סודות ומה שמאחוריהם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות ומה שמאחוריהם
הוספה למועדפים

סודות ומה שמאחוריהם

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 210 עמ' מודפסים

ניצה אייל

ניצה אייל היא פסיכולוגית וגרונטולוגית. חוקרת, מרצה ועורכת אקדמית של השתלמויות בנושאים התפתחותיים במחצית השנייה של החיים. פירסמה עשרות מאמרים מקצועיים וחיברה שישה ספרים.

תקציר

"כל אחד מאיתנו הוא ירח, עם פן נסתר שאותו הוא לא מראה לאיש."  (מרק טווין)

• מה מהות הסוד ומקומו בחיי הפרט, המשפחה, ברפואה ובפוליטיקה
• מדוע שומרים סודות? למי לגלות וממי להסתירם?
• סודות בין בני זוג
• סודות של נשים, גברים, והקהילה הלהט"בית
• הטיפול הנפשי כהפקדת סוד
• סוד – האם פתרון או נטל?

ניצה אייל, חוקרת פסיכולוגיה של הגיל השלישי, חברה בצוות ההקמה של מכון הרצג לחקר הבגרות והזקנה באוניברסיטת תל-אביב, כלת פרס האגודה הגרונטולוגית על מפעל חיים.
בין ספריה הקודמים: מסע אל הזיכרון, הזמן האמיתי, החיים כנהר, הגמד החושב, תמונות פסיכולוגיות, נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה, חוכמת הזיכרון המעשי (יחד עם יעל רייכנטל), אל אמי.

פרק ראשון

פרק ראשון:
מהו סוד

הסוד שלך

מהו הסוד שלך? אל תגלה לי, רק חשוב עליו. ייתכן שהסוד שלך הוא זיכרון של מעשה כלשהו שעשית בגיל צעיר, או של מחשבות ורגשות שאתה שומר רק לעצמך. ייתכן שהסוד קשור לבן משפחה, לאדם אהוב או לחבר קרוב. המעשה או המחשבה שאנחנו שומרים בסוד דומים לצל, והם מלווים אותנו בכל אשר נלך. פעמים הם מחזקים ונותנים כוחות להתמודדות ולהתגברות על קשיים, אך פעמים הם מגבילים ומחלישים. מהו הסוד שלך? האם הוא מחליש או מחזק? מהו המקור של הסוד? האם הסודות של גברים שונים מהסודות של נשים? ומה בנוגע לסודות של ילדים? בכל מצב ובכל גיל הסודות שלנו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ומתחושת הזהות האישית. אין אדם שאין לו סוד.

אנשים באים אלי לייעוץ ואני מרגישה שהם מפקידים בידי סוד יקר ומיוחד. אני אוחזת בו בזהירות רבה ופעמים בחשש, יודעת עד כמה קשה לחלוק בסוד ומהו המאמץ שנדרש לכך. האם אדע לקבל את פניו, להכיל אותו, לא להיבהל, למצוא את המילים הנכונות?

מהו סוד בעיני? בילדות הייתה לי קופסת אוצרות. לא היה דבר שלא שמתי בה: את המדליה שקיבלתי, את השרשרת האהובה עלי, את התעודה על התנהגות טובה שקיבלתי בסוף שנת הלימודים. לקופסה הייתה גם מגירה קטנה, נסתרת, שם שמרתי לב מקרטון, צבוע באדום עם חץ, שנתן לי גיורא. זה היה סוד כמוס.

סודות הם חלק מאיתנו, מהזהות שבנינו, מהדרך שעברנו, שלאורכה אספנו אותם. הם ידועים לנו ומוסתרים מאחרים — לפעמים בשל אשמה ובושה, ולפעמים בשל כאב וגעגוע גדול. בסודות יש סיכון, ואנחנו אמורים לשלוט בהם, ולא הם בנו. אנחנו בעלי הסוד.

מהו הסוד שלך

ירמיהו (שם בדוי): "היום אני בוגר אך בנעורי, עקב משובת נעורים, נפתח לי תיק במשטרה. זהו הסוד שלי ואין איש יודע אותו."

יגאל: "סוד בין שניים — בלבבות, סוד בין שלושה — ברחובות."

אלמוני: "הסוד שלי הוא שאין לי סודות."

(תגובות לכתבה על סודות ב-Ynet)

המילה "סוד" באנגלית — "Secret" — מקורה במילה הלטינית "Secretum", שמשמעותה להפריש או לשים בצד, ובמילה "Secenere", שמשמעותה להפריד (בדומה להפרדה בעזרת מסננת). כלומר, תפקיד הסוד הוא להפריד ולהניח בצד, וזו הגדרה מעניינת המלמדת אותנו על הגבולות של הסוד. במילון אבן־שושן מוגדר סוד כדבר סתר, רז, דבר שאדם מעלימו מאחרים. וחוקרים שונים (למשל, Kelly & Ke-Hai, 2009) מגדירים סוד כמידע שאדם מסתיר במכוון מאדם אחר. סיסלה בוק (Bok, 1989), פילוסופית שוודית, מגדירה סוד כתקשורת שנחסמת בכוונה תחילה. לדעתה, תוכן הסוד חשוב פחות מהתפקיד שהוא ממלא: הבחנה בין אלה שמשתייכים (יודעי הסוד) לבין אלה שאינם משתייכים (שאינם נמנים עם יודעי הסוד). בין "זה היודע" לבין "זה שאינו יודע". הסוד מחבר בין אלה היודעים אותו — ומשום כך קיים הביטוי "שותפי סוד" — שכן היודעים נעשים לשותפים: הנכס המשותף שלהם הוא הסוד. תחושת השותפות מחזקת ומקנה ביטחון. שלמה המלך, החכם באדם, טען: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, 13), ומציע: "וסוד אחר אל תגל" (משלי כה, 8).

אני מחפשת באנציקלופדיה העברית את הערך "סוד" ולא מוצאת. אין ערך "סוד" ואין ערך "סודות". הם גם לא מופיעים בלקסיקון למונחי הפסיכולוגיה (הדר). לא ייתכן. היעדרם מעודד אותי להמשיך בחיפוש ואני נסחפת למקומות שלא התכוונתי אליהם. אני מרגישה כמי שמשחקת בסימני דרך. סביבי סימנים רבים, מלפנים ומאחור, מלמטה ומלמעלה, בכל מקום, ועלי לדעת לפענח אותם, לקרוא בהם. עכשיו אני מבינה מדוע תחום הפסיכולוגיה מעניין אותי. הוא דורש התבוננות באדם, בסימנים שהוא נותן, ומקנה יכולת לקרוא מה מצוי מאחוריהם.

