טקנומליה

פזמון חוזר (יום לפני יום 1)
 

גם הפעם בחלומי אני סוף־סוף מצליח להשמיע קול. אני אומר לך, "בואי, אני מוציא את התקליט מהספרייה," ואת אומרת, "תיכף באה." אני מחכה לך כדי שנוכל להתחיל בטקס, כמו תמיד. "אני רק לובשת תחתונים, שנייה," את אומרת, ואני שומע אותך פותחת את ארון הבגדים. אחר כך גם שומע אותך מתלבטת בלחישות בינך לבין עצמך אם ללבוש תחתונים ורודים או לבנים.

אני ממשש בינתיים את עטיפת התקליט "ברלין". על העטיפה לו ריד במבט כמעט מחויך, מוכן לפרוט איזה אקורד. לשמאלו אישה (מבטה מעט סתום) בשמלת סטרפלס ולימינו גבר עם סיגריה בפה.

הוא מביט על האישה בכעס, בעיניים שעומדות לנפץ. מסגרת התמונה כולה מנופצת כבר, ונדמה לי שאני דורך על כמה רסיסים שלה (אני יחף, כריות הרגליים שלי מבקשות שאנעץ אותם בבשר) עד שהם הופכים לאבק.

המבט שלי מצטמצם לאט, לקראת כאוס הצלילים שיתרחש בעוד כמה רגעים, כשאניח את המחט על התקליט. "איפה את?" אני שואל, ואת אומרת, "הנה אני," אבל אני לא רואה אותך.

"הנה אני כאן, לידך," את אומרת שוב, "אתה לא רואה?" אני לא רואה. אולי עכשיו, כשהקול חזר, איבדתי משהו אחר. מעין פיצוי הפוך שכזה. אבל אני לא רוצה להוציא את המחשבות או המילים הללו החוצה, אז אני לא אומר לך שאני לא רואה. אני אומר בקול גבוה, "בטח שכן, יא משוגעת..." ומיד אני ניגש אל הפטיפון.

אני מוציא את התקליט מעטיפת הניילון הפנימית (היא קרועה לגמרי) ומניח את המחט. לפני שאני לוחץ פליי את אומרת, "אני אמזוג לנו את הדוּבּוֹנֶה," ואני אומר, "כן, בטח," אף על פי שאני לא רואה אותך ולא את הדוּבּוֹנֶה. כך או כך, משום מה זה לא מפריע לי. אז אני שותק וממשיך למחוץ ברגליים רסיסי זכוכית. יש הרגלים שקשה לחמוק מהם.

צלילים ראשונים של צרחות בוקעים מתוך התקליט, מלווים אותנו אל תוך השקט שעוטף את הסלון. התריסים מוגפים ואת אומרת לי, "למה אתה לא שותה?" ואני אומר, "הנה, מה קרה לך, אני שותה." אני עדיין לא מבחין בכוס שמזגת אליה, אז אני מרים כוס אחרת, שהייתה על השולחן מי יודע מאיזה זמן, ושותה.

"טעים, נכון?" את אומרת לי, ואני אומר, "זה טעים יותר יחד עם השיר."

את צוחקת ואז לפתע זורקת, "יאללה, אני עולה למיטה — אני עייפה," ואני זורק חזרה, "אבל רק התחלנו להאזין..."

ואת אומרת, "נכון, אבל אני באמת עייפה, תמשיך לבד." אני לא מתווכח. את עולה ואני ניגש שוב אל הפטיפון ומנגן את השיר מהתחלה.

המוסיקה מסתובבת בראש יחד עם התנועה של התקליט.

העיר הזו, ברלין, מסתחררת אבודה תחת ראש מחט מהוסה, כמו מכה שאינה מבקשת את הרפואה. מתחננת להכתים, לדמם על השטיח בסלון, על הרצפה; "ברלין" של לו ריד רוצה שאכנס בין הרווחים, לתוך הסדקים, שאומר שלום; שאצטרף לשירת יום ההולדת המקדימה את שיר הפתיחה. "למרות הכול," היא אומרת, "יש כאן סיבה לחגיגה. סובב אותי עד לאינסוף, או הוסף לי עוד מילה אחת, בבקשה."

והשיר הרי תמיד איתי

והוא תמיד איטי

והוא מתמיד איתי.

לכל מקום אליו אלך

פסנתר יהלום.

לא ירשה, ולו לרגע, לסגת

או

לשבת על הדום...

"ברלין," אני פוצח לעברה, "את ברק ללא רעם, את סערה ללא רוחות."

"שיר איתי!" היא מתעלמת ופוקדת עליי בנחרצות.

אז אני שר

גם אני נשאר

אינני זר.

אל המילה ועוד מילה.

אל היללה המאופקת,

אל "בברלין סמוך אל החומה..."

ופטישים הולמים בי כל העת

ומילים, כמו נמלים, במטרתן דבקות.

ושום דבר פה לא יישבר

כל דבר במקומו יישאר

וגם הנצח אל הפזמון, תמיד חוזר.

"עצום עיניים, אני עומדת להיעלם..." ברלין מבקשת ברכותה.

"אל תלכי..." אני מתחנן, "אל תלכי! אני צריך אותך."

ברלין שותקת במבוכה.

"את החלון שלי אל העולם האחר; את הדרך למקום שבוער; את מחוגי הזמן שאינו דוהר."

"אני היא מי שאני," ברלין רוקעת ברגליה, נסוגה לאחור צליל אחר צליל; היא כבר מכירה את הפסיעה.

"אני אוהב אותך, ברלין," אני פונה אליה בלב רחום, בלב חנון. "אני אוהב אותך... אני רוצה לפרק אותך לבנה אחר לבנה!"

"אל תחכה לי עוד," היא משיבה. מילים של דוחק יללה; משפטים נחרכים מעומק השריטה.

היא מוסיפה: "עצום עיניים, אל תחכה. גם לא כשאשטף באור הלבנה."

אבק הזכוכיות שכנראה יצרתי כל הזמן הזה תחת כפות רגלי עולה מכפות הרגליים כמו אד ארוך. האד נוצק באוויר לכדי רוח רפאים בצורת גיטרה. הגיטרה הזו עשויה ממיתרי הקול שלי והיא פורטת מנגינה שאינני מזהה. הצלילים הולכים וגוברים ככל שחולף הזמן.

"מה קורה פה?!" אני מנסה לצעוק, אבל לפתע שוב אינני יכול להוציא קול.

אני רץ למעלה, לחדר השינה שלנו. אני מחפש אותך. אני שוב יכול לראות ואני שם לב שהפנים שלך בוקעות מתוך פי התהודה של הגיטרה. היא מונחת על הסדינים הלבנים, ריקה ממנגינות וללא מיתרים. אני קופץ עלייך: הגיטרה ומי שלא תהיי עכשיו — את מיד נעלמת.

אני נופל על רצפת השיש. אני חושב שחטפתי מכה רצינית בפנים בנחיתה, אבל אז אני מתעורר מיד. אני ממשש חלקים בגוף: כפות רגליים, חבל הטבור, פנים, גרון. כל דבר מלבד זיעה קרה מציף אותי.