פרק ב': אהבת נשים

פתח דבר

איך קורה שפתאום, בגיל מבוגר, אישה מחליטה שהיא לסבית? האם תמיד ידעה שהיא אוהבת נשים? ואם ידעה, מה גרם לה להתחתן עם גבר, להקים משפחה — ואז לשבור את הכלים?

לשאלות אלו, שהופנו אליי לא פעם, היו לי בדרך כלל תשובות מגומגמות. כן, הייתי כבר אישה גרושה כשהבנתי בבירור מה אני רוצה, וכן, היו סימנים מוקדמים בתקופת הנישואים, סימנים שלא הובנו עד סופם, ולא, אני לא מתחרטת על עשרים שנות נישואים, שבאו מאהבה, וכן, אני מאוד שמחה, גאה ומאושרת בילדיי ובנכדיי.

קרוב לעשר שנים חלפו בין הגילוי המטלטל לבין היציאה הפומבית שלי מהארון. במהלך השנים האלו נהגתי להסתיר את מדף ספרי הארוטיקה הנשית, שאותם קניתי בהתרגשות בחנויות של ספרות נשים בברלין ובלונדון, ואת אהובתי אז הקטנתי לכדי "חברה טובה". הגילוי לווה בקושי לקבל את עצמי כ"אחרת" ולהשלים עם ה"חריגוּת", ובעיקר עם הצורך המאיים משהו לחשוף את עצמי בפני אחרות ואחרים ולתת פומבי לחיים המשתנים שלי.

העיכוב ביציאה מהארון לא נבע רק מהקושי להודות שאני אוהבת גם נשים. האמנתי שהשיחה הזו תחייב מבט נוקב על שנות הנישואים ועל "מה היה אז", שאלות שיעניינו בעיקר את הילדים. "הרבה יותר קל לצאת מהארון מול ההורים," אומרת יעל, אחת המרואיינות בספר. "במוקדם או במאוחר הם יקבלו את הבן ההומו או את הבת הלסבית. הרבה יותר קשה לצאת מהארון מול הילדים, שלא פעם מתביישים באמא הלסבית שלהם."

אצלי, בסופו של דבר, היציאה מול ילדיי הייתה קלה. הגירושים כבר היו הרחק מאחוריי, והגברים שאיתם יצאתי לא היו חביבים עליהם במיוחד. בתי הסתקרנה, בני רמז שכבר ידע, שניהם חיזקו ועודדו, וכך הם נוהגים עד היום. כל שנותר לי הוא לשתף גם את נכדיי. היציאה והארון כנראה לא מסתיימים לעולם.

הרעיון של פרויקט זה נרקם לפני כשבע שנים, כשיצאתי לפרישה אחרי שלושים ושתיים שנות עבודה כעיתונאית ועורכת בידיעות אחרונות. אחרי שעשיתי את הדרך הזאת בעצמי — מנישואים ממושכים לזוגיות עם אישה — פגשתי עשרות נשים כמוני, והבנתי בהדרגה שאנחנו ציבור שקוף ובלתי מוכר כמעט. ראיתי צורך לתעד את הסיפור של נשות הדור הזה ואת הדרך שבה פסעו, לשמוע ולהשמיע את קולן.

לא חשבתי אז על ספר אלא על סרט תיעודי, ויצאתי לדרך עם יולי כהן, במאית דוקומנטרית מנוסה, שהתלהבה מהרעיון. גייסנו מפיקים, צילמנו פיילוט עם שבע נשים נפלאות שהסכימו להיחשף מול המצלמה, בנינו תסריט ופנינו לגופי שידור ולקרנות קולנוע כדי לגייס תקציב ליצירת הסרט. הגשנו עוד ועוד הצעות, לפי המתכונות והדרישות השונות של כל קרן, אך הן נדחו שוב ושוב. נחשפנו לשילוש המשתק — שמרנות, פטריארכליות וגילנות (אייג'יזם). למרות שנוצרו בארץ כבר שני סרטים תיעודיים שעוסקים בגברים הומוסקסואלים מבוגרים — נשים לסביות מבוגרות, וכל שכן סבתות, נדחקות הצידה. הגענו למסקנה שהתעשייה והקרנות לא מסוגלות להקצות מימון ליצירת הסרט וגנזנו את הפרויקט. זה קרה מספר חודשים לפני פרוץ הקורונה.

המציאות הלא מציאותית שטוותה המגפה עוררה בי תחושות של סוף מתקרב, חוטים פרומים וסיפורים שלא סופרו. לפתע נוצר זמן פנוי, בין היתר מסבתאות אוהבת ומעורבת, ועלה בי דחף למהר ולתעד. החלטתי להמיר את הסרט בספר, שאותו אוכל לכתוב גם בימי הסגרים והריחוק החברתי. מתוך המגוון הקיים בעולם הלסבי והדו־מיני בחרתי להתמקד בסיפוריהן של נשים כמוני, שהחליטו להיות נאמנות לעצמן שנים רבות אחרי שהתחתנו וילדו ילדים, נשים שהתגרשו ומצאו אהבת אישה. שלבים או אירועים בחייה של כל אחת ואחת מהמרואיינות החזירו אותי לנקודת זמן מסוימת ולחוויה זו או אחרת שחוויתי, ומכל סיפור ששמעתי נמתחו חוטים לחיי שלי.

***

לא היה קל למצוא נשים שיסכימו להיחשף. לסביות מבוגרות רבות נמצאות עדיין בארון, בעוד אחרות חיות אמנם בפתיחות עם משפחתן וסביבתן, אבל חוששות מפגיעה אפשרית בפרטיות של ילדיהן, בעליהן לשעבר או בנות זוגן. הרי בלתי אפשרי לספר בכנות סיפור חיים אישי בלי לערב בו אנשים קרובים. מלבד שלוש מרואיינות, כולן הסכימו להתראיין בשמן הפרטי ולפרט את התחנות שבהן עברו במהלך חייהן. לרוב בני המשפחה ובנות הזוג החלטנו לתת שמות בדויים כדי לשמור על פרטיותם.

