הגדת פילגש בגבעה

החוב

כבר כמה עונות רע היה מזלו של האיש. תמיד ליוו אותו הצרות. שדהו היה קטן, ומקומו בצלע ההר, והגשם היה מכה בו בעוז, עד שהרס את היבול הדל שהצמיח, ולפעמים אף פסח הגשם על מקום זה שבהר. והאיש מטופל במשפחה, לכן השכיר את עצמו לעבודה בשדה זר. וכשגדלו בניו היה משכיר גם אותם לעבודה בשדות זרים למען מחיית המשפחה.

באותה שנה חשך עליו עולמו. לא היו בידיו זרעים לזרוע את שדהו, והוא חשש פן יהפוך שדהו לשממה, וקוץ ודרדר יהיו פרי עמלו. החליט לבקש הלוואה למען יוכל לקנות זרעים ולזרוע את שדהו, וכך יוטב מצבו. ואומנם השיג את המעות, אך היה לבעל חוב, שיהיה עליו להשיב במועדו. אלא שהגורל היתל בו, ושוב מר היה גורלו, כי שדהו לא הצמיח לו יבול כדרך השדה, והאיש לא יכול לפרוע את חובו.

ביום שגשם זלעפות הכה בשדות, והאנשים הצטנפו בבתיהם ועסקו במלאכות שיש לעסוק בהן בימים מעין אלה, האדון המלווה מצא לנכון לעשות מעשה וללכת אל בעל החוב שלו לדרוש את החזר ההלוואה שנתן לו.

היטב ידע אותו אדון שאין ביכולתו של האיש להחזיר לו את החוב. היטב ידע אותו אדון שימצא אצלו עזובה וחורבן, ובכל זאת הלך וחשב שבצדק הוא רוצה את כספו. גם ידע שלאיש יש בת. ידע שבניו מפוזרים באחוזות בסביבה כשכירי יום ועוזרים לקיים את המשפחה.

הוא מעולם לא ראה את הבת ולא ידע אם נאה היא אם לאו, אם ילדה היא או נערה. וחשב מחשבות אשר התבייש לחשוב, והחליט ללכת לשם.

בבואו לשם באותו יום גשום, והוא כבר רטוב עד לשד עצמותיו, עמד לפניו בעל החוב והבין למה בא האיש, ולא היה בידיו דבר לתת לאיש כדי לפרוע את חובו. מי שקיבלה את פניו בבואו הייתה האישה, והיא דאגה לאורח שבא אליהם במפתיע. היא לא ידעה מי הוא ומה רצונו, רק חשבה שהוא עובר אורח שבא למצוא מחסה מפני הגשם. לפחות יש להם קורת גג, והם יכולים לארח את אותו אורח עד יעבור זעם האל והגשם יחלוף.

היא קראה לבתה שתעזור, והנערה פרשה את אדרתו הרטובה של האורח ליד האש שבערה בתנור והזמינה אותו לשבת קרוב למען ייחם לו. אחר כך הביאה קערה מלאה מים חמים שעמדה על התנור ורחצה את רגלי האורח. בכל הבית השרה התנור את חומו, וטוב ונעים היה בבית הקטן והדל.

בתחילה נמנע האורח שהופיע בביתם מלדבר על החוב. הוא שוחח עם בעל הבית העני שישב איתו והשבית עצמו ממלאכתו, עד שהפציעה השמש ברום הרקיע והגיעה שעת הצוהריים. האישה ובתה דאגו להוציא נזיד דל שבישלו על התנור ולהגישו לאיש. כולם היו רעבים וחיכו לאכול לחם ומעט מהנזיד.

אותו אורח התכבד וישב עימם, ובושה הייתה בליבו על שבא לגבות את החוב כשראה את מצבם של האנשים החיים בדלות. אפילו חשב שאולי יעשה משהו למענם, אולי ישכור את אחד הבנים, אף שלא הייתה זו העונה לשכירת פועלים, אבל אולי ימצא לו עבודה כלשהי, ובשכר שישלם לו יוכל הצעיר לעזור למשפחה הענייה. בעת שאכלו הוא הגניב מבטים אל הבת, נערה צעירה שחייבים להשיאה לאיש, והיא יושבת שוממה בבתוליה. ואיך יכולים הם להשיאה לאיש ואין בידם נדוניה. מי ייקח אישה בלי נדוניה. ועם זאת חשב: הרי אם ייתנו אותה לאיש, הוא חייב לתת להם מוהר, שהרי היו להם הוצאות בגידולה.

האם והבת ישבו בצד החדר והזדרזו מאוד באכילה מעטה ככל האפשר, ובעיקר רצו לסיים לפני הגברים כדי לשרתם ככל יכולתן, שהרי זה תפקידן וזו חובתן.

