משמעות מחפשת אדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משמעות מחפשת אדם
מכר
מאות
עותקים
משמעות מחפשת אדם
מכר
מאות
עותקים
4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

״החיפוש אחר משמעות הסעיר את המין האנושי מראשיתו לא כשאלה מטפיזית או תיאולוגית, אלא כשאלה קיומית — שאלת ה״לשם מה״. אבל משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים, היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון.״

שאלת המשמעות רלוונטית כיום במיוחד: התפתחויות טכנולוגיות שהותירו את האדם לבדו אל מול המסך, חוסר יציבות חברתית ומגפת הקורונה העצימו מצוקות נפשיות כגון מתח, חרדה ודיכאון . בתוך כך הן הציבו בפני האנושות שאלות מהותיות: מה זה אומר לחיות? כיצד אנחנו רוצים לחיות?
הלוגותרפיה מבקשת להשיב על השאלות האלה בדיוק. עוד יותר מכך — היא מבקשת לשאול שאלות נוספות. הגישה מבוססת על משנתו של ויקטור פרנקל )״האדם מחפש משמעות״( וקושרת בין פסיכותרפיה למשמעות בחיים. על אף הפופולריות העצומה של ויקטור פרנקל ומשנתו בארץ, ועל אף המעמד שזכתה לו הלוגותרפיה ברחבי העולם, כמעט שלא קיימת ספרות מקיפה ועדכנית המציגה את הגישה ויישומיה בשפה העברית. משמעות מחפשת אדם עונה על הצורך הזה ופותח דלת לטיפול באמצעות משמעות למטפלים מדיסציפלינות שונות, וגם לכל מי ששואל את עצמו ״לשם מה אני חי״.

ד״ר פנינית רוסו־נצר היא מרצה בכירה באקדמיה, קלינאית מוסמכת בלוגותרפיה, מייסדת וראש התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, וראש החוג לחינוך במכללה האקדמית אחוה. ד״ר רוסו־נצר פרסמה ספרים ומאמרים מדעיים רבים בהוצאות ובכתבי עת בין־לאומיים. דוד מעוז ישראל הוא פסיכולוג רפואי וקלינאי מוסמך בלוגותרפיה. הוא כותב ומרצה בתחום הפסיכותרפיה, רוח האדם ומשמעות החיים.

פרק ראשון

1. 

החיפוש האנושי אחר משמעות

״המסתורין של הקיום האנושי שוכן לא רק בלהישאר בחיים אלא במציאת משהו לחיות למענו״.

