סניוריטה מאיזמיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סניוריטה מאיזמיר
הוספה למועדפים

סניוריטה מאיזמיר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל מוסקוביץ

מיכל מוסקוביץ, ילידת 1959, מתל אביב, אשת שיווק ומחשבים, בעלת BA בלשון עברית ובלשנות, תואר שני בספרות עם ישראל במגמת כתיבה יוצרת ותואר MBA בשיווק. מיכל, צאצאיתן של נשים ספרדיות מאיזמיר, חוותה מאז ומתמיד את תרבות הלאדינו בבית פנימה.
בשנים האחרונות במסע לגילוי שורשיה מיכל לומדת, חוקרת, כותבת, מבשלת ושרה את תרבות הלאדינו. 

תקציר


'סניוריטה מאיזמיר' מגולל את סיפורן של שתי נשים, אם ובת במשפחה יהודית-ספרדית באיזמיר שבטורקיה, שגורלן נקשר במוות פתאומי של שני ילדים במשפחה. 
האם שימרה לכאורה את רוח החיים והפעלתנות המאפיינת אותה, אך הפכה להיות דאגנית וחרדה באחת. היא שמרה על  הבת, שנולדה לאחר מות הילדים, ומנעה ממנה לצאת מהבית במשך שבע שנים. הבת בלטה בכישוריה ועם תום תקופת ה"כלא" פרחה והצליחה. נדמה היה כי העולם חיכה רק לה. אלא שאז, עם הקמת מדינת ישראל, נשלחה עם אחיה הצעירים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. חישוב מסלול מחדש.
שתי נשים, במהלך שלושה עשורים, מלהטטות בין חובות ומגבלות לבין חלומות ותקוות לעתיד. 
על ההתמודדות בחיי היום-יום ובעיתות מלחמה בטורקיה, 
על האמונה והמסורת המצרות את צעדיהן,
על התקווה לקראת העלייה ועל חבלי הקליטה במציאות מתעתעת וכובלת של ימי הקמת מדינת ישראל. 

פרק ראשון

אינם

איזמיר, 1932
"אני לא הולכת להלוויה," היא לוחשת ובוחנת בעיניה הנפוחות את בנימין. בימים כתיקונם, חיוכו השורה דרך קבע על פניו מסיר כבמטה קסם כל עננה שנחה על פניה. לא היום.
"כל האנשים מתאספים. גם הרב כבר הגיע. בואי, קירידה. נלך. איז ב'ירגואינסה," אומר בפנים חתומות, "כבר שעות את יושבת בחדר." 
מרגע שהפסיק נתן לנשום ונלקח מזרועותיה, נותרה יושבת על כיסא בחדרם של הקטנים. רק היא והקולות, קולות בכי חרישיים של ילדים שובבים, שנפלו למשכב ולא קמו.
היא מושיטה יד למיטתה של מרים ומושכת אליה את בובת הבד שתפרה לה. לרגע רואה אותן רצות בבית. גם סבתא רוזה פורשת לרגע מן הסירים ומצטרפת לחגיגה. עכשיו היא מצמידה את הבובה לגופה, מתבשמת בריחה ומספיגה בה את דמעותיה. 
"הדוקטור בא. אמר שמאוד מסוכן להישאר בחדר הילדים, שצריך..."
"הדוקטור בא?" כנשוכת נחש היא מזדקפת במקומה, עיניה נעוצות בעיניו של בנימין. "עכשיו לא עסוק? עכשיו יכול להגיע? עכשיו? כשהם מתים?" ומייד נושרת שוב נטולת כוחות, כפות ידיה שומרות על ראשה שלא ייפול והדמעות זורמות.
האיש הגבוה מתכופף אליה, שם ידו החמימה על כתפה וגופה מצטמרר. עד לפני שעות בודדות היה זה חום גופו הגבוה של בנה שעטף אותה כשמיכת פוך ביום חורף קר. עכשיו תהיה חשופה. 
קולות משיכת אף נשמעים מחוץ לחדר הילדים. אימא טורחת בסידור הבית לשבעה.
מה פתאום שבעה? מפנה ראשה אל המרומים ומדברת עם איל דייו דיל מונדו. תסלח לי, אבל באמת, מה הפריע לך שסוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים... לרגע כועסת ומייד היא מתעשתת. ככה מדברים? ספק שואלת ספק נוזפת בעצמה. כשחלתה הילדה הזמינו את הרופא, וזה בדק ואמר, "גריפה." אחרי כמה ימים הלכה אליו בעצמה להתייעץ, וביקשה שיחזור לראות את הילדה. בנימוס רב אמר שאין לו זמן ובאמת מיותר, וחבל על הכסף, והכול בסדר ואין לה מה לדאוג. כך אמר. היא זוכרת. בוודאות. והיא, לה בוב'ה, איזו טיפשה, נרגעה. איזו תמימות. האמינה לו. הייתה צריכה להתעקש במקום לשבת כך סתם וללטף את הקטנים כל היום. הרי כסף זה לא בעיה אצלם, ברוך השם. מוטב היה בא לביקור מיותר. כך לפחות הייתה מצילה את הקטן. אחח, איזו טיפשה.
"פלורה, הם רוצים להוציא את הדברים מהבית," ממשיך בנימין.
כמה הוא מעצבן לפעמים. "אז הם רוצים. בשביל מה? מה נשאר להציל כבר?" היא זועקת ויודעת שעיניה הקטנות יוצאות מחוריהן.
"אדייו, סיניור דיל מונדו, איך את מדברת?" נכנסת מאדאם רוזה אל החדר ומחבקת את בתה. 
"אתה יכול ללכת, איז'ו, אני אישאר כאן עם פלוריקה," היא פונה אל בנימין. 

