הסכסוך בחברה הישראלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסכסוך בחברה הישראלית
הוספה למועדפים

הסכסוך בחברה הישראלית

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אבנר בן-עמוס

אבנר בן־עמוס הוא פרופסור להיסטוריה של החינוך המלמד בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. תחומי המחקר העיקריים שלו הם היסטוריה של החינוך בצרפת המודרנית ובישראל ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי באמצעות טקסים, אנדרטאות ומוזיאונים.

תקציר

סכסוך דמים ארוך שנים אינו יכול להתמשך ללא תמיכה של אמונות פסיכולוגיות־חברתיות, אשר מזינות אותו. הספר מתמקד בסכסוך הישראלי־ערבי ומתאר את האמונות שהועברו בטקסים לאומיים של יום הזיכרון ויום העצמאות לחברה הישראלית, הנתונה מזה שנים רבות בסכסוך בלתי־נשלט.
הן משמשות ביטוי לעמדה הממסדית ביחס לסכסוך, וכך תרמו ליצירת אתוס של סכסוך שמזין את המשכו. ממצאי המחקר מראים כי אמונות אלו בלטו בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה, נסוגו בעוצמתן בשנות השמונים והתשעים, וחזרו לבלוט לאחר שנת 2000.
הממצאים מתיישבים עם התפקידים הפסיכולוגיים, שמילאו אמונות אתוס הסכסוך בחברה, כמו סיפוק הצורך בהסבר הגיוני למצב, התמודדות עם אי הוודאות, הצדקה למעשים קשים המכוונים כלפי האויב והפחתת רגשות אשמה ובושה, העלאת המוטיבציה להתגייס ועוד.

ד"ר רינת אברומוביץ – לשעבר מנהלת מכון וולטר ליבך לחינוך לדו־קיום באוניברסיטת תל אביב. התמחותה היא בתחום הפסיכולוגיה החברתית של סכסוכים ויישובם. בוגרת תואר שני בהצטיינות בחוג להיבטים פסיכולוגיים בחינוך, אוניברסיטת תל אביב, בוגרת לימודי גישור ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של סכסוכים בינאישיים, ויועצת חינוכית עם התמחות בבני נוער.

פרופ' דניאל בר־טל (אמריטוס) היה פרופסור לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.
במשך 40 שנה התמחה בחקר אספקטים פסיכולוגים־חברתיים של סכסוכים אתניים אלימים ומתמשכים. כתב וערך יותר מ־ 20 ספרים ופרסם יותר מ־ 250 מאמרים בכתבי עת מובילים ופרקים בספרים. שימש כנשיא של החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית וזכה בפרסים בינלאומיים שונים בזכות עבודתו המדעית.

פרופ' אבנר בן־עמוס הוא היסטוריון של החינוך, חבר סגל בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. תחומי מחקר עיקריים: היסטוריה של החינוך בצרפת המודרנית וישראל; הוראת האזרחות וההיסטוריה; עיצוב הזיכרון הקולקטיבי; חינוך באמצעות טקסים, אנדרטאות ומוזיאונים.

פרק ראשון

אמונות חברתיות בחברה היהודית בישראל

אמונות חברתיות המתייחסות לצדקת היעדים בקרב היהודים הישראליים (Israeli Jews: societal beliefs about the justness of one's own goals)

חברות הנתונות בסכסוך מציבות לעצמן יעדים המהווים בסיס לסכסוך מכיוון שהם נוגדים ניגוד קיצוני את יעדיה של חברה אחרת. האמונות המתייחסות לצדקת היעדים מתארות את יעדי החברה, מגינות על צדקתם ומסבירות את הסיבות לסכסוך (אי ההתאמה בין יעדי החברה ליעדי החברה היריבה). האמונות בצדקת היעדים של היהודים בישראל מתייחסות לזכותו של העם היהודי לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל, והן נשענות על סיבות היסטוריות, תיאולוגיות, לאומיות, קיומיות, פוליטיות ותרבותיות (Avineri 1981, Halpern 1961). הן מתייחסות למשל לכך שהאומה היהודית נוצרה על אדמת ישראל הקדומה; לכך שבכל שנות הגלות שמרו היהודים על קשר רוחני ופיזי עם ארץ ישראל ושאפו תמיד לחזור אליה; או לכך שסכנת האנטישמיות בגולה חיזקה את הצורך בקיומו הבטוח של העם היהודי במולדתו הקדומה (בר־טל 1996). בהתאם לאמונות אלו נתפסה השואה כתוצאה הבלתי נמנעת של חיי היהודים בגולה, ובכך הפכה להוכחת צדקתה של הקביעה הציונית, כי ללא מדינה וללא כוח להגן על עצמם יהיו היהודים בגולה נידונים תמיד לחורבן מעין זה (Young 1993, 2011). בשם השואה הוצדקה גם המלחמה ב-1967 והועלתה לספֵירה של מלחמת קודש, שבה תואר מות החיילים כמחסום האחרון בפני שואה חדשה.