— פיודור דוסטויבסקי4

כשאתם חושבים על משמעות, מה הדימוי שעולה בראשכם? טיפוס מפרך במעלה ההר? יעד שיש להגיע אליו בתום מסע חיפוש סיזיפי? חכם זקן שממתין על פסגה עם תשובות על מהות החיים?
שאלת המשמעות היא עתיקת יומין, אוניברסלית וייחודית לאדם. משחר האנושות ולאורך ההיסטוריה בני אדם חיפשו אחר פשר, משמעות ותכלית לקיומם — מהמערות, דרך מיתוסים, מסעות חיפוש, אומנות, פילוסופיות ודתות. החיפוש אחר משמעות הסעיר את המין האנושי לא כשאלה מטפיזית או תיאולוגית, אלא כשאלה קיומית — שאלת ה"לשם מה". למעשה, כפי שמרמזת כותרת הספר שבידיכם, משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידיאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה, ומתגלה בדיאלוג דינמי בינו לבין החיים עצמם, והאופן שבו הם "קוראים" לו להיענות לתפקידים שהם מציבים בפניו. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו ובאחריות לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון. אחריות זו איננה עוברת בתורשה או מונחלת על ידי הסביבה, אלא עולה מתוך מפגשו הייחודי של האדם עם נסיבות חייו. ויקטור פרנקל, אשר גישתו תתואר בהרחבה לאורכו של ספר זה, מציע כי כשם שבמוזיקה גלי הקול ממלאים את האוויר אך ניתן לשומעם רק אם יש לנו מַקלט, כך גם המשמעות נוכחת בחיינו וקוראת לנו להיענות לקריאתה, רק אם נסכים לגלות את הפוטנציאל לממש אותה בכל רגע ורגע בחיינו.
משמעות במהותה דורשת מעבר מהשכלי והרציונלי אל מרחבי האינטואיציה וההקשבה לחיים — ממרחב הלוגיקה למרחב ה"לוגוס" של הפשר והמשמעות. במילים אחרות, משמעות מתגלמת לא מתוך סדרה של חישובים או ניתוחים אנליטיים ומושכלים, אלא מתוך דיאלוג חי ודינמי עם החיים, הקשבה להזמנות העדינות שלהם לחיות ולחוות, ומתוך ההסכמה שלנו להיענות לכך בחדווה וביצירתיות. אם לחזור לציטוט של דוסטויבסקי, ההקשבה העמוקה לחיים על ריבוי האפשרויות למצוא בהם משמעות עשויה לאפשר לנו לא רק "להישאר בחיים", אלא אף למצוא משהו שראוי לחיות למענו, ולחוות חיבור עוצמתי יותר עם החיים חרף ואף בזכות האתגרים הכרוכים בלחיות אותם.
פרנקל, אבי הלוגותרפיה, סבר שאירועי המאה ה־20, ובפרט מלחמות העולם הראשונה והשנייה והזוועות שהתרחשו בהן, ערערו את האמונה הדתית והאמון באנושות. בעבר, גם בעת המודרנית, האדם ראה עצמו כמוגן על ידי מסגרת אמונה וכוח עליון שקיומו העניק היגיון, פשר ומשמעות לחייו. בעת הפוסט־מודרנית ניכרת שקיעה ברעיון התממשותה של גאולה דתית והתערערות המסורת אשר העניקה לאדם עוגנים ערכיים שהתוו את חייו וקבעו את דרכי עשייתו. האדם אינו יכול עוד להיתלות בהיררכיות וסדרים שהיו עד כה מובנים מאליהם, דבריהם של אבות קדמונים ומבני סמכות מסורתיים איבדו מכוחם, והאדם חווה פירוק גם במעגלי שייכות של משפחה וקהילה, וכן התנתקות משורשים תרבותיים עמוקים. לצד הירידה בסולידריות החברתית בולטת עליית קרנו של המדע והתפשטותם של ערכי הפלורליזם והחירות, ערכים המדגישים את הזכות של כל אינדיווידואל לגבש עמדה עצמאית כלפי סוגיות מהותיות בחייו ולחיות בהתאם להעדפותיו. בעידן זה, הרעיון של "סיפור־על" או אידיאולוגיה שלטת אחת שאין בלתה, מתערער. חוקים כלליים נדחים לטובת אמיתות יחסיות, הסיפור האישי עומד במרכז ונקודת המבט הסובייקטיבית ממירה את השאיפה לאובייקטיביות. כל אדם נאלץ לנווט את דרכו, ולבחור את הערכים שינחו את צעדיו. התפוררות מסגרות המשמעות השונות אשר סיפקו יציבות, הנחיה וכיוון לחיים, תרמה לעלייה בתחושות של חוסר ודאות, העדר יציבות, ניכור ואובדן משמעות בקרב רבים.5 היא אף הובילה לתופעות הניהיליזם וההדוניזם שבאות לידי ביטוי במרדף הקדחתני אחר חיי נוחות, תענוגות ואידיאל האושר. במקביל, היא הפכה את המשמעות מערך מובנה לכזה שיש לחפש אחריו.
