חשיבה מנצחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חשיבה מנצחת
הוספה למועדפים

חשיבה מנצחת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צביקה גנדלמן

צביקה גנדלמן, כלכלן, רואה חשבון ובעל תואר דוקטור במנהל עסקים, מנהל שנים רבות בתחום ניהול סיכונים והייטק ומרצה על "היכולות הסמויות הטמונות בכל אחד מאיתנו".
צביקה, חובב אומנות וקולינריה, בעל חגורה שחורה באומנויות לחימה וטיילן בלתי נלאה שעשה מסעות ברחבי העולם כתרמילאי. כמו מסעותיו כך גם כתיבתו נעה על פני תחומים רבים ושונים.
צביקה כתב עשרות מאמרים בעיתונות ובכתבי עת כלכליים. סיפורים קצרים מפרי עטו פורסמו בעיתונות ובספרים נוספים.

תקציר

איך התקף חרדה, באישון לילה, במלון בחו"ל, מוביל לפגישה מקרית עם אישה אלמונית?
מה יעשה גיבורנו, לאחר שיזהה שנכנס בטעות לרכב לא לו?
איך הופכים פיטורין למינוי בכיר, ואיך הלוויה אחת, מעוררת לחיים רומן נשכח?
אחד־עשר סיפורים שונים מקובצים בספר זה. לכאורה אין קשר בין הסיפורים או הדמויות, אך דבר אחד משותף לגיבוריהם - איש מהם לא צפה את המצב שאליו נקלע, ואיש מהם לא פגש קודם לכן את היכולות המיוחדות הטמונות בו, שסייעו לו באותו מצב לא צפוי.

פרק ראשון

בעיטת פצצה

אורי נשכב בעצלתיים על המיטה בחדרו. הוא השעין את רגליו על השולחן הקטן שליד המיטה ושקע במחשבות עמוקות, מצב שכיח למדי בזמן האחרון.

זה בכלל לא קל להיות מקובל, חשב בעצב. הלימודים בתיכון יסתיימו בעוד שנה והרגש שמלווה אותו לאורך זמן רב, מעין תחושת נחיתות, לא נותן לו מנוח.

איך זה שבכל פעם שיש לו משהו להגיד, הוא נאלץ להילחם על תשומת הלב של חבריו לכיתה ולשכבה? הרי הוא לא נופל מהם בכלום, הרהר בתסכול. אבל קשה מאוד לשנות מצב מסוים שעם הזמן התקבע, ככה, כאילו מעצמו.

ורק למען הסר ספק, זה בכלל לא קשור להישגיו בלימודים. בתחום זה הוא בערך בממוצע של חבריו לכיתה ובמאמץ לא גדול מדי הוא האמין שגם יוכל לשפר את ביצועיו. זה מעולם לא הציק לו. מה שבאמת הטריד את מנוחתו היה מעמדו החברתי.

איפה טעיתי? שאל את עצמו ולא ידע לשים את האצבע על משהו ספציפי. הוא השקיע בכך המון מחשבה אבל מה כבר אפשר לעשות?

התשובה הגיעה כעבור כמה ימים, באחת ההפסקות בבית הספר.

כמו תמיד ישבו שם כולם בחבורה ודיברו על ספורט. ליתר דיוק, על הדבר האמיתי בספורט, הלא הוא הכדורגל. לפתע הבזיק במוחו רעיון מטורף. אחד מאלה שאליהם הגיע מדי פעם בייאושו ושאותם דחה אוטומטית לפני שהבשילו לידי מעשה.

לא, אני לא אעשה את זה, אמר לעצמו בהחלטיות, זה הזוי לגמרי... אם יגלו את האמת, זו תהיה פדיחה מהסרטים... כזו שממנה כבר אי אפשר לחזור.

אבל מאידך, שכנע אורי את עצמו, חיים רק פעם אחת ובמצבי הנוכחי, אני לא רואה לאן כבר אפשר להידרדר.