האיש העני לא חשב כלל שתבוא אליו הישועה ממקום לא ידוע, ואפילו תאבונו אבד לו במחשבה שעוד מעט יפתח את פיו האורח העשיר שבא בצל קורתו וידרוש את החוב המגיע לו כדין. הוא כבש את פניו בקרקע העירומה ממחצלת. עד כדי כך עניים היו. והינה פתח האיש העשיר את פיו ואמר דברי שבח על קבלת הפנים היפה שזכה לה בביתם, שהוא כבית גדול מרוחב ליבם של הגרים בו. ואז שלח את דברי ברכתו ותודתו אל הנשים שבבית אשר נתנו לו מחסה ודאגו לייבש את אדרתו ולחמם את רגליו במים החמים, והודה על הארוחה הטעימה שזכה בה מידן. ועוד הפליג האיש ודיבר בזכותו של בעל הבית, אשר בירכו האל באישה טובה ובבנים טובים ויותר מכול בבת נאה כל כך וידיה מוכשרות בכול.

"אילו הייתה לי בת כמוה הייתי המאושר באדם," הוסיף לתדהמת האיש והאישה המתחפרים בעוניים הגדול. הכול דממו לאחר דברי התודה של האיש ולא ידעו מה לומר עוד. אבל האיש לא המשיך בדבריו.

"כידוע חוב רובץ בינך לביני, איש יקר." לשמע הדבר זקפו הכול את מבטם. האישה לא ידעה שזה האיש שלו הם חייבים, והאיש העני חוורו פניו כסיד, ועיניו כמו יצאו מחוריהן.

"אומנם באתי לכאן בכוונה ליישר את ההדורים בינינו, אלא שנמצא אולי דרך טובה יותר להסדיר את העניין."

תקווה קטנה צצה ועלתה בליבו של העני. אולי התרכך האיש העשיר וייתן להם מרווח זמן. אולי בשנה הבאה ייאות השדה לתת את יבולו, ואז תבוא הישועה.

"רואה אתה, אדוני, עד כמה רע מצבנו, ואין בידי מאומה, והאל איננו בא לעזרי, ואיך אוכל להחזיר חובי אל אדוני הטוב."

"אל לך בייאוש, איש יקר, והלא האל הטוב לכולנו יראה מה בידינו לעשות כדי שאני לא אפסיד את כספי. ברצוני הטוב רציתי לעזור לך לצאת מאותה שנה רעה שהוכית בה." כאן דמם לרגע, ודמעות נקוו בעיני האישה שישבה שם בפינה והקשיבה רב קשב לדברי האיש הטוב שעשה עימם חסד בשנה שעברה. אבל למה יפסיד את כספו?

"רואה אני שהאל בירך אותך בילדים ובבת טובת מראה וחרוצה. והינה זאת בדיוק מנע האל ממני. אני איש עני אני. אין בביתי ולו זאטוט אחד. ואם נערה חרוצה תהיה בביתי, היא תמלא אותו מעט אושר. האם תיתן לי את בתך תמורת החוב, שהוא בעצם גדול יותר ממחירה של שפחה?"

פני האיש העני שונו עד לבלי הכר. פני הסיד הלכו והאדימו. הוא התקשה בנשימותיו. ואז יצאה הצעקה מפי האישה. היא הבינה שהאיש בא לקחת את הבת לשפחה בביתו תמורת הכסף שבעלה לווה ממנו. האסון כבר התרחש, וביתה חרב עליה. היא התאבלה מרה, וקולה נשמע קשה יותר מקולות רעמים וברקים החורצים ברקיע קווים של אש.

האורח רצה לנחם את האישה המסכנה והבטיח שבביתו יהיה לה טוב לבת, שהרי אנשים יראי האל הם בביתו. ולא יחסר דבר לנערה, לא במזון הטוב שבו התברך ביתו ולא בלבוש אשר יוכל האיש להלבישה כיאות.

והאישה בוכה. האב גם הוא בוכה ומאשים את עצמו וכמו חופר בגופו, ועור פניו המחליף צבעים מעיד על המלחמות המתקיימות בו.

והנערה עמדה בירכתי הבית וחשבה וחשבה והבינה שגורלה נגזר ואימהּ מתאבלת לשווא. היא יצאה ממקומה, באה אל אימהּ, ואימהּ חיבקה אותה בחוזקה כמו לא רצתה להיפרד מגופה.

"אימי היקרה, אימי הטובה, הסכיתי נא, אימי, והרי האיש בא ומדבר בי נכבדות." קולה החם של הנערה ניער את האבל שירד על ההורים, והם נתנו בה את מבטם. לתדהמתם לא הייתה דמעה בעיניה של הנערה, ואפילו האורח בעל החוב שרצה בפירעונו הביט בה. הכול שתקו.

