אנשים שאיש לא מכיר

פרק 1

רעש המפתח בחור המנעול של דלת הבית העיר אותי. מישהו נכנס למטבח. ברז המים נפתח והמים החלו לזרום. שמעתי צעדים בדרך לחדר השינה, ואותה תחושת מועקה מבשרת רעות שבה ומילאה אותי.

פקחתי את עיניי ומבטי פגש באסף שרכן מעליי ובידו כוס מים.

הוא הביט בי רגע ושתק כאילו לא היה בטוח מה עליו לומר.

"אבא שלך נפטר," הוא אמר לבסוף והושיט לי את הכוס. "בואי, אנחנו נוסעים לבית החולים."

נעצתי בו מבט מבולבל. מוחי סירב לקלוט את המידע. לאחר שניות ספורות, שנדמו לי כנצח, החלו המילים לחלחל אט־אט לתודעתי. באופן אוטומטי לגמתי שתי לגימות מהמים וקמתי במהירות מהמיטה, וכמו אחוזת טירוף התחלתי להלך הנה והנה, מנסה להבין מה עליי לעשות עכשיו. חשתי בלבול וסערת רגשות ולבסוף התחלתי לגשש אחר פרטי לבוש, אך לא הצלחתי להחליט מהו הלבוש המתאים ביותר למצב כזה. לבשתי חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס ואז פשטתי אותם ולבשתי שמלה שגם אותה פשטתי. נעצתי מבט מבולבל בבבואתי במראה. אסף שלף חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים מתוך ערמת הבגדים שעל המיטה.

"קחי," הושיט לעברי. "תלבשי את זה."

לקחתי מידיו את הבגדים והתלבשתי בדממה. הוא הביט בי בחמלה ולא הוציא הגה מפיו.

הנסיעה לבית החולים התנהלה בדממה אין־סופית. כביש ארוך, קווי הפרדה לבנים ושקט. במוחי חלפו מחשבות רבות, מבולבלות וחסרות היגיון, כמו סרט שמישהו הריץ קדימה ואחורה ולא ממש ניתן להבין את תוכנו. לא ידעתי כיצד להתמודד עם המצב החדש והמפחיד. מאז ומתמיד הייתי "הילדה של אבא", זו שרגילה לפנות אליו בכל צרה, ועכשיו נשארתי לבדי.

לאחר כעשרים דקות שנדמו כנצח הגענו לחדר שבו אבא היה מאושפז. בפתח החדר המתין לנו צח, אחי הגדול. פניו היו חיוורות וההלם ניכר במבטו. נכנסנו לחדר לבן ובו שלוש מיטות מופרדות זו מזו על ידי וילון ירוק. אימא ישבה שפופה בכיסא בית החולים, לידה עמדה לאה, חברתה הטובה, ובמיטה שכבה דמות דוממת, מכוסה בסדין ועליו הלוגו של בית החולים. הסדין כיסה את הדמות כולה, מלבד הראש — ראשו של אבא. פניו היו שלוות, יפות, עיניו עצומות ושפתיו כמעט מחייכות. התבוננתי באימא ובלאה. הן היו שקטות ושילבו את ידיהן זו בזו. פניהן היו חיוורות ועיניהן נפוחות. ואז שבתי והפניתי את מבטי לעבר דמותו של אבי. התקשיתי להכיל את שלל המחשבות שהתרוצצו במוחי בפיזור מוחלט. כרעתי לעברו, ליטפתי את פניו, נשקתי למצחו ומלמלתי "אבא... אבא..." הדמעות החלו לזלוג במורד הלחיים והתקשיתי להפסיק. אסף חיבק אותי בדממה, וצח הביט בי במבט מוכה יגון.

ליאת אחותי נכנסה לחדר חבוקה בזרועות בעלה. היא התייפחה למראה אבינו השוכב במיטת בית החולים, "מסכן, מסכן," ייבבה.

