בראשית ילדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בראשית ילדה
הוספה למועדפים

בראשית ילדה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הלידה היא היסוד ההכרחי שבלעדיו לא ייתכן קיום אנושי. היהדות מעניקה חשיבות עצומה לפריון, להולדה, להמשך השושלת. לפיכך אפשר היה לצפות שהלידה תהפוך לאבן יסוד במחשבה היהודית, ושהנשים הנושאות את ברכת הפריון בגופן, יזכו בשל כך למעמד מיוחד ולהוקרה. אלא שההפך הוא הנכון. 
בראשית ילדה מציע מהלך של תיקון. ראשית הוא מברר מה המקור לאותה תופעה מפתיעה של הדרת הלידה והיולדת מהסיפור, התפילה והטקס המסורתיים, ואז מצביע על המעיין המתגבר של מחשבה, פעולה ויצירה נשית סביב הלידה.
 
חלקו הראשון של הספר, הכחשת הלידה במסורת היהודית, מציג מגוון טקסים וטקסטים מהמקורות, המעידים שדחיקת הלידה והיולדת לשוליים היא שיטתית ומגמתית. חלקו השני של הספר,  מתקנות, מאגד חמישה-עשר מאמרים שכתבו נשים מתחומי דעת שונים, ביניהם שירה ואמנות, משפטים ומיילדות, פסיכולוגיה ורבנות. כל אחת מהכותבות מציעה הקשר ומשמעות ללידה, וכולן יחד מעניקות לה מעמד מרכזי בתודעה ובמעשים.
בראשית ילדה שזור בסיפורי לידה ושירים שהם טיפה בים יצירת הנשים העכשווית, שבמרכזה חוויית הלידה.
אורנה פילץ היא ביבליותרפיסטית ורָבַּה רפורמית, בעלת תואר שני בספרות השוואתית מאוניברסיטת תל אביב. מחברת הספרים את ואני. אמא ובת מצווה ומרים, ספרי לי את. גם את הספר הזה היא כתבה בתקווה למלא חלל ולחולל שינוי, ולהאיר אפשרויות של תיקון וריפוי לנשים ולמסורת גם יחד.

פרק ראשון

שלא נדע: האופן שבו מעלימים המקורות
את הלידה

אדם, היולד הראשון

הלידה הראשונה המתוארת בתורה היא לידתה של האישה, ואילו היולד הראשון הוא הגבר. כידוע, בתחילת ספר בראשית מופיעות שתי גרסאות לבריאת האיש והאישה הראשונים. בגרסה הראשונה בבראשית א' הזכר והנקבה נבראים יחד ביום השישי, אחרי בריאת השמים והארץ, הצומח והחי: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. אלא שסיפור הבריאה השני, סיפור בריאת האישה מהצלע של האדם, זה המתואר בפרק ב', ארוך ומפותח יותר, והוא זה שנצרב בתודעה, ומתואר שוב ושוב בספרות ובאומנות.

סיפור בריאת המין האנושי בבראשית ב' הוא מיתוס של לידה גברית: אלוהים זִכרי בורא אדם זכרי מהאדמה, ואילו האישה נולדת כברייה משנית מצלעו של אדם. האדם נברא ראשון, ורק מאוחר יותר, כדי להפיג את בדידותו, נוצרת האישה, מִשנית לו בזמן ובחשיבות. תיאורי הבריאה של האיש ושל האישה בבראשית ב' אינם תיאורים של לידה אגדית שונה במהותה מהלידה הטבעית המוּכרת לנו, כמו האגדות על החסידה שמביאה תינוקות או תינוקות הנמצאים בין עלי הכרוב; מדובר במיתוס אלטרנטיבי שבא להפוך את היוצרות: הזכר לא נברא מגוף האישה, אלא מחומר אחר, והאישה היא זאת שנולדת מגופו. הגבר הוא היולד, ואילו האישה — נולדת. המיתוס הזה גוזל מהאישה את ייחודה ואת כוחה כיוצרת חיים מִגופה.

כך מתוארת בריאת האדם:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. האדם לא נאפה ברחם, לא יצא לעולם מאיבר מין נשי והמשיך להיות מוזן מחלב שדיה של אִמו. אין לו קשר לגוף אחר. הוא נוצר יחידי, לא תלוי, מהאדמה. הקשר האינטימי שלו הוא עם אלוהים.

