עבודות וימים

1
 

האם יכול להתרחש משהו שיקטע במכה אחת את הכול? האם יכול להגיח פתאום איזה כוח עליון ולהחריב? או חורבן ארצי, גולמי, האם הוא עלול לבוא ככה, שותק ועיוור, להתגולל ככה בלי אזהרה, בלי רמז מטרים, בלי סייג כלשהו? ואם כן, מדוע באותם אחר צהריים מאוחרים נדמה היה, שכל מה שעלול עוד לקרות כבר קרה ממילא, וכל מה שעלול להזיק כבר הזיק ממילא. ובכל זאת, למרות הנזק, הכול, פשוט, ממשיך, כאילו אין חרטה, ואין אפשרות לעצור, ואין, כמעט לא נותרה כבר, כל שארית של זיכרון. אלא שהכול, נדמה, חלף מבלי להותיר סימן. הכול נדחק אי־לשם, מעבר לגבול ההשגה, בחשכת הימים, השעות, הפריטה המוזרה על מיתרי שעון. בנפתולי הזמן שחולף ולא נוגע, חולף ולא נספר, חולף ולא מצטבר אפילו לכדי שום חשבון אחרון.

שניהם עומדים כעת במסדרון הבית. נלחצים זה כנגד זו כאילו אין מקום. זהרורי האור מכתימים את הכותל. השעה חמש אחר הצהריים. מוקדם, היא אומרת. סוף יום קיצי, מזדחל, מטונף מאוד ואפילו מזיע, הוא נדחק אליה. היא מרגישה את החום שלו איך הוא גוהר כלפיה, מקיף אותה בלטיפה כבדה. הקו האופקי של המסדרון חוצה את הבית, מוליך מחדרי השינה אל הסלון ואל המטבח, ובחזרה מן הסלון אל חדר השינה של הילדים ואל החדר שלהם, של שניהם. כמו מטוטלת מאוזנת שנוטה פעם לכאן ופעם לכאן. בלילה חלקו הדרומי של הבית שוקע בכובד שינה וקרעי חלומות, וביום חלקו הצפוני כבד יותר, מטה את הבית כולו על צדו. ועכשיו, בין לבין, שניהם עוצרים במסדרון, באותה נקודת שוויון ריקה. שקט מקצה אל קצה. רק ביניהם, בין רגליהם, מלמטה, מזדהר לו שבר נוצץ של אור יום אחרון, והוא. מביט בה ואומר אני יודע שכן. והיא אומרת לא. והוא אומר כן ואומר שוב כן. והחום, כמו משקולת, מתחיל להכביד לה בפנים. החום מתחיל מתאבק בתוכה, מחשיך בתוכה, בשיפולי הגוף שלה. הגוף הירחי, הלילי שלה, גוף של חשק ושל בדידות צובטת פתאום, ולכן היא רוצה עכשיו שהוא יכריח אותה, ומקווה שיענה אותה קצת. דבר בלתי אפשרי: לְעֲנות רק קצת.

והם רחוקים זה מזו כמו תמיד כשהוא מתעקש ונלחץ קרוב אליה, עד שהיא מרגישה אותו כנגדה. לא רק את המישור הצחיח, המשמים, הבלתי שביר, של החזה שלו. אלא גם את המותניים שלו ומתוכם, מזדקר כנגדה, נלחץ אליה מאוד גם הזין שלו. הזקפה הנצחית שלו. פועמת. חמה גם היא. והכובד הזה הכואב. מתחיל משתפל במורד הירכיים והאור על מרצפות הבית. מאוחר. והיא אומרת שוב לא. ואומרת לא עכשיו. לא ככה. וחושבת. שום דבר לא עולה על דעתה מלבד הבטן. למטה. הירכיים צובטות, ובין הירכיים נפתחת, גלויה. והעומק, פתאום, הנעימוּת הדרוכה. הוא רק נגע לה בכתף ונגע כמו שהוא נוגע בה. לא בתבונה יתרה. וכמו תמיד, גם היא, לא בתבונה אלא בעצלות דווקא, בעצלות נרפית, נוגעת בו בחזרה. ובהרף הדקות המעטות הללו, מה רואה הבית שלהם, בית מסונוור שהשמש יורדת עליו עכשיו, מוחצת אותו תחתיה, פולשת אל החדרים, מציפה את המסדרון בשיטפון זוהַר.