חגית אהרוני, פסיכולוגית קלינית, הציגה מאמר המבוסס על הרצאתה ביום עיון של מכון סאמיט בירושלים בנושא "סוד כמוס — בין אוזן קשבת לנפש מכילה" (2003), וטענה כי סוד איננו תוכן שאותו אין האדם רוצה לגלות לזולתו, אלא תוכן שהזולת המשמעותי לאדם אינו מסוגל לשמוע. הסוד מודע למי שנושא אותו והוא מהווה קצה של חוט אל חוויות פנימיות, קדומות ובלתי מודעות. אני מצטרפת לכל מה שנכתב למעט המשפט האחרון. סודות עשויים להתקשר לעבר, להווה ולעתיד. להיות מודעים ולא מודעים, מוכלים ולא מוכלים, אין גזירה שווה לסודות של אנשים בתקופות היסטוריות שונות ובתרבויות שונות. אין דומה סוד של ילד בן שלוש לסוד של אדם מבוגר בן שבעים. כל איש וסודו. אני מסכימה כי סוד הוא מפתח לדלת: ירצה — ישתמש בו, לא ירצה — יטמון אותו במעמקי מגירת הלב.

אני אוהבת את הדימוי של חגית אהרוני שמתאר את הנפש כרשת סבוכה ומפותלת של חוטים וקשרים, שכדי להבין אותה יש למצוא קצה של חוט וללכת בעקבותיו. כל קשר בינינו לבין אדם אחר, מוכר או זר, משמעו אחיזה בקצה של חוט והליכה בעקבותיו. לפעמים נעצור בנקודת הקשר ונדע להתיר אותו או לדלג מעליו, אך לפעמים ניתקל בפקעת סבוכה של קשרים וניאלץ לעצור.

עוד כותבת חגית כי אף שהסוד הוא אחת מאבני היסוד של האדם, מפתיע לגלות שנכתב עליו מעט בספרות הפסיכואנליטית, ואני מרחיבה — בספרות הפסיכולוגית בכלל.

סודות ונפש האדם

"את יודעת," אמר, "קשה לבטוח באדם שאין לו סודות."
(פראנזן, 2017, עמ' 319)

האם נפש האדם שקופה וצלולה? ידועה וברורה? האם תיאור זה מתאים לנפש רבת הפנים ומלאת הסתירות שלנו? האם שקיפות מוחלטת (במובן של ידיעה מלאה של עצמנו ושל האחר) אפשרית, ובנוסף — האם היא דרושה לבריאות הנפש? ולהתנהגות חברתית נכונה? ואולי דווקא מצבים מתחלפים שיש בהם גם שקיפות וגם סודיות נדרשים להתפתחות תקינה, ליצירת גבולות ולבניית זהות אישית. סודות הם חלק מדיאלוג פנימי של אדם עם עצמו.

אצלי בלב

"[...] עברתי בחיי כמה דברים שאני שומרת רובם בפנים, אצלי בלב [...] אלה דברים שלי שאינם צריכים לעניין איש, ואיני זקוקה לדעתו של איש בנוגע אליהם. הם אינם משפיעים כל כך על מי שאני היום, כי את הזהות שלי גיבשתי עוד בילדותי, הם מקסימום חידדו לי קצת את מבטי על העולם ואת פילוסופיית החיים שלי. שמירת סודות אלו לא גורמת לי לרגע לבושה, לאשמה, או לתחושת בגידה. כי אם כבר יש משהו שאני יכולה לגלות זה שהדברים האלה לא הכאיבו או גרמו עוול לאיש בחיי."

(אנונימית, מתוך התכתבות ברשת בנושא: סודות, אשמה ובושה)

לא רבים הפסיכולוגים הדנים במושג "סוד", אף על פי שמרביתם עוסקים בסודות נפש האדם ובפענוח שלהם. אחת מהן היא הפסיכואנליטיקאית דבורה פלורסהיים, שדנה בהגדרות המילה "סוד" ומציינת את המילה "סקרטר" ("Secretair"), שמשמשת כינוי למקום במכתבה שבו שומרים דברים פרטיים (פלורסהיים, 2014). יש גם קרבה מסוימת בין המילה "סקציה", שמציינת קבוצה מוגדרת, לבין המילה "סוד". סוד יוצר בידול, מגדיר מי משתייך ומי לא משתייך, מי בפנים ומי בחוץ. הוא מקרב מצד אחד, אך מרחיק מצד שני. מגדיר מי הם שותפי סוד ומי אינם שותפי סוד.

החזקת סוד דורשת השקעה של אנרגיה נפשית. זו השקעה שהולכת וגדלה ככל שמתרבים אנשים ומצבים שמהם צריך להסתיר את הסוד. אם הסוד דורש הסתרה או הסוואה, קיימים מצבים ואנשים שרצוי להימנע מהם כדי לשמור על הסוד. מילדותי אני זוכרת את המשפט: אני רואה לך על הפנים... לפעמים לא צריך לשמוע, אפשר רק לראות את הסומק על הלחיים, את העיניים המתחמקות, את עיגול הגב וכיפוף הכתפיים, כל הגוף אומר: אני מסתיר סוד.

התייחסות לסודות מזמינה חשיבה מורכבת ודיאלקטית. לפי דבורה פלורסהיים, המילה "סוד" היא ניטרלית, וכדי לטעון אותה בערכיות כלשהי יש לצרף אליה עוד מילה. התכנים של הסודות יכולים להיות שגרתיים וגם יוצאי דופן, טובים וגם רעים, מעניקים כוחות וגם מחלישים. שאלות רבות מתעוררות סביב המשמעות של טוב ורע. טוב לאחד הוא הרע של האחר. אלו שאלות פילוסופיות — אני נשארת במגרש של הפסיכולוגיה.

