בשם המוסד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בשם המוסד
הוספה למועדפים

בשם המוסד

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

על הספר  
"המוסד" הוא ארגון מהיעילים והמיומנים מסוגו בעולם. למרות היותו קטן מאויביו המיידיים, פגיעתו לרוב קשה יותר מזו של כל ארגון חשאי אחר. במובן זה הוא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. אנשיו חדורי הזדהות ומוטיבציה, בעלי ערכים ותרבות עבודה ייחודיים שהתפתחו בסביבה ארגונית יוצאת דופן.                                                                  
"בשם המוסד" הוא סיפור שיכול היה להתרחש, אולי, בדמיונם של גמלאי המוסד, אשר בסתר ליבם,  כמהים לחזור לפעילותם אפופת הסוד והתהילה. העלילה הינה דמיונית ואינה מבוססת על מקרים שקרו. 
אזרח ישראלי ממוצא הולנדי שגויס למוסד, עובר הדרכה בקורס ייעודי, אך מפוטר בסיומו, לפני שהוא מצליח להתקבל לארגון. הוא עוזב את הארץ וטס לאירופה, עם אגו רמוס ותדמית פגועה, עלבון צורב על כך שלא הכירו בכישוריו מלווה אותו. הוא מחליט לנקום. הוא כותב, מתראיין בכל כלי התקשורת ואף מציע את עצמו לתפקידים בשירותים החשאיים של מספר מדינות. הוא אף מחבר ומפרסם ספר פוגעני, עמוס בסיפורים מופרכים ושקריים. 
הנזק נגרם למדינת ישראל ולתדמית המוסד, הוא גדול. קבוצה של גמלאי המוסד, בני מחזורו, מאתרת קצה חוט שיסייע להם לפגוע בו. הם מתכננים "מבצע עוקץ" פיננסי, עד הפרט האחרון. האם יצליחו במשימתם,     ויוכיחו לעצמם שהם עדיין יכולים לעשות פעילות מבצעית ולשמש דוגמה חינוכית לדור הבא?

"לעולם לא נשכח מי שבגד במדינה ובמוסד". הם מכריזים.  הסיפור מעלה  דילמה מרכזית בנוגע למבנה האישיות הרצויה ללוחם ה"מוסד": האם נכון לגייס לארגון מסוג זה, מניפולטור, שתכונותיו ההכרחיות, לכאורה, עבור סוכן סמוי, עלולות להתגלות כחרב פיפיות? שהרי כבר אמר חכם ידוע: "ריגול הוא המקצוע השני  העתיק בעולם, אבל פחות מוסרי מהראשון".

שמות הדמויות והמונחים הייחודיים להן, המבצעים והאירועים, כולם בדויים, אבל התכנים מבוססים על ניסיונם וקורותיהם של ותיקי המוסד. זהו סיפור הומוריסטי סאטירי המשרטט דמויות ודיוקנים דמיוניים של אנשי מבצעים השואפים להנחיל לדורות הבאים מורשת יצוקה בסלע.

פרק ראשון

היום: מרץ 2018

האיש המבוגר וכסוף השיער ניצב דומם מול אבן המצבה שעל הקבר. בידיו מולל את גבעולי הפרחים בזר שחיבק אל חזהו. הוא לא הביט בנער שעמד סמוך אליו. שניהם רק ניצבו שם, כזוג מצבות, מביטים בקבר כמו מנהלים איתו דו שיח אילם. השמש האביבית שילחה קרניים בקרב מאסף אל בין עפאי העצים שקישטו את המקום, ואלה הטילו על שתי מצבות האדם הדמומות את צלליהם.

אחרי שעה ארוכה ניתק לפתע האיש ממקומו ובלי לומר מילה לצעיר שלידו החל לפסוע באיטיות במורד השביל המתרחק מהקבר. את זר הפרחים המשיך לאמץ אל  חזהו.