בכל ערב קיץ שוטף את הבית אותו זוהַר קדום, ענברי, זוהר של שמש קרובה. מגשש על הכתלים, צורב במסעד הכורסה בסלון, חורך את צבעי האריגים, מבלה את מבע התמונות על הקיר. חושף שוב ושוב, בכל פעם מחדש, את השנים העבות, הגדושות, שנאגרו בתוך הבית הזה, ובמיוחד את השנים הראשונות של הילדים, שנולדו בו וגדלו בו. הקטן עם שיני הפנינה שלו והגדולה עם העיניים הגדולות. הגדולה, שהיא יותר של אבא שלה מאשר של אמא שלה, שאוהבת אותו באהבת אין קץ, והקטן, שהוא יותר של אמא, ובעצם, יותר של עצמו מאשר של כל אחד אחר, והאור. מתפלש עכשיו בחדרים, נושף באבק, מחריב כל סוד, והוא. הסנטר הזיפי שלו, עוקצני, מחוספס, שורט לאורך הצוואר שלה, והיא מטה את ראשה ונותנת לו לשרוט, ונותנת לו להתהדק בה. הוא מבקש אותה. הוא מעתיר עליה נשיקות נושפות. והיא אומרת שוב לא. ואומרת לא ככה. נחלצת ממנו ופוסעת שני צעדים לאורך המסדרון. הוא ממהר אחריה, קורא לה בשמה: עדה. והיא שומעת את העדה שלו מבקש־מבקש. היא שומעת אותו ולמרות זאת שותקת. ולמרות זאת אומרת לו לא. המסדרון מתארך. מצדו האחד ניצבת החזית המזרחית של הבית, כותל עבה, גס, חוסם. ומצדו השני הספרים, נערמים בלי סדר על מדפי העץ של הספרייה. היא אוחזת בבלט מדף, אצבעותיה לחות, מזיעות, החום עוד עומד, הבית משופע בחום. אפילו המרצפות חמות, מרצפות הבטון הקטנות, שכבר התעקמו והתענו בתזוזות עומק, בלחץ, ברטיבות.

עכשיו, כשהיא חושבת על השנים האלה, ובייחוד על השנתיים האחרונות, אלה שסימנו את שברו הנחרץ, המוחלט, של צֶבֶר הזמן שלהם יחד, היא תוהה על הסהרוריות הלא תיאמן, על השכרות העמוקה שבתוכה כל זה אירע להם. ואולי, להפך, על הערוּת שנכפתה עליהם פתאום, באמצע החיים. על ההתבהרות המופלאה של קווי המתאר של כל צורה, של כל תנועה, של כל דבר ודבר. כשהיא חושבת על השנתיים האחרונות האלה, היא מבינה עכשיו, שזה קרה לה בבת אחת. כלומר בבת אחת היא חשה בשבר לוחץ, כואב אפילו, בתוך הרקמה המסועפת, הארוגה יפה־יפה, שלה עצמה. רק מתי זה התחיל לכאוב לה. לא מתי זה נשבר, אלא מתי השבר החל לכאוב את הכאב המסוים שלו, כאב שונה מכל הכאבים האחרים, השגרתיים. כך שאי אפשר היה יותר להתעלם ממנו, אי אפשר עוד להמשיך, לוותר, להרפות. היה זה כאב ברור, תובעני, מנקר, כאב כמעט איום וכמעט־כמעט נפלא. והוא נבע, הכאב הזה, ככה פתאום, מתוך הזרם השאנן, האגבי, של הימים.