ואז, בהחלטה של הרגע, לפני שיספיק להתחרט, הוא סיפר לחברים בנונשלנטיות, שהתחיל לשחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב, דבר שקרה רק בדמיונו.

התגובות באותו רגע, לאחר שהטיל את הפצצה, נעו בין פליאה רבתי לאי־אמון מסוים.

"שיחקת אותה! מדהים!" אמרו כמה מחבריו בהשתאות שאולי נמהלה גם בקצת קנאה. מי ידע שהוא כזה?

עם זאת, נותר לו עדיין להסביר מדוע הוא לא נוהג להשתתף במשחקים הרגילים שהם נוהגים לעשות מדי פעם. "אסור לי להיפצע... חייב לשמור על הרגליים... זה חשוב לקבוצה," אמר להם בארשת חשיבות.

היום נמשך כרגיל והוא כמעט שכח את הצהרתו.

***

אבל למחרת, כשהגיע לכיתה, נוכח לדעת שהשמועה עשתה לה כנפיים ועימה המריאה הערכתם של ילדי השכבה אליו.

הוא החליט לא לשתף את משפחתו בסיפור שבדה. בלאו הכי, הוריו הטרודים בפרנסת הבית מעולם לא התעניינו במצוקותיו הנפשיות, ובכל מקרה, ספק אם היו יכולים להבין את מניעיו או להקל עליו את הרגשתו.

גם לחבריו הקרובים, אם ניתן היה לכנותם כך, לא גילה דבר. הוא לא הרגיש קרוב מספיק לאף אחד מהם כדי לשתף אותו בסוד כה כמוס, שגילויו עלול להחריב בין רגע את שאריות מעמדו החברתי.

רק את אחותו הגדולה החליט לשתף במהלך שעשה. הוא העריך מאוד את שיקול דעתה וידע שאצלה הוא עשוי למצוא את התמיכה שחיפש.

אחותו פרצה בצחוק רם. "איזה גדול אתה! להמציא דבר כזה... בואנה, אתה צריך המון אומץ!" אמרה בהערכה.

"אומץ? על מה את מדברת," התרעם אורי, מופתע מתגובתה. "מרוב פחד אני לא ישן בלילה."

"צא מזה," הרגיעה אותו, "תיהנה מהרגע. מה כבר יכול לקרות?"

"מה יכול לקרות?!" חזר על שאלתה בציניות מהולה בחרדה, "שמחר זה יתגלה ובשבילי זה יהיה סוף העולם... זה הכול."

"הגזמת לגמרי," אמרה בחיבה וחיבקה את צווארו. "קח את זה בפרופורציה. במקרה הכי גרוע זו בדיחה לא מוצלחת שיצאה משליטה."

"כן, רק שהבדיחה הזו תהיה על חשבוני," אמר אורי בחיוך מריר.

"עזוב," אמרה, "קצת אמונה, אורי, המעשה כבר נעשה ולכן לך עם זה עד הסוף. בלאו הכי השנה תסיים תיכון, אז תן לזמן לעשות את שלו ומה שיקרה זה מה שצריך לקרות."

הסיפור עצמו עבר יחסית בשלום. איש לא העלה על דעתו שאורי יעז לבדות דבר כזה מדמיונו. לא שאלו ולא תחקרו יותר מדי, איך זה קרה ובאילו נסיבות, מה שחסך ממנו את הצורך להמציא שקרים נוספים.

הוא שם לב שבעקבות המהלך שעשה, הוא בהחלט זכה לעוד הכרה והערכה מהסביבה החברתית הקרובה ואף מעבר לה, אם כי כמה "חברים" מצאו לנכון לשחרר אי־אילו הערות סרקסטיות על מצבה הקשה של מכבי, אם אורי הגיע לשם.

בסך הכול, אורי יכול היה לסכם בסיפוק, שתוך ימים ספורים חלה התקדמות משמעותית במעמדו, והוא בהחלט עלה כמה שלבים במצעד הפופולאריות של החבורה.