הבית עמוס בנשים. טורחות במטבח, מגישות מזונות למבקרים. מנחמים רבים מגיעים, ניגשים לזוג הצעיר, נדים בראשם. בנימין מניד ראשו בתודה, יושב זקוף ברגליים משוכלות. גם ממקום יושבם על הרצפה בולט האב השכול ברום קומתו. לובן חולצתו הקרועה מאיר מעט את אפלולית החדר העמוס. פלורה, עטויה בשמלה שחורה, ראשה מכוסה במטפחת שחורה, יושבת לידו על המזרן. שדיה העמוסים כל טוב שאין לו דורש, מושכים את גופה מטה. היא משפילה עיניים לא לפגוש מכר או קרוב. לו רק אמר לה הרופא להרחיק את הילד. איך לא חשבה על כך בעצמה? ישבה שם כל היום עם נתן ומרים ביחד. למה ביחד? היא רוצה לצעוק. אבל מה תעזור הצעקה? את הילדים לא תקבל בחזרה. מול עיניה עובר שוב ושוב הרגע, שבו נשכבה הילדה באמצע המשחק, במפתיע. "אני רוצה לישון," אמרה הקטנה. כבר אז הייתה צריכה להבין שמשהו לא טוב קורה פה. הילדה הזו, כמוה היא, מלאה כוח של חיים עד שנרדמת. גם אחרי שהשכיבה אותה לישון, שעות הייתה מפטפטת לעצמה בשקט לפני השינה. מדי פעם קול צחוקה נשמע, מספרת לעצמה סיפורים שרק היא מבינה. רק באותו יום, התעייפה מוקדם. והיא? השכיבה אותה במיטה ומאז לא קמה. איך לא חשדה בכלום? היא רוצה לצעוק ולזעוק. כן, היא כועסת על הרופא, על בורא עולם, על אימא שלה, על בנימין שלה, על עצמה. עור פניה מתלהט בחֵמה מתגברת ושדיה המאיימים להתפוצץ משתתפים במחאה. 
לפתע כולם משתתקים. פלורה מרימה מבטה להבין את פשר השקט, ועיניה פוגשות את הדוור.
"שלום טומארקי," פונה אליו פלורה, והכול נושאים מבטיהם אליה. 
"מאדאם פלורה, הבאתי לך מכתב מאורוגוואי. את תמיד מחכה למכתבים מאורוגוואי. בימים כאלה אני מאמין שלא תראי את המכתב אם אניח אותו על אדן החלון כרגיל, לכן הרשיתי לעצמי להיכנס." 
טומארקי, נמוך הקומה, קסקט על ראשו ושפם שחור מעטר את שפתו העליונה. פלורה מחייכת אליו בנימוס. עיניה הנפוחות אומרות תודה, והוא ממהר לצאת מהבית. היא אוחזת בידיה את המעטפה עם הבולים המוכרים, חוזרת להישען על הקיר וקורעת את המעטפה. מכתב מגיסתה ראשיל. היא חשה בעיני המבקרים הצופות בה, אך היא בשלה. 

מונטבידאו 1932
מי קירידה, פלורה, 
כל כך שמחתי לשמוע על הולדת נתן החמוד. הוא בוודאי כבר בן חצי שנה. ומרים ממש גדולה. לו רק יכולתי לראות אותם. עדיין ריחה הנפלא של הילדה המתוקה הזו באפי. בכל פעם שעולה שמה של מרים בביתנו, אני נזכרת במגע עורה הרך, כשנפרדנו מכם בנמל. כבר שנתיים עברו מאז, אבל הזיכרון נותר. 
ויש לי משהו שמח לספר. קוראים לו סמאח. הוא איש טוב לב ומאוד נעים. הכרנו בבית הכנסת בראש השנה. לסמאח יש ילדה מנישואיו הקודמים. אשתו נפטרה, דיזמאזאלאדה, מייד בלידה, והוא מגדל את בתו היחידה בעזרתה של אימו. בכל שבת אנחנו נפגשים בבית הכנסת וקובעים להיפגש ביום המוחרת אחר הצוהריים. אנחנו מטיילים לאורך החוף, ולפעמים הוא מזמין אותי לאכול עוגה טעימה בקונדיטוריה של הג'ודייוס ברחוב הראשי. טעם העוגות בקונדיטוריה מזכיר לי תמיד את העוגיות של אימך. אבא לא כל כך מרוצה מבן הזוג החדש של הילדה הקטנה שלו. אבל אני, ימים שלמים עוברים מבלי שעולה מחשבה אחת על את-יודעת-מי. זוכרת את המכתבים הראשונים ממונטבידאו? כמה בכיתי. כנראה אימא צדקה. היא תמיד אמרה, את עוד תצחקי על זה. אם קרה, זה צריך היה לקרות.
קירידה פלורה, אני מתגעגעת לשיחות שלנו, לקולות הצחוק שלך. כשהיית מגיעה לבקר אצלנו, הבית היה מתעורר. אפילו בנימין הביישן היה מעלה חיוך קטן מכל הרעש והבדיחות שהיית מספרת. מאיפה מצאת כל כך הרבה בדיחות, תגידי לי? ובכל פעם בדיחות אחרות. בלעדייך החיים בבית עם אבא ואימא ועם הזיכרון של האחים שאינם היו עצובים מדי. 
אימא שולחת דרישת שלום לך ולניסימיקו שלה ונשיקות וחיבוקים למרים ולנתן הקטנים. אם אבא היה רגוע, בטח גם היה מוסר לך סאלודוס. אבל אני לא אומרת לו כלום. הוא כל הזמן עצבני וכועס פה. אני יודעת שאם לא היה זה עבורי, לא היה עוזב את איזמיר.
פלורה, יקרה שלי, תודה לך שאת שומרת על קשר וכותבת לנו. תשלחי לי מהר מכתב ותספרי על הילדים החמודים. אולי תצטלמו ותשלחו לנו תמונה. נתלה אותה ליד התמונה שלנו יחד מלפני הנסיעה. 
שאלוהים ישמור עלייך ועל כולם,
אוהבת מאוד, ראשיל

היא טומנת את הנייר בכף ידה. 
"אההה," קול נשימה ארוכה חרישית יוצא מפיה של פלורה, בניסיון לנשום. כתפיה נשמטות, פניה נושרות. היא לא רואה כלום והלוואי שלא הייתה נראית. 


"איך את מרגישה, קירידה?" 
היא שוכבת במיטה. לא זוכרת איך הגיעה לכאן. ידיה של אימה מלטפות את פניה בממחטה טבולה בקולוניה. קולות המתפללים חודרים מהחדר הסמוך. 
"מה השעה?"
"עוד מעט מסיימים תפילת ערבית, איז'ה."
היא מזהה את קול הרב ואפילו את קולו החלש של בנימין. בנימין מתפלל? לשווא גער בו אביו, לשווא התחננה בפניו אימו, בנימין לא רצה ולא הלך לבית הכנסת. ועכשיו, לו לא הייתה עצובה כל כך, הייתה בוודאי מאושרת על כך. 
"קראת את המכתב ופתאום נרדמת. את עייפה, קירידה, עוברים עלייך ימים לא קלים." 
גם הלילות לא קלים. אז היא משננת את הזיכרונות. רק זיכרונות נותרו לה מהם. את הכול לקחו ממנה, את המיטות, הבגדים, החיתולים, הבובה. לקחו ושרפו ואת החדר סגרו. לא נותר זכר. היא שוכבת במיטה, מתהפכת מצד לצד ומשחזרת את המראות, הריחות והמגע. שקט מסביב. שדיה המלאים מטפטפים, והיא בוכה עימם. 
"מה מספרת ראשיל?" שואלת האם ומצביעה במבטה על כדור הנייר המקומט המונח לצד הכרית.
"תקראי," היא מושיטה את המכתב לאימה ועיניה מתמלאות בלחלוחית.
מאדאם רוזה פורשת את כדור הנייר וקוראת בשקט. מהר מאוד היא עוצרת ומביטה בה. פניה של מאדאם רוזה חיוורות. פלורה מתרוממת במיטה והשתיים נופלות זו בזרועות זו ופורצות  בבכי. 
"ילדים, צ'יקיטיקוס שלי, גואי דה לה אורה," ממלמלת פלורה ואימה מחרישה אחריה ומרטיבה את פניה הלחות ממילא בדמעות ענקיות. 