סודות נמצאים באזור הדמדומים, במרחב שבין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין פנים לחוץ, בין הממשי והעובדתי לבין הסמלי והפנטסטי. הסוד לא רק קיים בפני עצמו אלא יש לו תפקיד התפתחותי ולפעמים כואב. דבורה פלורסהיים סבורה כי אדם וחוה חיו בגן עדן באווירה שהיא בין ידיעה לבין אי־ידיעה. אכילת התפוח מעץ הדעת חשפה את הסוד הראשון: אנחנו עירומים, ואת הסוד השני: אנחנו בני תמותה. איזו הפתעה לא נעימה. לחשיפת שני הסודות הללו יש תפקיד התפתחותי ולפעמים כואב — מעבר מגן העדן של הילדות אל המציאות של הבגרות.

סודה של מונה ליזה?

החיוך המסתורי של מונה ליזה צופן סוד וחוקרים רבים ניסו, ועדיין מנסים, לפענח אותו. בביקור במוזיאון כשאנו עוברים על פניה היא ממשיכה להתבונן בנו; גם כשאנו נעים בחדר מצד לצד, מבטה עוקב אחרינו. אני מוקסמת מהחיוך המאופק ומהאור המגיה את פניה ואת חלקת צווארה. יש בה שילוב של ניגודים. חיוך עם עצבות, ריחוק עם קרבה.

מונה ליזה היא יצירתו המפורסמת ביותר של לאונרדו דה־וינצ'י, שאהב יצירה זו במיוחד ונשא אותה עימו לכל מקום, ויש האומרים שלא נפרד ממנה עד לסוף חייו. בשנת 2005 בדקו חוקרים (Tosterling, 2005) מאוניברסיטת אמסטרדם את הציור בעזרת תוכנה שאמורה לזהות רגשות. לפי הממצאים, בחיוך של מונה ליזה יש קשת של רגשות: 83 אחוזים של אושר, 9 אחוזי זלזול, 6 אחוזי אימה, 2 אחוזי זעם, וכל היתר זניחים. למרות הדומיננטיות של תחושת האושר, גם אנשים במצבים רגשיים אחרים יכולים להזדהות עימה.

אני מוקסמת מהרעיון שלפיו ההתפתחות של העצמי היא תהליך של גילוי סודות, של פענוח תעלומה. אני מתפתה לכתוב: ההתפתחות האנושית היא תהליך בלשי. בכל שלב מוטל עלינו לחפש ולגלות כמה סודות הטמונים בנו ובעולם ולהמשיך הלאה אל החיפוש הבא. כל גילוי עשוי להוסיף עוד נדבך לאישיות, לצייד בכלי התמודדות, לחסן אך לפעמים גם להכאיב. בגיל ההתבגרות אנו מגלים את סודות הגוף, המיניות והאהבה, בבגרות הצעירה את סודות הזוגיות וההורות, בבגרות האמצעית את סודות המקצועיות והמומחיות, בבגרות המאוחרת את סודות קבלת הגוף המשתנה והקשרים עם הדורות הבאים, בתקופת הזקנה את סוד הראייה הרחבה על מהלך החיים כולם ואת היכולת לחיות עם הקרבה לסופם.

הצל ואני

הצל הוא אחד מהארכיטיפים המרכזיים בתורתו של קרל יונג, הוא מכיל בתוכו את הצד האפל של האדם, את האינסטינקטים החייתיים, הפרימיטיביים והראשוניים ביותר, את הדחפים שצריך להתגבר עליהם כדי להיות חבר ושותף בחברה האנושית. יחד עם זאת, לפי יונג, נמצאים בו גם כוחות יצירה וספונטניות. הדימוי של הצל, החלק האפל והסמוי ההולך עם האדם באשר ילך, מתאים למהות הסוד. האדם מחובר לסוד והסוד מחובר לאדם, וכאן מתבקשת אזהרה: אסור לאדם להפוך לסודו, כפי שאסור לו להפוך לצל של עצמו. כמו הצל, הסוד מקבל ממדים וצורות שונות בהתאם לכמות האור, ודווקא בחשכה ובצהרי היום נעלם הצל. הוא לא מופיע בזמנים של אור מלא או חושך מלא. מעורר מחשבה.

פסיכולוגים עוסקים בחשיפה ובהסתרה. הם שותפי סוד ונאמני סוד. אם ניעזר בשפה של זיגמונד פרויד ובמודל שלו בנוגע לשלושת מרכיבי הנפש: הסתמי, האני והאני העליון, הרי שהסודות נמצאים באני העליון. הגדרה: האני העליון נוצר מתהליך של הפנמה של תגובות ההורים המייצגים את החברה ואת הערכים ונורמות המוסר. במרביתו הוא איננו מודע, בחלקו — מודע. הוא מכיל את האני האידיאלי והנכסף, וכן את הדרך שבה ראוי לחיות לפי חוקי החברה והערכים התרבותיים. זהו המצפון, מנגנון מתוחכם שמכוון אותנו בדרך הראויה — אם נסטה ממנה נרגיש אשמים. תוך כדי כתיבה עולה בדעתי שלמילים "מצפון" ו"מצפן" שורש זהה, ותפקיד שניהם הוא למנוע מאיתנו לטעות בדרך. מילה קרובה היא "צפון", שמתארת דבר מה טמון, נסתר וחבוי (לפי מילון אבן־שושן), ובדרך עקיפה חזרנו אל הסוד.

סודות הם שמאפשרים לדעת שיש פנים

"יש הדחף לשמור על סודות והדחף לחשוף אותם. איך את יודעת שאת אדם נפרד מכל השאר? בכך שאת שומרת דברים מסוימים לעצמך. את נוצרת אותם בתוכך, כי אם לא כן אין הבדל בין פנים לחוץ. סודות הם שמאפשרים לך לדעת שיש לך פנים [...] במוקדם או במאוחר הפנים שלך יזדקק לעד. אם לא כן את סתם פרה, חתול, אבן, חפץ בעולם, לכודה בקיום של חפץ. כדי לרכוש זהות את צריכה להאמין שגם זהויות אחרות קיימות באותה מידה. את זקוקה לקרבה אל אחרים. ואיך בונים קרבה? חולקים סודות."

(פראנזן, 2017, עמ' 319)

פרויד האמין שסודות הקשורים לאירועים טראומטיים שהתרחשו בילדות מודחקים, תוססים וגורמים להפרעות נפשיות וכי חשיפת הסודות באמצעות הטיפול הנפשי תביא להחלמה. בשלבים מתקדמים שינה פרויד את המודל והתייחס לסודות פנימיים ולאו דווקא לאירועים שקרו במציאות. החלום, שבו יש רבדים מכסים ורבדים מגלים, עשוי לשמש דרך לחשיפת סודות.