ניסוח העונש שמקבל אדם לפני הגירוש מגן עדן, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, מדגיש גם הוא את הכוונה הסמויה שבתיאור "הלידה ההפוכה", וקובע שוב שאדם לא נוצר מגוף של אישה.

וכך מתוארת בריאת האישה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת.

בניגוד לגבר שנוצר מעפר ומרוח אלוהים, לביטוי היפה "נִשְׁמַת חַיִּים", המרמז על שילוב בין חומר לרוח, בריאת האישה מתוארת כיצירה גשמית וחומרית מעצָמות ומבשר. הקשר האינטימי של האישה אינו עם אלוהים, אלא עם הגבר.

גם הדרשנים שואלים את עצמם מה משמעות בריאת האישה מן הצלע, ולפעמים תשובותיהם מבטאות זלזול והתנשאות, כמו במדרש הבא, המשמש מקור לבדיחות המסופרות עד עצם היום הזה:

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה. אמר: לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מיקרת ראשה; לא מן העין, שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית; ולא מן הפה, שלא תהא דברנית; ולא מן הלב, שלא תהא קנתנית; ולא מן היד, שלא תהא ממשמשנית; ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה, אשה צנועה, אף על פי כן (משלי א): ותפרעו כל עצתי.8

על פי המדרש הזה ברא אלוהים את האישה מהצלע, כדי שתהיה חבויה וצנועה, אבל אפילו אלוהים לא הצליח להפוך את האישה לצנועה. להלן מצורפת גרסה עכשווית שהורדתי מהאינטרנט, שעונה באופן בוטה ומכוער עוד יותר לשאלה מדוע נבראה האישה מהצלע:

כששוטט לו אדם בבדידות בגן העדן, אלוהים שאל אותו: "מה קורה איתך? למה אתה כל כך בודד"?

השיב לו אדם: "משעמם לי, אין פה אף אחד. אין לי מישהו שאוכל לדבר איתו".

אז אלוהים אמר לו שהוא ייתן לן בת זוג והיא תהיה אישה.

כמו כן הוסיף אלוהים: "היא תבשל בשבילך ותשטוף את בגדיך, היא תמיד תסכים לכל החלטה שלך. היא תוליד את ילדיך, ולעולם לא תבקש ממך לקום באמצע הלילה לדאוג להם. היא לא תנדנד לך, ובזמן ויכוח היא תמיד תהיה הראשונה להודות שטעתה. לעולם לא יהיה לה כאב ראש, והיא תיתן לך תמיכה ואהבה בלי הגבלה בכל זמן שתצטרך!"

אדם שאל את אלוהים: "כמה תעלה לי אישה כזאת?"

זרוע ורגל", ענה לו האל.

שאל אותו אדם: "ומה אקבל בתמורה לצלע?"

וכל השאר — היסטוריה...

בריאת האישה בתנ"ך דומה לתיאור של לידה דמיונית, שבה המנתח הוא אלוהים. הס מלהזכיר איברי מין. בלי דם. נקי וסטרילי. ומובן שהלידה אינה מסתיימת בתינוקת רטובה ובוכה ובכל העמל הכרוך בכך. היולד אינו מחויב בשנים של טיפול וגידול. אבל הדבר שאולי הקשה והמקומם ביותר הוא שהיולד הוא האיש; האישה היא הנולדת. בעצם האיש הוא שילד בפעם הראשונה!

התיאור הזה יכול להישמע מרחיק לכת, אבל כשחיפשתי תמונות של "בריאת האישה" הופתעתי לגלות ציורים עתיקים שציירו אומנים נוצרים, ובהם מופיעה בריאת האישה כלידה. כאן אתייחס לשניים מביניהם.

 


בריאת האישה, ברטולו דה פרדי, סיינה, המאה ה-14

איך מתאר הצייר הימי־ביניימי, ברטולו דה פרדי, את בריאת האישה? גן העדן חשוך, שעת לילה מאוחרת, הלידה/בריאה מתרחשת בטבע, היא חלק מהטבע אך גם פלאית, מכושפת ומעל הטבע. הצמחייה בגן היא ריאליסטית ופנטסטית בו־זמנית.