כמו רוחות רפאים סגולות וערמומיות, הימים מסתירים את מה שישנו, מאפילים על הנגלה, על כל מה שמסתתר מאחורי המניין הקצוב של השעות: המלאוּת הצבעונית, המסחררת, של המשאלות, הערגונות, הזיכרונות, הרגלי הבית. הלחם, הפירורים על המפה, הדלת נפתחת ונסגרת, כפות הרגליים היחפות, הלילות, חדר האמבטיה מעלה אדים, ההתלהטות של הילדים, הבובות, משאית הצעצוע, הפינות המהוהות של השטיח הארגמני, הפנים, העיניים, הגיפוף האגבי, החוֹם, כפות הידיים, שמיכת הצמר זרוקה על הספה בסלון. כל מה שמתגלה מעצמו בלי כוח ובלי הכרעה. כל אותן התגלויות זערוריות שגודשות את החדרים, את מי שמתהלך בין החדרים, את מי שישן בבית, את מי שבא לביקור. ולכן לעולם אין זמן בבית, ישנו רק ניצוץ הווה דועך, נוצץ וכבה חליפות בין שאריות אתמול וגילויי שחר. ובעומק, מתחת לגופייה הכחולה שהיא לובשת, הוא, עכשיו כף היד שלו, אוחז בה, ובאצבע אחת מלטף, נוגע לא נוגע, במקום שאליו הוא צריך.

ולכן, היא חושבת, כל מה שאירע לה ולו, ולבית שלה ושלו ושל הילדים הגדולים־קטנים שלהם, כל מה שאירע להם התחיל, אפוא, בהזדהרות קטנה, באיזו אמת שנגלתה לרגע, בכוח חלש מאוד. וגם אם האמת הזאת לבדה לא יכלה להפר דבר, ובטח שלא לשבור דבר וחצי דבר, בכל זאת משהו נשבר לה.

זה התחיל, לפני שנים ספורות, במילים האלה בדיוק: אל תגידי לי לא.

מי שאמרה לה את המילים האלה היתה נֵלי ענֵר. אישה דקה אבל כבדה ממנה, וגבוהה, נמוכה רק מעט ממנה. נלי נכנסה למשרדה של עדה והחזירה לה תדפיס של תכנון המפלס העליון ברחוב נר־הלילה. תכנון שעדה עבדה עליו לא מעט וביטא את הרעיון של הפרויקט כולו. פרויקט השבחת נכסים ובניית קומה שנייה ברחוב של בתים צמודי־קרקע. נלי ענר היו לה שני נכסים ברחוב, ביתה שלה ובית נוסף שהשכירה, ומתוקף כך, וגם בזכות עצמה, היתה נציגת הדיירים בפרויקט ועמדה בקשר קבוע, ואפילו הדוק, עם משרד האדריכלים אבני, האב אברהם ובתו עדה.

השרטוט של עדה הציג חתך עליון של בתי הרחוב. טור אחד של בתים, מונחים על שנים־עשר מגרשים של רבע דונם כל אחד. הרחוב כולו נמתח בפאת מערב של שכונת מגורים ותיקה, בקו אחרון לפני הים, סמוך לצוק כורכר עטוי צמחיית חוף. כביש חוף דו־סטרי, משובש ומוכה שמש, נמתח לאורך הרחוב, עולה צפונה, חולף על פני בניין רפאים של מלון נטוש. השרטוט היה שלדי, תמציתי, כמו שעדה רצתה אותו. מציג מרבד של גגות משתפלים. פאת מערב של הגגות רחבה, פאת מזרח קטומה. רשת ניקוז עילית מקווקוות את שטח המרובעים, מייצרת חלוקות משנה קבועות בתוך קומפוזיציה ענייה ומקמצת בפרטים.