הנשים האמיצות שהסכימו להתראיין חשות מחויבות לתרומה החברתית הכרוכה בחשיפה כזאת, בין השאר תרומה למיגור ההומופוביה. כמוני, גם הן מאמינות שבכוחם של הסיפורים להעניק השראה ולגיטימציה לאחרות, שחוות קשיים והתלבטויות או מרגישות לכודות. אולי קובץ הקולות הזה יקל על מישהי שעוברת תהליך מאיים וכאוב. ולא פחות חשוב: עושרן ועומקן של חוויות החיים שנפרשות בספר מביאים להנכחה של פלח אוכלוסייה בלתי נראה כמעט.

***

חמש־עשרה הנשים שעדויותיהן מובאות כאן חלקו איתי את סיפורי חייהן מילדות ועד זקנה, סיפורים מורכבים ומלאי תהפוכות. חלקן חוו ילדות קשה במשפחות לא מתפקדות, או נישואי בוסר, פוגעניים לעתים. פגשתי גם נשים כאובות, שילדיהן כעסו עליהן עד כדי נתק וניכור. רוב המרואיינות ידעו כבר מגיל צעיר שהן אוהבות נשים אבל לא ידעו כיצד לכנות את התחושה הזאת. "הרגשתי בדידות קשה, הסתגרתי יותר ויותר," מספרת קורין. "רציתי להוציא מתוכי את הדבר הזה, שלא היה לי מושג מה הוא והאם הוא קיים אצל אחרים." בשנות העשרה וראשית הבגרות של הדור שמגדל היום נכדים המונח "לסבית" לא היה נפוץ, וגם אם נשמע פה ושם זה היה תמיד בהקשרים שליליים. המרואיינות סיפרו על תחושות של בושה, אשמה, בדידות וחוסר שייכות, לעתים עד כדי שנאה עצמית, וגם על תחושת סכנה: פחד שיפטרו אותן ממקום העבודה, פחד שייקחו מהן את הילדים, פחד ש"יראו עליהן".

בין הנשים שדיברתי איתן יש שניהלו קשר סודי עם אישה תוך כדי הנישואים, אחרות גילו עולם חדש שנים רבות אחרי שהתגרשו. חלק מהמרואיינות חיות היום בזוגיות ארוכת שנים, בעוד אחרות מחפשות אהבה, רשומות באתרי היכרויות ויוצאות לדייטים. למרות הקשיים והצלקות, כולן מדברות על המהפך שעשו במונחים של התרוממות הרוח ושמחת הגוף: "ברגע שנגעתי בה ידעתי שזה מה שאני רוצה"; "איתה גיליתי את המיניות שלי"; "פתאום הרגשתי שאני חיה"; "סוף־סוף יש לי חופש להיות אני"; "הרגשתי שעזבתי בית והגעתי הביתה".

***

את רוב המרואיינות איתרתי דרך חברותנו המשותפת בקבוצת "בשלה" — קבוצה לנשים מבוגרות שאוהבות נשים. כשהצטרפתי לקבוצה גיליתי קהילה שוקקת ומרחב תומך, שבו אנחנו יכולות להרגיש שייכות, גאווה וביטחון. פגשתי בה נשים שהגיל לא ממלא אצלן תפקיד. הכמיהה לאהבה, התשוקה הארוטית לאישה, הצורך בקשר שיגן עליהן לעת זקנה ויקנה להן רשת ביטחון — כל אלה נוכחים בחייהן גם בעשור השביעי והשמיני לחייהן.

את הקבוצה המיוחדת הזאת הקימה רותי ליטוין, שבשנות השבעים שהתה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה וכתבה שם דוקטורט בתחום של נשים וזקנה. ליטוין נחשפה בברקלי לתנועה הפמיניסטית, למאבק לזכויות להט"בים ולתנועת הפנתרים האפורים, שפעלה להעלאת מעמדם של בני הגיל המבוגר. כשחזרה לארץ — אחרי שהתגרשה וחוותה לראשונה אהבת אישה — החליטה להקים כאן קהילה שתיתן מענה לצרכים החברתיים, התרבותיים והרגשיים של לסביות מבוגרות. כנס הקמת הקבוצה נערך ב-2007 והשתתפו בו חמש־עשרה נשים, והיום הקבוצה מונה כמאתיים חברות. "בשלה" עברה לא מעט משברים לאורך השנים, חברות שהתאכזבו ממנה עזבו, וחברות חדשות מצטרפות בהתמדה. הקבוצה מתנהלת בסודיות כי, כאמור, רבות מחברותיה עדיין חבויות בארון.

***

הספר הזה הוא לא פרויקט מחקרי או אקדמי, וגם לא סדרה של ראיונות עיתונאיים. אין בו תיאורים גרפיים של סקס בין נשים, וכמעט שלא הוזכרו מאבקים על זכויות להט"בים. חלק מהמספרות דילגו בחינניות על הגדרתן בתור לסביות, ביסקסואליות, קוויריות ואפילו פמיניסטיות, והביעו התנגדות גורפת להגדרות. נושאים פוליטיים אחרים, שמעסיקים אותי, כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני או זכויות של מיעוטים אחרים — לא עלו כלל.

את השיחות שלי עם הנשים הקלטתי בטלפון, ואני מפרסמת אותן כמונולוגים בשפת הדיבור האותנטית והייחודית של כל אחת ואחת. ניווטתי את הראיונות בעדינות באמצעות שאלות, מתוך כוונה לתמצת את סיפורי החיים באוריינטציה של גיבוש הזהות המינית. נוצרו פרופילים כרונולוגיים של חוויות חיים שהיו מענגות ומסעירות, אבל גם מפחידות ומאיימות. היום, יש לקוות, הפחד והאימה פוחתים ומתמתנים, לצד נרמול המילה "לסבית".