הסודות הראשונים שיש לילדים מסמנים מעבר לשלב ההתפתחות הבא, זהו גילוי של תחושת הנפרדות מההורים. הילד מבין שהמחשבות והרגשות שלו אינם נראים לעין ההורים ושיש באפשרותו לשמור אותם בסוד.

בתהליך זה קיימים שני מושגים נפרדים: האחד הוא המנגנון של השמירה בסוד והשני הוא התוכן של הסודות. מנגנון השמירה בסוד הוא חלק מבניית זהות, מהתחושה של יחיד ומיוחד, של מי שיודע על עצמו דברים שאחרים לא יודעים. לדעתי, גם האמירה המאפיינת ילדים בגיל צעיר: "זה שלי", היא אמירה בנוגע לזכות שיש לילד לשמור דברים לעצמו ולא, בהכרח, לחלוק אותם עם אחרים. הדברים האלה, כמו הסודות הפנימיים, מגדירים אותו ואת גבולות הזהות שלו.

מסוד חאן (1978) הגדיר סודות כמקום שבו היחיד נעדר מחלקים בעולמו הפנימי בעקבות חוויות טראומטיות. החלק הסמוי של העצמי קפא בזמן ואינו נתון להתפתחות או לשינוי. עם זאת מאמין חאן שהסוד נושא עימו תקווה שיבוא יום והאדם יוכל לצמוח משם "להימצא ולהיפגש".

דבורה פלורסהיים סבורה כי הדילמה של פרויד בין ההתמקדות בסוד הטראומטי הממשי ובין ההתמקדות בפנטזיה הפנימית והלא ממשית לא הוכרעה עד לימינו. לדעתה, קיים בלבול בספרות בין סודות מודעים ולא מודעים, בין סודות של אירועים ממשיים לבין סודות של פנטזיות, בין סודות אישיים לסודות בין־אישיים.

קרל יונג הכיר בכך שסוד הוא חלק מתהליך האינדיווידואציה, שבו אדם מבטא את הפוטנציאל הטמון בו. הוא כותב: "אין בנמצא דרך טובה יותר להעצים את התחושה המופלאה של אינדיווידואליות מאשר הבעלות על סוד שהיחיד מופקד עליו." ובהמשך הוא מוסיף: "היחיד זקוק לסוד שאיננו יכול או איננו רוצה לגלות. סוד כזה מעודד אותו בבדידותו עם המטרות האינדיווידואליות שלו" (יונג, עמ' 316-317).

ובמקום אחר הוא כותב: "גם ברמה הפרימיטיבית חש האדם צורך עז ביותר להמציא סודות. שמירת הסודות האלה הצילה אותו מהתמוססות בלא מודע של חיי הקהילה, וכך מפציעה נפשית קטלנית." סודות אינם שייכים רק לעבר, הם מצויים בכל ממדי הזמן — יש סודות של הווה וסודות שמוקרנים על העתיד. עליהם הוא כותב: "חשוב להחזיק סוד, תחושה מקדימה לדברים שאינם ידועים [...] מי שמעולם לא חווה זאת החמיץ משהו חשוב. על האדם לחוש שהוא חי בעולם שבמובנים מסוימים יש בו מסתורין [...] שלא כל דבר שקורה ניתן לצפותו מראש" (יונג, עמ' 329).

יונג סבור כי האדם מקבל עליו לשמור סודות שיש בהם נגיעה לאחרים: "אותם יחסים שהיו בעלי חיוּת עבורי, ואלו שבאו כמו ממרחקי הזמן, עליהם לא אוכל לדבר, שכן הם נוגעים לא רק למדורי נפשי העמוקים ביותר, אלא גם לאלה של אחרים. לא לי לפתוח דלתות שנועדו להיסגר לעולם" (יונג, עמ' 11). הוא התייחס גם לסודות משותפים כאל דבק בין חברים: "הסוד המשותף משמש כדבק המקשר בין החברים" (יונג, עמ' 316).

באחד הטיולים לארצות הברית התלווה יונג לקבוצה של חברים אמריקאים על מנת לבקר את האינדיאנים של ניו מקסיקו. בביקור זה הזדמן לו לשוחח עם צ'יף משבט פואבלו, אדם אינטליגנטי בשנות הארבעים לחייו בשם אוצ'וויה בואנה, שמשמעותו "אגם הרים". הדימויים העולים בי למילים "אגם הרים" קשורים לתחושת טוהר, צלילות, שקט, בדידות. וכך כותב יונג על פגישה זו: "הפואבלו הם שתקנים מטבעם ובענייני דתם לא יגלו דבר. שמירת סודיות הדת היא עיקרון מקודש עבורם, וסודות אלה שמורים עד כדי כך שוויתרתי על כל ניסיון להציג להם שאלות ישירות [...] שימור הסוד נותן לפואבלו גאווה וכוח כדי להתייצב מול עליונותו של הלבן. זה מעניק להם ליכוד ואחדות..." (יונג, עמ' 234). מה שמתאים לאינדיאני משבט פואבלו מתאים גם לנו, סודות הם חלק מזהות אישית, הם עלולים להכביד אך גם עשויים להיות מקור של גאווה וכוח.

הסוציולוג הגרמני גאורג זימל הוא מראשוני החוקרים שהתייחסו לסודות. בספרו The Sociology of Secrecy and the Secret Societies כותב זימל כי היכולת של אנשים לשמור סוד מאפשרת להם לחיות בשני עולמות. הסודות יוצרים מרחב של אפשרויות, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו במקומות אחרים ועם אנשים אחרים, ולפעמים גם לממש את הפנטזיות. איזה חופש, איזו הקלה.

קיימים כמה דימויים ומטאפורות הקשורים לסוד:

• האחת, מטאפורת הווידוי. אדם המספר על חטאיו מרגיש כי קיבל כפרה ומחילה. זו ההרגשה שלנו ביום הכיפורים.

• השנייה, המטאפורה של הבלש. מטפל המחפש סימנים שיובילו אותו לגילוי הסוד.

• השלישית, זו של הארכיאולוג. חפירה בין חורבות עתיקות עד למקום שבו התרחש האסון.

• הרביעית, שהיא בת זמננו, המטאפורה של ההכלה. התקרה אינה נופלת והאדמה אינה רועדת כאשר המטופל מספר את סודו, ניתן להכיל אותו.