הצעיר התנתק גם הוא ממקום עומדו, העיף מבט אחרון מצועף אל הכיתוב הספרטני שעל לוח השיש שלרגליו: "אלמה גור, 2014-1950". אחר כך השפיל מבטו אל הרצפה והסתובב לאיטו  לכיוון האיש המתרחק. ואז, כמו קיבל החלטה והחל לפסוע בצעדים מהירים בעקבותיו.

בעיקול השביל שפסעו בו התגלה לפתע ספסל עץ בודד. עץ ענק סוכך עליו. הגבר המבוגר הגיע אל הספסל והתיישב לאיטו, נאנח מהמאמץ לשמור על שווי משקל. הצעיר הגיע גם הוא אל הספסל, שניות לאחר מכן, והתיישב לצד המבוגר.

הם המשיכו לשתוק ביחד, מחליפים שדרים שניתן להחליף רק בשתיקה. הצעיר עקב אחרי מבטו של המבוגר שחיבק את האופק בעיניים מכווצות המבקשות לראות את שכבר מצוי מחוץ לשדה הראייה. מדי פעם סקר הצעיר במבט בוחן את פני האיש המבוגר הבוהה באופק, ואז חזר והישיר מבטו קדימה. שניהם היו שקועים בשתיקתם. המבוגר מתבונן בנוף אך אינו רואה אותו כלל. מבטי מלווהו הצעיר מתמקדים בכל פרט שנע מולו: חגב המקפץ משיח לשיח, כלב נחייה שמוליך עיוור בשביל מרוחק בבית הקברות, זוג צוצלות שנחתו למרגלות הספסל הסמוך כדי ללקט פירורים מאדמת בית העלמין.

לפתע התחיל המבוגר שבין השניים לדבר. הוא לא כיוון את דבריו אל בן לווייתו, אלא שחרר מילים אל חלל האוויר, מילים שכנראה היו אסורות וכבולות קודם לכן. הסיפור שנרקם מאותן מילים, היה תלוש לחלוטין ממציאות המפגש שבין המבוגר והצעיר שלידו. למתבונן מהצד, אם היה כזה, לא יכול היה להיות ספק שלמספר כלל אין עניין בצעיר שלידו ואף לא בקהל שומעים כלשהו.

* *

הלכתי לאורכו של הרחוב מואר באור המלאכותי של הפנסים. אלה היו קבועים על עמודי ברזל בעיצוב עתיק. זה היה רחוב 'חיי הלילה' באותה עיירה שביקרתי בה במסגרת עיסוקיי בארץ המגף. הפנסים האירו באור צהבהב את הדמויות הנשיות שעמדו בפתחי הבתים הישנים וקישטו את כניסותיהם הציוריות.

ואני התבוננתי בהן מהצד. אחת הדמויות שקלטו עיניי, בעת ההליכה האיטית לאורכו של הרחוב, לא משה מזיכרוני. כאשר הגעתי לקצה הרחוב, עמדתי רגע, מהסס, אבל כוח שהיה חזק ממני משך אותי וגרם לי להסתובב ולחזור על עקבותיי באותם צעדים איטיים, כאילו אני סתם מטייל לי שם. אחרי כמה דקות של הליכה, בעוד מבטי משוטט וסוקר את הנשים השעונות על קירות הבתים, מציגות את מרכולתן לעיני העוברים ושבים, ראיתי אותה פתאום. היא הלמה בתודעתי ביופייה המהמם, כשעמדה שם, ברגליים משוכלות, ראשה מוטה לאחור על צוואר מתוח שווריד פעם בעדינות בצידו. אצבעות כף ידה הימנית שיחקו בעדי נוצץ שהיה תלוי על צווארה, מסתתר בחלקו בין הצללים שהפנס הטיל על המחשוף הנדיב שבחולצתה. היא לבשה חצאית פרחונית רחבה שהתנפנפה קלות ברוח, חושפת זוג רגליים חטובות נתונות בתוך סנדלים אדומים גבוהי עקב. העליונית האדומה שלבשה הייתה חסרת שרוולים ותלויה על כתפיה בשני שרוכים דקים. לפי תנועת הבד הרפוי ניתן היה לחשוד שהיא מסתירה גור חתולים משתובב ומפרכס בין זרועותיה, אבל למביני דבר כמוני היה ברור שהגור הזה הוא חלק מגופה של בת דמותה של אפרודיטה שנגלתה לפניי, ושהוא אינו נתון בשום רסן.