ואכן, מחקרים מהעשורים האחרונים מלמדים כי על אף העלייה הניכרת בשגשוג הכלכלי וברמת החיים, ישנה גם עלייה באופן עקבי ברמות החרדה והדיכאון.6 אמנם אנו, לפחות בעולם המערבי, נהנים מחירות חסרת תקדים לעומת זאת שהיתה בדורות קודמים, אבל דווקא משום כך תהליך חיפוש המשמעות הפך למפרך ומאתגר יותר. תהליכי הגלובליזציה חשפו בפנינו ידע על מגוון אופני קיום ואפשרויות רבות ומגוונות, יותר מכפי שיכולנו אי־פעם לדמיין, אך גם הביאו עמם תחושות של אי־שקט וספקנות. בתוך אי־הוודאות והבלבול, קשה לעמוד בפני הפיתוי שמציעות אידיאולוגיות רדיקליות או כתות, לתשובות מן המוכן, או לפנייה לנהנתנות והגשמה עצמית באמצעות צריכה חומרית. כחלק מהדחף למשמעות אנחנו עדים גם לחיפוש רוחני מחוץ לדת ממוסדת, ולפריחתן של התארגנויות אלטרנטיביות של קהילות, פסטיבלים וסדנאות לחיפוש משמעות והתפתחות עצמית. דוגמה שכיחה לכך היא תנועת "העידן החדש" (הניו אייג'), שהחלה דרכה במערב בעיקר מאז תחילת שנות התשעים, והפכה מתת־תרבות אלטרנטיבית שנתפסה חריגה, לתופעה תרבותית רחבת היקף ומשגשגת.7 תנועה זו מבטאת ערך מרכזי של התנגדות לממסד ומתאפיינת באקלקטיות הכוללת מגוון רחב של מקורות, זרמים ותופעות, תמהיל של דת ומסורות ריפוי פגאניות עתיקות, תורות הנסתר ומיסטיקה לצד השראה גם מפסיכותרפיות בנות זמננו. המיקוד בחוויה האישית מקודש באמצעות עיסוק מוגבר בעצמי. תהליכי האדרת האינדיווידואליות נחשבים למאפיינים הבולטים של העידן החדש, הנתפס כצורה של "רוחניות־עצמית" (self-spirituality).8
בתרבות הישראלית ניתן גם להצביע על "טקס מעבר" — הטיול שעורכים צעירים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה בתום שירותם הצבאי — כחלק מהחיפוש הזה. באמצעות המפגשים האותנטיים עם החברות המארחות, מנצלים התרמילאים את ההתפרקות ממסגרות נורמטיביות לעריכת חשבון נפש עם עצמם, עם משפחתם ועם סביבתם החברתית. הטיול מסייע להם לקבל על עצמם תפקידים חדשים שאינם אפשריים בחיי השגרה, וכך מאפשר להם לצקת תוכן ומשמעות חדשים לזהותם.9 למשך תקופת הטיול, התרמילאים מתרחקים מתרבות המוצא שלהם ומסביבתם החברתית המוכרת ונקלעים להתנסויות חברתיות חדשות וייחודיות. במצב זה מתאפשרת שבירה של הרגלים ישנים, בחינה מחודשת של הקריטריונים החברתיים המקובלים ויצירת שינוי. ואכן, במחקרים נמצא כי המשתתפים מדווחים על שינוי עצמי פנימי חיובי ומעמיק בעקבות הטיול.10 החוויה של הטיול מדגישה את יכולת הבחירה ואת החשיבה המחודשת על החיים המערביים בכלל ובישראל בפרט.11
יכולת הבחירה הנרחבת הביאה במידה רבה להחלמה מה"נוירוזה הכפייתית" שאפיינה דורות קודמים — תחושת אשמה וחרדה מפני חטא וענישה על בחירות מסוימות שלא תאמו את הצו האלוהי, וכן את ההקלה ב"נוירוזת ההמונים" — ההישענות על ציוויים חברתיים ותרבותיים כלליים בהכוונת השאיפה למשמעות. אולם לצד השחרור מאלה אנחנו עדים להולדתה של נוירוזה חדשה, "הנוירוזה הנרקיסיסטית", בה האדם יוצא למרדף פתולוגי כנגד כל הסיכויים והמגבלות אחר מימוש הפוטנציאל המלא שלו. תופעת "פרדוקס הבחירה"12 ההולכת וגוברת בעולם השפע המהיר של זמננו מתאפיינת בריבוי האפשרויות הזמינות לנו בכל תחום, שמקשה על בחירה ומחויבות. ככל שמגוון האפשרויות גדל, כך גם גוברת חוסר היכולת לקבל החלטה, וגדל הקושי לדעת מהי הבחירה הנכונה. על כן אחת מהצעותיו של פרנקל היתה שאל מול פסל החירות המייצג את ערכי הליברליזם של המערב, יש להקים את פסל האחריות, שכן חירות ללא הבשלה של מידת האחריות מייסרת את האדם, בכך שהיא גוזרת עליו אי־נחת ביחס לכל בחירה והעדר תחושת סיפוק מהחיים. בתוך שפע האפשרויות, הוא נדון לגריית־יתר ומוצף בחרדה מפני כל בחירה ובתחושת האשמה הכרוכה בעצם האחריות לבחור בעצמו את נתיבי חייו. במילים אחרות, במקום להגדיל את תחושת החופש שלנו, פרדוקס הבחירה מצביע על כך שעודף האפשרויות מגביל למעשה את החופש שלנו, יוצר חוויה של שיתוק והימנעות מקבלת החלטה מחד, ומוביל לצורך כפייתי ל"זפזפ" בין אפשרויות שונות בשל החשש מפספוס או החמצה.