אם נתבונן בספרים שאנו קוראים דרך המשקפיים של הסוד, ניווכח לדעת שבמרביתם העלילה היא סביב תהליך של גילוי סודות המתרחש מהדף הראשון ועד לדף האחרון. הילדה שדומה כל כך לאמה, "שתי טיפות מים", היא מאומצת; האשה המסורה לבעלה, שמבשלת לו בכל יום מרק עוף, אוהבת את השכן; הדוד עם הלב הרחום ושני הכלבים המטופחים הורג חתולים להנאתו; ועוד־ועוד כיד הדמיון הטובה או הרעה.

ניצה אייל

ניצה אייל היא פסיכולוגית וגרונטולוגית. חוקרת, מרצה ועורכת אקדמית של השתלמויות בנושאים התפתחותיים במחצית השנייה של החיים. פירסמה עשרות מאמרים מקצועיים וחיברה שישה ספרים.

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 210 עמ' מודפסים
סודות ומה שמאחוריהם ניצה אייל

פרק ראשון:
מהו סוד

הסוד שלך

מהו הסוד שלך? אל תגלה לי, רק חשוב עליו. ייתכן שהסוד שלך הוא זיכרון של מעשה כלשהו שעשית בגיל צעיר, או של מחשבות ורגשות שאתה שומר רק לעצמך. ייתכן שהסוד קשור לבן משפחה, לאדם אהוב או לחבר קרוב. המעשה או המחשבה שאנחנו שומרים בסוד דומים לצל, והם מלווים אותנו בכל אשר נלך. פעמים הם מחזקים ונותנים כוחות להתמודדות ולהתגברות על קשיים, אך פעמים הם מגבילים ומחלישים. מהו הסוד שלך? האם הוא מחליש או מחזק? מהו המקור של הסוד? האם הסודות של גברים שונים מהסודות של נשים? ומה בנוגע לסודות של ילדים? בכל מצב ובכל גיל הסודות שלנו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ומתחושת הזהות האישית. אין אדם שאין לו סוד.

אנשים באים אלי לייעוץ ואני מרגישה שהם מפקידים בידי סוד יקר ומיוחד. אני אוחזת בו בזהירות רבה ופעמים בחשש, יודעת עד כמה קשה לחלוק בסוד ומהו המאמץ שנדרש לכך. האם אדע לקבל את פניו, להכיל אותו, לא להיבהל, למצוא את המילים הנכונות?

מהו סוד בעיני? בילדות הייתה לי קופסת אוצרות. לא היה דבר שלא שמתי בה: את המדליה שקיבלתי, את השרשרת האהובה עלי, את התעודה על התנהגות טובה שקיבלתי בסוף שנת הלימודים. לקופסה הייתה גם מגירה קטנה, נסתרת, שם שמרתי לב מקרטון, צבוע באדום עם חץ, שנתן לי גיורא. זה היה סוד כמוס.

סודות הם חלק מאיתנו, מהזהות שבנינו, מהדרך שעברנו, שלאורכה אספנו אותם. הם ידועים לנו ומוסתרים מאחרים — לפעמים בשל אשמה ובושה, ולפעמים בשל כאב וגעגוע גדול. בסודות יש סיכון, ואנחנו אמורים לשלוט בהם, ולא הם בנו. אנחנו בעלי הסוד.

מהו הסוד שלך

ירמיהו (שם בדוי): "היום אני בוגר אך בנעורי, עקב משובת נעורים, נפתח לי תיק במשטרה. זהו הסוד שלי ואין איש יודע אותו."

יגאל: "סוד בין שניים — בלבבות, סוד בין שלושה — ברחובות."

אלמוני: "הסוד שלי הוא שאין לי סודות."

(תגובות לכתבה על סודות ב-Ynet)

המילה "סוד" באנגלית — "Secret" — מקורה במילה הלטינית "Secretum", שמשמעותה להפריש או לשים בצד, ובמילה "Secenere", שמשמעותה להפריד (בדומה להפרדה בעזרת מסננת). כלומר, תפקיד הסוד הוא להפריד ולהניח בצד, וזו הגדרה מעניינת המלמדת אותנו על הגבולות של הסוד. במילון אבן־שושן מוגדר סוד כדבר סתר, רז, דבר שאדם מעלימו מאחרים. וחוקרים שונים (למשל, Kelly & Ke-Hai, 2009) מגדירים סוד כמידע שאדם מסתיר במכוון מאדם אחר. סיסלה בוק (Bok, 1989), פילוסופית שוודית, מגדירה סוד כתקשורת שנחסמת בכוונה תחילה. לדעתה, תוכן הסוד חשוב פחות מהתפקיד שהוא ממלא: הבחנה בין אלה שמשתייכים (יודעי הסוד) לבין אלה שאינם משתייכים (שאינם נמנים עם יודעי הסוד). בין "זה היודע" לבין "זה שאינו יודע". הסוד מחבר בין אלה היודעים אותו — ומשום כך קיים הביטוי "שותפי סוד" — שכן היודעים נעשים לשותפים: הנכס המשותף שלהם הוא הסוד. תחושת השותפות מחזקת ומקנה ביטחון. שלמה המלך, החכם באדם, טען: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, 13), ומציע: "וסוד אחר אל תגל" (משלי כה, 8).

אני מחפשת באנציקלופדיה העברית את הערך "סוד" ולא מוצאת. אין ערך "סוד" ואין ערך "סודות". הם גם לא מופיעים בלקסיקון למונחי הפסיכולוגיה (הדר). לא ייתכן. היעדרם מעודד אותי להמשיך בחיפוש ואני נסחפת למקומות שלא התכוונתי אליהם. אני מרגישה כמי שמשחקת בסימני דרך. סביבי סימנים רבים, מלפנים ומאחור, מלמטה ומלמעלה, בכל מקום, ועלי לדעת לפענח אותם, לקרוא בהם. עכשיו אני מבינה מדוע תחום הפסיכולוגיה מעניין אותי. הוא דורש התבוננות באדם, בסימנים שהוא נותן, ומקנה יכולת לקרוא מה מצוי מאחוריהם.