"איך היה, איז'ה? ראית את הילדים?"
פלורה מתיישבת על כיסא בחצר, גומעת את טיפות המים האחרונות שנותרו בקנקן. 
"הדרך לבית הקברות החדש ארוכה," היא מתנשפת, "אמרתי לו שלא צריך להקשיב לרב. אמר לו לקבור אותם בבית הקברות החדש, ליד הקבר של הרב פאלאג'י, והוא, איל בוב'ו, בלע את השטויות. ראה בזה כבוד."
"נכון," עונה לה מאדאם רוזה, "באמת כבוד." 
תמיד מצדיקה אותו. 
"אימא, אין כבוד בקברים של שני ילדים קטנים. אין כבוד בשניים שיכלו לחיות עכשיו. אם רק היה מגיע בזמן הדוקטור האוגורסוז."
"נו, באמת, פלוריקה," מזדעקת אמא, "כאלה מילים לא  אומרים."
אבל היא לא יכולה להתאפק, "אם רק היה מאבחן בזמן את המחלה, הייתי לוקחת אותם לבית החולים החדש שנבנה בקאראטאש במקום לבית הקברות החדש באלטינדאג." 
אימא קמה ממקומה אל תוך הבית. 
"אל תספרי לבנימין שהלכתי," היא קוראת לעבר הדלת הנטרקת.
לשמחתה היא מופיעה שוב, מגבת לחה בידיה, "סיגורו קי נו, ילדה שלי." 
פלורה מקרבת את פניה, מתענגת על הליטוף האיטי והרך של המגבת הריחנית. "הוא בטח לא חשב על המרחק. לא תיאר לעצמו שאלך יום יום לבקר את הילדים. זה אסור לפני אחד־עשר חודשים, אם היה יודע... אבל למה אסור, אימא?" 
"אני לא יודעת, איז'ה. ככה אמר לנו הרב, חרבי שימון, כשסבתא שלך נפטרה. ואנחנו לא הלכנו."
"אבל למה זה? איפה זה כתוב?"
"איז'יקה מייה, מאיפה שאדע? בית קברות הוא לא מקום לבקר בו. רק כשצריך, איז'ה."
"צריך, אימא," עיניה מתמלאות, "אני הולכת לראות את הילדים שלי." 


בוקר שבת. פלורה ממוללת באצבעותיה הקטנות את ענפי הרודה שהיא מגדלת בפחי השמן והזיתים. תמיד טוב שיש רודה בחצר, אומרת אימא, נגד עין הרע. צעקות ילדי השכנה משגעות אותה. אם להודות על האמת, עתה כשאינם, כל בכי של תינוק ואפילו צחקוק שמעלה חיוך על פני עובר אורח מעוררים בה כעס. "כמה רעש עושים הילדים האלה," היא לוחשת לאימה, שיוצאת אליה עם כוס תה של בוקר. האם מחייכת אליה ונכנסת לתוך הבית. בליבה היא מודה לאימה על כך שעברה לגור עימם בביתם כשנולדה מרים. יותר משעזרה לה איתם, עוזרת היא לה בהיעדרם. 
היא נכנסת אל השקט. בחדר השינה חולצת את נעלי הבית, נשכבת על הרצפה ועוצמת עיניה. חיוך מתפשט על שפתיה. הינה היא יושבת על הרצפה בחדר הילדים. אוחזת בידיה בעוד, מנגנת ושרה לילדיה הקטנים. מרים קופצת ומצחקקת לצלילי המוזיקה. כשמגיעה לפזמון, הילדה מצטרפת בשירה. נתן הקטן זוחל ומתקרב אליה. היא מניחה את העוד לצידה, נשענת על הקיר, פותחת את כפתורי שמלתה וחולצת שד לצ'יקיטיקו  שלה.
"אהה, גם אני רוצה," רצה אליה מרים, שולפת את השד השני מן השמלה ומסיטה אותו לעבר פיה. נתן הקטן מנסה להרחיק את אחותו ברגליו, אך זו אוחזת בשד וגומעת מן החלב. פלורה יכולה לחוש בילדיה היונקים בזרועותיה. תלתלי הזהב הרכים מלטפים את חזה החשוף. מפעם לפעם מציץ מי מהילדים בעיני התכלת, מזכרת מחמותה, ומחייך חיוך שבע ובריא. 