נלי רשמה על התדפיס כל מיני הערות מטעמה והוסיפה שאלות, הכול בכתב יד מרושל. הערות מיותרות, תמות, ואפילו, פשוט, לא חכמות. ועדה הרגישה לא רק מבוכה, אלא טרדה כלשהי, כי. כשנלי קיפלה את התדפיס ונתנה לה אותו ביד עדויה מטבעות של כסף, באצבעות ארוכות ומשוחות יפה־יפה ורכות מאוד, נגלה הפער בין הרישול לבין ההקפדה המוחשת הזו. במיוחד כשהאצבעות האלה החליקו על שלה באיזו בקשה מעורפלת, ואולי, אפילו, כן, בערמומיות. כאילו מבקשות להחליף את התעוזה הבלתי סבירה של נלי, את ההתערבות הבלתי הגיונית שלה בכל התהליך, עוד מראשיתו, להחליף את כל זה באיזה פיוס, באיזו התנצלות מוזרה, שהיתה דומה מאוד לבקשת צדק במקום שאין צדק. ולכן עדה פתחה את הפה כדי לומר משהו על כל זה, אבל לפני שהספיקה מילה אחת, נלי, שהאצבעות שלה, והיד שלה, והתדפיס עם ההערות שלה, היו בידה של עדה, אמרה לה בלחישה: אל תגידי לי לא.

וכיוון שהדבר הזה היה כמעט מכעיס, עדה אמרה לה מיד, אל תגידי לי מה להגיד. נלי השתתקה, נסוגה, מחפשת מחדש את הדרך אליה, לא מתוך ויתור, אלא להפך, מתוך בקשת פיוס לוחצת, מקשה עליה, משדלת אותה להיעתר לה, אומרת לה, שוב, רק אל תגידי לא, עדה, טוב? קודם תראי. היא פרשה את התדפיס על השולחן של עדה, החליקה בכף ידה את סימני הקיפול בנייר, ואז התקרבה, עדה, אל השולחן, סמוך לנלי, נרכנת גם היא אל התדפיס, מרכיבה את משקפי השרטוט שלה, מיטיבה את המשקפיים על אפה באצבעות יד ימינה, נלי עומדת סמוכה לה, מפנה לרגע את מבטה אליה, ועדה, אליה, ושוב, בחזרה, אל התדפיס, קוראת את השאלות של נלי, חלקן מודגשות בקו תחתון, מסתיימות בסימן שאלה ובסימן קריאה גם יחד, רואה, עדה, את העיגולים הפחוסים, המהירים, שבאמצעותם הקיפה נלי, פה ושם, פרטי מבנה כאלה ואחרים, ואת החיצים, עם ראשי חץ עבים, קהים, מוחלקים בדיו השחור של העט, מוליכים ממבואה אל כניסה לחדר, ומתוך חלל של חדר אל חלון, מודדים בהתחקות ילדותית את התנועה בתוך השרטוט של עדה. כמו ילד, שהולך אחרי אמא שלו, מנסה לחקות את הצעדים שלה בבית, פותח פיסוק גדול מדי כדי להשלים צעד גדול מדי, כדי למהר, אבל לעשות זאת לכאורה לאט. כמו אמא שלו, כמו הגוף הכבד שלה, כבד ממנו, ארוך ממנו, מגיע תמיד לפניו. ההערות שלה, של נלי, היו גם הן תמות לכאורה, ילדותיות לכאורה, חפות מכל הבנה, אבל דרשו, ואפילו בתוקף, איזה מענה, איזו התייחסות, איזו סבלנות אדיבה. כזו, בדיוק כזו, שלא היתה לעדה מעולם. ולכן, עדה אמרה לה, תשמעי. אבל נלי, שלא רצתה ככה, כי הבינה בעצמה לאן זה הולך, נלי עצרה את עדה וניסתה שוב, הפעם מכיוון אחר, אמרה לה, למה שלא תגידי כן