יצאתי מהתא המכוסה בווילון כדי לאפשר לה להתייחד עם אבינו המת והתיישבתי לצידה של אימי. הנחתי את ראשי על כתפה ושקעתי במחשבות על הלילה האחרון בחייו של אבא. אילו רק ידעתי שאלה הם הרגעים האחרונים שלנו יחד... אבל גם לו ידעתי זאת, מה כבר יכולתי לעשות?

עצמתי את עיניי בחוזקה וחזרתי בזיכרוני אל הלילה האחרון בחייו.

ישבתי לצד מיטתו של אבא, מתוחה ודרוכה לעמוד לעזרתו. למעשה היה זה תורה של אימי להישאר לצידו, אך היא נתקפה בצינון ולכן מצאתי את עצמי סועדת את מיטת חוליו בלילה זה. היה זה לילה קשה עבורו. הוא התקשה מאוד להירדם ונע בחוסר מנוחה במיטתו. הוא ניסה להתרומם ללא הצלחה. נשימתו הייתה כבדה.

"מה קרה, אבא?" מיהרתי לתמוך בו. "אתה צריך משהו?"

"אני רוצה ללכת לנוחיות," מלמל בקול חלש.

"חכה, אקרא לאחות שתעזור לך," ביקשתי.

ניגשתי לדלפק האחיות, אך הוא היה ריק מאדם. הצצתי לחדר הסמוך וראיתי שלוש אחיות לבושות במדים לבנים יושבות ליד שולחן, שותות תה מכוסות קלקר של בית חולים, מדברות ומצחקקות. לפי הצחקוקים שלהן הן כנראה דיברו על בחורים.

"סליחה," פניתי אליהן. "אבא שלי צריך לשירותים."

שתיים מהן נעצו בי מבט זועם, כנראה מפני שהפרעתי להן באמצע השיחה, ואילו השלישית, בעלת עיניים טובות, קמה וניגשה אליי.

"כל התרוממות כזו מהמיטה גורמת לו למאמץ נוראי," אמרה בדאגה. "עדיף בשבילו שיקום כמה שפחות."

היא הביטה בי מהורהרת ואז החלה ללכת לכיוון החדר של אבא.

ייצבנו אותו יחד לישיבה כשאני עומדת מצידו האחד והאחות עומדת מצידו השני, והובלנו אותו לעבר חדר השירותים. כשאבא שב למיטה, הוא נרדם, אבל שנתו הייתה טרופה ונשימתו כבדה. השתרעתי על הכורסה שלצד מיטתו ומבטי נדד בחדר החשוך, שרק אור קלוש מהמסדרון חדר אליו. הדממה הייתה מעיקה. יכולתי לשמוע את נשימותיהם של שני החולים שחלקו את החדר עם אבא.

חרדה גדולה אחזה בי וציפיתי בקוצר רוח לאור הראשון שיחדור מבעד לחלון. ממה פחדתי כל כך? כאילו ידעתי להשיב על כך. מועקה גדולה עטפה אותי והרגשתי את בטני מתהפכת בקרבי. מין תחושה כזו שדבר לא ישוב להיות כשהיה.

בארבע וחצי לפנות בוקר התמלאתי צורך עז להימלט משם. ניגשתי לדלפק האחיות והבחנתי באחות שעזרה לאבא אתמול בלילה.

"אני נוסעת הביתה, מישהו יגיע להחליף אותי. תוכלי לשים לב שאבא שלי בסדר?" מלמלתי בתבוסה.

"כן, בטח. אל תדאגי," היא השיבה באדיבות.

נהגתי כל הדרך מבית החולים הביתה, טרוטת עיניים ועצובה. הכביש היה ריק מלבד מכוניות ספורות שנסעו בו. התאמצתי להחזיק את עיניי פקוחות ולהתרכז בדרך. את הסיבוב שמחבר בין כביש גהה לכביש חמש עשיתי בזהירות והמשכתי לכיוון גלילות. "זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום..." עלה קולו של שלמה ארצי מהדיסק, ואני חשבתי לעצמי שהשיר מתאים מאוד למצב הנפשי שהייתי נתונה בו.