ואחרי כל זה אני חוזרת להכרה שהנטייה המינית היא רק חלק מהזהות שלי ושלנו. אנחנו גם נשים, גם בנות לאמהות ולאבות, ובספר הזה כולנו אמהות ו(כמעט) כולנו סבתות. אנחנו נשים עם קריירה, פעילות חברתיות, וחלקנו, כן, גם זקנות. עם חוכמת הגיל וממרחק הזמן אנחנו יכולות להשתחרר מכבלים, להרשות לעצמנו לחשוף פצעים וזיכרונות, להתבונן בקשיים שעברנו ובטעויות שעשינו — ולשמוח על חיים חדשים שגילינו ואפשרויות שמימשנו.

יהודית יהב

מרץ 2021

אישה אינה נולדת לסבית, היא נעשית כזאת. כשאני אומרת "לסבית", אני מתכוונת: אישה שמרשה לעצמה לאהוב אישה אחרת לא רק ברגש וברוח אלא גם בגוף; אישה שמרשה לעצמה להתענג על גוף של אישה אחרת ולהתענות ממנו; אישה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש — מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית — מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים, בעור.

ארנה קזין

איך להיות לסבית

מתוך: איך להיות ושאלות אחרות — מסות אישיות,

הוצאת אוליפנט, 2021

הודחתי מקורס קצינות בגלל רומן עם צוערת. הסיבה: "חוסר רגישות חברתית" זה היה טראומטי
נעמי, בת 64, מתגוררת במודיעין
בקורס קצינות פרץ רומן סוער ביני לבין אחת הצוערות, וכשהוא התגלה נשלחנו על ידי מפקדת הקורס למרכז בריאות הנפש בבסיס תל השומר. משם הדרך הייתה קצרה להדחה מהקורס ולנתק מהאהובה. הרגשתי שהושלכתי למדבר רגשי, הרגשתי בדידות איומה, לא היה לי עם מי לדבר. לקח לי שנים לצאת מהטראומה. כשהתחתנתי סיפרתי לבעלי על הקשר שהיה לי בעבר עם אישה. זה חזר אליי כמו בומרנג בגירושים

נולדתי בקיבוץ צרעה. הוריי היו ממקימי הקיבוץ. הם הכירו בגיל חמש־עשרה בתנועה המאוחדת ומאז היו יחד עד פטירתו של אבא לפני כשנתיים. אמא ילידת ירושלים. הוריה הגיעו מגליציה בשנת 1928. המשפחות של הוריי מאוד שונות. אבי יליד ברלין שהגיע לארץ כילד בשנת 1933 וגדל בירושלים. אמו הייתה אישה אקסצנטרית ומיוחדת, הייתי מאוד קשורה אליה. היא הייתה נשואה זמן קצר, התגרשה והתחתנה שוב כשנכנסה להיריון לא מתוכנן עם אבי.

כשאבי היה בן עשר אביו עבר לגור עם אישה אחרת, ובשלב כלשהו הוא נכנס לכלא משום שסירב לשלם מזונות. זמן קצר אחרי שהשתחרר הוא נפטר מטיפוס. אבי היה אז בן שתים־עשרה, ילד שאביו נטש ואמו זקוקה לעזרתו. היא הייתה במצב נפשי קשה ואבי נאלץ להישאר לשמור עליה כאשר כל חבריו יצאו להכשרה לקראת העלייה לקיבוץ. כבן יחיד ממשפחה מפורקת, הוא מצא במשפחה של אמי בית. סבי וסבתי מצד אמא היו אדוקים. אהבתי לבקר אצלם, ונראה לי שלביקורים האלה יש תפקיד במשיכה שלי לדת, שהלכה והתעצמה במשך השנים.

נולדתי שלישית מתוך ארבעה ילדים, וכאשר הייתי בת ארבע וחצי עברנו לדירה בת שניים וחצי חדרים בשיכון עובדים בבני ברק, שם גדלתי עד גיוסי לצבא. בדיעבד התברר לי שהשכונה הזאת נבנתה עבור מפוני מעברות. השכונה הייתה אז חילונית ואני למדתי בבית ספר יסודי קטן עם מנהל איום, שהיה נכנס לכיתה וצועק "אתם פושטקים, רק פושעים יֵצאו מכם." בתיכון החילוני בבני ברק למדתי רק שנה. עזבתי אותו לקראת כיתה י', כשהתברר לי שלא תיפתח שם מגמה ריאלית. עברתי לתיכון חדש בתל אביב למרות שהיה רחוק, ונסעתי כל יום הלוך וחזור קרוב לשעה.

לפי אלבומי התמונות שלנו נראה שהבית בבני ברק היה נחמד ונעים, גם אם צפוף. אני זוכרת שכילדה הרביתי לבכות. כדי להתמודד עם ה"בעיה" הוריי הבטיחו לי שבכל יום שלא אבכה אקבל חמש אגורות. זה הצליח. אחי הבכור עבר טיפול אחר — בכל פעם שבכה החרימו לו את ספרי חסמב"ה שאהב.

ביסודי ובתחילת התיכון הייתי חלק מחבורת ילדים וילדות. שיחקנו הרבה בחוץ והרבינו לבלות יחד. בתיכון החדש, לעומת זאת, הרגשתי אאוטסיידרית. כולם נראו לי "צפונים" סנובים ומגובשים. התחברתי עם עולה חדש מאורוגוואי בשם גרשון, שישב לידי בכיתה. בזכותו התחלתי לצפות במשחקי כדורגל בטלוויזיה, שהתחילה אז לשדר, כדי שיהיה לנו על מה לדבר. כל האחרים נראו לי כמו גוש בלתי חדיר.

כשהצטרפתי לנוער העובד כבר הרגשתי חלק מהקבוצה, ואפילו נבחרתי למזכירת הגרעין. היה אז מדריך שהתחיל איתי ונוצר בינינו קשר רומנטי. מאוחר יותר הבנתי שהוא היה בקשר דומה עם שלוש בנות נוספות מהגרעין במקביל. אחרי סיום הלימודים, כשעברנו לקיבוץ בית השיטה, היה לי גם חבר, בן גרעין ממושב בצפון. הוא עזב אותי כשהאקסית שלו חזרה אליו, מה שעזר לי להחליט להיפרד מהגרעין וללכת לקורס מ"כיות.