על האדמה, בין הפרחים, שוכב על צידו, עם הפנים אלינו, אדם הישן. בשעות העֵרוּת ביטא אדם את אונו ואת שלטונו, וקרא בשם לבהמה, לעוף השמיים ולחיית השדה, ואילו עכשיו, בלילה, אחרי שאלוהים הפיל עליו תרדמה, נגלה אדם אחר. פאסיבי, עדין, פגיע.

אזור החלציים של האיש גברי, אבל מעליו מתעגלת בעדינות בטן הריונית (חודש רביעי אולי, עד כאן הגיע הדמיון של הצייר...). אדם נראה דק, ענוג, בהיר, בעל עור חלק ושיער ארוך וגלי. נשי. שליו ורגוע.

האישה המגיחה מצידו נראית כמו אחותו התאומה. גם היא דקה וענוגה, בהירה, ושערה הארוך מסורק למשעי. האישה נבראת בוגרת. אין צורך להיניק אותה, לשמור עליה, לגדל אותה. היא נוצרת שלמה ומושלמת. הלידה נקייה ושלווה ומנותקת ממיניות. תיאור הלידה נאמן למקור המקראי.

בריאת האישה מתוארת כלידה מגופו של גבר. זהו אירוע חלומי ורוחני. אין בו לכלוך, דם, כאב, מאמץ, סכנה או מיניות. מדובר בחלום על לידה גברית או בחלום גברי על לידה.

 


 


בריאת חוה, פרט מתוך תנ"ך מאויר. הרובע הארמני באיספהן פרס, המאה ה-17.

ב"בריאת חוה" פרט מאיור ספר תנ"ך בן המאה ה־17, מהרובע הארמני באיספהן, האישה הנבראת מחוברת לגוף האדם במה שנראה כמו חבל טבור ממש!

המשותף לשני הציורים (ואין הם היחידים) הוא שבשניהם בריאת האישה מתוארת כלידה, אדם היולד ישן ונראה מורדם, והלידה — נקייה וסטרילית ללא דם, כאב או מאמץ. האישה נולדת למרבה הנוחות כאישה בוגרת שאינה זקוקה להזנה ולגידול במשך שנים, אלא מאובזרת במלואה ו"מוכנה לשימוש".

הסיפורים הארכיטיפיים גם משקפי תודעה וגם מעצבי תודעה. סיפור בריאת המין האנושי הצרוב בתודעה היהודית (והנוצרית) לא רק מקבע את האישה כמשנית לגבר בזמן ובמהות, אלא גם ובעיקר שולל ממנה את כוחה ואת ייחודה כנותנת חיים בגופה. נדמה שהיא סוג של פתרון חברתי, בידורי או כוח עזר, בכורח הנסיבות, לבדידותו של אדם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.9 במהלך נועז מאוד הוא מעניק את התכונה הנשית המובהקת לאיש. גרפיטי שנצפה על קיר בניין בבאר שבע מתמצת את הביקורת על היפוך הלידה של המיתוס המקראי.

 


גרפיטי, אמן: לירוי בר נתן

עוד על הספר

בראשית ילדה אורנה פילץ

שלא נדע: האופן שבו מעלימים המקורות
את הלידה

אדם, היולד הראשון

הלידה הראשונה המתוארת בתורה היא לידתה של האישה, ואילו היולד הראשון הוא הגבר. כידוע, בתחילת ספר בראשית מופיעות שתי גרסאות לבריאת האיש והאישה הראשונים. בגרסה הראשונה בבראשית א' הזכר והנקבה נבראים יחד ביום השישי, אחרי בריאת השמים והארץ, הצומח והחי: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. אלא שסיפור הבריאה השני, סיפור בריאת האישה מהצלע של האדם, זה המתואר בפרק ב', ארוך ומפותח יותר, והוא זה שנצרב בתודעה, ומתואר שוב ושוב בספרות ובאומנות.

