אפשר להרוג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפשר להרוג
הוספה למועדפים

אפשר להרוג

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דני ז'וקוב, סופר צעיר, זה ספר הביכורים שלו. כתב את הספר 'אפשר להרוג' כדבר המתחיל כהפוך ממה שהוא והופך בסוף לסיפור אהבה. 

תקציר

"לחץ, פחד, חרדה, פניקה. אני אמור להרגיש את אחד הרגשות האלה. הבעיה היא שאני לא מרגיש את הרגשות האלה. אני מרגיש חי כאילו הייתי צריך להכות מישהו עד זוב דם" 

הוא בחור טוב, דווקא, או אפשר לחשוב ככה, אולם מה שקורה סביבו במהלך כמה שבועות – זה כבר עניין של השקפה. היה לו תכנון מדויק, הוא היה ממוקד מטרה – מה שקרה אחר כך זה כבר עניין של בחירות. 

'אפשר להרוג' הוא ספר שאי אפשר להניח מהיד עד שלא מבינים מה קרה שם באמת. קצב האירועים מהיר, השפה קולחת. דני ז'וקוב הפליא לייצר עולם פנימי של אדם בעל חוקיות אחרת.

"למה לי לשקר? אני הולך לכלא ככה או ככה".
"אז מי רצח את ההורים שלה?"
"מי את חושבת?"
"היי, אל תתחכם איתי"

פרק ראשון

שישי בערב. אחח...
זה הלילה שבו בני אדם נחותים ועלובים יכולים להרגיש כאילו הם עושים משהו, משהו עם מטרה נעלה כמו ללכת לבר או למועדון מסריח בשביל להשיג זיון עם מישהי שלא שמה עליך זין... אבל לי יש מטרה. אני שונא מועדונים, במיוחד בשישי בלילה, כל האנשים דוחים אותי, המוזיקה נוראית, וכולם נצמדים זה לזה כמו עכברים או מקקים, אבל אני לא יכול לתת לאי הנוחות הזו להפריע למה שאני מתכנן. ורד מינץ, בת עשרים שש, נשרה מאוניברסיטת תל אביב לפני שנה, רווקה (אך בכל פעם שאני רואה אותה במועדון היא נמצאת עם מישהו. סביר להניח סטוצים, כי זה לא אותם אנשים). אמידה כלכלית, לאבא יש חברות נדל”ן, ולאימא יש רשת חנויות בגדים בכל הארץ.
הייתי אומר שהם יותר מאמידים. השיער שלה צבוע בשחור עורב, עורה לבן וחלק כמו הירח, אך מה ששכנע אותי שהיא האחת היו עיניה. כחולות, לא כהות מדי אך גם לא בהירות. האיזון בעיניים שלה זה מדהים.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שנועדנו זה לזה. אני א מאמין בגורל, אך אם הייתי עוד שמוק שמאמין  בכל הזבל שמוכרים לנו, הייתי אומר שהגורל קבע או זאת התוכנית של אלוהים, אבל כל זה לא משנה בכלל… כי ורד מינץ, את תהיי הקורבן הראשון שלי.
כמו שאמרתי, מועדונים בשישי בערב זה תחביב לעכברים, אבל היא תהיה שם. היא תמיד שם בין שתיים עד שלוש בלילה. אני מגיע בזמנים לא קבועים, כדי שלא יחשדו בי כשאני ארצח אותה. וואו, רק לומר את המילה הזאת גורמת לי להרגיש כאילו אני בעולם אחר. אני עוקב אחריה חודש ושבועיים ויומיים וארבעים וחמש דקות ושלושים שניות. הייתי רק צריך להיכנס לפייסבוק שלה בשביל למצוא את כל המידע עליה, קלי קלות. 
בכל שישי אני מתעורר בתשע בבוקר. אני שוטף את הפנים שלי, מצחצח את השיניים שלי, אחר כך אני הולך לסלון ואני עושה מתיחות, אחרי המתיחות 300 שכיבות סמיכה, אחרי שכיבות הסמיכה אני הולך בסלון חמש דקות בשביל שהגוף שלי יירגע, אחרי ההליכה אני עושה 200 כפיפות בטן, אחר כך אני אוכל שני חטיפי אנרגיה, וכל התהליך לוקח שלוש שעות. 
בחודש האחרון הצלחתי לקצר אותו לשעתיים, אבל אין דבר כזה שעה חופשית בשביל מישהו כמוני. אני חייב להיות מדויק, לכן באחת-עשרה אני מתחיל לחקור על רוצחים סדרתיים ועל מקרי הרצח, הקורבנות, המשפחות של הקורבנות ועל איך תפסו את הרוצחים הללו, זאת אומרת אם תפסו אותם. אני אגיד את האמת, אני לא חושב שלהרוג מישהו או מישהי זה כזה מסובך. ההפך הוא הנכון. זה די קל. כל מה שאני צריך לעשות זה לקחת את סכין הציד שלי, לכוון אותה לגרון שלה ולדקור. בעוד שבוע, הלילה הזה רק אצפה במקקים רוקדים להנאתם כשהם שומעים מוזיקה זולה ושותים אלכוהול זול. אני מסיים עם המחקר באחת בלילה.

