פלפל חריף בשני גרוש

פרק 1

"מתי את מתכוונת לספר לפאפא ולמאמא?" שאלתי את אחותי, מתבוננת בפניה בערב, כאשר עשינו דרכנו חזרה לדוכן המכירות של ההורים ב'פיש פלאץ'.

"לספר להם מה?" ירתה אריקה ועיניה סרקו את פני.

"לספר להם שאת עוזבת אותנו ומפליגה לפלסטינה כדי לייבש ביצות."

אריקה עצרה מלכת . "שתקי!" ירתה. "ומי זה האידיוט שסיפר לך זאת?"

"אף אחד מיוחד לא סיפר לי, כולם מדברים על קבוצת החלוצים שלכם, ואני מקבלת יחס מיוחד על כך שאחותי ביניהם."

כמה שעות קודם לכן,  ידינו אחוזות, כפי שציוו הורים, התרחקנו בהליכה מהירה מדוכן המכירה של חנות המשפחה שניהל פאפא ב'פיש פלאץ', אחד המרכזים המסחריים בעיר צ'רנוביץ שבמחוז בוקווינה. "אופווידרזין פאפא," דאגנו שתינו להיפרד בנימוס.

"תחשבי על המקומות שהיינו בהם היום. זו תהיה אחת השאלות הראשונות שמאמא תשאל כשנחזור," אמרה לי אריקה בעודנו צועדות נמרצות לאורך המדרכה המובילה ל"היינה גאסה," במרכז העיר. כל כך התאים לאריקה להתכונן מראש לקראת כל הפתעה שיכלה לדמיין.

"תקשיבי לי טוב," הכינה אותי אריקה למסר חינוכי. "חשוב מאד שתשתתפי בכל מה שיקרה שם ואל תחליטי שמשעמם לך ותצאי החוצה, אבל ברגע שהפעילות שלכם תסתיים תעלי קומה אחת ל'קיבוץ גבעת המעפיל' ותצטרפי אלי, ברור?"

"בסדר, בסדר, הבנתי. את עושה לי כאב ראש עם ההרצאות שלך," עניתי מתוך  צורך להפגין גם קצת מאישיותי בדו-קרב הנצחי שאני מנהלת עם אחותי הגדולה.

השנה הייתה 1929, ואני בת השמונה נדונה לשאת על צווארי את עולה המתיש של אריקה אחותי הגדולה. בצ'רנוביץ של אותם השנים הבליחו ניצני הציונות.

בניין גדול בן חמש קומות ברחוב היינה, במרכז העיר, נרכש לטובת בית תרבות לילדים יהודיים. הבניין חולק לשלושה חלקים וכל אחד מהם שימש לפעילות חניכי אחת משלוש תנועות הנוער הציוניות שהתנחלו בקהילה. אריקה, הייתה פעילה מסורה מיום הקמת התנועה. בשנה האחרונה הצליחה לגרור גם אותי לשכבה הצעירה של סניף 'השומר הצעיר' בעיר. הורינו, כמובן, לא ידעו על חברותנו בתנועת הנוער ואילו ידעו היו כועסים מאד. הציונות לא הייתה בראש מעייניהם של הורינו. העסקים לבלבו ופאפא סיפק עבודה אפילו לאחיו וגיסיו. כל שידעו על פלסטינה הסתכם בחולות, חום, מלריה וערבים.

הבית היהודי ברחוב היינה אכלס את סניפי תנועת 'גורדוניה', קן 'השומר הצעיר', שבו אני ואחותי היינו חברות, וסניף תנועת 'ביתר' בעלת האוריינטציה המיליטריסטית. בעבר נגררתי לשם אחרי אריקה, אבל עבורה הפעילות בתנועה הייתה אוויר לנשימה. אריקה הייתה הקומונארית האחראית לתוכניות ההפעלה של מדריכי השכבות הצעירות, פיקחה על הניקיון והסדר בחדרים והייתה נוטעת את זרעי התלהבותה בכל אחד מהילדים בקן 'השומר הצעיר' (שהיה, אגב, הגדול מבין התנועות שפעלו בבית היהודי). הפעילות הציונית הוסתרה מהשלטונות ומאמץ מיוחד הוקדש להסוואת הפעילויות ולתרגול משחקי הטעייה שבהם נעשה שימוש אם וכאשר תגיע ביקורת.

אחרי שעה וחצי הסתיימה הפעילות בקבוצה שלי. לא הכרתי אף אחד מהילדים. הם הגיעו מהקצה השני של העיר, מהאזור של היהודים דלי האמצעים.