אני זוכרת שבתיכון יצאנו לשבוע עבודה באחד מקיבוצי הצפון, שם מישהו מבוגר מהקיבוץ תפס אותי ונישק אותי בכוח, ממש כפה את עצמו עליי. זה היה נורא. לא סיפרתי על זה לאף אחד. ממילא גם לא דיברתי על הדברים האלה עם ההורים או האחים שלי.

הנושא הלסבי ליווה אותי מילדות. בכיתה ח' חברה נתנה לי מתנה שרשרת. מישהו שאל אותי מאיפה השרשרת. כשאמרתי שזאת מתנה מחברה הוא שאל: "מה, את לסבית?" זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת, וזה שלח אותי ישר למילון. אירועים כאלה, שהוזכרה בהם המילה "לסבית", תמיד עוררו בי משהו. כך למשל בחופשה משפחתית, כשהייתי בת שתים־עשרה, ישבנו על הדשא עם עוד משפחה, וילדה אחת, שאולי נגעתי בה בלי כוונה, שאלה: "מה, את לסבית?" אפיזודה נוספת הייתה בכיתה ט'. ניגנתי אז בתזמורת, והייתה לי שם חברה מאוד קרובה. אני זוכרת שהייתה לה כלבה דנית ענקית. ברגע מסוים הכלבה שמה רגל על הירך שלה והיא קפצה בבהלה ואמרה: "חשבתי שזאת את." אבל הדבר המשמעותי יותר היה שהתאהבתי במדריכה שלי בתנועה. כמובן שלא היה בינינו כלום אבל אני זוכרת את הרצון להיות כל הזמן בקרבתה.

השאלות האלה שהופנו אליי וההתאהבות במדריכה גרמו לי לחשוב מה היה שם, ומי אני, והאם שידרתי משהו בכיוון הזה. התחלתי להרגיש שאני שונה, ולא רק במשיכה לנשים. התאהבתי גם בבחור אחד, דני שמו, שהיה מגיע על אופנוע לשכונה, ואני זוכרת שחיכיתי בערגה לביקוריו. אני לא חושבת שהוא ידע על קיומי בכלל, אבל הוא תפס מקום נכבד בפנטזיות שלי.

***

במסגרת שירותי בצבא נשלחתי לקורס מ"כיות. בקורס התחברתי עם דפנה. היינו חברות מאוד טובות, ופתאום מצאנו את עצמנו בקרבה פיזית מאוד גדולה. זה התחיל בצעדת ירושלים, כשישנו יחד באוהל, והמשיך עוד כמה חודשים, אצלה ואצלי בבית. הקשר הזה היה מאוד אינטנסיבי ולווה בקנאה גדולה. כשיצאתי פעם למסיבה עם מחזר היא ממש יצאה מדעתה. היינו מאוהבות, אבל היה ברור לנו שכשנגדל תמצא כל אחת מאיתנו בחור להתחתן ולהקים איתו משפחה.

מבחינתה הקשר היה מלווה בהמון רגשי אשמה על כך ש"זה לא נורמלי" ו"לא כדרך הטבע". אני, לעומתה, הרגשתי כמו בהרפתקה סודית ומרגשת. לימים היא התחתנה ונולדו לה ילדים והיום היא גם סבתא לנכדים. אנחנו בקשר מפעם לפעם. דווקא אחותה הייתה זו שיצאה מהארון והיא גרה עם בת זוג באירופה.

באותה תקופה לא הגדרתי את עצמי. זרמתי עם מה שקורה. בשנות העשרים שלנו לא שמעתי על לסביות בכלל, ואם כן — רק בהקשר שלילי, כמו הדמות הגברית והסדיסטית בסרט רצח האחות ג'ורג' שראינו בקולנוע.

אם בקורס מ"כיות במחנה 80 חוויתי סוג של בונדינג בין נשים, וכל מה שקרה בחדרי חדרים היה סודי — הרי שבקורס קצינות בבה"ד 12 כבר נדמה היה לי שכולן "עושות את זה". כך לפחות אמרו השמועות. ובאמת בקורס הזה התחיל הרומן עם יעל. אני לא זוכרת איך זה קרה, כי לא היו הרבה הזדמנויות להיות באינטימיות כשאת עם עוד חמש צוערות בחדר ועסוקה מבוקר עד לילה, אבל זה קרה, בעיקר בביקורים הדדיים שלנו בבית בסופי שבוע.

גרתי אז עם ההורים ברחובות, לשם הם עברו במקביל לגיוס שלי, ושם היה לי חדר משלי. כמו בסיפור עם דפנה בקורס מ"כיות — גם עם יעל היה ברקע חבר והתלבטות לגבי הקשר איתו. כך זה בדרך כלל מתחיל בין נשים — סיפורים על קשיים והתחבטויות נפש תוך חיפוש נחמה, שמקרבים ומזמנים התאהבות.

באיזשהו שלב בקורס התחילו שמועות על כך שיש בינינו רומן. לימים, כששאלתי חברה שהייתה שם מה היא זוכרת, התשובה הייתה: "הייתן פרובוקטיביות, לא הסתרתן את הקשר." אולי זה בלט כי היינו כל כך להוטות, ואולי פשוט התעלמנו מכל האחרות.

עד שהמציאות התהפכה עלינו. נקראנו לשיחה עם מפקדת הקורס ונשלחנו למרכז בריאות הנפש בבסיס תל השומר, למה שהבנתי כסוג של "אבחון". נכנסתי לשיחה אצל פסיכולוגית צבאית וכשהיא שאלה מה מהות הקשר בינינו אמרתי שאנחנו חברות טובות. כששאלה "מה עוד יש שם" חזרתי על ההגדרה "חברות טובות". הרגשתי כמו במשפט שדה וחשבתי, מי את בכלל ומי שם אותך לחטט בחיים שלי? אבל במקום להגיד "מה זה עניינך" חזרתי ואמרתי "חברות טובות". גם כששאלה אם יש בינינו קנאה אמרתי שיש, כמו בין חברות טובות. היא ניסתה בכל דרך להביא אותי לומר שאני לסבית אבל לא הייתי במקום הזה. אולי פחדתי. בעיקר זכורה לי התחושה שזה ממש לא עניינו של אף אחד.