***

חודש תמים נהנה אורי ממעמדו החדש. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לפתח קשרים חדשים עם תלמידים אחרים כדי לשפר את מיצובו החברתי, וגם אותו חלק בסביבה החברתית שהיה מנוכר כלפיו, התחיל להאיר פנים.

באותה עת, הוא גם ניצל כל רגע פנוי כדי להתאמן באופן עצמאי, על מנת לשפר את הכושר הגופני ואת יכולותיו בכדורגל, שמא יידרש להוכיח אותן בהמשך.

הוא הקפיד לעשות זאת במגרש מאולתר בתוך גן משחקים זנוח, הרחק מעיני חבריו. בבוא העת, אמר לעצמו, אם וכאשר אצטרך להוכיח את עצמי, רצוי שלפחות אהיה אז ברמה הכי גבוהה שאליה אני מסוגל להגיע בכוחות עצמי.

ברוח זו הוא גם הוריד כמה קילוגרמים עודפים ממשקלו והסיר את רעמת השיער הגדולה שכיסתה את מצחו וגבותיו לטובת תספורת קצוצה, כאילו החליט להעביר מסר שדי להסתתר, תכירו את אורי האמיתי.

במקביל, הוא חש שביטחונו העצמי גבר כאילו מעצמו, דבר ששינה את תפיסת עולמו, ובפעם הראשונה בחייו הוא העז להציב לעצמו יעדים שלהערכתו הוא מסוגל לממש, גם בלימודים וגם בחיי החברה.

כך, לאט לאט, הוא הצליח להגיע להישגים גם במקצועות הריאליים, שעד אז היה משוכנע שאינו מוכשר מספיק כדי להתמודד איתם. הוא החל להרגיש שאם יתאמץ, אין דבר שלא נמצא בהישג יד, ולא רק בלימודים. עכשיו, כשהרגיש נוח חברתית, הוא לא התקשה לשוחח עם כל אחד, אפילו עם הבנות הכי נחשבות בכיתה, דבר שרק יכול היה לחלום עליו קודם לכן.

מי אני באמת? שאל אורי את עצמו.

האם אני אותו נער מבוהל שלפני חודשיים פחד מהצל של עצמו או שבאמת עברתי תהליכים פנימיים ששינו את אישיותי? בכל מקרה, הבהיר לעצמו, אין ספק שנכון לרגע זה, למרות החששות הרבים שהיו לו, ההימור שלקח השתלם במלואו.

***

ואז הגיע הטיול השנתי של השכבה. האירוע שלו מחכים כל השנה, ובשיאו, גולת הכותרת, משחק הכדורגל המסורתי.

כפי שתוכנן מראש, בהפסקת הצהריים עצרו האוטובוסים בשטח פתוח ומייד התארגנו התלמידים לבחור שתי קבוצות מתוך כלל תלמידי השכבה, וביצירתיות רבה, לאלתר שני שערים.

ים של רגשות אפף את המשחק הקרב עם שפע של התעניינות מצד כל משתתפי הטיול ובכללם בנות המין היפה.

כהרגלו מימים ימימה, אורי עמד בצד וייחל שלא יבחרו בו שמא תיחשף התרמית. אבל הפעם, להבדיל מפעמים קודמות, ראשי הקבוצות נלחמו עליו כפי שלא עשו מעולם, שהרי, לא בכל יום משתתף מקצוען במשחק של חובבנים כשחקן מן המניין. ולא סתם שחקן של קבוצת נוער, אלא זו של מכבי ת"א.

אורי הרגיש בפעם הראשונה מזה זמן רב שהוא מוערך מעל ומעבר, אך עם זאת חשש מאוד שלא יפרע את השטרות... הרי בינינו, מאז אותו סיפור שבדה, חוץ מזה שהוא התחיל להתאמן בסתר, באופן עצמאי, לא קרה בעצם כלום.