לעתים הגיעו נציגים מ'שם' לבית הכנסת שלנו כדי לערוך מגבית לכמה עניים או חולים אנושים. פאפא תרם תמיד ביד רחבה ומאמא הייתה ממלמלת "דאנקן גוט פיר אונזר גליק", תודה לאלוהים על מזלנו הטוב.

עמדנו זקופים ושרנו את מילות ההמנון, 'התקווה', שהיו כתובות באותיות לטיניות על הלוח. עם תום השיר, אחרי מחיאות הכפיים, הודיעה שושנה המדריכה: "לפעולה הבאה יש להביא פרח אחד. אנו נלמד על פרחי ארץ ישראל." הפעולה  נסתיימה בהמולת צעקות, ואני חמקתי החוצה ועליתי במדרגות לקבוצת 'גבעת המעפיל'. מנגינת 'הורה' עליזה התנגנה מתוך הגרמופון שעמד על שולחן המדריך. באמצע החדר הגדול ריקד, הסתובב וקיפץ מעגל של בחורים ובחורות. מיד ראיתי את שערה האדום השופע של אריקה מתנפנף כלהבות אש העולות ממדורת השבט ממולי.

היא הבחינה בי ובביטחון של מנהיגה נעתקה מהשרשרת שלובת הזרועות, תפסה בידי וגררה אותי פנימה אל בין הזרועות המחבקות והפנים המשולהבות. אפילו לא הספקתי להביע התנגדות וכבר הייתי מלופפת במעגל ומחוללת בעל כורחי.

"היום שוחחנו על טכניקות מתוך המודרנה שבאינדוסטריה המשמשות את החלוצים בארץ כדי לייבש ביצות ולהופכן לשטחי אדמה פוריים", סיפרה אריקה בהתלהבות כתמיד. שערה הלוהט התנפנף עם תנועות ראשה הנמרצות ופניה היו תערובת של התלהבות, אמונה ומסירות לרעיון או משימה, שאני הייתי מאד רחוקה מלהבין.

"טוב, בואי נתכונן לחזור", דרכה אחותי על קרקע מוכרת לי.

"ספרי לי מה ראית וממה התלהבת", כך היינו מתרגלות את משחק 'הנדמה לי'.

"לא לא, היום תספרי את קודם, מה את ראית וממה התלהבת", העזתי כלפי אחותי הגדולה, יודעת היטב כמה כל זה חשוב לה וכמה חרדה היא מהגילוי של ההורים. זכיתי במבט קטלני אבל אריקה מייד התעשתה והחלה לתאר את מה שדמיונה המפותח בנה עבורה. זו הייתה מנת חלקי לפחות פעם בשבוע. אריקה, לעומת זאת, הייתה מתייצבת בפעולות התנועה פעמיים בשבוע.

בשנה האחרונה היא הגבירה את מאמציה לשלב אותי בפעילות התנועה. בדיעבד, התברר לי שהקן שלנו מתעתד לשלוח קבוצת חלוצים מהבוגרים לפלסטינה, ואריקה הינה אחת המועמדות.

היא התכופפה קמעא כדי להשוות בין הגבהים שלנו. חיבקה אותי ובקול מתייפח דיברה לתוך צווארי: "ליסינקה, זהו, התקבלה ההחלטה! אני נוסעת לפלסטינה, להגשמה של הרעיון הציוני. אני אכאב מאוד את הפרידה ממך, מפאפא ומאמא, אבל אין דרך אחרת. אני רק מקווה שבקרוב תתעשתו ותבואו בעקבותיי לפלסטינה, רק שם יש לנו עתיד, ורק שם בארץ נוכל לממש אותו. כאשר אעמוד מול ההורים אזדקק לעזרה שלך, אנא, היי לצידי אחותי היקרה." התחלתי לבכות, וכך עמדנו שתינו על המדרכה, חבוקות ומתייפחות רק מלדמיין את שעתיד לזעזע את משפחתנו.

שנים רבות אחרי אותה תקופה רומנטית באירופה, נולדתי אני, בן לאותה אחות צעירה מבין השתים, שהייתה לימים אמי. בילדותי היא תארה בפני בצבעים חיים את העולם בעיר הולדתה. כל ניואנס באווירה, כל מנהג, או נוף ילדות נטמעו בי והיוו את החומר והלבנים לדרמה המשפחתית עליה למדתי בהמשך.