התופעה האחרונה אפילו זכתה לשם, FOMO (Fear of Missing Out), חשש מהחמצה, ויש לה שני מאפיינים מרכזיים: התפיסה שלאחרים יש חוויות מתגמלות ומרגשות יותר שאנחנו לא נוכחים בהן, והתשוקה התמידית להיות מחוברים לאנשים ברשתות החברתיות. המרכיב הראשון כרוך בהיבט קוגניטיבי של תחושת דאגה ורומינציה (חשיבת־יתר), והשני כרוך באסטרטגיה התנהגותית להפחתת החרדה באמצעות התנהגות קומפולסיבית לבדוק בכל רגע נתון את הטלפון הנייד והרשתות החברתיות כדי לוודא שלא החמצנו הודעות או "משהו חדש", משהו טוב יותר. מחקרים מראים כי FOMO ברמה מוגברת מוביל לחוסר שביעות רצון מתמשך ולהשפעות מזיקות על הבריאות הנפשית והגופנית כגון תחושת בדידות, פגיעה בדימוי העצמי וההערכה העצמית, פגיעה באיכות השינה, חוסר ריכוז, חרדה חברתית ודיכאון.13
בעידן הנוכחי הפכו אמצעי המדיה השונים לחלק בלתי נפרד מחיינו, והביאו עמם זירות חדשות לחיפוש האנושי אחר משמעות. רשתות חברתיות מאפשרות נגישות, זמינות ואנונימיות. אבל באופן פרדוקסלי, העולם היום, המחובר יותר מתמיד, גם מפורק ומנוכר יותר מאי־פעם. הרשתות החברתיות מעודדות אידיאלים של יופי, חוכמה, הצלחה, אטרקטיביות וכישרון,14 אך שימוש־היתר בהן אכן נמצא קשור בנטיות נרקיסיסטיות גבוהות יותר.15 בניסיון לקדם אידיאלים אלו אנשים מגדילים את הפערים בין העצמי האידיאלי, התדמית שלהם ברשת, לבין העצמי האותנטי שלהם. הם יוצרים זהות אידיאלית שאין הם עומדים בה בשום קנה מידה, ופרויקט האדרת העצמי ממלא את כל עולמם עד כדי מצג שווא ויצירה של זהות מזויפת. התיעוד הכפייתי מוביל אנשים לחוות דרך עדשת המצלמה כל רגע ורגע במטרה לחלוק אותו עם אחרים, אך במקביל גורם להם להתרחק מהחוויה עצמה. בעולם הווירטואלי התהפכו היוצרות: מה שרואים הוא מה שקרה, ולא להפך. אמצעים טכנולוגיים כמו תוכנות הפוטושופ מאפשרים לכל אחד "לערוך" את עצמו כיד הדמיון, ובמידה שהפער בין המציאות לעולם הווירטואלי הופך לבלתי נסבל, גם לפנות לטיפולים אסתטיים ופרוצדורות שיצמצמו את הפער. ככל שהטשטוש בין הפנטזיה למציאות הולך וגובר, גדל הניכור העצמי ומתהווה חוויה של תנועה קיצונית בין תחושת גרנדיוזיות לבין ריקנות ואובדן ערך עצמי.16
מעבר לרמה האישית, גם מערכות היחסים נמצאות בסכנה בעולם הדיגיטלי. התעסקות עם המכשיר הנייד במהלך מפגשים חברתיים פנים אל פנים משפיעה על היכולת להיות פנויים למערכות יחסים משמעותיות. גם תופעה זאת זכתה לכינוי: Phubbing — התעסקות עם המכשיר הנייד לצורך שליחת הודעות או שיטוט ברשתות חברתיות בזמן שאנחנו נמצאים בחברה, תוך כדי התעלמות ואף זלזול באנשים שנמצאים לידנו. מחקרים מצאו שתופעה זו עלולה להוביל לכרסום במערכות יחסים כגון נישואין ומובילה לירידה בשביעות הרצון ותחושת החיבור הזוגי.17 גם במערכות יחסים אחרות, הפגיעה ביכולת ליצור חיבור אותנטי ובצורך האנושי כל כך להישמע ולהיראות עלולה עם הזמן להוביל לתחושת ניכור ובדידות.18
אל מול תחושת הבלבול, הניכור והבדידות הציבו ויקטור פרנקל וממשיכיו את המשמעות. פיתוחיהם בעולם הפסיכותרפיה מציגים את חשיבות ההבנה התיאורטית של תחושת משמעות בחיים ואת יישומה הקליני בפסיכותרפיה.

