הבאר

מי אלה השניים?
ג'לאל א־דין רומי ושאמס טבריזי

המפגש בין רומי ושאמס היה מאורע עוצמתי בהתפתחות המיסטית של האנושות. עם חברותם התפוגגו המוסכמות של מורה ותלמיד, אוהב ונאהב, שייח' וחסיד.

ג'לאל א־דין רומי נולד בעיירה הנידחת באלח הנמצאת באפגניסטן של ימינו. את רוב חייו חי בקוניה, טורקיה, שנמצאת בקצה המערבי של דרך המשי, ואשר במאה השלוש־עשרה הייתה נקודת מפגש של תרבויות רבות, מקום שבו התערבבו זה בזה נוסעים מוסלמים, נוצרים, הינדים ואפילו בודהיסטים.

בגיל 37 הפך רומי למומחה בתיאולוגיה ולראש מסדר מקודש משלו. הוא היה לאוהב יופי וחכמה, מלומד ואמן. שאמס היה דרוויש, נזיר נודד, בעל מראה מחוספס. בתור בודהיסטווה של הרחוב, המתרועע עם נהגי הגמלים והפועלים, לא היה לו בית־מדרש משלו. אנשים נקבצו סביבו באקראי, אף שהוא היה חומק מהם ונעלם מן העיר כשזה היה קורה. הוא לא חפץ בחסידים ובתהילה. הוא רק רצה למצוא אדם אחד שרוחו עצומה ולהתלוות אליו. בקוניה הוא פגש ברומי.

כאשר רומי רכב על חמור בשוק, מוקף בחבורת תלמידים, ניגש אליו זר בעל עיניים חודרות ותפס ברתמת החמור. ״מי גדול יותר, מוחמד או בסטמי?״ אִתגר אותו הזר. בסטמי היה מורה סופי אגדי שהיה מגיע להתמזגות אקסטטית עם אלוהים, ואז היה קורא בישירות מיסטית שהוא והאלוהים אחד. מוחמד היה מייסד המסורת שלהם, זה שנמשח כמנהיג, אבל גדולתו הייתה במעמדו כשליח האלוהים. אז מי היה גדול יותר?

רומי ענה בנחישות: ״מוחמד״.

״אבל בסטמי אמר 'אני התהילה!' ומוחמד אמר 'אינני יכול להללך כראוי!'״ אמר הזר.

כאשר עמד רומי לענות, הכתה בו ההכרה שאין זה ויכוח אינטלקטואלי על המסתורין. בשוק מאובק בדרום מרכז אנטוליה הוא פגש פנים אל פנים את המסתורין.

בהיסטוריה ייזכר רק שלשמע שאלתו של שאמס, רומי נפל מאוכף חמורו וצנח אל האדמה חסר הכרה.

כששב להכרתו, הוא ענה: ״בסטמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שזה הכול, אך למוחמד הוד המלכות היה הולך ומתגלה״.

שאמס חש את עומק התשובה. זה היה האחד שחיפש.

השניים החלו בסדרה של התבודדויות שנמשכו חודשים, שבהן הם נכנסו להתייחדויות של מילים ושתיקות שנקראות ״סוּחְבֶּט". מי יכול לומר מה התרחש שם? אנו רק יכולים לנחש שרומי חווה את האש המזככת של היטהרות רוחנית עמוקה.

אך כמה מתלמידיו של רומי ראו את מורם האהוב נלקח מהם בידי משוגע, והתככים שלהם הכריחו את שאמס לעזוב את קוניה. לאחר זמן־מה שלח רומי את בנו, סולטן ואליד, להביא את שאמס. הוא מצא אותו בדמשק, משחק קלפים בבית־קפה עם צעיר מערבי פוחז, שלימים נודע בתור פרנציסקוס מאסיזי. הצעיר רימה במשחק. כשראה שסולטן ואליד ובני לווייתו מתייחסים אל שאמס כאל קיסר הרוח, התוודה פרנציסקוס וביקש להחזיר לשאמס את כספו.

"לא", אמר שאמס, "קח זאת לחברינו שבמערב".

שאמס הוכרח לברוח לגלות כמה פעמים, אך תמיד חזר לבקשתו של רומי. לבסוף, ב-5 בדצמבר 1247, נרצח בידי קנאים בני הקהילה. הגופה נעלמה. רומי נדד חודשיים במערב, לא מאמין שחברו באמת איננו עוד. יום אחד בדמשק הוא הבין שאין עוד צורך לחפש. שאמס היה איתו, בתוכו. רומי הפנים את הרֵעות. חדור בהארה מוחלטת זו הוא החל לשיר את השירה הספונטנית הזו של יופי ושלמות, שהיום אוהבים אותה בכל העולם ומוקירים אותה כהתגלות.

מי היה שאמס? שמו, שמשמעותו היא שמש, הפך לסמל רב משמעות, המופיע תדיר בשירתו של רומי. אולי מוטב שייכתב כך: שאמס הדרך הטובה ביותר לזכור את הנוכחות בעלת האנרגיה הקורנת, הלוהבת דרך היצור בן התמותה. השדה הגדל בן שני אלה הוא שדה חסר צורה וגבולות, שרומי קורא לו החָבֵר.

כשרומי מת, התאבלו עליו נוצרים ויהודים, מוסלמים ובודהיסטים. בעוד את עבודתו הרוחנית עשה בתוך תבניות החוכמה הסופית האסלאמית, חייו היו עדות ליקומיות האינסופית של הלב. חזונו של רומי היה עבודה חובקת עולם, ושירתו הייתה חלק מפתיחת הנשמה שנעשית בקהילה לומדת. הסופים אוהבים את העולם כדי להזכיר לנו שההוד הוא המציאות הפנימית שלנו, וההוויה החיצונית היא מין שפה המסבירה את זה.

האהבה היא הדת. היקום הוא הספר.

כל השירה הזו שלפניכם יכולה להישמע כהמשך שיחתו של רומי עם שאמס טבריזי, חקירת השאלה מה זה להיות ביחד באלוהים. אך הסיפורים המדברים על כך מרוחקים מן המהות. הסיפור האמיתי בא ממקור של אהבה שלא ניתן להבינו דרך השכל, מקור שיודעים אותו כפי שיודעים אדם. אין הוא נועד להיות מוסבר, אלא מוחש כמו מוסיקה, כמו נוכחות. הארות אלה הן ניסיון מכוון להאט את הקצב שלנו, למצוא מרחב מקודש שבו אהבה כזו יכולה לפרוח. האזינו באמצעות מה שרומי כינה "האוזן שבמרכז החזה". "שמעו", הוא מתחנן אלינו, "שמעו את אשר מסתתר בין דבריי..."

*