כיבוש חצי־האי סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן במלחמת 1967 הרחיב את התביעה הטריטוריאלית של היעדים הישראליים. בעקבות המלחמה והכיבוש החלו יהודים ישראליים רבים להאמין שלישראל יש זכות להחזיק בטריטוריות אלו. אמונה זו התבססה על תפיסתם את הגדה המערבית ורצועת עזה כבלעדיות ליהודים ועל החשיבות הביטחונית שיוחסה לרמת הגולן ולסיני (Bar-Tal & Oren 2000). כמו כן הם הטילו ספק בקשר של הפלסטינים לאדמת הארץ, בהסתמך על הטענה שהערבים, אשר היגרו אליה במאות הקודמות, ישבו בה רק זעיר פה זעיר שם ואוכלוסייתם הייתה דלילה ביותר. זאת ועוד: הארץ הייתה שוממה, מוזנחת ופרימיטיבית עד לבואם של היהודים (שם).

אמונות חברתיות המתייחסות לביטחון בחברה היהודית הישראלית (Israeli Jews: societal beliefs about security)

בחברה הנתונה בסכסוך הופך הביטחון לערך מרכזי, המשתקף באמונות החברתיות (Societal beliefs) ביחס לבטיחות האישית ולהישרדות הלאומית גם יחד (Bar-Tal & Jacobson 1998). נושא הביטחון הוא נושא מרכזי בחיי החברה הישראלית; גם הקשר שלו לטקסים שאנו מנתחים הוא ברור. לפיכך נרחיב עליו את הדיבור להלן. לאור אמונותיהם החברתיות בתחום הזיכרון הקולקטיבי סברו היהודים הישראליים, ורבים עודם סבורים, שביטחון ישראל ואזרחיה נתון בסכנה מתמדת (Stein & Brecher 1976, Stone 1982, Bar-Tal & Jacobson 1998). יתרה מכך, גם בימים של משא ומתן לשלום המשיך נושא הביטחון להדאיג את בני החברה הישראלית (Bar-Tal & Jacobson 1998). אפשר לומר כי בעיית הביטחון והשמירה עליו הטרידה ומטרידה יותר מכל בעיה אחרת את היהודים בישראל מראשית היישוב ועד היום, וכי זהו עדיין הנושא העיקרי העומד על סדר היום הציבורי. מנקודת ראותם של היהודים הישראליים, האירועים שהתרחשו במאה השנים האחרונות מהווים ראיה ברורה לסכנה המאיימת על היחידים ועל הקולקטיב החברתי ולזכות להגן עליהם (שם).

למעשה, את תחושת חוסר הביטחון מלווה כל העת תחושת פחד קולקטיבית, המתוחזקת על ידי בני החברה, ערוצי התקשורת והמוסדות האזרחיים בישראל (Bar-Tal 2001). החברה הישראלית גיבשה אמונות ביטחון המושתתות על אופני חשיבה והתנהגויות של חברה מפוחדת, השרויה בפרנויה ובתחושה של איום על קיומה. אמונות אלו כוללות חשדנות רבה בכוונותיהם של הערבים, יחס שלילי כלפיהם, נוקשות מחשבתית והיצמדות למוּכָּר, הישענות על כוחנו בלבד ורגישות גבוהה לנושא הביטחון (זפרן ובר־טל 2003). אמונות אלו מתייחסות למשל לזכותה ולחובתה של ישראל להשתמש בכוח הנשק שלה (Horowitz 1993); לתנאים העשויים לחזק את הביטחון הלאומי; ולמקורות של אי־ביטחון.

אמונות חברתיות בחברה היהודית הישראלית המתייחסות לדה־לגיטימציה של היריב הערבי (Israeli Jews: societal beliefs about de-legitimizing the Arab opponent)

