ברגד

בִּיוּם אויב
 

תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי, הראשון שלו כמפקד. עוד לא ברור בדיוק מה יצטרכו לעשות שם — רק תצפית וצילום ממרחק בטוח, או אולי גם להכין פרצה בגדר, לראות אם יש מיקוש, לבדוק את קירות המבנה.

ניווט פשוט, קל ומהיר מביא אותם אל מבנה המשאבות שבחרו כמודל. הוא נעמד מאחורי שיח וסוקר במשקפת את המבנה וסביבתו, מאמץ את אישוניו במעבר מהאזורים החשוכים שבו נמצא המבנה, צמוד לצלע ההר מדרום לערוץ, אל צידו השני של הוואדי, המואר בפנסי מכוניות שגולשות במהירות בכביש ראשי. באמצע הדרך המובילה מהכביש אל מבנה המשאבות, חונה טנדר מוכר. אורות החניה דלוקים. קפלן יושב במושב הנהג, מכורבל במעיל, אור קלוש מאיר אותו ואת המפה שפרושה על ברכיו.

בחזית המבנה צועד הסמב"ץ הלוך וחזור, מתפקד כבּיוּם אויב — שומר משועמם.

הקפלן הזה לא שם קצוץ, מתעצבן עמירם, המכונה סמל. יושב לו בקבינה, מצפצף על "דוגמה אישית", ואפילו לא מבקש מהשומר לפטרל בצד האחורי של המבנה. מה יש לו בראש, יום העצלן, או יום הערמומי? יום העסוק־בדברים־יותר־חשובים, או סתם יום הזלזול? סמל מוריד את המשקפת, משפשף עיניים ושב לסרוק את הצד האחורי של המבנה, מתעכב על כל צל שיח ובליטה של סלע, מנסה לקלוט, מבעד לרחש המכוניות החולפות, אוושה כלשהי של צעדי הליכה, קרקוש של אבן מידרדרת, קול שבירה של ענף. כשהוא משתכנע לבסוף, שאכן אין שומר נוסף שמפטרל בצד האחורי של המבנה, הוא מסתובב לעבר חייליו שחיכו על הברכיים, לוחש להם להתפקד, מקבל בשרשור חוזר את מספר החיילים, מוסיף בלחישה לא לדרדר אבנים, מצביע על פינת הגדר שאליה הוא מתכוון להגיע, מחקה בידיו תנועות של גלים כסימן להליכה רכה, ומקים אותם בסימון של כפות ידיים כלפי מעלה ומרפקים מכופפים.

כשהוא מגיע לגדר ונעצר, יורדים כולם לכריעה על הברכיים גם בלי סימן. הוא מוציא מגזרי תיל, עוטף את להביהם הבשרניים בפלנלית, חותך את התיל בלי להשמיע רחש, אפילו קל, כשהוא מחזיק את התיל ביד שמאל והחייל שלצידו מחזיק את התיל מימין. הם מניחים את הקצוות החתוכים בזהירות בלי שהקונצרטינה תתקפל לאחור ברעש, עוברים את הפרצה בצעדים מהירים, נצמדים לקיר הדרומי הקרוב, ומיד אחריהם, כמו שורת אבני דומינו הקמה לתחייה בהילוך אחורי, קמים שאר החיילים, מדלגים מעל הפרצה, רצים ונצמדים לקיר בשורה מאחוריו, בעמידה שפופה.

סמל מוציא גיר צהוב מכיס המכנסיים, מסמן איקס גדול על קיר המבנה, מוסיף את המילה "פוּצץ" בגדול, וחותם למטה בראשי תיבות זבז"מ — 'זה בשביל הזחילה המשפילה,' הוא מפמפם בחצי קול התרסה לקפלן, 'שעשינו לעיני אזרחים שעמדו על גשר שהיינו צריכים לפוצץ בחושך של סוף הלילה, והגענו אליו באור יום רק בגלל שלא תיאמת לנו סירה שתחכה לנו מחוץ למחסן של השייטת.'

הוא מחכה רגע לכאילו פיצוץ, ועוד רגע כדי לתת לכל מה שכאילו עף באוויר לשקוע, אחר כך נושם עמוקות, תוהה על הקשר שבין האיקס השקט לבין הרעש והצלצולים שמטריפים לו את הראש, מבין שאין עכשיו זמן לפתרון של רגשות סותרים; אחר כך הוא עובר את הפינה לקיר המזרחי, מפשפש שוב במכנסיו, מוציא גיר אדום, שוב מסמן איקס גדול, שוב כותב "פוּצץ", והפעם מוסיף את ראשי התיבות זבה"ג. 'זה בשביל ההסתתרות בגשם,' הוא לוחש בכעס, 'בראש הר גבוה וקר, בין ענפי עץ שלא מגִנים מפני הגשם, לא מאפשרים תצפית ולא מסתירים אותם מסיור אוויר, סתם טרטור ותרגיל מנהיגות של מפקד רשע.'

זיכרון הגשם והקור מעביר צמרמורת בגופו. הוא מזדקף מול הקיר שמצידו השני נוהמות המשאבות, פותח את מכנסיו, מוציא את הזין, ומשתין זרם חם וחזק על הקיר. שאר החיילים עושים כמוהו, בלי שנזקקו לסימן.

אחרי שגמרו להשתין ולכפתר, הם מקיפים את המבנה בהליכה זקופה אך שקטה, ניגשים אל הסמב"ץ החולמני, טופחים על כתפו ואומרים לו: 'ערב טוב, פוצצנו את המבנה, וירינו בך. אתה מת.'

הסמב"ץ לא נבהל ולא מופתע, שמח להישאר לפטפט עם החיילים כשסמל חוצה את הוואדי, ניגש לקפלן ומדווח לו ביובש מעושה: 'עשינו איקס על כל קיר ונגענו בסמב"ץ בלי שהרגיש, אנחנו נסוגים.'

קפלן משיב לו מבט סתמי, לא מתרגש, כאילו עשו את המובן מאליו, כאילו אין קשר בין התרגיל הקל למה שיקרה במציאות, בין יכולות והצלחות לבין כוונות נסתרות.

'תגיד,' שואל סמל את קפלן לאחר רגע של שתיקה, 'למה הסמב"ץ הזה שלך פטרל רק מקדימה כשהיה ברור שנבוא מאחור?'

'זה לא כל כך חשוב,' משיב לו קפלן, 'תיארתי לעצמי שהפעם תצליח, הבעיה תמיד היא לא בפריצה, אלא כשנפתחת אש וצריך לעשות החלטות מהירות. כרגע אנחנו מתכננים רק את הסיור המוקדם, רצוי שיהיה שקט, אני מזכיר. הסימון של האיקסים הוא בונוס והזדמנות לתרגל אותך בעבודה שקטה תחת לחץ. במבצע עצמו — אם נחליט על פריצה ולחימה, או אפילו התקרבות, יחליף אותך כוח אחר.'

'למה?' מופתע סמל.

'נדבר על זה מחר, עכשיו תחזרו לפי הנהלים, ותפסיק לפצח גרעינים כשאנחנו מדברים.'