מספר ימים אחרי אותו "אבחון" קראה לנו מפקדת הבסיס ואמרה לנו שאנחנו מודחות מהקורס. הסיבה הרשמית: "חוסר רגישות חברתית". התברר שבקורס הזה היו בנות של קצינים בכירים, שהפעילו לחץ להדיח אותנו מהקורס בעקבות השמועות שהגיעו אליהם דרך הבנות. אחרי ההדחה מהקורס צלצלתי ליעל הביתה, ואמא שלה ענתה ואמרה "אל תתקשרי לכאן יותר." הקשר ניתק.

***

הייתי במצב נוראי, הרגשתי שזרקו אותי למדבר. לא יכולתי לספר לאנשים למה הדיחו אותי, ולא יכולתי לערער על ההחלטה כי זה חִייב אותי לצאת מהארון. הסתובבתי בעולם כאילו תלוי לי שלט על הגב "אני לסבית". הייתי בטוחה שכולם רואים עליי.

אחרי הקורס נשלחתי לשרת כמ"כית בטירונות בנים במחנה בעמק דותן בגדה. נראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה בנות שירתו בצה"ל כמפקדות של בנים. המטרה שהציבו לנו הייתה לשבור אותם כדי לבנות אותם מחדש, תפקיד נוראי. הייתי צמודה לכיתה של תשעה בחורים צעירים ואומללים, מחמש בבוקר עד אחת־עשרה בלילה כל יום. לימדתי אותם מה שהונחיתי ללמד, כולל נשק שלא היה לי מושג איך מתפעלים אותו. הפעלתי עליהם סנקציות על פי הנחיות, כמו לרוץ עם החגור סביב הבניין תוך שלושים שניות. הייתי שבר כלי שטיפל בחיילים עם קשיים, שהיו בעצמם במצב לא יותר טוב ממני. לא הייתי מסוגלת למלא את התפקיד וביקשתי שיעבירו אותי משם.

הועברתי לבסיס נח"ל בנצרים ליד עזה. אני זוכרת בנים ובנות יחד, ואני זוכרת מוזיקה קולנית, הרבה צחוקים והתמזמזויות עם בנים, אבל אני הרגשתי כעס הולך וגובר על הצבא. השילוב של ההדחה מהקורס, יחד עם משהו שאי־אפשר לדבר עליו, שאין שפה לדבר עליו, שאין עם מי לדבר עליו — הביאו אותי למדבר רגשי ולבדידות איומה.

אחרי השירות ניסיתי לחזור לטיפול פרטי אצל אותה פסיכולוגית צבאית. למה חזרתי דווקא אליה? כי הייתי בחוסר אונים מוחלט, אולי אפילו בדיכאון, והיא הייתה הכתובת היחידה שהכרתי. זה לא היה באמת טיפול כי לא היו לי מילים לבטא את הקושי שלי, והיא הייתה בגישה הטיפולית הסדיסטית הזאת שלא מתייחסים למה שלא נאמר. זה היה טיפול אילם. שם למדתי את משמעות הפתגם "שתיקה שווה זהב".

הטראומה מהצבא ליוותה אותי עוד הרבה זמן. כעשרים שנה אחר כך נסעתי פעם לירושלים עם חברה, למפגש חברתי אצל זוג לסביות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי ללכת לאירוע כזה. מול דלת הכניסה ישבה מישהי על ספה ופנתה אליי בחיוך: "אני מכירה אותך, אני חברה של יעל." רציתי לברוח משם. לא יכולתי להתמודד עם העבר המסויט, הרגשתי מאוימת.

אפיזודה אחרת מאותה תקופה, שהחזירה אותי לטראומה, הייתה כשעמדתי מחוץ לבנק בכיכר ציון בירושלים, מחכה שייפתח, ומישהי בתור חייכה אליי. אמרתי לה שהיא מוכרת לי אבל אין לי מושג מאיפה. התברר שהיא הייתה מדריכה באותו קורס קצינות. "אני לא זוכרת משם כלום," השבתי. "זה לא מפתיע אותי," היא אמרה, "זה היה נורא מה שהם עשו לך." היא נתנה לי תחושה שהיא באמת ראתה אותי. דקה אחר כך נפתחה דלת הבנק, ובשטף האנשים שנכנסו היא נעלמה. הרגשתי שפגשתי מלאך.

***

כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בבית מרקחת במרכז ירושלים. ערבבתי משחות, סידרתי כדורים, למדתי הרבה על רוקחות. באחד מימי ראשון, בדרכי מרחובות לירושלים, אחז בי התקף של בכי באוטובוס. הודעתי בעבודה שאני חולה ונסעתי אל אמי לעבודה. היא עבדה אז בבית אבות סיעודי כמרפאה בעיסוק. הגעתי אליה בוכייה וחסרת אונים. כתמיד באותה תקופה לא הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה, והחלטנו שאלך לטיפול. זה היה אותו טיפול כושל עם הפסיכולוגית הצבאית.

נרשמתי ללימודי רוקחות, ולאחר כמה חודשי עבודה בבית המרקחת שיניתי את הרישום ללימודי רפואה. ההחלטה הזאת הושפעה מאוד מרצונו של אבא שלי. כל ארוחת ערב משפחתית הוא היה חוזר ואומר: "את תהיי רופאה טובה." לפני תחילת הלימודים נסעתי עם סבתי האהובה לטיול בקנדה, והמשכתי לטיול עם חברים במקסיקו. הנסיעה הזאת שחררה אותי מהדיכאון.

עד גיל 28, כשהתחתנתי, היו לי כמה בני זוג. חלקם היו היכרויות מרגשות אבל חד־פעמיות, וחלקם לתקופות ארוכות יותר. היו בנים שהתאהבתי בהם וראיתי בהם פוטנציאל, שלא התממש בסופו של דבר לחתונה.

