביט בהם וראה איך מספרם הולך וגדל. איש לא דיבר.

הוא קד להם.

הם החזירו לו קידה.

האן טסו הסתובב ונכנס לבניין. גם השומרים שבפנים קדו לו. הוא קד לכל אחד מהם והמשיך אל המדרגות שהובילו אל המשרדים בקומה השנייה, שבה חיכו לו ודאי אנשי הפיקוד העליון.

ואכן, בקומה השנייה פגשה אותו אישה צעירה במדים, שקדה לו ואמרה, "אנא ממך, אדוני, האם תואיל לבוא למשרדו של זה המתקרא נמר שלג?"

קולה היה חף מעוקצנות, אך השם "נמר שלג" היה בעל משמעות אירונית בימים אלה. האן טסו הביט בה בכובד ראש. "מה שמך, חיילת?"

"סגן לוטוס לבן", היא השיבה.

"סגן", אמר האן טסו, "אם השמים יעניקו היום את המנדט שלהם לקיסר האמיתי, האם תשרתי אותו?"

"חיי יהיו שלו", היא אמרה.

"והאקדח שלך?"

היא קדה קידה עמוקה.

הוא החזיר לה קידה והלך בעקבותיה אל משרדו של נמר שלג.

כולם נאספו שם, בחדר ההמתנה הגדול – האנשים שהיו נוכחים לפני שבועות, כאשר האן טסו לעג להם על שאיבדו את מנדט השמים. עיניהם היו קרות עכשיו, אבל ממילא לא היו לו חברים בין הקצינים הבכירים הללו.

נמר שלג ניצב על מפתן משרדו הפנימי. לא היה זה ממנהגו לצאת כדי לפגוש מישהו חוץ מחברי הפוליטבירו, שאיש מהם לא נכח כאן.

"האן טסו", הוא אמר.

האן טסו קד קידה קלה. נמר שלג השיב לו קידה לא מורגשת כמעט.

"אני שמח לראות שחזרת למלא את חובתך אחרי החופשה שהרווחת ביושר", אמר נמר שלג.

האן טסו פשוט עמד באמצע החדר ואמד אותו ביציבות. 

"היכנס למשרד שלי, בבקשה".

האן טסו הלך לאט לעבר הדלת הפתוחה. הוא ידע שסגן לוטוס לבן ניצבת מאחוריו ומשגיחה שאיש לא ירים יד לפגוע בו.

דרך הדלת הפתוחה ראה האן טסו שני חיילים חמושים שניצבו משני צדי שולחנו של נמר שלג. הוא עצר והביט בכל אחד מהם. פניהם לא הביעו דבר; הם אפילו לא החזירו לו מבט. אבל הוא ידע שהם מבינים מי הוא. הם נבחרו על-ידי נמר שלג מפני שהוא בטח בהם. אבל שיקול הדעת שלו היה מוטעה.

נמר שלג פירש את השתהותו של האן טסו כהזמנה להיכנס למשרד לפניו. האן טסו לא נכנס מיד פנימה בעקבות נמר שלג, אלא המתין עד שהוא ישב ליד שולחנו.

ואז הוא נכנס פנימה.

"אנא סגור את הדלת", אמר נמר שלג.

האן טסו הסתובב ופתח את הדלת לרווחה.

נמר שלג קיבל את האי-ציות שלו בלי למצמץ. מה היה יכול לעשות או להגיד בלי להיראות מגוחך?

נמר שלג דחף לעברו מסמך על פני השולחן. היה זה צו שמעניק לו פיקוד על הצבא שגווע לאטו ברעב במחוז סצ'ואן. "הוכחת את חוכמתך הגדולה פעמים רבות", אמר נמר שלג. "אנחנו מבקשים ממך כעת להיות גואלה של סין ולהוביל את הצבא הגדול הזה נגד אויבנו".

האן טסו אפילו לא טרח לענות. צבא רעב, נצור, עם ציוד גרוע ומורל ירוד לא יכול לחולל נסים. ולהאן טסו לא הייתה כוונה לקבל מינוי, כזה או אחר, מידי נמר שלג.

"אדוני, אלה הוראות מצוינות", אמר האן טסו בקול רם. הוא הציץ לעבר כל אחד מהחיילים שניצבו ליד השולחן. "האם אתם רואים אילו הוראות מצוינות הן אלה?"

אחד החיילים, שלא היה רגיל שיפנו אליו ישירות בפגישה רמת דרג כזו, הנהן; האחר רק זע באי-נוחות.

"אני רואה כאן רק טעות אחת", אמר האן טסו. קולו היה חזק מספיק כדי שיישמע גם בחדר ההמתנה.

נמר שלג העווה את פניו. "אין שום טעות".

"הרשה לי לקחת את העט שלי ולהראות לך", אמר האן טסו. הוא הוציא את העט מכיס חולצתו והסיר את המכסה. אחר כך העביר קו על שמו, שהתנוסס בראש המסמך.

