ארץ ושמים

פרשת "בראשית"

עולם לא מושלם

הרוע האנושי מגיע לשיא בפרשה הזו - חטאים, תאווה ורצח. למה החושך מופיע לפני האור?

סיפור הבריאה, הפותח את חומש בראשית ואת התורה כולה, הוא תיאור נפלא של יצירת עולם חדש. במשך ששת ימי הבריאה נפרש רקיע תכלת מעל, הארץ נזרעה בעשב ועצי פרי, המאורות נתלו בשמים והעולם התמלא בעלי חיים. אך כל אלו לא נבראו אלא כדי לשמש תפאורה ליצירת נזר הבריאה - האדם הראשון.

בשלב זה, הכול נראה מושלם. בגן העדן הפרחים פורחים, העצים מלבלבים, והאדם חי עם האישה שנוצרה עמו, חופשי כמעט לגמרי. רק איסור אחד הוטל עליו על ידי האלוקים: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו".

אלא שאז, בהחלטה של רגע, האידיליה הזו נהרסת לגמרי. לאחר כמה רגעים שבהם מציית האדם לאיסור ולא נוגע בפרי העץ, הוא נכנע לאשתו - שהיא עצמה התפתתה מדברי החלקלקות של הנחש - ובוחר לנגוס בפרי האסור. לשבריר שנייה נדמה כי לא אירע אסון, אך הדבר לא נעלם מעיני האלוקים. ניסיונות ההתחמקות של אדם וחווה עולים בתוהו, והם נענשים בגירוש מגן העדן, שהדרך אליו נחסמת מעתה על ידי להט החרב המתהפכת.

הירידה של אדם וחווה מחיי השלווה שהציע גן העדן אל הקיום האנושי הארצי רצוף התלאות והסבל, אינה נעצרת עם הגירוש ממנו. היא ממשיכה גם לפרק הבא שבו אנו מתוודעים לקין והבל, שני הבנים שנולדו לאדם ולחווה. כמו כל זוג הורים טריים, אפשר לשער כמה ציפיות הם תלו בצמד הילדים. אך גם במקרה הזה, התקווה לקיום רגוע ושלֵו מתנדפת ברגע אכזרי אחד.

זה היה כאשר הבנים הקריבו קרבנות לפני הקב"ה. הבל הביא מהמשובח שבצאנו וקין הביא מהגרוע שבפרי הארץ. האלוקים קיבל את מנחתו של הבל ודחה את זו של קין, והוא במקום להתמודד עם הדחייה, העדיף להפנות את כעסו כלפי אחיו ורצח אותו נפש. הטרגדיה האנושית מגיעה לשיאה.

כך האדם, שהחל את דרכו כפסגת היצירה האלוקית, הידרדר לשפל המדרגה המוסרית. האופטימיות שאפיינה את ימי הבראשית, הפכה לסיפור אימה של רצח בתוך המשפחה, וכל זה ברצף סיפורי אחד של שני פרקים.

במבט מהצד נראה כי זה מה שאנחנו אמורים לזכור מפרשת "בראשית", את הנטייה המקננת בכל בן אנוש לפעול בצורה בלתי מוסרית. לשקר, לנסות להתחמק מעונש וגם לרצוח.

ואי־אפשר שלא לשאול, מדוע בוחרת התורה להנציח את המציאות הרעה הזו, ודווקא מיד בפתיחה?

למה העזים בראש?

תשובה אפשרית לפתיחה הקודרת והטרגית שמספקת התורה, אפשר למצוא בסיפור מעשה שמביא התלמוד (שבת דף עז):

בוקר אחד נכנס רב יהודה לישיבת פומבדיתא בבבל במצב רוח טוב במיוחד. במקום למסור שיעור רגיל הוא קרא לתלמידים לשאול כל שאלה שעולה בדעתם. התלמידים שאלו שאלות שונות בנושאים מגוונים ואחד העלה את השאלה הבאה: "שמתי לב, כבוד הרב, כי כאשר עדר הצאן פוסע לאטו, העזים צועדות בראש הטור, ואילו הכבשים משתרכים מאחור. מה הסיבה לכך? מדוע הכבשים אינם צועדים ראשונים והעזים אחרונות?"

רב יהודה התייחס לשאלה ברצינות רבה וענה: "העזים הן יחסית כהות, ואילו הכבשים (הרחלים) הם בהירים, בגלל הצמר שעוטף אותם. בעולם הזה, מופיע קודם החושך ואחר כך האור, ולכן העזים הכהות מקדימות את הכבשים הבהירים".