"שבת שלום," נשמע קולו המוכר של בנימין, שחזר מבית הכנסת, והיא מתרוממת במהירות, מסדרת את שמלתה ויוצאת אל בנימין לארוחת שבת אינטימית ושקטה. 
"שבת שלום" מחויך פוגש את פניה הלאות. היא מרימה אליו מבט חטוף. זיכרון ליל אמש עולה במוחה, פניה סומקות והיא ממהרת להשפיל מבט.
"בואו נשב," מפצירה האם. ריחות הבוריקיטאס מזמינים אותם להתיישב מסביב לשולחן השבת הערוך. ריח הבצק הפריך החם וטעמו המוכר של מילוי החאנדראז'ו מעוררים את תאבונה. היא שולחת ידה אל המגש, אך בנימין עוטף את זרועה בכף ידו החמה הנעימה.
"עוד לא בירכנו, קירידה." הוא קם ופונה אל החדר הסמוך וחוזר עם בקבוק יין. 
"נו, באמת," היא לוחשת לאימה, "לא מספיק קידוש בערב, עכשיו גם קידוש בבוקר שבת." אימה מהסה אותה. 
"סאב'יש?" פותח בנימין בהתלהבות אחרי ברכת המוציא, "היום סיפר לנו הרב על איוב הצדיק." 
חיוך שובב עולה על שפתיה של פלורה, "בוא נשמע." היא לוקחת לעצמה בוריקיטאס, מסמנת לאימה באצבעותיה עד כמה היא נהנית מן המעדנים שהכינה, משעינה את פניה על כף ידה השעונה על השולחן ומביטה באישה. "אני רוצה סיפור כמו שהב'ייז'אס יודעות לספר, כשהן נפגשות על כוס קפה, כזה שנגמר בצחוק גדול," היא מחפשת את עיניו של בנימין, אך הוא כבר בתוך הסיפור.
"אז איוב היה איש צדיק ומאמין גדול באלוהים," הוא ממולל את מפית הבד שעל ברכיו, מספיג את שאריות השומן שבאצבעותיו, נושם נשימה רבת משמעות וממשיך, "ואלוהים נתן לו כל טוב, משפחה גדולה, בנים ובנות, רכוש רב. יום אחד החליט אלוהים לבחון את אמונתו של איוב ולבדוק אם יישאר צדיק גם אם חייו ישתנו לרעה. בבת אחת איבד איוב את כל רכושו, נהיה עני ממש." 
"חאל ניגרו," היא ממלמלת לעצמה ומזדקפת על הכיסא. 
"בכל זאת נשאר האיש מאמין באלוהים." הוא נעצר. מביט בעיניה. "אז אלוהים פגע בילדים. בבת אחת איבד האיש את כל בניו ובנותיו," בנימין מדגיש כל מילה, והיא כבר לא בטוחה שתצחק בסוף הסיפור הזה. "ובכל זאת נשאר מאמין באלוהים," בנימין מרים ראשו ופורש את ידיו, "ואז... החליט האלוהים לפגוע באיש בגופו," הוא מרים את קולו, גבותיו העבות מתקרבות לכיפתו הצחורה, "נתן לו מחלה קשה... ובכל זאת נשאר מאמין באלוהים." 
כל משפט שנאמר מאט את קצב נגיסותיה, "יש לך סיפור  אחר?" 
"כשראה אלוהים שאיוב נותר מאמין על אף כל המכות שנפלו עליו, הוא בירך את איוב על אמונתו ונתן לו כפליים מכל רכושו, וגם משפחה, בנים ובנות. כך," מסכם בנימין בשביעות רצון רבה את סיפורו, "איוב נשאר מאמין באלוהים, ולכן זכה בכל  הטוב." 
המשפט האחרון נאמר באיטיות רבה, ופלורה זזה על כיסאה בחוסר נוחות. היא חשה בליטוף העדין של אימה על כתפה. "אדייו, ולזה אתה קורא טוב? האיש איבד את הילדים שלו!" 
"בזכות האמונה הוא זכה לכל טוב כפול ומכופל," מביט בה בנימין ועונה במהירות לא אופיינית.
"אני לא רוצה כל טוב, אני רוצה את הילדים שהיו לי," הדמעות מכסות את פניה, מליחותן מתערבבות בטעם הבורקיטאס, והיא מביטה בבנימין שלה ובכיפה שעל ראשו. "דווקא עכשיו אתה מתפלל? איך אתה יכול לקבל את המוות המיותר הזה?"
בנימין קופא במקומו, רק דמעות נושרות מעיניו. 
אימא מושיטה לה ולבנימין מים קרים, והוא גומע את המים בלגימה אחת. 
פעם ראשונה שהיא רואה את האיש הגדול שלה בוכה. 


רחובות איזמיר שוקקים בני אדם. בוקר טוב, היא אומרת לעצמה, שמחה לצאת אל ההמולה, אם כי נזהרת. הרחוב הומה גברים. הם מביטים בה. נשים לא פוסעות כך לבדן. בעיניים מושפלות בתוך ראש עטוף במטפחת ובשמלה ארוכה מדי, היא אוחזת בחוזקה שני סלים וממשיכה לצעוד לבית הקברות. כשחוצה את אירגאט בזאר, היא כבר מרגישה יותר נוח. פה ושם נראים זוגות. גברים לבושי חליפות ותרבוש לראשם ונשים בשמלות כבדות ומרשימות פוסעים לאיטם בין החנויות. היא מביטה בזוגות ומדמיינת סיפורי חיים. אלה רוכשים תכשיט זהב לכלה של הבן. אלה עומדים להינשא ויצאו לבילוי משותף באישור ההורים. אלה הגיעו ללמוד את האופנה האחרונה, לקראת בואה של התופרת. מלבד הרוכלות הזקנות, המוכרות מפות ורקמות מעשה ידיהן, לא נראות נשים ללא בני לוויה. כולם פוסעים בנועם, בשלווה, סופגים את המראות, הצבעים והריחות, ורק היא פוסעת במהירות. אין לה זמן. היא יוצאת את אירגאט בזאר וממשיכה הלאה. פוסעת לאורך הפואר ונכנסת בשער בית הקברות. 
בכניסה לבית הקברות, שלט גדול: 'לקברו של הרב המכובד הרב פאלאג'י זצ"ל'. באותיות גדולות בטורקית ובעברית מפנה השלט את המבקרים ימינה אל קברו של איל חביף, אך היא פונה שמאלה, לעבר הקברים הקטנים של יקיריה. 
לאט היא רוכנת על קבר הבן, מעבירה ידה ברוך על האבן הקרה. מלטפת את אותיות שמו, ועיניה שוחות בדמעות. מבעד לאותיות ניבטות אליה פניו הצעירות ועיניו הגדולות. מבטה פונה לקבר השני, שם שוכבת בתה, בכורתה, הילדה היפה שלה שכה אהבה. השדיים מתחילים לטפטף, גם הם מבולבלים מן השינויים התכופים. רק אתמול היניקה את הילדים, והיום אין ילדים אך יש היריון. עוד ליטוף קטן על קבר הבת והיא מוציאה מהסל קנקן מים. המים הקרים מרווים את צימאונה. שקט מסביב. שוב היא רוכנת על הקברים ומלטפת את האבן הקרה. 
"קירידוס, אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד עוד לא יודע. עוד מעט ייוולד לכם אח או אחות," מלטפת את גופה הנעים של מרים. "זוכרת, מריוקה שלי, כשסיפרתי לך על נתן, עוד כשהיה בבטן? את היית הראשונה שידעה. אחר כך כבר ידעו כולם," היא מחייכת, "כל אורח שהגיע מיהרת לספר לו. כל כך הייתי גאה בך, איז'ה, כל כך קטנה וכבר דברנית גדולה. אבא שלך קצת התבייש, אבל אנחנו, כל ההיריון ליטפנו יחד את הבטן שלי וסיפרנו לנתן סיפורים, וכשהבטן גדלה מאוד, שכבנו שעות על הרצפה הנעימה בחדר. את היית מניחה את ידך הקטנה, ונתן הרגיש אותך. הבטן התנועעה כמו גלי הים. כמה צחקת. כנראה גם נתן צחק." היא מלטפת את האבן מן הראש המתולתל לאורך גופה העטוף בבגדי כותנה נעימים ומריחים, ועד הרגליים החסונות, מוכנות לדילוג וריצה מכאן לשם. "מי יספר הפעם שיש לי תינוק בבטן?" היא מושכת באפה ונושקת לקברים, "אה? תגידו לי. להתראות, איז'וס, תמיד תהיו הילדים הגדולים שלי." 