האן טסו הסתובב כדי לעמוד מול הדלת הפתוחה ואמר, "אין בבניין הזה שום אדם שיש לו סמכות לצוות עליי".

בכך הכריז שהוא לוקח את הפיקוד על הממשלה, והכול ידעו זאת.

"תירו בו", אמר נמר שלג מאחוריו.

האן טסו הסתובב ותקע את העט בפיו.

אך לפני שהספיק לירות חץ, החייל שסירב להנהן ירה בראשו של נמר שלג, מכסה בתוך כך את החייל האחר בכתמי דם וברסיסי מוח ועצם.

שני החיילים קדו להאן טסו קידה עמוקה.

האן טסו הסתובב שוב, ונכנס אל חדר ההמתנה. אחדים מהגנרלים הזקנים החלו להתקדם לעבר הדלת. אבל סגן לוטוס לבן שלפה את אקדחה וכולם קפאו במקומם. "הקיסר האן טסו לא נתן לאדונים המכובדים רשות לעזוב", היא אמרה.

האן טסו דיבר אל החיילים שמאחוריו. "אנא עזרו לסגן לאבטח את החדר הזה", הוא אמר. "לדעתי, הקצינים בחדר זקוקים לזמן כדי לחשוב על השאלה כיצד סין הגיעה למצבה הקשה הנוכחי. הייתי רוצה שיישארו כאן עד שכל אחד מהם יכתוב הסבר מפורט על השגיאות הרבות שנעשו, ואיך לדעתו היה צריך לנהל את העניינים".

כפי שהאן טסו צפה, החנפנים שבהם ניגשו מיד לעבודה, גוררים את הקצינים האחרים בחזרה אל מקומותיהם בסמוך לקיר. "לא שמעתם את בקשתו של הקיסר?" "נעשה כבקשתך, הממונה מטעם השמים". זה לא יועיל להם במיוחד. האן טסו כבר ידע היטב לידי אילו קצינים ימסור את הנהגת הצבא הסיני.

צחוק הגורל היה ש"האנשים הדגולים", שהושפלו כעת וכתבו דין וחשבון על שגיאותיהם, לא היו מעולם המקור לשגיאות האלה. הם רק האמינו שכן. וכפופיהם, אלה שיצרו את הבעיות, ראו את עצמם רק כמכשירים בידי מפקדיהם. אך היה זה מטבעם של הכפופים להשתמש בכוח בפזיזות, מאחר שתמיד היה אפשר לגלגל את האשמה כלפי מעלה או כלפי מטה.

שלא כמו הכבוד, שבדומה לאוויר חם תמיד עולה. 

כפי שהוא יעלה בשבילי מכאן ואילך.

האן טסו יצא ממשרדיו של נמר שלג המנוח. במסדרון ניצבו חיילים ליד כל דלת. הם שמעו את הירייה היחידה, והאן טסו שמח לראות בפניהם הקלה על כך שלא הוא נורה.

הוא פנה אל אחד החיילים ואמר, "גש בבקשה למשרד הקרוב והזעק עזרה רפואית לנמר שלג הנכבד". לשלושה אחרים הוא אמר, "אנא עזרו לסגן לוטוס לבן להבטיח את שיתוף הפעולה של הגנרלים לשעבר שהתבקשו לכתוב דוחות בשבילי".

כאשר הם מיהרו בדרכם למלא את פקודותיו, האן טסו פנה לחלק משימות לחיילים ולביורוקרטים האחרים. אחדים מהם יסולקו בהמשך; אחרים יועלו בדרגה. אבל ברגע זה אף אחד מהם לא העלה על דעתו שלא לציית לו. בתוך דקות אחדות הוא נתן פקודה לסגור לגמרי את מתחם ההגנה. הוא רצה ששום אזהרה לא תגיע לפוליטבירו עד שיהיה מוכן.

אך אמצעי הזהירות שלו היו לשווא, מפני שכשירד במדרגות ויצא מהבניין, קידמה את פניו נהמה שבקעה מפיותיהם של אלפי אנשי הצבא שהקיפו את בניין המפקדה כולו.

"האן טסו!" הם דקלמו. "בחיר השמים!"

לא היה שום סיכוי שהרעש לא יגיע אל מחוץ למתחם. כך שבמקום לקבץ את אנשי הפוליטבירו בבת אחת, הוא יצטרך לבזבז זמן על איתורם בזמן שיימלטו לכפרים או ינסו להגיע אל שדה התעופה או לנהר. אבל בנוגע לדבר אחד לא היה כל ספק: כשהקיסר החדש זוכה בתמיכתם הנלהבת של הכוחות המזוינים, שום סיני בשום מקום לא יתנגד לשלטונו.

זה מה שמאזר רקהאם והיראם גראף הבינו כאשר הציעו לו את הבחירה. הדבר היחיד שהם לא הביאו בחשבון היה המוחלטות שבה סיפור חוכמתו של האן טסו סחף את הצבא. הוא לא נזקק לאקדח הנשיפה, אחרי הכול.