אמונות הדה־לגיטימציה נולדות במסגרת הייצוג המנטלי של קבוצה בעיני יריבתה לסכסוך (Bar-Tal 1990b,Stagner 1967, White 1970). אמונות חברתיות (Societal beliefs) אלו יוצרות סטריאוטיפים בעלי קונוטציות שליליות במיוחד, המשמשים לשיוכה של הקבוצה האחרת לקטגוריות חברתיות בעלות תכונות שליליות; דבר זה נעשה מתוך כוונה להצביע על חוסר אנושיותה של הקבוצה האחרת ועל הרשות הפסיכולוגית לפגוע בה (Bar-Tal 1989, Bar-Tal & Hammack, 2012, Opotow 1990, Oren & Bar-Tal 2004, 2007). המפגש בין היהודים, שהגיעו בעיקר מאירופה, לבין הערבים שחיו בארץ היה קרקע פורייה ליצירת סטריאוטיפים שליליים (Lustick 1982). לערבים הוצמדו תוויות של פרימיטיביים, נחשלים או פראים (ראו למשל: כהן 1985, פירר 1985). ככל שהחריף הסכסוך ונעשה אלים יותר, כן נתפסו הערבים כרוצחים צמאי דם, בוגדניים, אכזריים ומרושעים; כקשי עורף, מותססים בקלות ומחרחרי ריב ומדון, ומכאן גם כאחראים הבלעדיים להמשכו של הסכסוך (Bar-Tal & Teichman 2005, Gorny 1987, Shapira 1992, Tessler 1994), וראו גם Harkabi 1977. כמו כן רומזת התווית "ערבים", שאינה מבחינה בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין מדינות ערביות אחרות, על אי ההכרה של החברה היהודית בישות הפלסטינית (Oren & Bar-Tal 2004, 2007).

אחרי הקמת מדינת ישראל הועברו אמונות אלו, שהתפשטו בציבור, גם בערוצים הממוסדים (שגב 1984). זרטל (2002) מבליטה את ה"נאציפיקציה" של האויב באותן שנים ועד היום כצורת הדיבור של האליטה במחנה הימין וכחלק ממאבקה נגד הסכמי השלום. "נאציפיקציה" זו מלווה בהפיכת כל צילו של איום לסכנת השמדה טוטאלית של המדינה וזורעת פרנויה ופחד בקרב חבריה. שהרי פחד, כפי שמציינים זפרן ובר־טל (2003), יכול להיווצר לא רק בתגובה להתנסות עצמה, אלא גם בעקבות מידע על מצבים שונים שנמסר ממקור הנתפס כאמין. הדה־לגיטימציה המשיכה להתקיים בקרב קבוצות אופוזיציוניות גם עם ההכרה ההדדית בין ישראל לבין אש"ף וראשית הצעדים לקידום תהליך השלום, אם כי אפשר לומר שנחלשה בקרב חלקים רבים באוכלוסייה בשתי החברות במהלך תקופה זו (שנות התשעים). עם האלימות האינטנסיבית שאפיינה את אירועי סתיו 2000 הופיעה שוב הדה־לגיטימציה במלוא עוצמתה (Oren & Bar-Tal 2007). ניתן לומר כי אמונות הדה־לגיטימציה הן מן הביטויים הקשים ביותר של הסכסוך הערבי־ישראלי, שכן תוך כדי שהן "מסבירות" את האלימות הערבית הן מספקות גם הצדקה לעוינות החברה הישראלית, ואף למעשי אלימות מצידה (Bar-Tal 1988, Bar-Tal & Oren 2000, 2007). נוסף על כך הן הרסניות במיוחד לתהליכי שלום, שכן נודעת להן השפעה ניכרת על יחסי האמון בין שני העמים (בר־טל 1994).

אמונות בחברה היהודית הישראלית המתייחסות לדימוי עצמי חיובי (Israeli Jews: societal beliefs about positive self image)

Sumner (1906) מתייחס לאתנוצנטריזם כאל תכונה אוניברסלית: מקובל שחברי קבוצה נוטים לחשוב שקבוצתם ותוצריה עולים על קבוצות אחרות ותוצריהן (ראו גם: Mullen, Brown and Smith 1992). בתנאי הסכסוך הנוכחי מתבלט האתנוצנטריזם במיוחד ונראה שאין ממנו מנוס. חברה הנתונה בסכסוך מעין זה מטפחת אמונות חברתיות (Societal beliefs) מרכזיות הבונות ומעַבּות את הדימוי העצמי החיובי שלה (Sande, Goethals, Ferrari & Worth 1989). אמונות הדה־לגיטימציה בולטות פי כמה על רקע אמונות החברה ביחס לעצמה ודימויה כחברה הומניטרית ומוסרית. התרבות היהודית והדת היהודית הוצגו כשורשי התרבות המערבית וכבעלות רמה מוסרית עליונה (Hazani 1993) — כאומה שכוננה והגדירה עצמה בתורת טוב מוחלט נוכח הרוע המוחלט של השואה והמשכו הישיר במלחמות שנכפו עליה. כתוצאה מהנחות יסוד אלו ביחס לאומה היהודית, הוזנה החברה במהלך הסכסוך בתחושות של כוח מוסרי על פני היריבה וערך עצמי גבוה (Bar-Tal & Oren 2000). ההצגה העצמית הפליגה בתיאורי בני החברה כבעלי כוח התמדה, אמיצים, נחושים, "מפריחי שממה" ולוחמים ללא חת. נוסף על כך תפסו היהודים הישראליים את עצמם כאוהבי שלום, שהסכסוך האלים נכפה עליהם בעל כורחם. הם הציגו את עצמם כמוכנים לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, הנתקלים לדאבונם בפרטנר עיקש וסרבן (בר־טל 1996, 1999).