כל הזמן הזה הנושא הלסבי היה איתי. חייתי בידיעה שקיימת בי גם נטייה להתאהב בנשים, ולא התכחשתי אליה. זאת הייתה ידיעה שלוותה בחיוך פנימי קטן, בלי בושה ובלי אשמה, אבל גם בלי לחפש אהבת אישה. לימים הבנתי שבתקופה הזאת פעלו בתל אביב מועדונים ומקומות מפגש ללסביות. גם בירושלים הייתה סצנה לסבית מתחת לפני השטח, לא רחוק מהשכונה שבה התגוררתי בשכירות. לא ידעתי על כל זה, וכבר הייתי עם הפנים להקמת משפחה "נורמלית ומאושרת".

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא. לא שמעתי שאפשר לעשות משפחה בלי גבר. בניגוד לחברות שסיפרו לי שכבר תחת החופה ידעו שנישואים זה זמני — אני תכננתי אותם לכל החיים. אלא שבחירת בן הזוג הייתה גרועה. לא פעם חשבתי שהנישואים האלה הם סוג של עונש על משהו שעשיתי לא בסדר, אולי על מה שקרה בצבא.

את ישי הכרתי בערב משחקים אצל חברה. ראיתי בו משהו שמחובר לרוחניות וזה מצא חן בעיניי. עברנו לגור יחד ובשלב כלשהו נסענו לחו"ל. כבר כשחזרנו החלטתי להיפרד ממנו. במשך הטיול לא היה בכלל חיבור בינינו ולא היינו מסונכרנים, הרגשתי שהוא רואה רק את עצמו.

אבל לא נפרדנו. לא הייתי מספיק חזקה לעשות את הצעד הזה. כמו בצבא, גם בנישואים לא ידעתי לעמוד על שלי. גם לא בנושא הרכוש המשותף. מכרנו את הדירה שלי שקיבלתי מהוריי ועברנו לגור בדירה שהייתה רשומה על שמו. כך קרה שנשארתי בלי דירה משלי כשהתגרשתי, ונאלצתי לגור בדירה שקנינו יחד במודיעין.

***

במהלך לימודי הרפואה השתתפתי בקורס שהכשיר אותי לעבודה בבית חולים, אבל העבודה בבית החולים גרמה לי להבין שאני לא במקום הנכון, ועזבתי אחרי שלוש שנות לימודים. קיבלתי תואר ראשון במדעי הרפואה, עשיתי מסטר בגנטיקה של האדם, ומשם המשכתי לדוקטורט שאותו לא סיימתי. ישי היה מנהל חשבונות עצמאי שלמד גם ייעוץ מס, והתחלתי לעזור לו בעבודה. בהמשך השלמתי לימודים בניהול חשבונות וחשבות שכר והיום אני סמנכ"ל כספים בארגון חינוכי.

בשנת 1989 עברנו לגור בנווה שלום מתוך שיקולים אידיאולוגיים, עם בנותינו שירה ועתליה. רומיה נולדה בשנת חיינו הראשונה ביישוב. חיכינו זמן רב להחלטת ועדת הקבלה לקלוט אותנו ביישוב וכאשר זה סוף־סוף קרה היינו במשבר עמוק. היה ריב בינינו שבעקבותיו ישי לא דיבר איתי במשך כמה שבועות. שוב עלו מחשבות להתגרש, אבל היה לי חשש גדול איך אוכל להסתדר בלי דירה, עם שתי פעוטות ובטן הריונית. מעבר לשאלה איך אסתדר כלכלית אני זוכרת גם את המחשבה "מי ירצה אותי במצב הזה?"

למרות המשבר עברנו לנווה שלום. המעבר היה סוג של אתנחתה, ואפילו החיה את הנישואים. חיי הכפר, הטבע, המחויבות המשותפת שלנו לדו קיום ערבי־יהודי ברוח המקום — כל אלה עשו לנו טוב. לתקופה מסוימת. לא היינו חברים ולא הייתה בינינו אינטימיות רבה, אבל גידלנו יחד שלוש בנות ועבדנו יחד, במקביל לחצי משרה נוספת שלי כמורה בבית הספר המקומי.

***

בהדרגה התחושות הקשות התחילו לחזור. הרגשתי פחד לפני שישי היה אמור לחזור הביתה והתרחקנו יותר ויותר. עוד כשגרנו בירושלים עברנו פגישות טיפוליות וישי הציע שנחזור אליהן.

כשהגענו למטפלת ישי הודיע: "אני לא צריך טיפול, אצלי הכול בסדר." הרגשתי שהוא עושה ממני סמרטוט — מזמין אותי לטיפול כדי להודיע שאני הדפוקה? המשכתי לבדי בטיפול אצל אותה פסיכולוגית ואחרי חצי שנה הבנתי סופית שאני צריכה להתגרש. לא יכולתי לומר לו את זה ישירות כי פחדתי מהתגובה שלו. המטפלת הציעה שאזמין אותו לאחת הפגישות. באותה פגישה הוא האשים אותי ואת המטפלת בקשירת קשר נגדו, ואפילו טען שיש בינינו קשר רומנטי. כשישי ואני הכרנו לא הסתרתי ממנו שהיה לי בעבר קשר עם אישה, ועכשיו זה חזר אליי כמו בומרנג.

בשלהי הנישואים התאהבתי במישהי. לא היה בינינו קשר פיזי. היא גרה בחו"ל. כתבתי לה מכתבי אהבה. נראה לי שהיא הייתה בעיקר משועשעת מהעניין, אבל לי זה נתן כוח. כשתהליך הגירושים התקדם השמדתי את כל המכתבים, וכך ביקשתי ממנה לעשות. פחדתי שישי יגלה אותם וייקח ממני את הבנות בתואנה שאני לסבית ושאסור לי לגדל אותן.

ישי לא לקח ממני את הבנות אבל הגיש תביעה למשמורת משותפת. שלושתן הלכו אליו יחד פעמיים בשבוע ואחת לשבועיים בסופי שבוע. בכל פעם שהן נכנסו למכונית שלו הוא השמיע להן את השיר "אינך יכולה ככה סתם ללכת".