הוא ניסה להתחמק באותו תירוץ שעליו לשמור על הרגליים, אבל זו הייתה תקופה של פגרה בליגת הנוער והוא הבין, שלא יוכל להימנע לגמרי מהשתתפות במשחק כה קריטי בחשיבותו, ולכן הגיע לסיכום עם הקבוצה שבחרה בו, שלפיו, הוא ייכנס למשחק רק במהלך המחצית השנייה וגם זאת, רק אם קבוצתו תימצא בפיגור או במצב של שוויון.

***

המשחק התקדם ללא עדיפות לקבוצה מסוימת.

השחקנים הטובים ביותר בשכבה עשו ככל יכולתם אבל על אף מאמציהם הרבים, אף קבוצה לא הצליחה להשיג יתרון.

זה היה הפנינג אדיר. מאות התלמידים שהקיפו את המגרש כחומה חיה לא חדלו לצעוק ולעודד את השחקנים הקרובים לליבם תוך שהם יוצרים חומה חיה סביב המגרש המאולתר.

גם מקומם של המורים וההורים המלווים לא נפקד בקהל הצופים המשולהב.

לאחר תחילת המחצית השנייה, ליתר דיוק, כחצי שעה לפני תום המשחק, במצב של שוויון אפס בין שתי הקבוצות, נכנס אורי, בדיוק כפי שסוכם, ועלה למגרש בצעד קליל.

***

הוא שרף את המגרש המאולתר לאורכו ולרוחבו, מונע במוטיבציה מטורפת, שלאיש מלבדו לא היה מושג על קיומה. אבל, עם כל המאמץ והרצון הטוב, לא הצליח להתבלט במיוחד.

אורי ספר את הדקות והשניות וככל שעבר הזמן, הרגיש לחץ מנטאלי הולך וגובר. אם אני לא מצליח להבקיע שער או לפחות לבשל אותו... אני לא רוצה לדעת מה הולך לקרות פה בסיום המשחק, חשב בדאגה.

אבל אז, ממש לקראת שריקת הסיום, ניתז אליו כדור תועה, לא רחוק מהשער של הקבוצה היריבה. אומנם לא בזווית אידיאלית מול השער, אבל באותו רגע... בהבזק עוצמתי נחתה במוחו ההכרה, שזה עכשיו או לעולם לא.

הוא בעט בכדור בנחישות ובעוצמה כשאת כל תסכוליו הוא משקיע בבעיטה.

מבחינה מקצועית זו לא הייתה בעיטת השנה. הוא בעט וולה מהאוויר בלי לייצב את הגוף בזווית בעיטה אידיאלית.

אילו דובר בשער תקני, אולי היה הכדור עובר מעל השער, אבל בשער המאולתר שהיה בשטח, זה נראה כאילו הכדור נבעט ישר לחיבורים, ובלי רשת או מסגרת, המשיך לטוס למרחקים.

אורי לא קלט ברגע הראשון מה קורה. הוא היה בטוח שהחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכו.

אבל, עוד לפני שהספיק להסתובב, התנפלו עליו חבריו בחיבוקים ושאגות שמחה.

למרות שניסה להפגין קור רוח ושליטה עצמית, כאילו מבחינתו מדובר בדבר שכיח, הוא התקשה להסתיר את אושרו.

חבריו הריעו והתחבקו שוב ושוב.

מנגד, הקבוצה היריבה טענה שזה לא גול חוקי ושזה היה גבוה מדי, אבל מי סופר טענות של לוזרים?

רק כשהשתחרר מהחיבוקים של חבריו, הוא התפנה לראות את התכונה הגדולה בקהל הצופים. התגובות הרקיעו שחקים כאילו דובר במשחק גמר בליגת העל.

כל זה בגללי? שאל את עצמו בתמיהה והגניב מבט משועשע אל חבורת הבנות המקובלות שלא הפסיקה להריע למנצחים.

"גול מהסרטים!" שמע את אחד הצופים מסכם.