אבל האם היה לו האומץ להתנהג בצורה נועזת כל-כך אילולא האקדח?

היה דבר אחד שהאן טסו לא פקפק בו. אילולא הקדים החייל להרוג את נמר שלג, הוא עצמו היה עושה זאת – והיה מחסל את שני החיילים אם לא היו מצייתים לסמכותו מיד.

ידיי נקיות, אך לא מכיוון שלא הייתי מוכן להכתים אותן בדם.

בעודו עושה את דרכו אל מחלקת התכנון והאסטרטגיה, שבה התכוון להקים את המטה הזמני שלו, לא היה יכול שלא לתהות: מה היה קורה אילו הייתי מקבל את הצעתם הראשונה ונמלט לחלל? מה היה קורה אז לסין? 

ולאחר מכן שאלה מפוכחת יותר: מה יקרה לסין עכשיו?

אורסון סקוט קארד

אורסון סקוט קארד (באנגלית: Orson Scott Card; נולד ב-24 באוגוסט 1951) הוא סופר אמריקני, שנודע בעיקר בזכות ספרי המדע הבדיוני שחיבר. הוא נמנה בין חמשת הסופרים הבודדים שזכו ביותר מפרס הוגו אחד.

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
הצל של הענק אורסון סקוט קארד

 

1


מנדט משמים

מאת: Graff%pilgrimage@colmin.gov

אל: Soup%battleboys@strategyandplanning.han.gov

הנדון: הצעה לחופשה חינם

 

בחר יעד כרצונך ביקום הידוע ו... אנחנו נאסוף אותך!

 

האן טסו חיכה עד שהמכונית המשוריינת נעלמה מהעין לפני שהעז לצאת אל הרחוב ההומה אופניים ואדם. המונים יכולים להפוך אותך לבלתי נראה, אבל רק בתנאי שאתה נע בכיוון שלהם, וזה הדבר שהאן טסו מעולם לא הצליח לעשות, על כל פנים לא מאז שחזר הביתה לסין מבית הספר ללחימה. 

תמיד נראה שהוא נע לא נגד הזרם, אלא באלכסון. כאילו הייתה לו מפת עולם שונה בתכלית מזו שכל הסובבים אותו השתמשו בה. 

גם הפעם היה עליו לעקוף אופניים ואנשים שממהרים לאלפי הסידורים שלהם, כדי להגיע מפתח בניין הדירות שלו אל המסעדה הקטנה שממול.

אבל זה לא היה קשה כפי שהיה עלול להיות לרוב האנשים. האן טסו שלט באומנות השימוש בשדה הראייה ההיקפי, כך שעיניו הביטו ישר קדימה. ללא יצירת קשר עין האנשים ברחוב לא יכלו להתייצב מולו, להתעקש על כך שייתן להם זכות קדימה. הם יכלו רק לעקוף אותו, כאילו היה סלע בנחל.

הוא הניח את ידו על הדלת והיסס. הוא לא ידע מדוע עדיין לא נעצר והומת או נשלח לחינוך מחדש, אבל אם יצולם בזמן הפגישה הזאת, יהיה קל להוכיח שהוא בוגד.

מצד שני, אויביו הרי לא נזקקו להוכחות כדי להרשיע – די בכך שירצו לעשות זאת. הוא פתח אפוא את הדלת, שמע את צלצול הפעמון הקטן ופסע לאורך המעבר הצר שבין תאי הישיבה.

הוא ידע שאל לו לצפות לגראף בעצמו. אם שר ההתיישבות יבוא לכדור הארץ יהיו אלה חדשות, וגראף נמנע מחדשות אלא אם כן הועילו לו, מה שאי אפשר לומר על המצב הנוכחי. אז את מי ישלח גראף? מישהו מבית הספר ללחימה, ללא ספק. מורה? תלמיד אחר? מישהו מהג'יש של אנדר? האם צפוי לו איחוד מחדש? 

להפתעתו, האיש שבתא הישיבה האחרון ישב בגבו לדלת, כך שהאן טסו היה יכול לראות רק את שערו, תלתלים בגוון אפור-פלדה. הוא לא היה סיני, ולפי צבע אוזניו גם לא אירופאי. אך מה שחשוב הוא שהוא לא ישב מול הדלת ולא היה יכול לראות את האן טסו מתקרב. עם זאת, ברגע שהאן טסו יתיישב, הוא יהיה מול הדלת ויוכל להשקיף על כל החדר. 

זו הייתה הדרך החכמה לעשות את זה – אחרי הכול האן טסו היה האיש שיכול לזהות צרות אם הן ייכנסו בדלת, לא הזר הזה. אך רק לסוכנים מעטים במשימה כה מסוכנת היה די אומץ להפנות את גבם לדלת, פשוט משום שהאדם שהתעתדו לפגוש הוא משקיף טוב יותר. 

האיש לא הסתובב כשהאן טסו התקרב. האם לא היה ערני, או שבטח בעצמו ללא סייג? 