כשנפרדנו שירה הייתה בת אחת־עשרה, עתליה בת תשע ורומיה בת שבע. עברנו לדירה שקניתי עם ישי במודיעין, ובהמשך קניתי בעזרת הוריי את חלקו. התחלתי להיפגש עם נשים והכרתי את זהר, איתה הייתי בקשר כשנתיים וחצי, כשאנחנו עמוק בארון. אלה היו השנים הקשות של הליכי גירושים, בתי משפט, מתח גדול ודאגה בכל פעם שהבנות היו אצלו. עורכת הדין שלי הציעה לי להסתיר את הקשר עם זהר כדי לא לפגוע בגירושים. "לא משנה עם מי את יוצאת, עם גבר או אישה, חשוב שהכול יהיה דיסקרטי," אמרה.

זהר חיזקה אותי ותמכה בי בכל התקופה הקשה הזאת. היו לה המון מחוות קטנות ומתוקות של תמיכה. כך, למשל, כשעברנו במכונית ליד נווה שלום היא הייתה מכסה אותי בצעיף כדי שלא יזהו אותי. היא הייתה איתי ולצדי עד הדיון האחרון בבית המשפט, אבל הקשר שלנו התחיל להתפורר. מבחינתי זאת הייתה תקופה קשה מנשוא, ולא יכולתי לתת לה את מה שהיא רצתה. לא ידעתי איך להיפרד ממנה. לא ישנתי לילות ארוכים, נעזרתי בהומאופתיה ובסופו של דבר מצאתי את האומץ להיפרד.

עתליה הפסיקה ללכת אל ישי בעקבות ריב סוער ביניהם, ועברה תקופה מאוד קשה. היא הסתגרה בבית, דיברה בלי סוף באיי־סי־קיו שהיה נפוץ אז, ובעיקר ניהלה שיחות עם צעירים בדיכאון. לא פעם אמרה שהיא רוצה למות. האחיות שלה די כעסו על תשומת הלב שנתתי לה אז. בעצם לא רק אז. עתליה הייתה תמיד סוערת, עשתה מה שבראש שלה, נעדרה הרבה מבית הספר ונזקקה ליחס מיוחד.

באחד הימים, כשהייתה בת שלוש־עשרה, היא התקשרה אליי לעבודה ואמרה, "אמא, בלעתי את כל חבילת האקמול, והראש שלי מתפוצץ." טסתי הביתה ולקחתי אותה לבית החולים. זה היה הניסיון האובדני הראשון שלה.

***

כחצי שנה אחרי סיום הקשר עם זהר התחיל הקשר עם רונית, שנמשך כשנה וחצי. באותה תקופה, ביום הולדתי ה-45, שירה שאלה אותי אם היה לי פעם דייט עם אישה. הרגשתי שזאת ההזדמנות לצאת מהארון ואמרתי שכן. אני זוכרת שישבתי אז על הספה בסלון כששירה קראה לעתליה: "בואי רגע, תשמעי איזה קטע, לאמא היה פעם דייט עם אישה." רציתי לשתף אותן ולא ציפיתי שזה יישאר בגדר סוד, אבל הזהרתי אותן שייתכן שהן יזכו לתגובות לא נעימות. חודש אחר כך שירה סיפרה לי שחברה שלה באמת הגיבה ב"איכס".

היחסים של רונית עם עתליה היו נהדרים, אבל שירה הטיחה בי: "אנחנו לא מעניינות אותך, מעניין אותך רק ללכת לבלות עם החברה שלך." רומיה בכלל הייתה בסוג של הכחשה. נראה לי שהיא הייתה עסוקה במחשבות משלה על זהות. בגיל שבע היא ביקשה לעשות קרחת, וכשהייתה בת עשר היא שיתפה אותי במחשבות שלה שאולי היא ביסקסואלית. ובאמת היום היא חלק מהקהילה הגאה. בהמשך פגשתי לא מעט חברות לסביות שמכל ילדיהן, דווקא אלו שבהמשך היו חלק מהקהילה התקשו יותר לקבל את השינוי אצל אמהותיהן.

מול ההורים יצאתי עוד לפני שיצאתי מול הבנות, וזאת לא הייתה חוויה פשוטה. ניצלתי הזדמנות שבה ביקרה אצלנו בת משפחה מקנדה, ששניים מילדיה הם גייז, כדי להגיד "גם אני". את המילה "לסבית" לא יכולתי להוציא בפניהם מהפה. אבא הגיב באטימות. אמא אמרה שדווקא הוקל לה כי "כשהיית בצבא היה יותר קשה". פתאום הבנתי שלמרות כל ניסיונות ההסתרה שלי היא ידעה על הקשר ההוא ולא אמרה מילה. שאלתי את עצמי איפה הם היו כשהייתי במדבר הנוראי ההוא לבד. הייתי בהלם מההבנה הזאת שנפלה עליי.

ההורים שלי ביקשו שלא אדבר על זה, בעיקר לא עם הבנות. הם חששו שבהליכים המשפטיים שבהם היינו זה יפגע בי. או לפחות זה היה התירוץ. אחותי כבר ידעה וגם קיבלה אותי, אבל כשהבת שלה יצאה מהארון היא ביקשה ממנה שלא תגיע לבקר אצלנו לבד. מנפלאות ההומופוביה. האיסור ירד מהפרק אחרי כמה חודשים, והכעסים והפחדים דוברו ונפתרו.

אחרי רונית הייתי שנתיים בקשר עם אלה. הרגשתי אז על גג העולם, כבר היה לי יותר ביטחון. חברה הכירה בינינו. למעשה, את כל בנות הזוג שלי הכרתי דרך חברות ומעולם לא נעזרתי באתרים או במודעות בעיתונים.

אחרי שהקשר עם אלה הסתיים הכרתי את דינה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. היו לה עיניים בורקות ואנרגיה מטורפת. היא שבתה את לבי והטריפה אותי. אהבתי אותה מאוד. נפרדנו וחזרנו זו לזו כמה פעמים, כל פרידה כואבת יותר מקודמתה, כל חזרה סוערת ומטלטלת מחדש. זה נמשך ארבע וחצי שנים, עם הפסקות. היא היחידה מבין בנות הזוג שלי שיכולתי לראות אותנו חיות יחד. חשבתי שאני יכולה לסמוך עליה, שהיא תתקן כל דבר בבית ובלב, אבל הקשר לא החזיק מעמד בכל המהמורות שעברנו. מה שכן — דרכה התחברתי ל"בת קול", קבוצה של לסביות דתיות, שם הכרתי נשים מדהימות.