זה לא עובד ככה נלי

מה לא עובד

עדה הביטה בה במבוכה והחלה לצחוק, אבל נלי עצרה אותה ואמרה לה, אל תצחקי. עדה נדרכה מיד, עוצרת מיד את הצחוק, ואז מחזירה לה, אומרת לה, אל תגידי לי לא לצחוק. ושוב, בין שתיהן, אותו הדבר מהתחלה, רק הפוך, כי הפעם היתה זו עדה שאמרה לנלי, אל תגידי לי לא. עדה השתתקה, מתלבטת ואז מחליטה להמשיך בכל זאת את השיחה הזאת, שואלת את נלי, עם שיירי חיוך על שפתיה, חיוך לא לעגני, אלא אולי עדיין קצת נבוך, שואלת אותה, מה את רוצה שיהיה, תגידי אני שומעת. ונלי נענית לה מיד, אומרת לה, הבית הזה על החוף, הייתי רוצה להתעורר בו בלילה ואז להחליט איפה יהיה החלון. הייתי רוצה לעלות מהים ורק אז לדעת מתי, בדיוק, אפשר שיופיע באופק קו המבנה הראשון. אבל עדה קטעה אותה, לא בתוקף, אלא שוב בחיוך, הפעם כמעט, כן, רך, אומרת לה, את חולמת נלי על מה את מדברת.

והרי כבר בישיבות התכנון הראשונות, חודשים קודם לכן, ברור היה, שנלי ענר הרגישה את עצמה בנוח. ובדרכה, בנעימות תובענית קצת, שקעה בשיחות ארוכות עם אברהם אבני, אביה של עדה והאדריכל הבכיר במשרד. הוא היה אדיב כלפיה ואפילו, שלא כדרכו, קשוב. ועדה חשבה שאביה חש איזו עדנה לאישה הזאת, שבאמת היתה יפה. ואולי לא יפה בלבד, אלא גדושה באיזה אופן, נושאת בתוכה איזה דבר, אי אלו תעצומות שדרשו פענוח. ואולי היה זה פשוט כיוון שהיתה צעירה ממנו בעשרים שנה ויותר. מן הצד נראו אברהם אבני ונלי ענר כמי שעשויים להיות אחוזים בקשר של אהבה. הוא נראה כמו מאהב מבוגר, אבל לא מבוגר מדי, והיא כמו אישה צעירה, כמעט צעירה מדי. היא נראתה כמו אישה שידעה אהבות לא רבות, אבל עזות מבע. אישה שהיתה נאהבת, שהיטיבו איתה ולא פעם גם הרעו לה. כך שנדמה היה כאילו הנגיעות הותירו עליה עקבות של עונג אבל גם של בזות, של דבקות מסותרת, קשה וטובה עד מאוד. היא עמדה אז, נלי, בראשית העשור החמישי לחייה: הנזקים מדודים. הרצון לא כבה. לכן התפתחה איזו חיבה עדינה, נזהרת, חיבה מתוך חיוך ומתוך סקרנות, בין אבני, אביה של עדה, לבין נלי. לא ברית, אלא אחיזה כלשהי, חסד כלשהו, שלו כלפיה ושלה כלפיו. וכל זה, כל זה, חשבה עדה, הבת, היה ברור וגלוי, ואי אפשר היה, חשבה עדה, שלא לראות, גם אם רצתה לא לראות, ולכן, גם אם לא אמרה לו דבר, אבני האבא אמר לה, את לא צריכה להגיד כלום אני יודע

לא אומרת

את לא יודעת לשתוק גם אם לפעמים, עדה, כדאי מאוד להשאיר את הדברים בשקט

אני שותקת

את שותקת בדיבור בלתי פוסק

כן?

שותקת ככה ששומעים. אני יודע מה עובר לך בראש, שכבר היינו שם שהנה עוד פעם זה מתחיל, אבל אני אומר לך, עדה, תאמיני לי שהתבגרתי. הכול בסדר. רק שבסוף את יודעת מה שמשגע אותי, זה איך בת יכולה לדרוש דבר כזה מאבא שלה. איך אנחנו מגיעים תמיד לזה, שאת מחכה שאני אתבגר. לא אל תסתכלי עליי ככה, אני מבקש ממך, את יכולה להשתדל קצת לא להסתכל.