כשהגעתי הביתה, שרר שקט מוחלט. כולם עדיין ישנו. גם אני רציתי מאוד להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה עד לראשי ולהיעלם לרגע מכל חובותיי, אך במקום זאת ניגשתי למטבח והתחלתי להכין כריכים לאסף ולילדים. כשסיימתי ניגשתי להעיר אותם ללימודים.

כשלוש שעות וחצי מהרגע שיצאתי מבית החולים כבר הייתי בספרייה הראשית באוניברסיטת תל אביב שבה עבדתי כמידענית. חשתי מותשת ומובסת וכאב בטן מבשר רעות הִכה בי בחוזקה.

בכל אותו בוקר עבדתי על אוטומט. למזלי תנועת הסטודנטים הייתה דלה ותמי, מנהלת הספרייה, הייתה עסוקה במשרדה, וכך הייתי לבדי באין מפריע.

לקראת הצהריים הודעתי לתמי שאני לא מרגישה טוב ושאני רוצה ללכת הביתה.

כשהגעתי הביתה התקשרתי לאימי, שבינתיים הגיעה לבית החולים.

"אני נכנסת למיטה לשעתיים ואז אגיע להחליף אותך," אמרתי. "אני משתיקה את הטלפון."

"בסדר גמור, אין לך מה לדאוג," השיבה. "תנוחי קצת ותגיעי. בינתיים אני כאן."

לאחר לילה שלם שבו חששתי לישון, שקעתי בשינה עמוקה, שינה שהייתי זקוקה לה מאוד. כשהתעוררתי, ראיתי מולי את אסף שהודיע לי על מותו של אבא. ומרגע זה דבר לא נשאר כפי שהיה.

"להביא לך עוד משהו לשתות?" אסף קטע את מחשבותיי.

הרמתי את ראשי מהכתף של אימא והנעתי אותו לשלילה.

כל מה שהתרחש מרגע זה חלף בסחרור כמו סרט נע. הפרידה, ההלוויה, כל המנחמים והשבעה.

רבים הגיעו ללוות את אבא בדרכו האחרונה. עמדנו עצובים ודוממים בזמן שאנשי חברה קדישא הורידו את גופתו העטופה לקבר הפתוח. אני טמנתי את פניי בתוך חזהו של אסף, שאימץ אותי אל ליבו. בזמן שצח אמר קדיש בקול שבור, יצאה השמש מבין העננים ושלחה אלינו את קרניה המנחמות. בתום הטקס נסענו לבית ילדותנו לשבת בו את ימי השבעה.

נדמה היה שהשבעה נמשכה הרבה יותר משבוע. הבית היה ככור היתוך של בליל אנשים מעולמות שונים ומשונים. אימי, שני אחיי ואני, דודתי סופי ודודי שלמה שהגיעו משני קצוות הארץ — כולנו סבבנו בבית בשעה שאנשים, מוכרים וזרים, נכנסו ויצאו בפתח הדלת. נדמה היה כאילו מתרחשת בבית מסיבה רבת־משתתפים, אך חתן המסיבה אינו משתתף בה.

על השולחן במטבח נפרשה מפה לבנה ועליה הונחו מטעמים רבים. ענת גיסתי התרוצצה עם מגש בידה ודאגה להאכיל את כולם. ההמולה כמעט השכיחה את תחושת האבל, פה ושם נשמעו צחקוקים קולניים. אימא הסתגרה בחדרה, מתקשה להכיל. חברותיי מספריית האוניברסיטה הגיעו לנחם, כשבידה של מירי, סגנית מנהלת הספרייה, קפה מהביל בכוס קלקר. "ידעתי שאת בטח מתגעגעת לקפה 'הפוך חזק', אז הבאתי לך."

"בדיוק בזמן," עניתי בחיוך ולקחתי את הכוס מידה.

לגמתי את המשקה החמים שזרם בגרוני בתחושת נחמה. התכנסנו בחדר ילדותי, שבו היו תלויים פוסטרים של להקת "בנזין" שהערצתי בילדותי. ישבנו על המיטה ודיברנו על העבודה ועל אחד המרצים שנטש את אשתו לטובת עוזרת המחקר שלו.

"מי מחליף אותי בספרייה?" שאלתי בדאגה.