סיפור בריאת המין האנושי בבראשית ב' הוא מיתוס של לידה גברית: אלוהים זִכרי בורא אדם זכרי מהאדמה, ואילו האישה נולדת כברייה משנית מצלעו של אדם. האדם נברא ראשון, ורק מאוחר יותר, כדי להפיג את בדידותו, נוצרת האישה, מִשנית לו בזמן ובחשיבות. תיאורי הבריאה של האיש ושל האישה בבראשית ב' אינם תיאורים של לידה אגדית שונה במהותה מהלידה הטבעית המוּכרת לנו, כמו האגדות על החסידה שמביאה תינוקות או תינוקות הנמצאים בין עלי הכרוב; מדובר במיתוס אלטרנטיבי שבא להפוך את היוצרות: הזכר לא נברא מגוף האישה, אלא מחומר אחר, והאישה היא זאת שנולדת מגופו. הגבר הוא היולד, ואילו האישה — נולדת. המיתוס הזה גוזל מהאישה את ייחודה ואת כוחה כיוצרת חיים מִגופה.

כך מתוארת בריאת האדם:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. האדם לא נאפה ברחם, לא יצא לעולם מאיבר מין נשי והמשיך להיות מוזן מחלב שדיה של אִמו. אין לו קשר לגוף אחר. הוא נוצר יחידי, לא תלוי, מהאדמה. הקשר האינטימי שלו הוא עם אלוהים.

ניסוח העונש שמקבל אדם לפני הגירוש מגן עדן, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, מדגיש גם הוא את הכוונה הסמויה שבתיאור "הלידה ההפוכה", וקובע שוב שאדם לא נוצר מגוף של אישה.

וכך מתוארת בריאת האישה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת.

בניגוד לגבר שנוצר מעפר ומרוח אלוהים, לביטוי היפה "נִשְׁמַת חַיִּים", המרמז על שילוב בין חומר לרוח, בריאת האישה מתוארת כיצירה גשמית וחומרית מעצָמות ומבשר. הקשר האינטימי של האישה אינו עם אלוהים, אלא עם הגבר.

גם הדרשנים שואלים את עצמם מה משמעות בריאת האישה מן הצלע, ולפעמים תשובותיהם מבטאות זלזול והתנשאות, כמו במדרש הבא, המשמש מקור לבדיחות המסופרות עד עצם היום הזה:

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה. אמר: לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מיקרת ראשה; לא מן העין, שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית; ולא מן הפה, שלא תהא דברנית; ולא מן הלב, שלא תהא קנתנית; ולא מן היד, שלא תהא ממשמשנית; ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה, אשה צנועה, אף על פי כן (משלי א): ותפרעו כל עצתי.8

על פי המדרש הזה ברא אלוהים את האישה מהצלע, כדי שתהיה חבויה וצנועה, אבל אפילו אלוהים לא הצליח להפוך את האישה לצנועה. להלן מצורפת גרסה עכשווית שהורדתי מהאינטרנט, שעונה באופן בוטה ומכוער עוד יותר לשאלה מדוע נבראה האישה מהצלע:

כששוטט לו אדם בבדידות בגן העדן, אלוהים שאל אותו: "מה קורה איתך? למה אתה כל כך בודד"?

השיב לו אדם: "משעמם לי, אין פה אף אחד. אין לי מישהו שאוכל לדבר איתו".

אז אלוהים אמר לו שהוא ייתן לן בת זוג והיא תהיה אישה.

כמו כן הוסיף אלוהים: "היא תבשל בשבילך ותשטוף את בגדיך, היא תמיד תסכים לכל החלטה שלך. היא תוליד את ילדיך, ולעולם לא תבקש ממך לקום באמצע הלילה לדאוג להם. היא לא תנדנד לך, ובזמן ויכוח היא תמיד תהיה הראשונה להודות שטעתה. לעולם לא יהיה לה כאב ראש, והיא תיתן לך תמיכה ואהבה בלי הגבלה בכל זמן שתצטרך!"

אדם שאל את אלוהים: "כמה תעלה לי אישה כזאת?"

זרוע ורגל", ענה לו האל.

שאל אותו אדם: "ומה אקבל בתמורה לצלע?"

וכל השאר — היסטוריה...