עוד על הספר

משמעות מחפשת אדם ד"ר פנינית רוסו־נצר, דוד מעוז ישראל

1. 

החיפוש האנושי אחר משמעות

״המסתורין של הקיום האנושי שוכן לא רק בלהישאר בחיים אלא במציאת משהו לחיות למענו״.

— פיודור דוסטויבסקי4

כשאתם חושבים על משמעות, מה הדימוי שעולה בראשכם? טיפוס מפרך במעלה ההר? יעד שיש להגיע אליו בתום מסע חיפוש סיזיפי? חכם זקן שממתין על פסגה עם תשובות על מהות החיים?
שאלת המשמעות היא עתיקת יומין, אוניברסלית וייחודית לאדם. משחר האנושות ולאורך ההיסטוריה בני אדם חיפשו אחר פשר, משמעות ותכלית לקיומם — מהמערות, דרך מיתוסים, מסעות חיפוש, אומנות, פילוסופיות ודתות. החיפוש אחר משמעות הסעיר את המין האנושי לא כשאלה מטפיזית או תיאולוגית, אלא כשאלה קיומית — שאלת ה"לשם מה". למעשה, כפי שמרמזת כותרת הספר שבידיכם, משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידיאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה, ומתגלה בדיאלוג דינמי בינו לבין החיים עצמם, והאופן שבו הם "קוראים" לו להיענות לתפקידים שהם מציבים בפניו. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו ובאחריות לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון. אחריות זו איננה עוברת בתורשה או מונחלת על ידי הסביבה, אלא עולה מתוך מפגשו הייחודי של האדם עם נסיבות חייו. ויקטור פרנקל, אשר גישתו תתואר בהרחבה לאורכו של ספר זה, מציע כי כשם שבמוזיקה גלי הקול ממלאים את האוויר אך ניתן לשומעם רק אם יש לנו מַקלט, כך גם המשמעות נוכחת בחיינו וקוראת לנו להיענות לקריאתה, רק אם נסכים לגלות את הפוטנציאל לממש אותה בכל רגע ורגע בחיינו.
משמעות במהותה דורשת מעבר מהשכלי והרציונלי אל מרחבי האינטואיציה וההקשבה לחיים — ממרחב הלוגיקה למרחב ה"לוגוס" של הפשר והמשמעות. במילים אחרות, משמעות מתגלמת לא מתוך סדרה של חישובים או ניתוחים אנליטיים ומושכלים, אלא מתוך דיאלוג חי ודינמי עם החיים, הקשבה להזמנות העדינות שלהם לחיות ולחוות, ומתוך ההסכמה שלנו להיענות לכך בחדווה וביצירתיות. אם לחזור לציטוט של דוסטויבסקי, ההקשבה העמוקה לחיים על ריבוי האפשרויות למצוא בהם משמעות עשויה לאפשר לנו לא רק "להישאר בחיים", אלא אף למצוא משהו שראוי לחיות למענו, ולחוות חיבור עוצמתי יותר עם החיים חרף ואף בזכות האתגרים הכרוכים בלחיות אותם.
פרנקל, אבי הלוגותרפיה, סבר שאירועי המאה ה־20, ובפרט מלחמות העולם הראשונה והשנייה והזוועות שהתרחשו בהן, ערערו את האמונה הדתית והאמון באנושות. בעבר, גם בעת המודרנית, האדם ראה עצמו כמוגן על ידי מסגרת אמונה וכוח עליון שקיומו העניק היגיון, פשר ומשמעות לחייו. בעת הפוסט־מודרנית ניכרת שקיעה ברעיון התממשותה של גאולה דתית והתערערות המסורת אשר העניקה לאדם עוגנים ערכיים שהתוו את חייו וקבעו