"אנחנו מסתדרות בינינו," השיבה רונית.

"בטח כל העבודה שלי נופלת עליכן," הערתי בטון מתנצל.

"את ממש לא צריכה לדאוג, אנחנו מסתדרות," הרגיעה תמי המנהלת.

"תשמרי על עצמך." רונית נשקה ללחיי כשנפרדנו ליד דלת הכניסה.

"אנחנו מתגעגעות אלייך." תמי הניחה יד מנחמת על כתפי.

נותרתי לעמוד בפתח וליוויתי אותן במבטי, כשעננה כבדה עוטפת את כולי. ידיים איתנות חיבקו אותי מאחור.

"את בסדר?" שאל אסף.

"אני לא יודעת," משכתי בכתפיי ודמעה זלגה במורד לחיי. "אני באמת לא יודעת."

"העצב יעבור." קולו היה רך, שלא כהרגלו. "את תראי, הכול יהיה קל יותר."

לפני ארוחת השבת הבית התרוקן ממנחמים ונשארנו רק אנחנו, אימא, האחים שלי, ענת גיסתי ודודה סופי.

לפתע החל לרדת גשם זלעפות. הגשם העציב אותי מאוד. דמיינתי את הטיפות הכבדות מחלחלות דרך הרגבים ומרטיבות את אבא שלי בקברו הטרי. בעוד אנו מתכוננים להסב אל השולחן, חדרה אליי במלוא כוחה תחושת ריק וחלל גדול מילא את בטני. הייתי כילדה אבודה, שמחפשת את ידו של אביה שתאחז בה, תלטף אותה ותנחם. נכנסתי אל חדר השינה של הוריי, התיישבתי על המיטה בעלת הכיסוי הוורוד והדמעות פרצו ממני וזלגו ללא רחם על לחיי והרטיבו את חולצתי. ענת התיישבה לצידי וזרועותיה חיבקו אותי. היא ניסתה לנחם אותי בדממה.

"אני רוצה את אבא שלי," ייללתי בקול ילדותי והיא המשיכה לחבק וללחוש דברי נחמה כאילו יושבת לידה ילדה קטנטנה.

"תראי מה עשית," התבדחה בקול עצוב. "הרטבת לי את החולצה."

חייכתי בתגובה וניגבתי את עיניי.

דלת החדר נפתחה ואסף נכנס. ענת התרוממה והוא החליף את מקומה. הנחתי ראש על חזהו וידו ליטפה את שערי. כך ישבנו דקות ארוכות.

"בואי לאכול," אמר ומשך אותי לעמידה. יחד יצאנו מהחדר והלכנו בשקט לשולחן השבת. זו הייתה ארוחת שבת עצובה. אימא ישבה בראש השולחן בדממה והצלחת שמולה נותרה מלאה.

באחד הערבים, בזמן שסלון הבית המה מנחמים, ביקשתי לי מעט שקט לעצמי. נכנסתי לחדר השינה של הוריי, התיישבתי על הרצפה למרגלות השידה של אבא והתחלתי לעבור על חפציו. נדמה היה כאילו השאיר אותם כך בחוסר סדר רק לרגע, ועוד מעט ישוב להתעסק בהם. על השידה היו מונחים שעון היד שלו, משקפי הקריאה שלו ו"שבעה ימים" ובו תשבץ מלא בחלקו בכתב ידו של אבא. שלפתי את המגירה שהייתה מלאה בדפים ובמסמכים שונים והפכתי אותה, כך שכל תכולתה נשפכה על השטיח. נייר מקופל בקפידה התעופף לו על הרצפה. גחנתי והרמתי אותו, ופתחתי אותו בחרדת קודש. על הנייר היה כתוב משהו באותיות צפופות, כתב ידו של אבא עם שיר אהבה לאימא. "בואי נאהב, כאילו אין מחר". אבא הרומנטיקן, חייכתי לעצמי כשדמעה סוררת זולגת במורד לחיי. מתחתית הערמה בלטה תיקייה ירוקה מפלסטיק. כשפתחתי אותה גיליתי בתוכה מחברת ספירלה צבעונית מלאה בכתב ידו. ליבי הלם. הבנתי שאני אוחזת בידי משהו מיוחד, משהו שהיה חשוב לו. פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא.