חלפתי על פניה, מעמיד פנים שאני עובר לידה כדרך אגב, ובמבט רחב אופקים, כשלמעשה חקרתי גורי חתולים מתחת לבדי משי רפויים. עיניה ניסו להיאחז בעיניי. פיה החושני, החף מכל צבע מלאכותי חייך אליי בהזמנה גלויה. המשכתי לפסוע במעלה הרחוב מפגין שלווה וסקרנות ואוצר בתוכי את הסערה.

בפינת הרחוב הבאה עצרתי, ואז הסתובבתי וחזרתי על עקבותיי. הפעם הקפדתי לפסוע בצידו הנגדי של הרחוב, כך שאהיה מרוחק ממנה עד כמה שאפשר כאשר אחלוף על פניה שוב. התבוננתי באחת הנשים שהציעה את מרכולתה לגברבר צעיר. בכל כוח רצוני נאבקתי בתשוקה להסב את מבטי לצידו השני של הרחוב, אך לא עמדתי בזה. הסתובבתי וראיתי אותה על המדרכה שממול. גם היא צפתה בי, מחייכת את חיוכה המפתה שסחרר את ראשי. בהחלטת פתע חציתי את הכביש וקרבתי אליה. היא חייכה, באושר, אני חושב. לחלחה את שפתיה והעמיקה ללטף באצבעות כף ידה את העדי המסתתר בין צללי המחשוף שנגלה לפניי במלוא תפארתו כאשר רכנה מעט כלפיי.

"כמה?" שאלתי והתפלאתי לשמוע את הקול הצרוד והרועד שבקע מגרוני.

"מאה," אמרה כשעיניה אינן מרפות מעיניי.

"שמונים," אמרתי, מנסה לעטות הבעה של תגרן קשוח והחלטי.

"טוב, אדוני," התרצתה. היא התכופפה ואספה אל חיקה את זר הוורדים האדום, הקרוב ביותר אליי. היא עטפה אותו בזריזות בנייר אריזה והושיטה לי אותו. עכשיו כבר לא חייכה.

שילמתי לה את שמונים אלף הלירטות, השפלתי את עיניי, והתרחקתי משם במהירות, מקווה להצליח למחוק את תמונת היצור הקסום הזה ממוחי המתעתע.  

* *

לפתע התחדד מבטו של האיש המבוגר והוא חזר באחת למציאות הגשמית. הוא השפיל מבט במין מבוכה משועשעת, כשחיוך ציני מקשט את שפתיו.

"בוא, ירון. אימא ואבא אמרו שהם רוצים לצאת הערב עם הילדים ללונה פארק שליד גני יהושע. הם בטח יזדקקו לך כמאבטח ומלווה במתקנים המסוכנים."

הצעיר המכונה ירון התרומם בעקבות המבוגר, ושניהם פסעו עכשיו יחד. תוך כמה דקות גמאו את המרחק עד לחניון בית העלמין, התיישבו במכונית הוולוו המיושנת והכבדה ויצאו אל הכביש המוביל למרכז העיר הרצליה.

עוד על הספר

בשם המוסד מנחם משגב

היום: מרץ 2018

האיש המבוגר וכסוף השיער ניצב דומם מול אבן המצבה שעל הקבר. בידיו מולל את גבעולי הפרחים בזר שחיבק אל חזהו. הוא לא הביט בנער שעמד סמוך אליו. שניהם רק ניצבו שם, כזוג מצבות, מביטים בקבר כמו מנהלים איתו דו שיח אילם. השמש האביבית שילחה קרניים בקרב מאסף אל בין עפאי העצים שקישטו את המקום, ואלה הטילו על שתי מצבות האדם הדמומות את צלליהם.