"איזה תותח! שיחקת אותה!" אמרו לו מכל עבר, גם אנשים שכלל לא הכיר.

***

גם איתן, הקפטן, הארי שבחבורה, ניגש אליו, חיבק אותו וטפח על שכמו.

"תגיד, אחי," אמר, "למה שלא תצטרף אלינו באמת? אני כבר הרבה זמן משחק במכבי."

צביקה גנדלמן

צביקה גנדלמן, כלכלן, רואה חשבון ובעל תואר דוקטור במנהל עסקים, מנהל שנים רבות בתחום ניהול סיכונים והייטק ומרצה על "היכולות הסמויות הטמונות בכל אחד מאיתנו".
צביקה, חובב אומנות וקולינריה, בעל חגורה שחורה באומנויות לחימה וטיילן בלתי נלאה שעשה מסעות ברחבי העולם כתרמילאי. כמו מסעותיו כך גם כתיבתו נעה על פני תחומים רבים ושונים.
צביקה כתב עשרות מאמרים בעיתונות ובכתבי עת כלכליים. סיפורים קצרים מפרי עטו פורסמו בעיתונות ובספרים נוספים.

עוד על הספר

חשיבה מנצחת צביקה גנדלמן

בעיטת פצצה

אורי נשכב בעצלתיים על המיטה בחדרו. הוא השעין את רגליו על השולחן הקטן שליד המיטה ושקע במחשבות עמוקות, מצב שכיח למדי בזמן האחרון.

זה בכלל לא קל להיות מקובל, חשב בעצב. הלימודים בתיכון יסתיימו בעוד שנה והרגש שמלווה אותו לאורך זמן רב, מעין תחושת נחיתות, לא נותן לו מנוח.

איך זה שבכל פעם שיש לו משהו להגיד, הוא נאלץ להילחם על תשומת הלב של חבריו לכיתה ולשכבה? הרי הוא לא נופל מהם בכלום, הרהר בתסכול. אבל קשה מאוד לשנות מצב מסוים שעם הזמן התקבע, ככה, כאילו מעצמו.

ורק למען הסר ספק, זה בכלל לא קשור להישגיו בלימודים. בתחום זה הוא בערך בממוצע של חבריו לכיתה ובמאמץ לא גדול מדי הוא האמין שגם יוכל לשפר את ביצועיו. זה מעולם לא הציק לו. מה שבאמת הטריד את מנוחתו היה מעמדו החברתי.

איפה טעיתי? שאל את עצמו ולא ידע לשים את האצבע על משהו ספציפי. הוא השקיע בכך המון מחשבה אבל מה כבר אפשר לעשות?

התשובה הגיעה כעבור כמה ימים, באחת ההפסקות בבית הספר.

כמו תמיד ישבו שם כולם בחבורה ודיברו על ספורט. ליתר דיוק, על הדבר האמיתי בספורט, הלא הוא הכדורגל. לפתע הבזיק במוחו רעיון מטורף. אחד מאלה שאליהם הגיע מדי פעם בייאושו ושאותם דחה אוטומטית לפני שהבשילו לידי מעשה.

לא, אני לא אעשה את זה, אמר לעצמו בהחלטיות, זה הזוי לגמרי... אם יגלו את האמת, זו תהיה פדיחה מהסרטים... כזו שממנה כבר אי אפשר לחזור.

אבל מאידך, שכנע אורי את עצמו, חיים רק פעם אחת ובמצבי הנוכחי, אני לא רואה לאן כבר אפשר להידרדר.

ואז, בהחלטה של הרגע, לפני שיספיק להתחרט, הוא סיפר לחברים בנונשלנטיות, שהתחיל לשחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב, דבר שקרה רק בדמיונו.

התגובות באותו רגע, לאחר שהטיל את הפצצה, נעו בין פליאה רבתי לאי־אמון מסוים.

