שירתה של עינת לביאד היא שירה של פרידה ושל געגועים. בספר ביכורים רב-יופי משרטטת לביאד בפשטות ובחדות את לשון הערגה והכאב, תוך שהיא מצליחה להימנע מכל התרפקות נוסטלגית. "אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה / הִתְמַלֵּא עַד אֶפֶס מָקוֹם?" היא שואלת את אמה המתה, בטרם תשוב, עניינית ומלאת לשד-חיים כתמיד, ללשון היומיום הקונקרטית: וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים, / תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים / נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?" (מתוך תגידי, עמ' 11)...
...אותו געגוע אינסופי, הנוכח לאורך הספר כולו, הוא שמוליד את היצירה. הפרידה מהאם ומהאב, הפרידה מהילדות ומהעלומים, הפרידה מכל רגע חולף - כל אלה נעשים להיעדר הממלכד את הקיום היומיומי, אך בה בעת הוא גם עיר הולדתה של השירה. עיר תוססת ומלאת חיים ויופי, שעינת לביאד מפליאה ללכוד במלותיה.
דורי מנור, עורך הספר
עינת לביאד, ילידת 1977, בעלת תואר שני בחינוך, מורה ללשון ומחנכת, מתגוררת בלב השרון עם בעלה ושלושת ילדיה. בדק בית הוא ספרה הראשון.