אחרי שעה ארוכה ניתק לפתע האיש ממקומו ובלי לומר מילה לצעיר שלידו החל לפסוע באיטיות במורד השביל המתרחק מהקבר. את זר הפרחים המשיך לאמץ אל  חזהו.

הצעיר התנתק גם הוא ממקום עומדו, העיף מבט אחרון מצועף אל הכיתוב הספרטני שעל לוח השיש שלרגליו: "אלמה גור, 2014-1950". אחר כך השפיל מבטו אל הרצפה והסתובב לאיטו  לכיוון האיש המתרחק. ואז, כמו קיבל החלטה והחל לפסוע בצעדים מהירים בעקבותיו.

בעיקול השביל שפסעו בו התגלה לפתע ספסל עץ בודד. עץ ענק סוכך עליו. הגבר המבוגר הגיע אל הספסל והתיישב לאיטו, נאנח מהמאמץ לשמור על שווי משקל. הצעיר הגיע גם הוא אל הספסל, שניות לאחר מכן, והתיישב לצד המבוגר.

הם המשיכו לשתוק ביחד, מחליפים שדרים שניתן להחליף רק בשתיקה. הצעיר עקב אחרי מבטו של המבוגר שחיבק את האופק בעיניים מכווצות המבקשות לראות את שכבר מצוי מחוץ לשדה הראייה. מדי פעם סקר הצעיר במבט בוחן את פני האיש המבוגר הבוהה באופק, ואז חזר והישיר מבטו קדימה. שניהם היו שקועים בשתיקתם. המבוגר מתבונן בנוף אך אינו רואה אותו כלל. מבטי מלווהו הצעיר מתמקדים בכל פרט שנע מולו: חגב המקפץ משיח לשיח, כלב נחייה שמוליך עיוור בשביל מרוחק בבית הקברות, זוג צוצלות שנחתו למרגלות הספסל הסמוך כדי ללקט פירורים מאדמת בית העלמין.

לפתע התחיל המבוגר שבין השניים לדבר. הוא לא כיוון את דבריו אל בן לווייתו, אלא שחרר מילים אל חלל האוויר, מילים שכנראה היו אסורות וכבולות קודם לכן. הסיפור שנרקם מאותן מילים, היה תלוש לחלוטין ממציאות המפגש שבין המבוגר והצעיר שלידו. למתבונן מהצד, אם היה כזה, לא יכול היה להיות ספק שלמספר כלל אין עניין בצעיר שלידו ואף לא בקהל שומעים כלשהו.

* *

הלכתי לאורכו של הרחוב מואר באור המלאכותי של הפנסים. אלה היו קבועים על עמודי ברזל בעיצוב עתיק. זה היה רחוב 'חיי הלילה' באותה עיירה שביקרתי בה במסגרת עיסוקיי בארץ המגף. הפנסים האירו באור צהבהב את הדמויות הנשיות שעמדו בפתחי הבתים הישנים וקישטו את כניסותיהם הציוריות.