מיכל מוסקוביץ

מיכל מוסקוביץ, ילידת 1959, מתל אביב, אשת שיווק ומחשבים, בעלת BA בלשון עברית ובלשנות, תואר שני בספרות עם ישראל במגמת כתיבה יוצרת ותואר MBA בשיווק. מיכל, צאצאיתן של נשים ספרדיות מאיזמיר, חוותה מאז ומתמיד את תרבות הלאדינו בבית פנימה.
בשנים האחרונות במסע לגילוי שורשיה מיכל לומדת, חוקרת, כותבת, מבשלת ושרה את תרבות הלאדינו. 

עוד על הספר

סניוריטה מאיזמיר מיכל מוסקוביץ

אינם

איזמיר, 1932
"אני לא הולכת להלוויה," היא לוחשת ובוחנת בעיניה הנפוחות את בנימין. בימים כתיקונם, חיוכו השורה דרך קבע על פניו מסיר כבמטה קסם כל עננה שנחה על פניה. לא היום.
"כל האנשים מתאספים. גם הרב כבר הגיע. בואי, קירידה. נלך. איז ב'ירגואינסה," אומר בפנים חתומות, "כבר שעות את יושבת בחדר." 
מרגע שהפסיק נתן לנשום ונלקח מזרועותיה, נותרה יושבת על כיסא בחדרם של הקטנים. רק היא והקולות, קולות בכי חרישיים של ילדים שובבים, שנפלו למשכב ולא קמו.
היא מושיטה יד למיטתה של מרים ומושכת אליה את בובת הבד שתפרה לה. לרגע רואה אותן רצות בבית. גם סבתא רוזה פורשת לרגע מן הסירים ומצטרפת לחגיגה. עכשיו היא מצמידה את הבובה לגופה, מתבשמת בריחה ומספיגה בה את דמעותיה. 
"הדוקטור בא. אמר שמאוד מסוכן להישאר בחדר הילדים, שצריך..."
"הדוקטור בא?" כנשוכת נחש היא מזדקפת במקומה, עיניה נעוצות בעיניו של בנימין. "עכשיו לא עסוק? עכשיו יכול להגיע? עכשיו? כשהם מתים?" ומייד נושרת שוב נטולת כוחות, כפות ידיה שומרות על ראשה שלא ייפול והדמעות זורמות.
האיש הגבוה מתכופף אליה, שם ידו החמימה על כתפה וגופה מצטמרר. עד לפני שעות בודדות היה זה חום גופו הגבוה של בנה שעטף אותה כשמיכת פוך ביום חורף קר. עכשיו תהיה חשופה. 
קולות משיכת אף נשמעים מחוץ לחדר הילדים. אימא טורחת בסידור הבית לשבעה.
מה פתאום שבעה? מפנה ראשה אל המרומים ומדברת עם איל דייו דיל מונדו. תסלח לי, אבל באמת, מה הפריע לך שסוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים... לרגע כועסת ומייד היא מתעשתת. ככה מדברים? ספק שואלת ספק נוזפת בעצמה. כשחלתה הילדה הזמינו את הרופא, וזה בדק ואמר, "גריפה." אחרי כמה ימים הלכה אליו בעצמה להתייעץ, וביקשה שיחזור לראות את הילדה. בנימוס רב אמר שאין לו זמן ובאמת מיותר, וחבל על הכסף, והכול בסדר ואין לה מה לדאוג. כך אמר. היא זוכרת. בוודאות. והיא, לה בוב'ה, איזו טיפשה, נרגעה. איזו תמימות. האמינה לו. הייתה צריכה להתעקש במקום לשבת כך סתם וללטף את הקטנים כל היום. הרי כסף זה לא בעיה אצלם, ברוך השם. מוטב היה בא לביקור מיותר. כך לפחות הייתה מצילה את הקטן. אחח, איזו טיפשה.
"פלורה, הם רוצים להוציא את הדברים מהבית," ממשיך בנימין.
כמה הוא מעצבן לפעמים. "אז הם רוצים. בשביל מה? מה נשאר להציל כבר?" היא זועקת ויודעת שעיניה הקטנות יוצאות מחוריהן.
"אדייו, סיניור דיל מונדו, איך את מדברת?" נכנסת מאדאם רוזה אל החדר ומחבקת את בתה. 
"אתה יכול ללכת, איז'ו, אני אישאר כאן עם פלוריקה," היא פונה אל בנימין. 

הבית עמוס בנשים. טורחות במטבח, מגישות מזונות למבקרים. מנחמים רבים מגיעים, ניגשים לזוג הצעיר, נדים בראשם. בנימין מניד ראשו בתודה, יושב זקוף ברגליים משוכלות. גם ממקום יושבם על הרצפה בולט האב השכול ברום קומתו. לובן חולצתו הקרועה מאיר מעט את אפלולית החדר העמוס. פלורה, עטויה בשמלה שחורה, ראשה מכוסה במטפחת שחורה, יושבת לידו על המזרן. שדיה העמוסים כל טוב שאין לו דורש, מושכים את גופה מטה. היא משפילה עיניים לא לפגוש מכר או קרוב. לו רק אמר לה הרופא להרחיק את הילד. איך לא חשבה על כך בעצמה? ישבה שם כל היום עם נתן ומרים ביחד. למה ביחד? היא רוצה לצעוק. אבל מה תעזור הצעקה? את הילדים לא תקבל בחזרה. מול עיניה עובר שוב ושוב הרגע, שבו נשכבה הילדה באמצע המשחק, במפתיע. "אני רוצה לישון," אמרה הקטנה. כבר אז הייתה צריכה להבין שמשהו לא טוב קורה פה. הילדה הזו, כמוה היא, מלאה כוח של חיים עד שנרדמת. גם אחרי שהשכיבה אותה לישון, שעות הייתה מפטפטת לעצמה בשקט לפני השינה. מדי פעם קול צחוקה נשמע, מספרת לעצמה סיפורים שרק היא מבינה. רק באותו יום, התעייפה מוקדם. והיא? השכיבה אותה במיטה ומאז לא קמה. איך לא חשדה בכלום? היא רוצה לצעוק ולזעוק. כן, היא כועסת על הרופא, על בורא עולם, על אימא שלה, על בנימין שלה, על עצמה. עור פניה מתלהט בחֵמה מתגברת ושדיה המאיימים להתפוצץ משתתפים במחאה. 
לפתע כולם משתתקים. פלורה מרימה מבטה להבין את פשר השקט, ועיניה פוגשות את הדוור.
"שלום טומארקי," פונה אליו פלורה, והכול נושאים מבטיהם אליה. 
"מאדאם פלורה, הבאתי לך מכתב מאורוגוואי. את תמיד מחכה למכתבים מאורוגוואי. בימים כאלה אני מאמין שלא תראי את המכתב אם אניח אותו על אדן החלון כרגיל, לכן הרשיתי לעצמי להיכנס." 
טומארקי, נמוך הקומה, קסקט על ראשו ושפם שחור מעטר את שפתו העליונה. פלורה מחייכת אליו בנימוס. עיניה הנפוחות אומרות תודה, והוא ממהר לצאת מהבית. היא אוחזת בידיה את המעטפה עם הבולים המוכרים, חוזרת להישען על הקיר וקורעת את המעטפה. מכתב מגיסתה ראשיל. היא חשה בעיני המבקרים הצופות בה, אך היא בשלה. 