"שיחקת אותה! מדהים!" אמרו כמה מחבריו בהשתאות שאולי נמהלה גם בקצת קנאה. מי ידע שהוא כזה?

עם זאת, נותר לו עדיין להסביר מדוע הוא לא נוהג להשתתף במשחקים הרגילים שהם נוהגים לעשות מדי פעם. "אסור לי להיפצע... חייב לשמור על הרגליים... זה חשוב לקבוצה," אמר להם בארשת חשיבות.

היום נמשך כרגיל והוא כמעט שכח את הצהרתו.

***

אבל למחרת, כשהגיע לכיתה, נוכח לדעת שהשמועה עשתה לה כנפיים ועימה המריאה הערכתם של ילדי השכבה אליו.

הוא החליט לא לשתף את משפחתו בסיפור שבדה. בלאו הכי, הוריו הטרודים בפרנסת הבית מעולם לא התעניינו במצוקותיו הנפשיות, ובכל מקרה, ספק אם היו יכולים להבין את מניעיו או להקל עליו את הרגשתו.

גם לחבריו הקרובים, אם ניתן היה לכנותם כך, לא גילה דבר. הוא לא הרגיש קרוב מספיק לאף אחד מהם כדי לשתף אותו בסוד כה כמוס, שגילויו עלול להחריב בין רגע את שאריות מעמדו החברתי.

רק את אחותו הגדולה החליט לשתף במהלך שעשה. הוא העריך מאוד את שיקול דעתה וידע שאצלה הוא עשוי למצוא את התמיכה שחיפש.

אחותו פרצה בצחוק רם. "איזה גדול אתה! להמציא דבר כזה... בואנה, אתה צריך המון אומץ!" אמרה בהערכה.

"אומץ? על מה את מדברת," התרעם אורי, מופתע מתגובתה. "מרוב פחד אני לא ישן בלילה."

"צא מזה," הרגיעה אותו, "תיהנה מהרגע. מה כבר יכול לקרות?"

"מה יכול לקרות?!" חזר על שאלתה בציניות מהולה בחרדה, "שמחר זה יתגלה ובשבילי זה יהיה סוף העולם... זה הכול."

"הגזמת לגמרי," אמרה בחיבה וחיבקה את צווארו. "קח את זה בפרופורציה. במקרה הכי גרוע זו בדיחה לא מוצלחת שיצאה משליטה."

"כן, רק שהבדיחה הזו תהיה על חשבוני," אמר אורי בחיוך מריר.

"עזוב," אמרה, "קצת אמונה, אורי, המעשה כבר נעשה ולכן לך עם זה עד הסוף. בלאו הכי השנה תסיים תיכון, אז תן לזמן לעשות את שלו ומה שיקרה זה מה שצריך לקרות."

הסיפור עצמו עבר יחסית בשלום. איש לא העלה על דעתו שאורי יעז לבדות דבר כזה מדמיונו. לא שאלו ולא תחקרו יותר מדי, איך זה קרה ובאילו נסיבות, מה שחסך ממנו את הצורך להמציא שקרים נוספים.

הוא שם לב שבעקבות המהלך שעשה, הוא בהחלט זכה לעוד הכרה והערכה מהסביבה החברתית הקרובה ואף מעבר לה, אם כי כמה "חברים" מצאו לנכון לשחרר אי־אילו הערות סרקסטיות על מצבה הקשה של מכבי, אם אורי הגיע לשם.

בסך הכול, אורי יכול היה לסכם בסיפוק, שתוך ימים ספורים חלה התקדמות משמעותית במעמדו, והוא בהחלט עלה כמה שלבים במצעד הפופולאריות של החבורה.

***

חודש תמים נהנה אורי ממעמדו החדש. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לפתח קשרים חדשים עם תלמידים אחרים כדי לשפר את מיצובו החברתי, וגם אותו חלק בסביבה החברתית שהיה מנוכר כלפיו, התחיל להאיר פנים.