נולדתי בבּוֹטוֹשאני לאבי שמואל ולאימי ציפורה. אימא הגיעה מדָרָבָּנִי, עיירה קטנה יותר.

באצבעות רועדות ליטפתי את המילים באהבה מהולה בגעגוע. הדמעות החלו לזלוג ללא שליטה. היגון היה עמוק כל כך, עד שלא יכולתי להמשיך לקרוא. מיהרתי להשיב את כל המסמכים למגירה, טמנתי את המחברת בחזרה בתוך התיקייה ויצאתי מהחדר. צח וליאת, האחים שלי, ישבו במרפסת.

"תראו מה מצאתי במגירה של אבא," הושטתי לעברם את התיקייה.

צח לקח אותה מידי והוציא מתוכה את המחברת. "אה, זו מחברת הזיכרונות של אבא," אמר. "אז בסוף הוא כן כתב." חיוך עצוב נפרש על פניו.

"תראה לי." ליאת חטפה מידו את המחברת. "וואו! איזה כתב יפה היה לו," מלמלה בצער.

"כמה ביקשתי ממנו שיכתוב על מה שקרה לו בשואה," ציין צח. "צריך להדפיס את זה, כדי שנוכל לתת גם לדורות הבאים."

"גלי, אולי את תדפיסי את מה שהוא כתב," הציעה ליאת.

היססתי לרגע, יודעת שהמשימה לא תהיה קלה עבורי, אך לבסוף לקחתי את התיקייה תחת זרועי ונכנסתי הביתה. מצאתי את התיק הגדול שאיתו הגעתי מהבית שלי ותחבתי לתוכו את זיכרונותיו של אבא.

ימים רבים לא עמד לי כוחי לפתוח את המחברת ולקרוא את הכתוב.

בתום השבעה ליאת וצח שבו לבתיהם, אימא שבה לעבודתה כאחות בבית החולים ואני חזרתי לעבודתי בספרייה המרכזית של האוניברסיטה. בשעות אחר הצהריים עזרתי כרגיל לתאומים בשיעורי הבית שלהם וזגזגתי איתם בין החוגים השונים. לכאורה, הכול חזר לקדמותו, אך בכל זאת, שום דבר לא היה כבעבר. לאחר כשבוע הכתה בי תחושת האַין. זה היה כאילו בור נפער בחזי ואינני יודעת מה לעשות כדי לסגור אותו. הריק הזה ליווה אותי בכל פעולותיי שנהפכו לאוטומטיות. העצב השתלט על חיי.

כשאסף היה חוזר מהעבודה, הוא לרוב מצא אותי שרועה במיטה הגדולה שלנו, מכוסה עד הסנטר ובוהה בנקודה מסוימת בעיניים אדומות.

"תקומי כבר מהמיטה!" פקד עליי אסף ערב אחד, כשבועיים לאחר השבעה, כשחזר מיום העבודה במשרד. "את לא יכולה להיזרק כל היום במיטה ולא לעשות כלום." כל החמלה וההבנה שאפיינו אותו בתקופה האחרונה נעלמו, והוא שב להתנהגותו הקרה והמנוכרת כלפיי, בדיוק כפי שהיה לפני שאבא נפטר.

אבא שלך נפטר... בואי, אנחנו נוסעים לבית החולים... קחי, תלבשי את זה.

תמונות מאותו יום נוראי שבו וצפו מול עיניי. הוא היה כל כך רך, כל כך מכיל, ועכשיו...

"אני לא נזרקת במיטה," השבתי כמעט בלחש. "כל היום עבדתי וטיפלתי בילדים."

הוא הביט בי בתוכחה, נאנח ויצא מהחדר. לפני שיצא הניף את זרועו בזלזול, כאילו אמר, זאת, כבר לא יעזור לה כלום.

דמעות עלו בעיניי. התחפרתי עמוק יותר בתוך השמיכה, עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי להחניק את היבבה החרישית שעלתה מגרוני.