דני ז'וקוב, סופר צעיר, זה ספר הביכורים שלו. כתב את הספר 'אפשר להרוג' כדבר המתחיל כהפוך ממה שהוא והופך בסוף לסיפור אהבה. 

עוד על הספר

אפשר להרוג דני ז'וקוב

שישי בערב. אחח...
זה הלילה שבו בני אדם נחותים ועלובים יכולים להרגיש כאילו הם עושים משהו, משהו עם מטרה נעלה כמו ללכת לבר או למועדון מסריח בשביל להשיג זיון עם מישהי שלא שמה עליך זין... אבל לי יש מטרה. אני שונא מועדונים, במיוחד בשישי בלילה, כל האנשים דוחים אותי, המוזיקה נוראית, וכולם נצמדים זה לזה כמו עכברים או מקקים, אבל אני לא יכול לתת לאי הנוחות הזו להפריע למה שאני מתכנן. ורד מינץ, בת עשרים שש, נשרה מאוניברסיטת תל אביב לפני שנה, רווקה (אך בכל פעם שאני רואה אותה במועדון היא נמצאת עם מישהו. סביר להניח סטוצים, כי זה לא אותם אנשים). אמידה כלכלית, לאבא יש חברות נדל”ן, ולאימא יש רשת חנויות בגדים בכל הארץ.
הייתי אומר שהם יותר מאמידים. השיער שלה צבוע בשחור עורב, עורה לבן וחלק כמו הירח, אך מה ששכנע אותי שהיא האחת היו עיניה. כחולות, לא כהות מדי אך גם לא בהירות. האיזון בעיניים שלה זה מדהים.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שנועדנו זה לזה. אני א מאמין בגורל, אך אם הייתי עוד שמוק שמאמין  בכל הזבל שמוכרים לנו, הייתי אומר שהגורל קבע או זאת התוכנית של אלוהים, אבל כל זה לא משנה בכלל… כי ורד מינץ, את תהיי הקורבן הראשון שלי.
כמו שאמרתי, מועדונים בשישי בערב זה תחביב לעכברים, אבל היא תהיה שם. היא תמיד שם בין שתיים עד שלוש בלילה. אני מגיע בזמנים לא קבועים, כדי שלא יחשדו בי כשאני ארצח אותה. וואו, רק לומר את המילה הזאת גורמת לי להרגיש כאילו אני בעולם אחר. אני עוקב אחריה חודש ושבועיים ויומיים וארבעים וחמש דקות ושלושים שניות. הייתי רק צריך להיכנס לפייסבוק שלה בשביל למצוא את כל המידע עליה, קלי קלות. 
בכל שישי אני מתעורר בתשע בבוקר. אני שוטף את הפנים שלי, מצחצח את השיניים שלי, אחר כך אני הולך לסלון ואני עושה מתיחות, אחרי המתיחות 300 שכיבות סמיכה, אחרי שכיבות הסמיכה אני הולך בסלון חמש דקות בשביל שהגוף שלי יירגע, אחרי ההליכה אני עושה 200 כפיפות בטן, אחר כך אני אוכל שני חטיפי אנרגיה, וכל התהליך לוקח שלוש שעות. 
בחודש האחרון הצלחתי לקצר אותו לשעתיים, אבל אין דבר כזה שעה חופשית בשביל מישהו כמוני. אני חייב להיות מדויק, לכן באחת-עשרה אני מתחיל לחקור על רוצחים סדרתיים ועל מקרי הרצח, הקורבנות, המשפחות של הקורבנות ועל איך תפסו את הרוצחים הללו, זאת אומרת אם תפסו אותם. אני אגיד את האמת, אני לא חושב שלהרוג מישהו או מישהי זה כזה מסובך. ההפך הוא הנכון. זה די קל. כל מה שאני צריך לעשות זה לקחת את סכין הציד שלי, לכוון אותה לגרון שלה ולדקור. בעוד שבוע, הלילה הזה רק אצפה במקקים רוקדים להנאתם כשהם שומעים מוזיקה זולה ושותים אלכוהול זול. אני מסיים עם המחקר באחת בלילה.