בריאת האישה בתנ"ך דומה לתיאור של לידה דמיונית, שבה המנתח הוא אלוהים. הס מלהזכיר איברי מין. בלי דם. נקי וסטרילי. ומובן שהלידה אינה מסתיימת בתינוקת רטובה ובוכה ובכל העמל הכרוך בכך. היולד אינו מחויב בשנים של טיפול וגידול. אבל הדבר שאולי הקשה והמקומם ביותר הוא שהיולד הוא האיש; האישה היא הנולדת. בעצם האיש הוא שילד בפעם הראשונה!

התיאור הזה יכול להישמע מרחיק לכת, אבל כשחיפשתי תמונות של "בריאת האישה" הופתעתי לגלות ציורים עתיקים שציירו אומנים נוצרים, ובהם מופיעה בריאת האישה כלידה. כאן אתייחס לשניים מביניהם.

 


בריאת האישה, ברטולו דה פרדי, סיינה, המאה ה-14

איך מתאר הצייר הימי־ביניימי, ברטולו דה פרדי, את בריאת האישה? גן העדן חשוך, שעת לילה מאוחרת, הלידה/בריאה מתרחשת בטבע, היא חלק מהטבע אך גם פלאית, מכושפת ומעל הטבע. הצמחייה בגן היא ריאליסטית ופנטסטית בו־זמנית.

על האדמה, בין הפרחים, שוכב על צידו, עם הפנים אלינו, אדם הישן. בשעות העֵרוּת ביטא אדם את אונו ואת שלטונו, וקרא בשם לבהמה, לעוף השמיים ולחיית השדה, ואילו עכשיו, בלילה, אחרי שאלוהים הפיל עליו תרדמה, נגלה אדם אחר. פאסיבי, עדין, פגיע.

אזור החלציים של האיש גברי, אבל מעליו מתעגלת בעדינות בטן הריונית (חודש רביעי אולי, עד כאן הגיע הדמיון של הצייר...). אדם נראה דק, ענוג, בהיר, בעל עור חלק ושיער ארוך וגלי. נשי. שליו ורגוע.

האישה המגיחה מצידו נראית כמו אחותו התאומה. גם היא דקה וענוגה, בהירה, ושערה הארוך מסורק למשעי. האישה נבראת בוגרת. אין צורך להיניק אותה, לשמור עליה, לגדל אותה. היא נוצרת שלמה ומושלמת. הלידה נקייה ושלווה ומנותקת ממיניות. תיאור הלידה נאמן למקור המקראי.

בריאת האישה מתוארת כלידה מגופו של גבר. זהו אירוע חלומי ורוחני. אין בו לכלוך, דם, כאב, מאמץ, סכנה או מיניות. מדובר בחלום על לידה גברית או בחלום גברי על לידה.

 


 


בריאת חוה, פרט מתוך תנ"ך מאויר. הרובע הארמני באיספהן פרס, המאה ה-17.

ב"בריאת חוה" פרט מאיור ספר תנ"ך בן המאה ה־17, מהרובע הארמני באיספהן, האישה הנבראת מחוברת לגוף האדם במה שנראה כמו חבל טבור ממש!

המשותף לשני הציורים (ואין הם היחידים) הוא שבשניהם בריאת האישה מתוארת כלידה, אדם היולד ישן ונראה מורדם, והלידה — נקייה וסטרילית ללא דם, כאב או מאמץ. האישה נולדת למרבה הנוחות כאישה בוגרת שאינה זקוקה להזנה ולגידול במשך שנים, אלא מאובזרת במלואה ו"מוכנה לשימוש".

הסיפורים הארכיטיפיים גם משקפי תודעה וגם מעצבי תודעה. סיפור בריאת המין האנושי הצרוב בתודעה היהודית (והנוצרית) לא רק מקבע את האישה כמשנית לגבר בזמן ובמהות, אלא גם ובעיקר שולל ממנה את כוחה ואת ייחודה כנותנת חיים בגופה. נדמה שהיא סוג של פתרון חברתי, בידורי או כוח עזר, בכורח הנסיבות, לבדידותו של אדם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.9 במהלך נועז מאוד הוא מעניק את התכונה הנשית המובהקת לאיש. גרפיטי שנצפה על קיר בניין בבאר שבע מתמצת את הביקורת על היפוך הלידה של המיתוס המקראי.

 


גרפיטי, אמן: לירוי בר נתן