את דרכי עשייתו. האדם אינו יכול עוד להיתלות בהיררכיות וסדרים שהיו עד כה מובנים מאליהם, דבריהם של אבות קדמונים ומבני סמכות מסורתיים איבדו מכוחם, והאדם חווה פירוק גם במעגלי שייכות של משפחה וקהילה, וכן התנתקות משורשים תרבותיים עמוקים. לצד הירידה בסולידריות החברתית בולטת עליית קרנו של המדע והתפשטותם של ערכי הפלורליזם והחירות, ערכים המדגישים את הזכות של כל אינדיווידואל לגבש עמדה עצמאית כלפי סוגיות מהותיות בחייו ולחיות בהתאם להעדפותיו. בעידן זה, הרעיון של "סיפור־על" או אידיאולוגיה שלטת אחת שאין בלתה, מתערער. חוקים כלליים נדחים לטובת אמיתות יחסיות, הסיפור האישי עומד במרכז ונקודת המבט הסובייקטיבית ממירה את השאיפה לאובייקטיביות. כל אדם נאלץ לנווט את דרכו, ולבחור את הערכים שינחו את צעדיו. התפוררות מסגרות המשמעות השונות אשר סיפקו יציבות, הנחיה וכיוון לחיים, תרמה לעלייה בתחושות של חוסר ודאות, העדר יציבות, ניכור ואובדן משמעות בקרב רבים.5 היא אף הובילה לתופעות הניהיליזם וההדוניזם שבאות לידי ביטוי במרדף הקדחתני אחר חיי נוחות, תענוגות ואידיאל האושר. במקביל, היא הפכה את המשמעות מערך מובנה לכזה שיש לחפש אחריו.
ואכן, מחקרים מהעשורים האחרונים מלמדים כי על אף העלייה הניכרת בשגשוג הכלכלי וברמת החיים, ישנה גם עלייה באופן עקבי ברמות החרדה והדיכאון.6 אמנם אנו, לפחות בעולם המערבי, נהנים מחירות חסרת תקדים לעומת זאת שהיתה בדורות קודמים, אבל דווקא משום כך תהליך חיפוש המשמעות הפך למפרך ומאתגר יותר. תהליכי הגלובליזציה חשפו בפנינו ידע על מגוון אופני קיום ואפשרויות רבות ומגוונות, יותר מכפי שיכולנו אי־פעם לדמיין, אך גם הביאו עמם תחושות של אי־שקט וספקנות. בתוך אי־הוודאות והבלבול, קשה לעמוד בפני הפיתוי שמציעות אידיאולוגיות רדיקליות או כתות, לתשובות מן המוכן, או לפנייה לנהנתנות והגשמה עצמית באמצעות צריכה חומרית. כחלק מהדחף למשמעות אנחנו עדים גם לחיפוש רוחני מחוץ לדת ממוסדת, ולפריחתן של התארגנויות אלטרנטיביות של קהילות, פסטיבלים וסדנאות לחיפוש משמעות והתפתחות עצמית. דוגמה שכיחה לכך היא תנועת "העידן החדש" (הניו אייג'), שהחלה דרכה במערב בעיקר מאז תחילת שנות התשעים, והפכה מתת־תרבות אלטרנטיבית שנתפסה חריגה, לתופעה תרבותית רחבת היקף ומשגשגת.7 תנועה זו מבטאת ערך מרכזי של התנגדות לממסד ומתאפיינת באקלקטיות הכוללת מגוון רחב של מקורות, זרמים ותופעות, תמהיל של דת ומסורות ריפוי פגאניות עתיקות, תורות הנסתר ומיסטיקה לצד השראה גם מפסיכותרפיות בנות זמננו. המיקוד בחוויה האישית מקודש באמצעות עיסוק מוגבר בעצמי. תהליכי האדרת האינדיווידואליות נחשבים למאפיינים הבולטים של העידן החדש, הנתפס כצורה של "רוחניות־עצמית" (self-spirituality).8