התעודדה הנערה מהשקט שנפל פתאום והמשיכה בדבריה: "אימי ואבי הטובים, במה אוכל להיות לכם לעזר בימי חלדכם, ואתם נתתם הכול לנערה פתיה כמותי. והאל לא נתן לכם תמורה לעמלכם הרב ולא שעה לתקוותכם, ורק מרורים ידעו עד כה חייכם הקשים. ברוב טובך אתה, אבי, לווית כסף מהאיש הנדיב כדי להמשיך ולנסות לגדל גידולים בשדה הדל, והשדה גמל לך בעזובה וקוץ ודרדר. ובניך שכירי יום כדי להשביע נפשותינו. רעים היו ימיך כאן ורעים היו ימי אימי כאן, ואין התקווה לפניכם. והינה בא האיש ועצתו טובה, ורוצה לפדות את חובך, וייקח אותי אל ביתו, וכך תבוא עליכם הברכה ולא ירבץ עוד החוב על ראשכם, ותוכלו אולי לקצור מהשדה יבול כגודל מאמציכם. וכך אראה בטובכם שבא לכם תמורתי. ותהיה שמחתי גדולה מאוד, ואוכל, אני הפתיה, להוציא אתכם מהקשיים אשר אליהם נקלעתם. ורק דבר אחד אינו נכון ― הרי חובכם אינו גדול כמחיר שפחה, וצריך להוסיף כך וכך למחיר לקיחת החופש מעימי. האיש עשיר ויכול להוסיף על מחירי, שיהיה שווה למחיר חירותי שנגזלה."

דברים כדורבנות דיברה הנערה, ואיש לא ציפה לזאת דווקא ממנה, כי הלא היא הקורבן כאן. עד היכן הגיעו הדברים ― הגורל מביא עוד ועוד למלא את קובעת המרורים בחיי האנשים הדלים הללו. ושום הורה איננו שש לשלח את ילדו לעבדות כדי לפדות את נפשו מעומס החיים שלא צלחו. ועמד האב שחוח ובוכה חרש על הרעה הפוקדת אותו בזה. לא יכול לומר לא כן ולא לא לדרישת בעל החוב הרוצה להעביד את בתו תמורת החוב. בליבו קיווה שבבוא היום ייתן את הנערה לאיש צעיר טוב שיוכל לזון אותה, והיא תהיה לו רעיה נאמנה ותלד את ילדיהם השמחים. והינה זה מה שהביא האל לפתחו ביום הזה.

והאם כמו ראו עיניה את מטרי הגשם, והן נדבקו בזרמי המים, ודמעותיה כמי קולחין מצער שבא עליה ביום הנורא הזה.

ורק הנערה בשלה: "דמי קניית שפחה אינם שווים לדמי החוב של אבי. ייתן האיש את המעות המגיעות לאבי תמורת לקיחת חירותי, כי אז הכול יבוא על מקומו, ואבי יוסר מעליו עול החוב ויקבל המעות להמשיך בעבודת שדהו, ויהיה האל בעזרו, והשדה יניב, ומשפחתי הטובה יבואו עליה ימים טובים."

כך סיכמה הנערה, והדבר עורר רגשה באיש האורח. האומנם תבוא אליו הנערה מרצונה אף על פי שהיא מאבדת את חירותה. משהו ניתר בו בפנימו. מה הדבר. עד כה רק חשש גדול היה בו ― מה יעשה כשיחזור אל ביתו ואחריו נגררת שפחה שאשתו לא תרצה בה, ומן הסתם תשנא אותה שנאה גדולה. בוקה ומבוקה ומבולקה יהיו בביתו, מקום שתמיד שררו בו הנועם ויישוב הדעת.

ההכנות לצאת הנערה לא היו מרובות. האם בכתה. האב שתק שתיקה קשה. והנערה ארזה בצרור את המעט שבמעט שהיה לה, נשקה לאביה ולאימה הבוכייה ויצאה לדרך אחרי אדונה בלי להשמיע קול.

הוא עלה על חמורו, ולא היה צריך לקשור את ידיה ולמשוך אותה אחרי החמור. היא הלכה מרצונה, ולא התלוננה כאשר דילגו רגליה היחפות מעל לשלוליות ואפילו ניגפו באבנים. בליבו ריחם על הנערה מאוד ורצה לרדת מהחמור ולהושיבה עליו, אבל בושה וכלימה הציפו את פניו שהיו כפני הסלק למחשבה שיושיב את הפילגש על החמור, והוא, בעל השפחה, יהלך ברגליו, ומה יאמר עובר אורח הרואה שטות שכזאת.

בערבו של יום הגיעו לביתו, ואשתו קיבלה את פניהם והביאה לבעלה מים חמים לרחוץ את רגליו. היא העיפה מבט ברכש החדש, הבינה מייד, הפכה את פניה כדי שלא יראה אותם בעלה ושילחה את השפחה אל ירכתי הבית, המקום שבו נמצאו בעלי החיים, השפחה הזקנה ושני העבדים שישבו לנוח מעמל יומם.

אחר כך הלכו העבדים לישון בחלקת העבדים, ונשארה שם הפילגש החדשה. הנערה שזה עתה נרכשה ישבה תחתיה ולא הוציאה מילה מפיה. בישיבה זו נרדמה מרוב עייפותה מהדרך. רגליה הפצועות כאבו, אך העייפות הייתה כה עזה עד שלא יכלה לה, ועיניה נעצמו, וכמו לא חשה עוד בכאב. רק מנוחה רצה הגוף הדואב.