כל השנים האלה הייתי במה שקראתי לו "מונוגמיה סדרתית". אחרי שנפרדתי מדינה היו לי כמה ניסיונות פחות מוצלחים, של קשרים שלא שרדו יותר ממספר שבועות או חודשים. כבר לא הייתי באמת בעניין. נראה לי שלא רציתי להיפגע יותר.

שירה עזבה את הבית אחרי הצבא, למדה באוניברסיטה בירושלים ואחר כך במכללת תל־חי, הכירה את בן זוגה והיום הם מתגוררים בירושלים עם נכדתי המתוקה. רומיה חיה היום בקומונה בצפון הארץ. היציאה שלה מהארון לא הייתה בעקבותיי, או בגללי, הרי כבר מילדות היא ידעה על עצמה ודיברה על השונות שלה. הבית שלנו היה תמיד פתוח ומקבל, וזה כנראה הקל עליה. אני מניחה שגם לעתליה היו התנסויות עם נשים. הזוגיות האחרונה שלה הייתה עם גבר, אבל אם היית שואלת אותה על האוריינטציה המינית שלה הייתה כנראה עונה "אני פאנסקסואלית".

***

עתליה התאבדה בגיל שלושים. הרווחנו שבע־עשרה שנות חיים שלה. אחרי המשבר שהיה לה בגיל ההתבגרות היא טופלה תרופתית ובפסיכותרפיה אבל רק לזמן מסוים. בגיל 24, כשכבר התגוררה בתל אביב, התחילה ללכת שוב לטיפול ונעזרה בתרופות נגד דיכאון. במשך השנים התקבע מצבה והוגדר כדיכאון מז'ורי, שבהמשך הסתבר שהוא עמיד לתרופות. לאחר מותה טען הפסיכיאטר שטיפל בה שאחוז גדול מאלה שסובלים מדיכאון מז'ורי שלא מגיב לתרופות מתאבדים. בדיעבד הייתה לי תחושה שהוא לא ידע איך לעזור לה, ובמידה מסוימת ויתר עליה.

חייה של עתליה ידעו עליות ומורדות, מטוטלת של מצבי רוח וסבל גדול. זיהינו מחזוריות בדיכאון, שחזר בכל ספטמבר והחריף משנה לשנה. הבורות נעשו עמוקים יותר ויותר. בתקופות שהדיכאון נרגע היא הייתה פעילה וחברותית, אספה סביבה חברים וחברות אוהבים. היא עבדה בחנויות ספרים, עשתה קורס בניהול חנויות ספרים, ובמקביל עבדה כספרית. היא הייתה הספרית הכי טובה בתל אביב.

בתקופת הדיכאון האחרון שתקף אותה עתליה ביקשה לחזור הביתה, למודיעין. היא התגוררה כאן אצלי בבית במשך חמישה חודשים, שהיו קשים מנשוא. החלפנו פסיכיאטר, החלפנו תרופות, אבל הכול היה לשווא. רוב הזמן היא ישנה, וכשהרגישה קצת יותר טוב נסעה לפגוש חברים וחברות בתל אביב. בגיחה האחרונה שלה לעיר היא נשמעה טוב, מלאת אופטימיות — אבל למחרת היא שוב ביקשה שאבוא לקחת אותה, ומיד. הבאתי אותה אליי וקבעתי לה תור לפסיכיאטר, אליו היא כבר לא הגיעה. היא נטלה את חייה. כשזה קרה הייתי בבית אבל לא הצלחתי להציל אותה, נרדמתי בשמירה. כשנכנסתי לחדרה חשבתי שהיא ישנה, כמו תמיד בשעה הזאת, והחלטתי להניח לה לישון. רק מאוחר יותר הבנתי את גודל הזוועה.

עוזר לי לדעת שהיא נפטרה ממחלה קשה, ושעכשיו היא לא סובלת. הידיעה הזאת משחררת אותי במידת מה מהאשמה שאני מרגישה מול אוזלת ידי להציל אותה. כך או כך, אני מתנחמת במחשבה שעכשיו היא במקום טוב יותר, שסוף־סוף נגאלה ממסכת הייסורים שליוו אותה בשנים האחרונות. היא כנראה הייתה עושה את המעשה הזה בכל מקרה.

מאז מותה של עתליה חשוב לי לדבר על אובדנות כי בעיניי יש חשיבות לדיבור פתוח על הנושא. הוא יכול להשפיע על אנשים שאיבדו את יקיריהם בדרך זו, וגם על אלה שמחשבות על התאבדות מעסיקות אותם. הידיעה שיש אוזן קשבת אולי תאפשר להם לא להרגיש בדידות, דחייה ואשמה, ואולי תמנע את המעבר ממחשבה למעשה.

שלוש שנים עברו מאז מותה של עתליה, ואני מנסה להתחזק. איבדתי חלק גדול מחבריי עוד בתקופות הקשות שלה, אני לא יוזמת פעילויות ופגישות חברתיות, אני ממעטת לצאת לבלות ומתקשה לנהוג למרחקים. המשפחה שלי נוכחת, ומהווה עבורי מקור תמיכה, וישנן כמה חברות נאמנות ששומרות איתי על קשר רציף. אני משקיעה את עצמי בעבודתי המעניינת והתובענית, בלימודים ובסבתאות. אני מנגנת, מציירת, ובעיקר משתדלת לא להטיל על אחרים את כובד האובדן.

ההתמודדות עם האובדן הביאה אותי למחשבות שאני רוצה להיות מקור תמיכה לאחרים, ולכן התחלתי השנה לימודי רבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים. במקביל, אני פעילה בעמותה שתומכת באנשים שאיבדו קרובי משפחה בנסיבות פתאומיות. קשר? אינטימיות? ליבידו? לא נמצאים בתקופה זו בסדר היום שלי. אני עסוקה מדי.