"שלום", אמר האיש בשקט בדיוק כשהאן טסו נעמד לצדו. "שב בבקשה".

האן טסו החליק למושב שמולו וידע שהוא מכיר את האיש הזקן הזה, אך לא זכר את שמו.

"בבקשה, אל תגיד את שמי", אמר האיש חרש.

"אין בעיה", השיב האן טסו. "אני לא זוכר אותו".

"אה, אתה כן זוכר", אמר האיש. "אתה רק לא זוכר את פניי. לא ראית אותי פעמים רבות כל-כך. אבל מנהיג הג'יש בילה איתי זמן רב".

עכשיו נזכר האן טסו. השבועות האחרונים בבית הספר לפיקוד, באֵרוֹס, כשהם חשבו שמדובר באימון אך למעשה הובילו ציים רחוקים במשחק הסופי של המלחמה במלכות הכוורת. אנדר, מפקדם, הוחזק בנפרד מהם, אבל אחר כך נודע להם שקברניט זקן של ספינת מטען, מאורי למחצה, עבד איתו ללא הרף. אימן אותו. דרבן אותו. העמיד פנים שהוא אויבו במשחקי הדמיה. 

מאזר רקהאם. הגיבור שהציל את הגזע האנושי מהשמדה ודאית בפלישה השנייה. הכול חשבו שהוא מת במלחמה, אבל הוא נשלח למסע חסר מטרה במהירות האור כמעט, כדי שהשפעת היחסיות תחזיק אותו בחיים כך שיוכל להיות נוכח בקרבות האחרונים של המלחמה. 

האיש הזה נרשם בדפי ההיסטוריה פעמיים. הפעם ההיא בארוס, כחלק מהג'יש של אנדר, נראתה כמו תקופת חיים אחרת. ומאזר רקהאם היה האיש המפורסם ביותר בעולם עשרות שנים לפני כן.

האיש המפורסם ביותר בעולם, אך כמעט אף אחד לא הכיר את פניו.

"כולם יודעים שאתה הטסת את ספינת ההתיישבות הראשונה", אמר האן טסו.

"שיקרנו", אמר מאזר רקהאם.

האן טסו קיבל זאת והמתין בדממה.

"יש לנו מקום בשבילך כראש מושבה", אמר רקהאם. "עולם כוורת לשעבר, עם מתיישבים סינים, בעיקר האנים, והרבה אתגרים מעניינים למנהיג. הספינה תצא לדרך ברגע שתעלה על סיפונה".

זו הייתה ההצעה. החלום. להתרחק מהמהומה שבכדור הארץ, מחורבנה של סין. במקום לחכות עד שיוצא להורג על-ידי הממשלה הסינית הכועסת והחלשה, במקום לראות את העם הסיני מתפתל תחת עקבם של הכובשים המוסלמים, הוא יכול לעלות על ספינת חלל יפה ונקייה ולהניח לה לשאתו לחלל, לעולם שבו לא דרכה רגל אדם מעולם, להיות המנהיג המייסד של מושבה שבה יהיה שמו נערץ לנצח. הוא יתחתן, יוליד ילדים, וסביר מאוד שיהיה מאושר.

"כמה זמן יש לי להחליט?" שאל האן טסו.

רקהאם הציץ בשעונו ונשא את מבטו בלי לענות.

"לא חלון הזדמנויות גדול במיוחד", אמר האן טסו.

רקהאם הניד בראשו.

"זו הצעה מושכת מאוד", אמר האן טסו.

רקהאם הנהן.

"אבל לא נולדתי לאושר כזה", אמר האן טסו. "הממשלה הסינית הנוכחית איבדה את מנדט השמים. אם אשרוד את המעבר, אולי תהיה בי תועלת לממשל החדש".

"וזה הדבר שבשבילו נולדת?" שאל רקהאם.

"הם בחנו אותי", השיב האן טסו, "ואני ילד מלחמה".

רקהאם הנהן. הוא שלח יד לתוך מקטורנו, הוציא עט והניח אותו על השולחן.

"מה זה?" שאל האן טסו.

"מנדט השמים", השיב רקהאם.

האן טסו ידע שהעט הוא כלי נשק. מנדט השמים תמיד הוּאצל בדם ובמלחמה.

"הפריטים שבמכסה רגישים במיוחד", אמר רקהאם. "תתאמן עם קיסמי שיניים מעוגלים".

הוא קם ויצא מהדלת האחורית של המסעדה.

אין ספק שהמתין לו שם איזה שהוא כלי תחבורה.

האן טסו רצה לזנק על רגליו ולרוץ אחריו, להילקח לחלל ולמלט את עצמו מכל העתיד לבוא.

אך במקום זה הוא הניח את ידו על העט, החליק אותו אל צדו האחר של השולחן וטמן אותו בכיס מכנסיו. זה היה כלי נשק. כלומר, גראף ורקהאם ציפו שהוא יזדקק לנשק אישי בקרוב. עד כמה בקרוב?