באותה עת, הוא גם ניצל כל רגע פנוי כדי להתאמן באופן עצמאי, על מנת לשפר את הכושר הגופני ואת יכולותיו בכדורגל, שמא יידרש להוכיח אותן בהמשך.

הוא הקפיד לעשות זאת במגרש מאולתר בתוך גן משחקים זנוח, הרחק מעיני חבריו. בבוא העת, אמר לעצמו, אם וכאשר אצטרך להוכיח את עצמי, רצוי שלפחות אהיה אז ברמה הכי גבוהה שאליה אני מסוגל להגיע בכוחות עצמי.

ברוח זו הוא גם הוריד כמה קילוגרמים עודפים ממשקלו והסיר את רעמת השיער הגדולה שכיסתה את מצחו וגבותיו לטובת תספורת קצוצה, כאילו החליט להעביר מסר שדי להסתתר, תכירו את אורי האמיתי.

במקביל, הוא חש שביטחונו העצמי גבר כאילו מעצמו, דבר ששינה את תפיסת עולמו, ובפעם הראשונה בחייו הוא העז להציב לעצמו יעדים שלהערכתו הוא מסוגל לממש, גם בלימודים וגם בחיי החברה.

כך, לאט לאט, הוא הצליח להגיע להישגים גם במקצועות הריאליים, שעד אז היה משוכנע שאינו מוכשר מספיק כדי להתמודד איתם. הוא החל להרגיש שאם יתאמץ, אין דבר שלא נמצא בהישג יד, ולא רק בלימודים. עכשיו, כשהרגיש נוח חברתית, הוא לא התקשה לשוחח עם כל אחד, אפילו עם הבנות הכי נחשבות בכיתה, דבר שרק יכול היה לחלום עליו קודם לכן.

מי אני באמת? שאל אורי את עצמו.

האם אני אותו נער מבוהל שלפני חודשיים פחד מהצל של עצמו או שבאמת עברתי תהליכים פנימיים ששינו את אישיותי? בכל מקרה, הבהיר לעצמו, אין ספק שנכון לרגע זה, למרות החששות הרבים שהיו לו, ההימור שלקח השתלם במלואו.

***

ואז הגיע הטיול השנתי של השכבה. האירוע שלו מחכים כל השנה, ובשיאו, גולת הכותרת, משחק הכדורגל המסורתי.

כפי שתוכנן מראש, בהפסקת הצהריים עצרו האוטובוסים בשטח פתוח ומייד התארגנו התלמידים לבחור שתי קבוצות מתוך כלל תלמידי השכבה, וביצירתיות רבה, לאלתר שני שערים.

ים של רגשות אפף את המשחק הקרב עם שפע של התעניינות מצד כל משתתפי הטיול ובכללם בנות המין היפה.

כהרגלו מימים ימימה, אורי עמד בצד וייחל שלא יבחרו בו שמא תיחשף התרמית. אבל הפעם, להבדיל מפעמים קודמות, ראשי הקבוצות נלחמו עליו כפי שלא עשו מעולם, שהרי, לא בכל יום משתתף מקצוען במשחק של חובבנים כשחקן מן המניין. ולא סתם שחקן של קבוצת נוער, אלא זו של מכבי ת"א.

אורי הרגיש בפעם הראשונה מזה זמן רב שהוא מוערך מעל ומעבר, אך עם זאת חשש מאוד שלא יפרע את השטרות... הרי בינינו, מאז אותו סיפור שבדה, חוץ מזה שהוא התחיל להתאמן בסתר, באופן עצמאי, לא קרה בעצם כלום.

הוא ניסה להתחמק באותו תירוץ שעליו לשמור על הרגליים, אבל זו הייתה תקופה של פגרה בליגת הנוער והוא הבין, שלא יוכל להימנע לגמרי מהשתתפות במשחק כה קריטי בחשיבותו, ולכן הגיע לסיכום עם הקבוצה שבחרה בו, שלפיו, הוא ייכנס למשחק רק במהלך המחצית השנייה וגם זאת, רק אם קבוצתו תימצא בפיגור או במצב של שוויון.