ואני התבוננתי בהן מהצד. אחת הדמויות שקלטו עיניי, בעת ההליכה האיטית לאורכו של הרחוב, לא משה מזיכרוני. כאשר הגעתי לקצה הרחוב, עמדתי רגע, מהסס, אבל כוח שהיה חזק ממני משך אותי וגרם לי להסתובב ולחזור על עקבותיי באותם צעדים איטיים, כאילו אני סתם מטייל לי שם. אחרי כמה דקות של הליכה, בעוד מבטי משוטט וסוקר את הנשים השעונות על קירות הבתים, מציגות את מרכולתן לעיני העוברים ושבים, ראיתי אותה פתאום. היא הלמה בתודעתי ביופייה המהמם, כשעמדה שם, ברגליים משוכלות, ראשה מוטה לאחור על צוואר מתוח שווריד פעם בעדינות בצידו. אצבעות כף ידה הימנית שיחקו בעדי נוצץ שהיה תלוי על צווארה, מסתתר בחלקו בין הצללים שהפנס הטיל על המחשוף הנדיב שבחולצתה. היא לבשה חצאית פרחונית רחבה שהתנפנפה קלות ברוח, חושפת זוג רגליים חטובות נתונות בתוך סנדלים אדומים גבוהי עקב. העליונית האדומה שלבשה הייתה חסרת שרוולים ותלויה על כתפיה בשני שרוכים דקים. לפי תנועת הבד הרפוי ניתן היה לחשוד שהיא מסתירה גור חתולים משתובב ומפרכס בין זרועותיה, אבל למביני דבר כמוני היה ברור שהגור הזה הוא חלק מגופה של בת דמותה של אפרודיטה שנגלתה לפניי, ושהוא אינו נתון בשום רסן.

חלפתי על פניה, מעמיד פנים שאני עובר לידה כדרך אגב, ובמבט רחב אופקים, כשלמעשה חקרתי גורי חתולים מתחת לבדי משי רפויים. עיניה ניסו להיאחז בעיניי. פיה החושני, החף מכל צבע מלאכותי חייך אליי בהזמנה גלויה. המשכתי לפסוע במעלה הרחוב מפגין שלווה וסקרנות ואוצר בתוכי את הסערה.

בפינת הרחוב הבאה עצרתי, ואז הסתובבתי וחזרתי על עקבותיי. הפעם הקפדתי לפסוע בצידו הנגדי של הרחוב, כך שאהיה מרוחק ממנה עד כמה שאפשר כאשר אחלוף על פניה שוב. התבוננתי באחת הנשים שהציעה את מרכולתה לגברבר צעיר. בכל כוח רצוני נאבקתי בתשוקה להסב את מבטי לצידו השני של הרחוב, אך לא עמדתי בזה. הסתובבתי וראיתי אותה על המדרכה שממול. גם היא צפתה בי, מחייכת את חיוכה המפתה שסחרר את ראשי. בהחלטת פתע חציתי את הכביש וקרבתי אליה. היא חייכה, באושר, אני חושב. לחלחה את שפתיה והעמיקה ללטף באצבעות כף ידה את העדי המסתתר בין צללי המחשוף שנגלה לפניי במלוא תפארתו כאשר רכנה מעט כלפיי.

"כמה?" שאלתי והתפלאתי לשמוע את הקול הצרוד והרועד שבקע מגרוני.

"מאה," אמרה כשעיניה אינן מרפות מעיניי.

"שמונים," אמרתי, מנסה לעטות הבעה של תגרן קשוח והחלטי.

"טוב, אדוני," התרצתה. היא התכופפה ואספה אל חיקה את זר הוורדים האדום, הקרוב ביותר אליי. היא עטפה אותו בזריזות בנייר אריזה והושיטה לי אותו. עכשיו כבר לא חייכה.

שילמתי לה את שמונים אלף הלירטות, השפלתי את עיניי, והתרחקתי משם במהירות, מקווה להצליח למחוק את תמונת היצור הקסום הזה ממוחי המתעתע.  

* *

לפתע התחדד מבטו של האיש המבוגר והוא חזר באחת למציאות הגשמית. הוא השפיל מבט במין מבוכה משועשעת, כשחיוך ציני מקשט את שפתיו.

"בוא, ירון. אימא ואבא אמרו שהם רוצים לצאת הערב עם הילדים ללונה פארק שליד גני יהושע. הם בטח יזדקקו לך כמאבטח ומלווה במתקנים המסוכנים."

הצעיר המכונה ירון התרומם בעקבות המבוגר, ושניהם פסעו עכשיו יחד. תוך כמה דקות גמאו את המרחק עד לחניון בית העלמין, התיישבו במכונית הוולוו המיושנת והכבדה ויצאו אל הכביש המוביל למרכז העיר הרצליה.