האן טסו הוציא שישה קיסמי שיניים מתוך המכל הקטן שעמד על השולחן ליד רוטב הסויה. אחר כך קם והלך לשירותים.

הוא שלף את המכסה מהעט בזהירות רבה, כדי לא להפיל את ארבעת חצי הרעל בעלי קצה הנוצה שהצטופפו בתוכו. אחר כך שחרר את ההברגה של מכסה העט. היו שם ארבעה חורים ופיר מרכזי, שבו עבר צינור הדיו. המנגנון המתוחכם הסתובב אוטומטית בכל ירייה. אקדח נשיפה. 

הוא טען ארבעה קיסמים בארבעת החריצים. הם החליקו פנימה בקלות. הוא הבריג את העט בחזרה.

קצה העט הנובע המיועד לכתיבה כיסה את החור שדרכו אמורים החצים לצאת. כשהוא החזיק את הקצה האחר בפיו, שימש קצה זה כמתקן טיווח. לכוון ולירות.

לכוון ולנשוף.

הוא נשף.

הקיסם פגע בקיר האחורי של השירותים, פחות או יותר במקום שהוא כיוון אליו, רק שלושים סנטימטר נמוך יותר. ברור שזה נשק לטווח קצר.

הוא השתמש בשאר קיסמי השיניים כדי ללמוד לאיזה גובה עליו לכוון כדי לפגוע במטרה שנמצאת במרחק מטר ושמונים ממנו. החדר לא היה גדול מספיק כדי שיוכל להתאמן על מטרות רחוקות יותר. לאחר שסיים, הוא אסף את קיסמי השיניים, השליך אותם לפח וטען בזהירות את העט בחצים האמיתיים, מקפיד לאחוז בהם בחלקם הנוצתי.

הוא הוריד את המים באסלה וחזר למסעדה. איש לא חיכה לו. הוא התיישב, הזמין ואכל בשקידה. אין שום סיבה להתייצב מול משבר חייו בקיבה ריקה, והאוכל כאן לא היה רע.

הוא שילם ויצא לרחוב. הוא לא התכוון ללכת הביתה. אם ימתין שם עד שיעצרו אותו, הוא יצטרך לטפל במספר לא ידוע של בריונים נחותי דרגה, שלא כדאי לבזבז עליהם חץ. במקום זה הוא אותת למונית-אופניים ופנה לכיוון משרד ההגנה.

המקום היה צפוף כתמיד. כמה נלעג, חשב האן טסו. לפני שנים אחדות, כאשר סין כבשה את הודו-סין ואת הודו ומיליוני חייליה התפרשו כדי לשלוט במיליארד ויותר אנשים, עוד הייתה סיבה להעסקת המון גדול כל-כך של פקידים צבאיים.

אבל כעת שלטה הממשלה שליטה ישירה רק במנצ'וריה ובחלקה הצפוני של סין ההאנית. פרסים וערבים ואינדונזים הטילו משטר צבאי בערי הנמל הגדולות שבדרום, וכוחות צבאיים גדולים של התורכים ישבו לבֶטח במונגוליה, נכונים לחדור דרך ההגנה הסינית בהתראה של רגע. חלק גדול מהצבא הסיני היה מבודד בסצ'ואן, והממשלה אסרה עליו להיכנע, מאלצת אותו לכלכל את מליוני אנשיו מיבול המחוז היחיד ההוא. למעשה, החיילים היו במצור, הולכים ונחלשים ושנואים על האוכלוסייה האזרחית יותר ויותר כל הזמן. 

אפילו אירעה שם הפיכה מיד אחרי הפסקת האש – אבל זו הייתה הפיכת דֶמֶה, פוליטיקאים המשחקים בכיסאות מוזיקליים, תירוץ להתנערות מתנאי הפסקת האש. 

איש מהביורוקרטים הצבאיים לא איבד את משרתו. הצבא הוא שהוביל את סין אל התפשטותה החדשה. הצבא היה זה שנכשל.

רק האן טסו שוחרר ממילוי חובתו ונשלח הביתה.

הם לא סלחו לו על כך שהצביע על טיפשותם. הוא הזהיר אותם על כל צעד ושעל. הם התעלמו מכל אזהרה. בכל פעם שהוא הראה להם מוצא מהמצב הקשה שהם הכניסו את עצמם אליו, הם התעלמו מהתוכניות שהציע להם והמשיכו לקבל החלטות שמבוססות על שחצנות, על ניסיון להציל את כבודם ועל אשליותיהם בנוגע לסין בלתי מנוצחת.

בפגישתו האחרונה איתם הוא השפיל אותם עד עפר. הוא עמד שם, איש צעיר מאוד מול אנשים זקנים בעלי כוח עצום, וכינה אותם טיפשים, כפי שאכן היו. הוא פירט בדיוק למה הם נכשלו בצורה אומללה כל-כך. הוא אפילו סיפר להם שאיבדו את מנדט השמים – התירוץ המסורתי להחלפת שושלת. זה היה חטא שאין עליו כפרה, מאחר שהשושלת הנוכחית טענה שאינה שושלת כלל, לא אימפריה, אלא ביטוי מושלם של רצון העם.