חגית אהרוני, פסיכולוגית קלינית, הציגה מאמר המבוסס על הרצאתה ביום עיון של מכון סאמיט בירושלים בנושא "סוד כמוס — בין אוזן קשבת לנפש מכילה" (2003), וטענה כי סוד איננו תוכן שאותו אין האדם רוצה לגלות לזולתו, אלא תוכן שהזולת המשמעותי לאדם אינו מסוגל לשמוע. הסוד מודע למי שנושא אותו והוא מהווה קצה של חוט אל חוויות פנימיות, קדומות ובלתי מודעות. אני מצטרפת לכל מה שנכתב למעט המשפט האחרון. סודות עשויים להתקשר לעבר, להווה ולעתיד. להיות מודעים ולא מודעים, מוכלים ולא מוכלים, אין גזירה שווה לסודות של אנשים בתקופות היסטוריות שונות ובתרבויות שונות. אין דומה סוד של ילד בן שלוש לסוד של אדם מבוגר בן שבעים. כל איש וסודו. אני מסכימה כי סוד הוא מפתח לדלת: ירצה — ישתמש בו, לא ירצה — יטמון אותו במעמקי מגירת הלב.

אני אוהבת את הדימוי של חגית אהרוני שמתאר את הנפש כרשת סבוכה ומפותלת של חוטים וקשרים, שכדי להבין אותה יש למצוא קצה של חוט וללכת בעקבותיו. כל קשר בינינו לבין אדם אחר, מוכר או זר, משמעו אחיזה בקצה של חוט והליכה בעקבותיו. לפעמים נעצור בנקודת הקשר ונדע להתיר אותו או לדלג מעליו, אך לפעמים ניתקל בפקעת סבוכה של קשרים וניאלץ לעצור.

עוד כותבת חגית כי אף שהסוד הוא אחת מאבני היסוד של האדם, מפתיע לגלות שנכתב עליו מעט בספרות הפסיכואנליטית, ואני מרחיבה — בספרות הפסיכולוגית בכלל.

סודות ונפש האדם

"את יודעת," אמר, "קשה לבטוח באדם שאין לו סודות."
(פראנזן, 2017, עמ' 319)

האם נפש האדם שקופה וצלולה? ידועה וברורה? האם תיאור זה מתאים לנפש רבת הפנים ומלאת הסתירות שלנו? האם שקיפות מוחלטת (במובן של ידיעה מלאה של עצמנו ושל האחר) אפשרית, ובנוסף — האם היא דרושה לבריאות הנפש? ולהתנהגות חברתית נכונה? ואולי דווקא מצבים מתחלפים שיש בהם גם שקיפות וגם סודיות נדרשים להתפתחות תקינה, ליצירת גבולות ולבניית זהות אישית. סודות הם חלק מדיאלוג פנימי של אדם עם עצמו.

אצלי בלב

"[...] עברתי בחיי כמה דברים שאני שומרת רובם בפנים, אצלי בלב [...] אלה דברים שלי שאינם צריכים לעניין איש, ואיני זקוקה לדעתו של איש בנוגע אליהם. הם אינם משפיעים כל כך על מי שאני היום, כי את הזהות שלי גיבשתי עוד בילדותי, הם מקסימום חידדו לי קצת את מבטי על העולם ואת פילוסופיית החיים שלי. שמירת סודות אלו לא גורמת לי לרגע לבושה, לאשמה, או לתחושת בגידה. כי אם כבר יש משהו שאני יכולה לגלות זה שהדברים האלה לא הכאיבו או גרמו עוול לאיש בחיי."

(אנונימית, מתוך התכתבות ברשת בנושא: סודות, אשמה ובושה)

לא רבים הפסיכולוגים הדנים במושג "סוד", אף על פי שמרביתם עוסקים בסודות נפש האדם ובפענוח שלהם. אחת מהן היא הפסיכואנליטיקאית דבורה פלורסהיים, שדנה בהגדרות המילה "סוד" ומציינת את המילה "סקרטר" ("Secretair"), שמשמשת כינוי למקום במכתבה שבו שומרים דברים פרטיים (פלורסהיים, 2014). יש גם קרבה מסוימת בין המילה "סקציה", שמציינת קבוצה מוגדרת, לבין המילה "סוד". סוד יוצר בידול, מגדיר מי משתייך ומי לא משתייך, מי בפנים ומי בחוץ. הוא מקרב מצד אחד, אך מרחיק מצד שני. מגדיר מי הם שותפי סוד ומי אינם שותפי סוד.

החזקת סוד דורשת השקעה של אנרגיה נפשית. זו השקעה שהולכת וגדלה ככל שמתרבים אנשים ומצבים שמהם צריך להסתיר את הסוד. אם הסוד דורש הסתרה או הסוואה, קיימים מצבים ואנשים שרצוי להימנע מהם כדי לשמור על הסוד. מילדותי אני זוכרת את המשפט: אני רואה לך על הפנים... לפעמים לא צריך לשמוע, אפשר רק לראות את הסומק על הלחיים, את העיניים המתחמקות, את עיגול הגב וכיפוף הכתפיים, כל הגוף אומר: אני מסתיר סוד.

התייחסות לסודות מזמינה חשיבה מורכבת ודיאלקטית. לפי דבורה פלורסהיים, המילה "סוד" היא ניטרלית, וכדי לטעון אותה בערכיות כלשהי יש לצרף אליה עוד מילה. התכנים של הסודות יכולים להיות שגרתיים וגם יוצאי דופן, טובים וגם רעים, מעניקים כוחות וגם מחלישים. שאלות רבות מתעוררות סביב המשמעות של טוב ורע. טוב לאחד הוא הרע של האחר. אלו שאלות פילוסופיות — אני נשארת במגרש של הפסיכולוגיה.

סודות נמצאים באזור הדמדומים, במרחב שבין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין פנים לחוץ, בין הממשי והעובדתי לבין הסמלי והפנטסטי. הסוד לא רק קיים בפני עצמו אלא יש לו תפקיד התפתחותי ולפעמים כואב. דבורה פלורסהיים סבורה כי אדם וחוה חיו בגן עדן באווירה שהיא בין ידיעה לבין אי־ידיעה. אכילת התפוח מעץ הדעת חשפה את הסוד הראשון: אנחנו עירומים, ואת הסוד השני: אנחנו בני תמותה. איזו הפתעה לא נעימה. לחשיפת שני הסודות הללו יש תפקיד התפתחותי ולפעמים כואב — מעבר מגן העדן של הילדות אל המציאות של הבגרות.

סודה של מונה ליזה?