מונטבידאו 1932
מי קירידה, פלורה, 
כל כך שמחתי לשמוע על הולדת נתן החמוד. הוא בוודאי כבר בן חצי שנה. ומרים ממש גדולה. לו רק יכולתי לראות אותם. עדיין ריחה הנפלא של הילדה המתוקה הזו באפי. בכל פעם שעולה שמה של מרים בביתנו, אני נזכרת במגע עורה הרך, כשנפרדנו מכם בנמל. כבר שנתיים עברו מאז, אבל הזיכרון נותר. 
ויש לי משהו שמח לספר. קוראים לו סמאח. הוא איש טוב לב ומאוד נעים. הכרנו בבית הכנסת בראש השנה. לסמאח יש ילדה מנישואיו הקודמים. אשתו נפטרה, דיזמאזאלאדה, מייד בלידה, והוא מגדל את בתו היחידה בעזרתה של אימו. בכל שבת אנחנו נפגשים בבית הכנסת וקובעים להיפגש ביום המוחרת אחר הצוהריים. אנחנו מטיילים לאורך החוף, ולפעמים הוא מזמין אותי לאכול עוגה טעימה בקונדיטוריה של הג'ודייוס ברחוב הראשי. טעם העוגות בקונדיטוריה מזכיר לי תמיד את העוגיות של אימך. אבא לא כל כך מרוצה מבן הזוג החדש של הילדה הקטנה שלו. אבל אני, ימים שלמים עוברים מבלי שעולה מחשבה אחת על את-יודעת-מי. זוכרת את המכתבים הראשונים ממונטבידאו? כמה בכיתי. כנראה אימא צדקה. היא תמיד אמרה, את עוד תצחקי על זה. אם קרה, זה צריך היה לקרות.
קירידה פלורה, אני מתגעגעת לשיחות שלנו, לקולות הצחוק שלך. כשהיית מגיעה לבקר אצלנו, הבית היה מתעורר. אפילו בנימין הביישן היה מעלה חיוך קטן מכל הרעש והבדיחות שהיית מספרת. מאיפה מצאת כל כך הרבה בדיחות, תגידי לי? ובכל פעם בדיחות אחרות. בלעדייך החיים בבית עם אבא ואימא ועם הזיכרון של האחים שאינם היו עצובים מדי. 
אימא שולחת דרישת שלום לך ולניסימיקו שלה ונשיקות וחיבוקים למרים ולנתן הקטנים. אם אבא היה רגוע, בטח גם היה מוסר לך סאלודוס. אבל אני לא אומרת לו כלום. הוא כל הזמן עצבני וכועס פה. אני יודעת שאם לא היה זה עבורי, לא היה עוזב את איזמיר.
פלורה, יקרה שלי, תודה לך שאת שומרת על קשר וכותבת לנו. תשלחי לי מהר מכתב ותספרי על הילדים החמודים. אולי תצטלמו ותשלחו לנו תמונה. נתלה אותה ליד התמונה שלנו יחד מלפני הנסיעה. 
שאלוהים ישמור עלייך ועל כולם,
אוהבת מאוד, ראשיל

היא טומנת את הנייר בכף ידה. 
"אההה," קול נשימה ארוכה חרישית יוצא מפיה של פלורה, בניסיון לנשום. כתפיה נשמטות, פניה נושרות. היא לא רואה כלום והלוואי שלא הייתה נראית. 


"איך את מרגישה, קירידה?" 
היא שוכבת במיטה. לא זוכרת איך הגיעה לכאן. ידיה של אימה מלטפות את פניה בממחטה טבולה בקולוניה. קולות המתפללים חודרים מהחדר הסמוך. 
"מה השעה?"
"עוד מעט מסיימים תפילת ערבית, איז'ה."
היא מזהה את קול הרב ואפילו את קולו החלש של בנימין. בנימין מתפלל? לשווא גער בו אביו, לשווא התחננה בפניו אימו, בנימין לא רצה ולא הלך לבית הכנסת. ועכשיו, לו לא הייתה עצובה כל כך, הייתה בוודאי מאושרת על כך. 
"קראת את המכתב ופתאום נרדמת. את עייפה, קירידה, עוברים עלייך ימים לא קלים." 
גם הלילות לא קלים. אז היא משננת את הזיכרונות. רק זיכרונות נותרו לה מהם. את הכול לקחו ממנה, את המיטות, הבגדים, החיתולים, הבובה. לקחו ושרפו ואת החדר סגרו. לא נותר זכר. היא שוכבת במיטה, מתהפכת מצד לצד ומשחזרת את המראות, הריחות והמגע. שקט מסביב. שדיה המלאים מטפטפים, והיא בוכה עימם. 
"מה מספרת ראשיל?" שואלת האם ומצביעה במבטה על כדור הנייר המקומט המונח לצד הכרית.
"תקראי," היא מושיטה את המכתב לאימה ועיניה מתמלאות בלחלוחית.
מאדאם רוזה פורשת את כדור הנייר וקוראת בשקט. מהר מאוד היא עוצרת ומביטה בה. פניה של מאדאם רוזה חיוורות. פלורה מתרוממת במיטה והשתיים נופלות זו בזרועות זו ופורצות  בבכי. 
"ילדים, צ'יקיטיקוס שלי, גואי דה לה אורה," ממלמלת פלורה ואימה מחרישה אחריה ומרטיבה את פניה הלחות ממילא בדמעות ענקיות. 