בתרבות הישראלית ניתן גם להצביע על "טקס מעבר" — הטיול שעורכים צעירים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה בתום שירותם הצבאי — כחלק מהחיפוש הזה. באמצעות המפגשים האותנטיים עם החברות המארחות, מנצלים התרמילאים את ההתפרקות ממסגרות נורמטיביות לעריכת חשבון נפש עם עצמם, עם משפחתם ועם סביבתם החברתית. הטיול מסייע להם לקבל על עצמם תפקידים חדשים שאינם אפשריים בחיי השגרה, וכך מאפשר להם לצקת תוכן ומשמעות חדשים לזהותם.9 למשך תקופת הטיול, התרמילאים מתרחקים מתרבות המוצא שלהם ומסביבתם החברתית המוכרת ונקלעים להתנסויות חברתיות חדשות וייחודיות. במצב זה מתאפשרת שבירה של הרגלים ישנים, בחינה מחודשת של הקריטריונים החברתיים המקובלים ויצירת שינוי. ואכן, במחקרים נמצא כי המשתתפים מדווחים על שינוי עצמי פנימי חיובי ומעמיק בעקבות הטיול.10 החוויה של הטיול מדגישה את יכולת הבחירה ואת החשיבה המחודשת על החיים המערביים בכלל ובישראל בפרט.11
יכולת הבחירה הנרחבת הביאה במידה רבה להחלמה מה"נוירוזה הכפייתית" שאפיינה דורות קודמים — תחושת אשמה וחרדה מפני חטא וענישה על בחירות מסוימות שלא תאמו את הצו האלוהי, וכן את ההקלה ב"נוירוזת ההמונים" — ההישענות על ציוויים חברתיים ותרבותיים כלליים בהכוונת השאיפה למשמעות. אולם לצד השחרור מאלה אנחנו עדים להולדתה של נוירוזה חדשה, "הנוירוזה הנרקיסיסטית", בה האדם יוצא למרדף פתולוגי כנגד כל הסיכויים והמגבלות אחר מימוש הפוטנציאל המלא שלו. תופעת "פרדוקס הבחירה"12 ההולכת וגוברת בעולם השפע המהיר של זמננו מתאפיינת בריבוי האפשרויות הזמינות לנו בכל תחום, שמקשה על בחירה ומחויבות. ככל שמגוון האפשרויות גדל, כך גם גוברת חוסר היכולת לקבל החלטה, וגדל הקושי לדעת מהי הבחירה הנכונה. על כן אחת מהצעותיו של פרנקל היתה שאל מול פסל החירות המייצג את ערכי הליברליזם של המערב, יש להקים את פסל האחריות, שכן חירות ללא הבשלה של מידת האחריות מייסרת את האדם, בכך שהיא גוזרת עליו אי־נחת ביחס לכל בחירה והעדר תחושת סיפוק מהחיים. בתוך שפע האפשרויות, הוא נדון לגריית־יתר ומוצף בחרדה מפני כל בחירה ובתחושת האשמה הכרוכה בעצם האחריות לבחור בעצמו את נתיבי חייו. במילים אחרות, במקום להגדיל את תחושת החופש שלנו, פרדוקס הבחירה מצביע על כך שעודף האפשרויות מגביל למעשה את החופש שלנו, יוצר חוויה של שיתוק והימנעות מקבלת החלטה מחד, ומוביל לצורך כפייתי ל"זפזפ" בין אפשרויות שונות בשל החשש מפספוס או החמצה.