הם שכחו שהעם הסיני עדיין האמין במנדט השמים – וידע מתי ממשלה כבר איבדה אותו.

כעת, כשהראה את אישור המעבר שפג תוקפו בשער המתחם והוכנס פנימה בלי היסוס, הוא הבין שיש רק סיבה הגיונית אחת לכך שהם לא אסרו או הרגו אותו:

הם לא העזו. 

זה אישר שרקהאם צדק כשנתן לו את כלי הנשק בעל ארבעת החצים וקרא לזה מנדט השמים. כאן, בתוך משרד ההגנה, פעלו כוחות שהאן טסו לא היה יכול לראות כאשר המתין בדירתו שמישהו יחליט מה לעשות איתו. הם אפילו לא הפסיקו לשלם לו משכורת. בצבא שררו בהלה ובלבול, והאן טסו ידע עכשיו שהוא נמצא במרכז של כל זה. ששתיקתו, שהמתנתו, היו למעשה עלי שכתש ללא הרף במכתש הכישלון הצבאי.

היה עליו לדעת שהשפעת נאום ה"אני מאשים" שלו תחרוג מעבר להשפלתם והרגזתם של ה"ממונים" עליו בלבד. היו שם גם שַלישים שהצמידו אוזן לקיר והקשיבו. והם ידעו שכל מילה שהאן טסו אמר הייתה אמת. 

ככל שידע האן טסו, ייתכן שהפקודה להמית או לאסור אותו ניתנה פעמים רבות. והשלישים שהפקודות האלה ניתנו להם יכלו, ללא ספק, להוכיח שהם העבירו את הפקודות הלאה. אבל הם גם העבירו הלאה את סיפורו של האן טסו, תלמיד לשעבר בבית הספר ללחימה שהיה חבר בג'יש של אנדר. החיילים שהצטוו לאסור אותו שמעו בוודאי גם הם שאילו היו מקשיבים להאן טסו, סין לא הייתה מובסת על-ידי המוסלמים והח'ליף-נער הגאוותן שלהם.

המוסלמים ניצחו מפני שהיה להם די שכל למנות את האיש שלהם מבין חברי הג'יש של אנדר, ח'ליף עָלי, למפקדם הצבאי – האחראי לממשלה שלהם ואפילו לדתם.

אך פקידי הממשל הסיני דחו את האיש של אנדר שעמד לרשותם, ואף ציוו לאסור אותו.

בשיחות הללו הוזכר בוודאי הביטוי "מנדט השמים".

והחיילים, אם בכלל עזבו את מגוריהם, לא הצליחו לאתר את דירתו של האן טסו.

בכל השבועות שעברו מאז תום המלחמה, המנהיגות ודאי נוכחה בחוסר האונים של עצמה. אם החיילים לא צייתו בעניין כה פשוט כמו מאסר האויב הפוליטי שבייש את הממשל, משמע שהיא הייתה נתונה בסכנה רצינית.

זו הסיבה שאישור המעבר של האן טסו התקבל בשער. זו הסיבה שהוא הורשה ללכת בלי ליווי בין הבניינים של מתחם משרד ההגנה.

לא לגמרי בלי ליווי. מפני שהודות לראייה ההיקפית שלו הוא הבחין שמספר הולך וגדל של חיילים ופקידים עוקבים אחריו, נעים בין הבניינים במקביל אליו. מובן שהשומרים בשער הפיצו את השמועה מיד: הוא כאן.

כאשר הגיע לכניסה למשרדי הפיקוד העליון, הוא נעצר בראש המדרגות והסתובב. כמה אלפי אנשים ונשים כבר ניצבו בחלל שבין הבניינים, ואנשים נוספים המשיכו לנהור אל המקום. רבים מהם היו חיילים נושאי נשק.

האן טסו הביט בהם וראה איך מספרם הולך וגדל. איש לא דיבר.

הוא קד להם.

הם החזירו לו קידה.

האן טסו הסתובב ונכנס לבניין. גם השומרים שבפנים קדו לו. הוא קד לכל אחד מהם והמשיך אל המדרגות שהובילו אל המשרדים בקומה השנייה, שבה חיכו לו ודאי אנשי הפיקוד העליון.

ואכן, בקומה השנייה פגשה אותו אישה צעירה במדים, שקדה לו ואמרה, "אנא ממך, אדוני, האם תואיל לבוא למשרדו של זה המתקרא נמר שלג?"

קולה היה חף מעוקצנות, אך השם "נמר שלג" היה בעל משמעות אירונית בימים אלה. האן טסו הביט בה בכובד ראש. "מה שמך, חיילת?"

"סגן לוטוס לבן", היא השיבה.