אבל עדה לא אמרה כלום, אלא שתקה והשתדלה לא להסתכל בו, גם אם לא בדיוק עצמה עיניים. היא לא דיברה, לא אמרה לו כלום, פשוט כי הדברים שלה נשמעו ממילא בתוך דבריו של אבא שלה, שהכיר אותה, וידע היטב, תמיד, מה היא רוצה להגיד. ולכן, גם כששתקה ידעה לדבר איתו, וגם כשהקשיבה לו שמעה את עצמה, וזיהתה את דבריה שזורים בדבריו, כאילו הוא והיא מדברים שניהם בקול אחד, גם בתוך אי־הסכמה, גם בתוך ויכוח, כי

היא באה לכאן בשביל שאני אעשה לה בית ואני עושה לה. ואם מתקרבים פתאום אז מתקרבים, עדה, ואם רוצים פתאום אז רוצים. את תגידי לי שזה לא ייגמר איך שאני חושב שזה ייגמר. את תגידי שאיפה שאני מתכנן דלת היא תיכנס מהחלון. אז מה אז שתיכנס, עדה, שתבוא. אי אפשר לא לחיות. אל תגידי לי שאני מגזים. אל תגידי שאני לא רואה. את יודעת מה, כל החיים אני רואה. כל החיים. עכשיו אני עוצם עיניים בשביל לנוח. את חושבת שאני לא יודע לנוח, שאף פעם לא ראית אותי עוצר. מה אני אגיד לך. אז תחשבי.

אבל במקום לנוח, במקום לעצום את עיניו ולעצור, אברהם אבני נשאב אל התכנון של בתי המגורים ברחוב נר־הלילה בשקידה מוזרה, אפילו ביחס אליו. שקידה סוערת, נמרצת, שקידה של מעשה אחרון. אלא שעיקרון היסוד, שאבני האבא קבע בפרויקט, עקרון סביבת המגורים העלית, גרם לקשיים בלתי פתירים ולא התיישב כלל, לא עם משאלות הדיירים ולא עם תקנות המועצה האזורית. רק נלי ענר החלה מתמכרת, נמשכת אל התוכנית שהסעירה את אברהם אבני והחלה, כמוהו, להביט למרחוק. כי אל מול רחוב נר־הלילה השתרע צוק כורכר גבוה שנישא מעל החוף. מורדותיו שבורים ומפוצלים בערוצים עמוקים, מנוקדים לכל אורכם בצמחיית חוף נמוכה. בין ניקודי הצמחים ניבטו זהובים, לחים, רוויי כוח, פרחי נר־הלילה. כל פרח עם ארבעה עלי כותרת זהובים. עלי קטיפה רחבים, מתבדרים ברוח ים, זוהרים באור המסמא של אחר צהריים מאוחרים, באותו אור אחרון כמו האור שחודר עכשיו, משתרך על רצפת העץ, נוצץ מבעד לשמשה בחדר השינה בביתם של עדה ואיתן. עם תוכי הדרדרות, עם האזדרכת, עם האלון בחצר הבית, עם השתיקה הרת החושך של כל העצים כולם. ואיתן עומד מולה עכשיו, שואל אותה

עדה

ושוב

עדה

ושוב

עדה, מה את רוצה

כלום

אני מכיר את הכלום שלך

והיד שלו אצלה, והוא מרגיש, כמו שהיא מרגישה בעצמה, מה היא רוצה עכשיו. היא מצמידה את הרגליים זו אל זו, מהדקת את הירכיים, סוגרת על היד שלו. והבית שט, מפליג בתוך עקת חשק. דלת הזכוכית היוצאת אל החצר מרצדת באותן נגוהות אחר צהריים