וכדרכם של חז"ל, הוסיף רב יהודה לתשובתו ראיה מן המקרא. בסוף כל יום בבריאה, התורה מסכמת: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד; ויהי ערב ויהי בקר יום שני" וכן הלאה. מה הסיבה לכך שהערב הופיע תחילה? שהבריאה התחילה מהלילה? אלא זו דרכו של עולם - תחילה מופיע החושך ורק אחריו האור.

זה רק הפרומו

העיקרון האמוני העולה ממשל העזים והרחלים של רב יהודה, מקבל בתורת החסידות התייחסות רחבה יותר, משום שהוא ממחיש לשיטתה את מטרת הבריאה והקיום. החסידות מלמדת כי לפני הבריאה, העולם היה טוב מוחלט. "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". אך אלוקים רצה משהו אחר, הוא שאף לכיבוש החושך. הוא חפץ לראות את דחיית הרע והעדפת הטוב על פניו. לשם כך, הוא ברא עולם שישמש את האדם בעל היצרים והדחפים, וזאת מתוך תקווה שהאדם יהיה חכם מספיק כדי לדחות את הרע ולבחור באופן חופשי בעשיית הטוב. כלומר, מן האדם מצופה לתקן את מידותיו ולהפוך את סביבתו למקום טוב יותר.

זו גם הסיבה שהתורה אינה מחביאה או מטשטשת את קיומו של הרוע, אלא בדיוק להפך, מעניקה לו התייחסות נרחבת. שכן הרוע הוא מושא משימת הקיום האנושי. האדם, עם כל החולשות הטבועות בו מעצם הווייתו, נדרש להשתחרר מהדחפים החומריים הפועמים בתוכו ולהתמסר אל רצון האל.

במובן הזה, פרשת "בראשית" היא רק ה'פּרוֹמוֹ', ההקדמה לבאות. אמנם זוהי פתיחה פסימית, אך הקריאה בפרקים הבאים מגלה כי לצד התגברות החושך, מַפציעות בעולם דמויות המשקפות כי אפשר לנהוג גם אחרת. כמו למשל נח, שבשל צדיקותו נבחר לאביה השני של האנושות, או אברהם אבינו, שנולד וגדל לתוך עולם רווי אלילוּת, אך בחר להתנכר לו ולעמוד מן העבר השני שלו.

הכול טעון שיפור

כל אחד שואף אל הטוב המושלם. אנו מאחלים לעצמנו ולאנשים היקרים לנו בריאות טובה, פרנסה בשפע ורווחה כלכלית. וכך בהיבט הרוחני של החיים - שלווה פנימית, עשיית טוב, צדק ויושר. אך לַכול גם ברור שהשגת השאיפות הללו במלואן היא בלתי אפשרית. חיים בלי כיעור ורוע אינם קיימים בנמצא. פרשת "בראשית" מעניקה לנו הסבר לחוסר השלמות הזה. אלוקים נמנע בכוונה מלברוא עולם מושלם, שכן המשימה הניצבת בפנינו היא דווקא תיקון הרוע והתגברות על החושך.

הבחירה אם להיכנע לדחפים והיצרים האורבים בכל פינה, או לייפות את הכיעור ולתקן את הטעון שיפור - מצויה כולה בידנו. והמבחן אינו בהצלחה המוחלטת, אלא במאמץ התמידי, בשאיפה הקבועה למצוא חן בעיני אלוקים ואדם (מבוסס על ספר התניא, פרק כז).

ניצוצות: אייכה?

רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, נעצר על ידי הצאר פאוול, באשמת משלוח תמיכה כספית ליהודי ארץ ישראל. באחד הימים נכנס לתא המעצר שלו שר חשוב מממשלת הצאר וביקש לשאול: פרשת "בראשית" מספרת כי לאחר שהאדם חטא באכילת פרי העץ, אלוקים פנה אליו ושאל: "אייכה"?

"אינני מבין זאת", אמר השר, "וכי אלוקים אינו יודע היכן נמצא אדם הראשון?!"

"הקריאה 'אייכה'", השיב הרבי, "היא קריאה נצחית, שאלוקים מפנה לכל אדם בכל יום. 'אייכה'? היכן נמצאת נשמתך? האם אתה מגשים את הייעוד שלשמו נבראת?"