החיוך המסתורי של מונה ליזה צופן סוד וחוקרים רבים ניסו, ועדיין מנסים, לפענח אותו. בביקור במוזיאון כשאנו עוברים על פניה היא ממשיכה להתבונן בנו; גם כשאנו נעים בחדר מצד לצד, מבטה עוקב אחרינו. אני מוקסמת מהחיוך המאופק ומהאור המגיה את פניה ואת חלקת צווארה. יש בה שילוב של ניגודים. חיוך עם עצבות, ריחוק עם קרבה.

מונה ליזה היא יצירתו המפורסמת ביותר של לאונרדו דה־וינצ'י, שאהב יצירה זו במיוחד ונשא אותה עימו לכל מקום, ויש האומרים שלא נפרד ממנה עד לסוף חייו. בשנת 2005 בדקו חוקרים (Tosterling, 2005) מאוניברסיטת אמסטרדם את הציור בעזרת תוכנה שאמורה לזהות רגשות. לפי הממצאים, בחיוך של מונה ליזה יש קשת של רגשות: 83 אחוזים של אושר, 9 אחוזי זלזול, 6 אחוזי אימה, 2 אחוזי זעם, וכל היתר זניחים. למרות הדומיננטיות של תחושת האושר, גם אנשים במצבים רגשיים אחרים יכולים להזדהות עימה.

אני מוקסמת מהרעיון שלפיו ההתפתחות של העצמי היא תהליך של גילוי סודות, של פענוח תעלומה. אני מתפתה לכתוב: ההתפתחות האנושית היא תהליך בלשי. בכל שלב מוטל עלינו לחפש ולגלות כמה סודות הטמונים בנו ובעולם ולהמשיך הלאה אל החיפוש הבא. כל גילוי עשוי להוסיף עוד נדבך לאישיות, לצייד בכלי התמודדות, לחסן אך לפעמים גם להכאיב. בגיל ההתבגרות אנו מגלים את סודות הגוף, המיניות והאהבה, בבגרות הצעירה את סודות הזוגיות וההורות, בבגרות האמצעית את סודות המקצועיות והמומחיות, בבגרות המאוחרת את סודות קבלת הגוף המשתנה והקשרים עם הדורות הבאים, בתקופת הזקנה את סוד הראייה הרחבה על מהלך החיים כולם ואת היכולת לחיות עם הקרבה לסופם.

הצל ואני

הצל הוא אחד מהארכיטיפים המרכזיים בתורתו של קרל יונג, הוא מכיל בתוכו את הצד האפל של האדם, את האינסטינקטים החייתיים, הפרימיטיביים והראשוניים ביותר, את הדחפים שצריך להתגבר עליהם כדי להיות חבר ושותף בחברה האנושית. יחד עם זאת, לפי יונג, נמצאים בו גם כוחות יצירה וספונטניות. הדימוי של הצל, החלק האפל והסמוי ההולך עם האדם באשר ילך, מתאים למהות הסוד. האדם מחובר לסוד והסוד מחובר לאדם, וכאן מתבקשת אזהרה: אסור לאדם להפוך לסודו, כפי שאסור לו להפוך לצל של עצמו. כמו הצל, הסוד מקבל ממדים וצורות שונות בהתאם לכמות האור, ודווקא בחשכה ובצהרי היום נעלם הצל. הוא לא מופיע בזמנים של אור מלא או חושך מלא. מעורר מחשבה.

פסיכולוגים עוסקים בחשיפה ובהסתרה. הם שותפי סוד ונאמני סוד. אם ניעזר בשפה של זיגמונד פרויד ובמודל שלו בנוגע לשלושת מרכיבי הנפש: הסתמי, האני והאני העליון, הרי שהסודות נמצאים באני העליון. הגדרה: האני העליון נוצר מתהליך של הפנמה של תגובות ההורים המייצגים את החברה ואת הערכים ונורמות המוסר. במרביתו הוא איננו מודע, בחלקו — מודע. הוא מכיל את האני האידיאלי והנכסף, וכן את הדרך שבה ראוי לחיות לפי חוקי החברה והערכים התרבותיים. זהו המצפון, מנגנון מתוחכם שמכוון אותנו בדרך הראויה — אם נסטה ממנה נרגיש אשמים. תוך כדי כתיבה עולה בדעתי שלמילים "מצפון" ו"מצפן" שורש זהה, ותפקיד שניהם הוא למנוע מאיתנו לטעות בדרך. מילה קרובה היא "צפון", שמתארת דבר מה טמון, נסתר וחבוי (לפי מילון אבן־שושן), ובדרך עקיפה חזרנו אל הסוד.

סודות הם שמאפשרים לדעת שיש פנים

"יש הדחף לשמור על סודות והדחף לחשוף אותם. איך את יודעת שאת אדם נפרד מכל השאר? בכך שאת שומרת דברים מסוימים לעצמך. את נוצרת אותם בתוכך, כי אם לא כן אין הבדל בין פנים לחוץ. סודות הם שמאפשרים לך לדעת שיש לך פנים [...] במוקדם או במאוחר הפנים שלך יזדקק לעד. אם לא כן את סתם פרה, חתול, אבן, חפץ בעולם, לכודה בקיום של חפץ. כדי לרכוש זהות את צריכה להאמין שגם זהויות אחרות קיימות באותה מידה. את זקוקה לקרבה אל אחרים. ואיך בונים קרבה? חולקים סודות."

(פראנזן, 2017, עמ' 319)

פרויד האמין שסודות הקשורים לאירועים טראומטיים שהתרחשו בילדות מודחקים, תוססים וגורמים להפרעות נפשיות וכי חשיפת הסודות באמצעות הטיפול הנפשי תביא להחלמה. בשלבים מתקדמים שינה פרויד את המודל והתייחס לסודות פנימיים ולאו דווקא לאירועים שקרו במציאות. החלום, שבו יש רבדים מכסים ורבדים מגלים, עשוי לשמש דרך לחשיפת סודות.

הסודות הראשונים שיש לילדים מסמנים מעבר לשלב ההתפתחות הבא, זהו גילוי של תחושת הנפרדות מההורים. הילד מבין שהמחשבות והרגשות שלו אינם נראים לעין ההורים ושיש באפשרותו לשמור אותם בסוד.