"סגן", אמר האן טסו, "אם השמים יעניקו היום את המנדט שלהם לקיסר האמיתי, האם תשרתי אותו?"

"חיי יהיו שלו", היא אמרה.

"והאקדח שלך?"

היא קדה קידה עמוקה.

הוא החזיר לה קידה והלך בעקבותיה אל משרדו של נמר שלג.

כולם נאספו שם, בחדר ההמתנה הגדול – האנשים שהיו נוכחים לפני שבועות, כאשר האן טסו לעג להם על שאיבדו את מנדט השמים. עיניהם היו קרות עכשיו, אבל ממילא לא היו לו חברים בין הקצינים הבכירים הללו.

נמר שלג ניצב על מפתן משרדו הפנימי. לא היה זה ממנהגו לצאת כדי לפגוש מישהו חוץ מחברי הפוליטבירו, שאיש מהם לא נכח כאן.

"האן טסו", הוא אמר.

האן טסו קד קידה קלה. נמר שלג השיב לו קידה לא מורגשת כמעט.

"אני שמח לראות שחזרת למלא את חובתך אחרי החופשה שהרווחת ביושר", אמר נמר שלג.

האן טסו פשוט עמד באמצע החדר ואמד אותו ביציבות. 

"היכנס למשרד שלי, בבקשה".

האן טסו הלך לאט לעבר הדלת הפתוחה. הוא ידע שסגן לוטוס לבן ניצבת מאחוריו ומשגיחה שאיש לא ירים יד לפגוע בו.

דרך הדלת הפתוחה ראה האן טסו שני חיילים חמושים שניצבו משני צדי שולחנו של נמר שלג. הוא עצר והביט בכל אחד מהם. פניהם לא הביעו דבר; הם אפילו לא החזירו לו מבט. אבל הוא ידע שהם מבינים מי הוא. הם נבחרו על-ידי נמר שלג מפני שהוא בטח בהם. אבל שיקול הדעת שלו היה מוטעה.

נמר שלג פירש את השתהותו של האן טסו כהזמנה להיכנס למשרד לפניו. האן טסו לא נכנס מיד פנימה בעקבות נמר שלג, אלא המתין עד שהוא ישב ליד שולחנו.

ואז הוא נכנס פנימה.

"אנא סגור את הדלת", אמר נמר שלג.

האן טסו הסתובב ופתח את הדלת לרווחה.

נמר שלג קיבל את האי-ציות שלו בלי למצמץ. מה היה יכול לעשות או להגיד בלי להיראות מגוחך?

נמר שלג דחף לעברו מסמך על פני השולחן. היה זה צו שמעניק לו פיקוד על הצבא שגווע לאטו ברעב במחוז סצ'ואן. "הוכחת את חוכמתך הגדולה פעמים רבות", אמר נמר שלג. "אנחנו מבקשים ממך כעת להיות גואלה של סין ולהוביל את הצבא הגדול הזה נגד אויבנו".

האן טסו אפילו לא טרח לענות. צבא רעב, נצור, עם ציוד גרוע ומורל ירוד לא יכול לחולל נסים. ולהאן טסו לא הייתה כוונה לקבל מינוי, כזה או אחר, מידי נמר שלג.

"אדוני, אלה הוראות מצוינות", אמר האן טסו בקול רם. הוא הציץ לעבר כל אחד מהחיילים שניצבו ליד השולחן. "האם אתם רואים אילו הוראות מצוינות הן אלה?"

אחד החיילים, שלא היה רגיל שיפנו אליו ישירות בפגישה רמת דרג כזו, הנהן; האחר רק זע באי-נוחות.

"אני רואה כאן רק טעות אחת", אמר האן טסו. קולו היה חזק מספיק כדי שיישמע גם בחדר ההמתנה.

נמר שלג העווה את פניו. "אין שום טעות".

"הרשה לי לקחת את העט שלי ולהראות לך", אמר האן טסו. הוא הוציא את העט מכיס חולצתו והסיר את המכסה. אחר כך העביר קו על שמו, שהתנוסס בראש המסמך.

האן טסו הסתובב כדי לעמוד מול הדלת הפתוחה ואמר, "אין בבניין הזה שום אדם שיש לו סמכות לצוות עליי".

בכך הכריז שהוא לוקח את הפיקוד על הממשלה, והכול ידעו זאת.

"תירו בו", אמר נמר שלג מאחוריו.

האן טסו הסתובב ותקע את העט בפיו.

אך לפני שהספיק לירות חץ, החייל שסירב להנהן ירה בראשו של נמר שלג, מכסה בתוך כך את החייל האחר בכתמי דם וברסיסי מוח ועצם.

שני החיילים קדו להאן טסו קידה עמוקה.

האן טסו הסתובב שוב, ונכנס אל חדר ההמתנה. אחדים מהגנרלים הזקנים החלו להתקדם לעבר הדלת. אבל סגן לוטוס לבן שלפה את אקדחה וכולם קפאו במקומם. "הקיסר האן טסו לא נתן לאדונים המכובדים רשות לעזוב", היא אמרה.