"איך היה, איז'ה? ראית את הילדים?"
פלורה מתיישבת על כיסא בחצר, גומעת את טיפות המים האחרונות שנותרו בקנקן. 
"הדרך לבית הקברות החדש ארוכה," היא מתנשפת, "אמרתי לו שלא צריך להקשיב לרב. אמר לו לקבור אותם בבית הקברות החדש, ליד הקבר של הרב פאלאג'י, והוא, איל בוב'ו, בלע את השטויות. ראה בזה כבוד."
"נכון," עונה לה מאדאם רוזה, "באמת כבוד." 
תמיד מצדיקה אותו. 
"אימא, אין כבוד בקברים של שני ילדים קטנים. אין כבוד בשניים שיכלו לחיות עכשיו. אם רק היה מגיע בזמן הדוקטור האוגורסוז."
"נו, באמת, פלוריקה," מזדעקת אמא, "כאלה מילים לא  אומרים."
אבל היא לא יכולה להתאפק, "אם רק היה מאבחן בזמן את המחלה, הייתי לוקחת אותם לבית החולים החדש שנבנה בקאראטאש במקום לבית הקברות החדש באלטינדאג." 
אימא קמה ממקומה אל תוך הבית. 
"אל תספרי לבנימין שהלכתי," היא קוראת לעבר הדלת הנטרקת.
לשמחתה היא מופיעה שוב, מגבת לחה בידיה, "סיגורו קי נו, ילדה שלי." 
פלורה מקרבת את פניה, מתענגת על הליטוף האיטי והרך של המגבת הריחנית. "הוא בטח לא חשב על המרחק. לא תיאר לעצמו שאלך יום יום לבקר את הילדים. זה אסור לפני אחד־עשר חודשים, אם היה יודע... אבל למה אסור, אימא?" 
"אני לא יודעת, איז'ה. ככה אמר לנו הרב, חרבי שימון, כשסבתא שלך נפטרה. ואנחנו לא הלכנו."
"אבל למה זה? איפה זה כתוב?"
"איז'יקה מייה, מאיפה שאדע? בית קברות הוא לא מקום לבקר בו. רק כשצריך, איז'ה."
"צריך, אימא," עיניה מתמלאות, "אני הולכת לראות את הילדים שלי." 


בוקר שבת. פלורה ממוללת באצבעותיה הקטנות את ענפי הרודה שהיא מגדלת בפחי השמן והזיתים. תמיד טוב שיש רודה בחצר, אומרת אימא, נגד עין הרע. צעקות ילדי השכנה משגעות אותה. אם להודות על האמת, עתה כשאינם, כל בכי של תינוק ואפילו צחקוק שמעלה חיוך על פני עובר אורח מעוררים בה כעס. "כמה רעש עושים הילדים האלה," היא לוחשת לאימה, שיוצאת אליה עם כוס תה של בוקר. האם מחייכת אליה ונכנסת לתוך הבית. בליבה היא מודה לאימה על כך שעברה לגור עימם בביתם כשנולדה מרים. יותר משעזרה לה איתם, עוזרת היא לה בהיעדרם. 
היא נכנסת אל השקט. בחדר השינה חולצת את נעלי הבית, נשכבת על הרצפה ועוצמת עיניה. חיוך מתפשט על שפתיה. הינה היא יושבת על הרצפה בחדר הילדים. אוחזת בידיה בעוד, מנגנת ושרה לילדיה הקטנים. מרים קופצת ומצחקקת לצלילי המוזיקה. כשמגיעה לפזמון, הילדה מצטרפת בשירה. נתן הקטן זוחל ומתקרב אליה. היא מניחה את העוד לצידה, נשענת על הקיר, פותחת את כפתורי שמלתה וחולצת שד לצ'יקיטיקו  שלה.
"אהה, גם אני רוצה," רצה אליה מרים, שולפת את השד השני מן השמלה ומסיטה אותו לעבר פיה. נתן הקטן מנסה להרחיק את אחותו ברגליו, אך זו אוחזת בשד וגומעת מן החלב. פלורה יכולה לחוש בילדיה היונקים בזרועותיה. תלתלי הזהב הרכים מלטפים את חזה החשוף. מפעם לפעם מציץ מי מהילדים בעיני התכלת, מזכרת מחמותה, ומחייך חיוך שבע ובריא. 