בתהליך זה קיימים שני מושגים נפרדים: האחד הוא המנגנון של השמירה בסוד והשני הוא התוכן של הסודות. מנגנון השמירה בסוד הוא חלק מבניית זהות, מהתחושה של יחיד ומיוחד, של מי שיודע על עצמו דברים שאחרים לא יודעים. לדעתי, גם האמירה המאפיינת ילדים בגיל צעיר: "זה שלי", היא אמירה בנוגע לזכות שיש לילד לשמור דברים לעצמו ולא, בהכרח, לחלוק אותם עם אחרים. הדברים האלה, כמו הסודות הפנימיים, מגדירים אותו ואת גבולות הזהות שלו.

מסוד חאן (1978) הגדיר סודות כמקום שבו היחיד נעדר מחלקים בעולמו הפנימי בעקבות חוויות טראומטיות. החלק הסמוי של העצמי קפא בזמן ואינו נתון להתפתחות או לשינוי. עם זאת מאמין חאן שהסוד נושא עימו תקווה שיבוא יום והאדם יוכל לצמוח משם "להימצא ולהיפגש".

דבורה פלורסהיים סבורה כי הדילמה של פרויד בין ההתמקדות בסוד הטראומטי הממשי ובין ההתמקדות בפנטזיה הפנימית והלא ממשית לא הוכרעה עד לימינו. לדעתה, קיים בלבול בספרות בין סודות מודעים ולא מודעים, בין סודות של אירועים ממשיים לבין סודות של פנטזיות, בין סודות אישיים לסודות בין־אישיים.

קרל יונג הכיר בכך שסוד הוא חלק מתהליך האינדיווידואציה, שבו אדם מבטא את הפוטנציאל הטמון בו. הוא כותב: "אין בנמצא דרך טובה יותר להעצים את התחושה המופלאה של אינדיווידואליות מאשר הבעלות על סוד שהיחיד מופקד עליו." ובהמשך הוא מוסיף: "היחיד זקוק לסוד שאיננו יכול או איננו רוצה לגלות. סוד כזה מעודד אותו בבדידותו עם המטרות האינדיווידואליות שלו" (יונג, עמ' 316-317).

ובמקום אחר הוא כותב: "גם ברמה הפרימיטיבית חש האדם צורך עז ביותר להמציא סודות. שמירת הסודות האלה הצילה אותו מהתמוססות בלא מודע של חיי הקהילה, וכך מפציעה נפשית קטלנית." סודות אינם שייכים רק לעבר, הם מצויים בכל ממדי הזמן — יש סודות של הווה וסודות שמוקרנים על העתיד. עליהם הוא כותב: "חשוב להחזיק סוד, תחושה מקדימה לדברים שאינם ידועים [...] מי שמעולם לא חווה זאת החמיץ משהו חשוב. על האדם לחוש שהוא חי בעולם שבמובנים מסוימים יש בו מסתורין [...] שלא כל דבר שקורה ניתן לצפותו מראש" (יונג, עמ' 329).

יונג סבור כי האדם מקבל עליו לשמור סודות שיש בהם נגיעה לאחרים: "אותם יחסים שהיו בעלי חיוּת עבורי, ואלו שבאו כמו ממרחקי הזמן, עליהם לא אוכל לדבר, שכן הם נוגעים לא רק למדורי נפשי העמוקים ביותר, אלא גם לאלה של אחרים. לא לי לפתוח דלתות שנועדו להיסגר לעולם" (יונג, עמ' 11). הוא התייחס גם לסודות משותפים כאל דבק בין חברים: "הסוד המשותף משמש כדבק המקשר בין החברים" (יונג, עמ' 316).

באחד הטיולים לארצות הברית התלווה יונג לקבוצה של חברים אמריקאים על מנת לבקר את האינדיאנים של ניו מקסיקו. בביקור זה הזדמן לו לשוחח עם צ'יף משבט פואבלו, אדם אינטליגנטי בשנות הארבעים לחייו בשם אוצ'וויה בואנה, שמשמעותו "אגם הרים". הדימויים העולים בי למילים "אגם הרים" קשורים לתחושת טוהר, צלילות, שקט, בדידות. וכך כותב יונג על פגישה זו: "הפואבלו הם שתקנים מטבעם ובענייני דתם לא יגלו דבר. שמירת סודיות הדת היא עיקרון מקודש עבורם, וסודות אלה שמורים עד כדי כך שוויתרתי על כל ניסיון להציג להם שאלות ישירות [...] שימור הסוד נותן לפואבלו גאווה וכוח כדי להתייצב מול עליונותו של הלבן. זה מעניק להם ליכוד ואחדות..." (יונג, עמ' 234). מה שמתאים לאינדיאני משבט פואבלו מתאים גם לנו, סודות הם חלק מזהות אישית, הם עלולים להכביד אך גם עשויים להיות מקור של גאווה וכוח.

הסוציולוג הגרמני גאורג זימל הוא מראשוני החוקרים שהתייחסו לסודות. בספרו The Sociology of Secrecy and the Secret Societies כותב זימל כי היכולת של אנשים לשמור סוד מאפשרת להם לחיות בשני עולמות. הסודות יוצרים מרחב של אפשרויות, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו במקומות אחרים ועם אנשים אחרים, ולפעמים גם לממש את הפנטזיות. איזה חופש, איזו הקלה.

קיימים כמה דימויים ומטאפורות הקשורים לסוד:

• האחת, מטאפורת הווידוי. אדם המספר על חטאיו מרגיש כי קיבל כפרה ומחילה. זו ההרגשה שלנו ביום הכיפורים.

• השנייה, המטאפורה של הבלש. מטפל המחפש סימנים שיובילו אותו לגילוי הסוד.

• השלישית, זו של הארכיאולוג. חפירה בין חורבות עתיקות עד למקום שבו התרחש האסון.

• הרביעית, שהיא בת זמננו, המטאפורה של ההכלה. התקרה אינה נופלת והאדמה אינה רועדת כאשר המטופל מספר את סודו, ניתן להכיל אותו.

אם נתבונן בספרים שאנו קוראים דרך המשקפיים של הסוד, ניווכח לדעת שבמרביתם העלילה היא סביב תהליך של גילוי סודות המתרחש מהדף הראשון ועד לדף האחרון. הילדה שדומה כל כך לאמה, "שתי טיפות מים", היא מאומצת; האשה המסורה לבעלה, שמבשלת לו בכל יום מרק עוף, אוהבת את השכן; הדוד עם הלב הרחום ושני הכלבים המטופחים הורג חתולים להנאתו; ועוד־ועוד כיד הדמיון הטובה או הרעה.