האן טסו דיבר אל החיילים שמאחוריו. "אנא עזרו לסגן לאבטח את החדר הזה", הוא אמר. "לדעתי, הקצינים בחדר זקוקים לזמן כדי לחשוב על השאלה כיצד סין הגיעה למצבה הקשה הנוכחי. הייתי רוצה שיישארו כאן עד שכל אחד מהם יכתוב הסבר מפורט על השגיאות הרבות שנעשו, ואיך לדעתו היה צריך לנהל את העניינים".

כפי שהאן טסו צפה, החנפנים שבהם ניגשו מיד לעבודה, גוררים את הקצינים האחרים בחזרה אל מקומותיהם בסמוך לקיר. "לא שמעתם את בקשתו של הקיסר?" "נעשה כבקשתך, הממונה מטעם השמים". זה לא יועיל להם במיוחד. האן טסו כבר ידע היטב לידי אילו קצינים ימסור את הנהגת הצבא הסיני.

צחוק הגורל היה ש"האנשים הדגולים", שהושפלו כעת וכתבו דין וחשבון על שגיאותיהם, לא היו מעולם המקור לשגיאות האלה. הם רק האמינו שכן. וכפופיהם, אלה שיצרו את הבעיות, ראו את עצמם רק כמכשירים בידי מפקדיהם. אך היה זה מטבעם של הכפופים להשתמש בכוח בפזיזות, מאחר שתמיד היה אפשר לגלגל את האשמה כלפי מעלה או כלפי מטה.

שלא כמו הכבוד, שבדומה לאוויר חם תמיד עולה. 

כפי שהוא יעלה בשבילי מכאן ואילך.

האן טסו יצא ממשרדיו של נמר שלג המנוח. במסדרון ניצבו חיילים ליד כל דלת. הם שמעו את הירייה היחידה, והאן טסו שמח לראות בפניהם הקלה על כך שלא הוא נורה.

הוא פנה אל אחד החיילים ואמר, "גש בבקשה למשרד הקרוב והזעק עזרה רפואית לנמר שלג הנכבד". לשלושה אחרים הוא אמר, "אנא עזרו לסגן לוטוס לבן להבטיח את שיתוף הפעולה של הגנרלים לשעבר שהתבקשו לכתוב דוחות בשבילי".

כאשר הם מיהרו בדרכם למלא את פקודותיו, האן טסו פנה לחלק משימות לחיילים ולביורוקרטים האחרים. אחדים מהם יסולקו בהמשך; אחרים יועלו בדרגה. אבל ברגע זה אף אחד מהם לא העלה על דעתו שלא לציית לו. בתוך דקות אחדות הוא נתן פקודה לסגור לגמרי את מתחם ההגנה. הוא רצה ששום אזהרה לא תגיע לפוליטבירו עד שיהיה מוכן.

אך אמצעי הזהירות שלו היו לשווא, מפני שכשירד במדרגות ויצא מהבניין, קידמה את פניו נהמה שבקעה מפיותיהם של אלפי אנשי הצבא שהקיפו את בניין המפקדה כולו.

"האן טסו!" הם דקלמו. "בחיר השמים!"

לא היה שום סיכוי שהרעש לא יגיע אל מחוץ למתחם. כך שבמקום לקבץ את אנשי הפוליטבירו בבת אחת, הוא יצטרך לבזבז זמן על איתורם בזמן שיימלטו לכפרים או ינסו להגיע אל שדה התעופה או לנהר. אבל בנוגע לדבר אחד לא היה כל ספק: כשהקיסר החדש זוכה בתמיכתם הנלהבת של הכוחות המזוינים, שום סיני בשום מקום לא יתנגד לשלטונו.

זה מה שמאזר רקהאם והיראם גראף הבינו כאשר הציעו לו את הבחירה. הדבר היחיד שהם לא הביאו בחשבון היה המוחלטות שבה סיפור חוכמתו של האן טסו סחף את הצבא. הוא לא נזקק לאקדח הנשיפה, אחרי הכול.

אבל האם היה לו האומץ להתנהג בצורה נועזת כל-כך אילולא האקדח?

היה דבר אחד שהאן טסו לא פקפק בו. אילולא הקדים החייל להרוג את נמר שלג, הוא עצמו היה עושה זאת – והיה מחסל את שני החיילים אם לא היו מצייתים לסמכותו מיד.

ידיי נקיות, אך לא מכיוון שלא הייתי מוכן להכתים אותן בדם.

בעודו עושה את דרכו אל מחלקת התכנון והאסטרטגיה, שבה התכוון להקים את המטה הזמני שלו, לא היה יכול שלא לתהות: מה היה קורה אילו הייתי מקבל את הצעתם הראשונה ונמלט לחלל? מה היה קורה אז לסין? 

ולאחר מכן שאלה מפוכחת יותר: מה יקרה לסין עכשיו?