***

המשחק התקדם ללא עדיפות לקבוצה מסוימת.

השחקנים הטובים ביותר בשכבה עשו ככל יכולתם אבל על אף מאמציהם הרבים, אף קבוצה לא הצליחה להשיג יתרון.

זה היה הפנינג אדיר. מאות התלמידים שהקיפו את המגרש כחומה חיה לא חדלו לצעוק ולעודד את השחקנים הקרובים לליבם תוך שהם יוצרים חומה חיה סביב המגרש המאולתר.

גם מקומם של המורים וההורים המלווים לא נפקד בקהל הצופים המשולהב.

לאחר תחילת המחצית השנייה, ליתר דיוק, כחצי שעה לפני תום המשחק, במצב של שוויון אפס בין שתי הקבוצות, נכנס אורי, בדיוק כפי שסוכם, ועלה למגרש בצעד קליל.

***

הוא שרף את המגרש המאולתר לאורכו ולרוחבו, מונע במוטיבציה מטורפת, שלאיש מלבדו לא היה מושג על קיומה. אבל, עם כל המאמץ והרצון הטוב, לא הצליח להתבלט במיוחד.

אורי ספר את הדקות והשניות וככל שעבר הזמן, הרגיש לחץ מנטאלי הולך וגובר. אם אני לא מצליח להבקיע שער או לפחות לבשל אותו... אני לא רוצה לדעת מה הולך לקרות פה בסיום המשחק, חשב בדאגה.

אבל אז, ממש לקראת שריקת הסיום, ניתז אליו כדור תועה, לא רחוק מהשער של הקבוצה היריבה. אומנם לא בזווית אידיאלית מול השער, אבל באותו רגע... בהבזק עוצמתי נחתה במוחו ההכרה, שזה עכשיו או לעולם לא.

הוא בעט בכדור בנחישות ובעוצמה כשאת כל תסכוליו הוא משקיע בבעיטה.

מבחינה מקצועית זו לא הייתה בעיטת השנה. הוא בעט וולה מהאוויר בלי לייצב את הגוף בזווית בעיטה אידיאלית.

אילו דובר בשער תקני, אולי היה הכדור עובר מעל השער, אבל בשער המאולתר שהיה בשטח, זה נראה כאילו הכדור נבעט ישר לחיבורים, ובלי רשת או מסגרת, המשיך לטוס למרחקים.

אורי לא קלט ברגע הראשון מה קורה. הוא היה בטוח שהחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכו.

אבל, עוד לפני שהספיק להסתובב, התנפלו עליו חבריו בחיבוקים ושאגות שמחה.

למרות שניסה להפגין קור רוח ושליטה עצמית, כאילו מבחינתו מדובר בדבר שכיח, הוא התקשה להסתיר את אושרו.

חבריו הריעו והתחבקו שוב ושוב.

מנגד, הקבוצה היריבה טענה שזה לא גול חוקי ושזה היה גבוה מדי, אבל מי סופר טענות של לוזרים?

רק כשהשתחרר מהחיבוקים של חבריו, הוא התפנה לראות את התכונה הגדולה בקהל הצופים. התגובות הרקיעו שחקים כאילו דובר במשחק גמר בליגת העל.

כל זה בגללי? שאל את עצמו בתמיהה והגניב מבט משועשע אל חבורת הבנות המקובלות שלא הפסיקה להריע למנצחים.

"גול מהסרטים!" שמע את אחד הצופים מסכם.

"איזה תותח! שיחקת אותה!" אמרו לו מכל עבר, גם אנשים שכלל לא הכיר.

***

גם איתן, הקפטן, הארי שבחבורה, ניגש אליו, חיבק אותו וטפח על שכמו.

"תגיד, אחי," אמר, "למה שלא תצטרף אלינו באמת? אני כבר הרבה זמן משחק במכבי."