"שבת שלום," נשמע קולו המוכר של בנימין, שחזר מבית הכנסת, והיא מתרוממת במהירות, מסדרת את שמלתה ויוצאת אל בנימין לארוחת שבת אינטימית ושקטה. 
"שבת שלום" מחויך פוגש את פניה הלאות. היא מרימה אליו מבט חטוף. זיכרון ליל אמש עולה במוחה, פניה סומקות והיא ממהרת להשפיל מבט.
"בואו נשב," מפצירה האם. ריחות הבוריקיטאס מזמינים אותם להתיישב מסביב לשולחן השבת הערוך. ריח הבצק הפריך החם וטעמו המוכר של מילוי החאנדראז'ו מעוררים את תאבונה. היא שולחת ידה אל המגש, אך בנימין עוטף את זרועה בכף ידו החמה הנעימה.
"עוד לא בירכנו, קירידה." הוא קם ופונה אל החדר הסמוך וחוזר עם בקבוק יין. 
"נו, באמת," היא לוחשת לאימה, "לא מספיק קידוש בערב, עכשיו גם קידוש בבוקר שבת." אימה מהסה אותה. 
"סאב'יש?" פותח בנימין בהתלהבות אחרי ברכת המוציא, "היום סיפר לנו הרב על איוב הצדיק." 
חיוך שובב עולה על שפתיה של פלורה, "בוא נשמע." היא לוקחת לעצמה בוריקיטאס, מסמנת לאימה באצבעותיה עד כמה היא נהנית מן המעדנים שהכינה, משעינה את פניה על כף ידה השעונה על השולחן ומביטה באישה. "אני רוצה סיפור כמו שהב'ייז'אס יודעות לספר, כשהן נפגשות על כוס קפה, כזה שנגמר בצחוק גדול," היא מחפשת את עיניו של בנימין, אך הוא כבר בתוך הסיפור.
"אז איוב היה איש צדיק ומאמין גדול באלוהים," הוא ממולל את מפית הבד שעל ברכיו, מספיג את שאריות השומן שבאצבעותיו, נושם נשימה רבת משמעות וממשיך, "ואלוהים נתן לו כל טוב, משפחה גדולה, בנים ובנות, רכוש רב. יום אחד החליט אלוהים לבחון את אמונתו של איוב ולבדוק אם יישאר צדיק גם אם חייו ישתנו לרעה. בבת אחת איבד איוב את כל רכושו, נהיה עני ממש." 
"חאל ניגרו," היא ממלמלת לעצמה ומזדקפת על הכיסא. 
"בכל זאת נשאר האיש מאמין באלוהים." הוא נעצר. מביט בעיניה. "אז אלוהים פגע בילדים. בבת אחת איבד האיש את כל בניו ובנותיו," בנימין מדגיש כל מילה, והיא כבר לא בטוחה שתצחק בסוף הסיפור הזה. "ובכל זאת נשאר מאמין באלוהים," בנימין מרים ראשו ופורש את ידיו, "ואז... החליט האלוהים לפגוע באיש בגופו," הוא מרים את קולו, גבותיו העבות מתקרבות לכיפתו הצחורה, "נתן לו מחלה קשה... ובכל זאת נשאר מאמין באלוהים." 
כל משפט שנאמר מאט את קצב נגיסותיה, "יש לך סיפור  אחר?" 
"כשראה אלוהים שאיוב נותר מאמין על אף כל המכות שנפלו עליו, הוא בירך את איוב על אמונתו ונתן לו כפליים מכל רכושו, וגם משפחה, בנים ובנות. כך," מסכם בנימין בשביעות רצון רבה את סיפורו, "איוב נשאר מאמין באלוהים, ולכן זכה בכל  הטוב." 
המשפט האחרון נאמר באיטיות רבה, ופלורה זזה על כיסאה בחוסר נוחות. היא חשה בליטוף העדין של אימה על כתפה. "אדייו, ולזה אתה קורא טוב? האיש איבד את הילדים שלו!" 
"בזכות האמונה הוא זכה לכל טוב כפול ומכופל," מביט בה בנימין ועונה במהירות לא אופיינית.
"אני לא רוצה כל טוב, אני רוצה את הילדים שהיו לי," הדמעות מכסות את פניה, מליחותן מתערבבות בטעם הבורקיטאס, והיא מביטה בבנימין שלה ובכיפה שעל ראשו. "דווקא עכשיו אתה מתפלל? איך אתה יכול לקבל את המוות המיותר הזה?"
בנימין קופא במקומו, רק דמעות נושרות מעיניו. 
אימא מושיטה לה ולבנימין מים קרים, והוא גומע את המים בלגימה אחת. 
פעם ראשונה שהיא רואה את האיש הגדול שלה בוכה. 


רחובות איזמיר שוקקים בני אדם. בוקר טוב, היא אומרת לעצמה, שמחה לצאת אל ההמולה, אם כי נזהרת. הרחוב הומה גברים. הם מביטים בה. נשים לא פוסעות כך לבדן. בעיניים מושפלות בתוך ראש עטוף במטפחת ובשמלה ארוכה מדי, היא אוחזת בחוזקה שני סלים וממשיכה לצעוד לבית הקברות. כשחוצה את אירגאט בזאר, היא כבר מרגישה יותר נוח. פה ושם נראים זוגות. גברים לבושי חליפות ותרבוש לראשם ונשים בשמלות כבדות ומרשימות פוסעים לאיטם בין החנויות. היא מביטה בזוגות ומדמיינת סיפורי חיים. אלה רוכשים תכשיט זהב לכלה של הבן. אלה עומדים להינשא ויצאו לבילוי משותף באישור ההורים. אלה הגיעו ללמוד את האופנה האחרונה, לקראת בואה של התופרת. מלבד הרוכלות הזקנות, המוכרות מפות ורקמות מעשה ידיהן, לא נראות נשים ללא בני לוויה. כולם פוסעים בנועם, בשלווה, סופגים את המראות, הצבעים והריחות, ורק היא פוסעת במהירות. אין לה זמן. היא יוצאת את אירגאט בזאר וממשיכה הלאה. פוסעת לאורך הפואר ונכנסת בשער בית הקברות. 
בכניסה לבית הקברות, שלט גדול: 'לקברו של הרב המכובד הרב פאלאג'י זצ"ל'. באותיות גדולות בטורקית ובעברית מפנה השלט את המבקרים ימינה אל קברו של איל חביף, אך היא פונה שמאלה, לעבר הקברים הקטנים של יקיריה. 
לאט היא רוכנת על קבר הבן, מעבירה ידה ברוך על האבן הקרה. מלטפת את אותיות שמו, ועיניה שוחות בדמעות. מבעד לאותיות ניבטות אליה פניו הצעירות ועיניו הגדולות. מבטה פונה לקבר השני, שם שוכבת בתה, בכורתה, הילדה היפה שלה שכה אהבה. השדיים מתחילים לטפטף, גם הם מבולבלים מן השינויים התכופים. רק אתמול היניקה את הילדים, והיום אין ילדים אך יש היריון. עוד ליטוף קטן על קבר הבת והיא מוציאה מהסל קנקן מים. המים הקרים מרווים את צימאונה. שקט מסביב. שוב היא רוכנת על הקברים ומלטפת את האבן הקרה. 
"קירידוס, אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד עוד לא יודע. עוד מעט ייוולד לכם אח או אחות," מלטפת את גופה הנעים של מרים. "זוכרת, מריוקה שלי, כשסיפרתי לך על נתן, עוד כשהיה בבטן? את היית הראשונה שידעה. אחר כך כבר ידעו כולם," היא מחייכת, "כל אורח שהגיע מיהרת לספר לו. כל כך הייתי גאה בך, איז'ה, כל כך קטנה וכבר דברנית גדולה. אבא שלך קצת התבייש, אבל אנחנו, כל ההיריון ליטפנו יחד את הבטן שלי וסיפרנו לנתן סיפורים, וכשהבטן גדלה מאוד, שכבנו שעות על הרצפה הנעימה בחדר. את היית מניחה את ידך הקטנה, ונתן הרגיש אותך. הבטן התנועעה כמו גלי הים. כמה צחקת. כנראה גם נתן צחק." היא מלטפת את האבן מן הראש המתולתל לאורך גופה העטוף בבגדי כותנה נעימים ומריחים, ועד הרגליים החסונות, מוכנות לדילוג וריצה מכאן לשם. "מי יספר הפעם שיש לי תינוק בבטן?" היא מושכת באפה ונושקת לקברים, "אה? תגידו לי. להתראות, איז'וס, תמיד תהיו הילדים הגדולים שלי."