התופעה האחרונה אפילו זכתה לשם, FOMO (Fear of Missing Out), חשש מהחמצה, ויש לה שני מאפיינים מרכזיים: התפיסה שלאחרים יש חוויות מתגמלות ומרגשות יותר שאנחנו לא נוכחים בהן, והתשוקה התמידית להיות מחוברים לאנשים ברשתות החברתיות. המרכיב הראשון כרוך בהיבט קוגניטיבי של תחושת דאגה ורומינציה (חשיבת־יתר), והשני כרוך באסטרטגיה התנהגותית להפחתת החרדה באמצעות התנהגות קומפולסיבית לבדוק בכל רגע נתון את הטלפון הנייד והרשתות החברתיות כדי לוודא שלא החמצנו הודעות או "משהו חדש", משהו טוב יותר. מחקרים מראים כי FOMO ברמה מוגברת מוביל לחוסר שביעות רצון מתמשך ולהשפעות מזיקות על הבריאות הנפשית והגופנית כגון תחושת בדידות, פגיעה בדימוי העצמי וההערכה העצמית, פגיעה באיכות השינה, חוסר ריכוז, חרדה חברתית ודיכאון.13
בעידן הנוכחי הפכו אמצעי המדיה השונים לחלק בלתי נפרד מחיינו, והביאו עמם זירות חדשות לחיפוש האנושי אחר משמעות. רשתות חברתיות מאפשרות נגישות, זמינות ואנונימיות. אבל באופן פרדוקסלי, העולם היום, המחובר יותר מתמיד, גם מפורק ומנוכר יותר מאי־פעם. הרשתות החברתיות מעודדות אידיאלים של יופי, חוכמה, הצלחה, אטרקטיביות וכישרון,14 אך שימוש־היתר בהן אכן נמצא קשור בנטיות נרקיסיסטיות גבוהות יותר.15 בניסיון לקדם אידיאלים אלו אנשים מגדילים את הפערים בין העצמי האידיאלי, התדמית שלהם ברשת, לבין העצמי האותנטי שלהם. הם יוצרים זהות אידיאלית שאין הם עומדים בה בשום קנה מידה, ופרויקט האדרת העצמי ממלא את כל עולמם עד כדי מצג שווא ויצירה של זהות מזויפת. התיעוד הכפייתי מוביל אנשים לחוות דרך עדשת המצלמה כל רגע ורגע במטרה לחלוק אותו עם אחרים, אך במקביל גורם להם להתרחק מהחוויה עצמה. בעולם הווירטואלי התהפכו היוצרות: מה שרואים הוא מה שקרה, ולא להפך. אמצעים טכנולוגיים כמו תוכנות הפוטושופ מאפשרים לכל אחד "לערוך" את עצמו כיד הדמיון, ובמידה שהפער בין המציאות לעולם הווירטואלי הופך לבלתי נסבל, גם לפנות לטיפולים אסתטיים ופרוצדורות שיצמצמו את הפער. ככל שהטשטוש בין הפנטזיה למציאות הולך וגובר, גדל הניכור העצמי ומתהווה חוויה של תנועה קיצונית בין תחושת גרנדיוזיות לבין ריקנות ואובדן ערך עצמי.16
מעבר לרמה האישית, גם מערכות היחסים נמצאות בסכנה בעולם הדיגיטלי. התעסקות עם המכשיר הנייד במהלך מפגשים חברתיים פנים אל פנים משפיעה על היכולת להיות פנויים למערכות יחסים משמעותיות. גם תופעה זאת זכתה לכינוי: Phubbing — התעסקות עם המכשיר הנייד לצורך שליחת הודעות או שיטוט ברשתות חברתיות בזמן שאנחנו נמצאים בחברה, תוך כדי התעלמות ואף זלזול באנשים שנמצאים לידנו. מחקרים מצאו שתופעה זו עלולה להוביל לכרסום במערכות יחסים כגון נישואין ומובילה לירידה בשביעות הרצון ותחושת החיבור הזוגי.17 גם במערכות יחסים אחרות, הפגיעה ביכולת ליצור חיבור אותנטי ובצורך האנושי כל כך להישמע ולהיראות עלולה עם הזמן להוביל לתחושת ניכור ובדידות.18
אל מול תחושת הבלבול, הניכור והבדידות הציבו ויקטור פרנקל וממשיכיו את המשמעות. פיתוחיהם בעולם הפסיכותרפיה מציגים את חשיבות ההבנה התיאורטית של תחושת משמעות בחיים ואת יישומה הקליני בפסיכותרפיה.