*המשך הפרק בספר המלא*

אבנר בן-עמוס

אבנר בן־עמוס הוא פרופסור להיסטוריה של החינוך המלמד בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. תחומי המחקר העיקריים שלו הם היסטוריה של החינוך בצרפת המודרנית ובישראל ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי באמצעות טקסים, אנדרטאות ומוזיאונים.

עוד על הספר

הסכסוך בחברה הישראלית רינת אברמוביץ, דניאל בר-טל, אבנר בן-עמוס

אמונות חברתיות בחברה היהודית בישראל

אמונות חברתיות המתייחסות לצדקת היעדים בקרב היהודים הישראליים (Israeli Jews: societal beliefs about the justness of one's own goals)

חברות הנתונות בסכסוך מציבות לעצמן יעדים המהווים בסיס לסכסוך מכיוון שהם נוגדים ניגוד קיצוני את יעדיה של חברה אחרת. האמונות המתייחסות לצדקת היעדים מתארות את יעדי החברה, מגינות על צדקתם ומסבירות את הסיבות לסכסוך (אי ההתאמה בין יעדי החברה ליעדי החברה היריבה). האמונות בצדקת היעדים של היהודים בישראל מתייחסות לזכותו של העם היהודי לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל, והן נשענות על סיבות היסטוריות, תיאולוגיות, לאומיות, קיומיות, פוליטיות ותרבותיות (Avineri 1981, Halpern 1961). הן מתייחסות למשל לכך שהאומה היהודית נוצרה על אדמת ישראל הקדומה; לכך שבכל שנות הגלות שמרו היהודים על קשר רוחני ופיזי עם ארץ ישראל ושאפו תמיד לחזור אליה; או לכך שסכנת האנטישמיות בגולה חיזקה את הצורך בקיומו הבטוח של העם היהודי במולדתו הקדומה (בר־טל 1996). בהתאם לאמונות אלו נתפסה השואה כתוצאה הבלתי נמנעת של חיי היהודים בגולה, ובכך הפכה להוכחת צדקתה של הקביעה הציונית, כי ללא מדינה וללא כוח להגן על עצמם יהיו היהודים בגולה נידונים תמיד לחורבן מעין זה (Young 1993, 2011). בשם השואה הוצדקה גם המלחמה ב-1967 והועלתה לספֵירה של מלחמת קודש, שבה תואר מות החיילים כמחסום האחרון בפני שואה חדשה.

כיבוש חצי־האי סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן במלחמת 1967 הרחיב את התביעה הטריטוריאלית של היעדים הישראליים. בעקבות המלחמה והכיבוש החלו יהודים ישראליים רבים להאמין שלישראל יש זכות להחזיק בטריטוריות אלו. אמונה זו התבססה על תפיסתם את הגדה המערבית ורצועת עזה כבלעדיות ליהודים ועל החשיבות הביטחונית שיוחסה לרמת הגולן ולסיני (Bar-Tal & Oren 2000). כמו כן הם הטילו ספק בקשר של הפלסטינים לאדמת הארץ, בהסתמך על הטענה שהערבים, אשר היגרו אליה במאות הקודמות, ישבו בה רק זעיר פה זעיר שם ואוכלוסייתם הייתה דלילה ביותר. זאת ועוד: הארץ הייתה שוממה, מוזנחת ופרימיטיבית עד לבואם של היהודים (שם).

אמונות חברתיות המתייחסות לביטחון בחברה היהודית הישראלית (Israeli Jews: societal beliefs about security)

בחברה הנתונה בסכסוך הופך הביטחון לערך מרכזי, המשתקף באמונות החברתיות (Societal beliefs) ביחס לבטיחות האישית ולהישרדות הלאומית גם יחד (Bar-Tal & Jacobson 1998). נושא הביטחון הוא נושא מרכזי בחיי החברה הישראלית; גם הקשר שלו לטקסים שאנו מנתחים הוא ברור. לפיכך נרחיב עליו את הדיבור להלן. לאור אמונותיהם החברתיות בתחום הזיכרון הקולקטיבי סברו היהודים הישראליים, ורבים עודם סבורים, שביטחון ישראל ואזרחיה נתון בסכנה מתמדת (Stein & Brecher 1976, Stone 1982, Bar-Tal & Jacobson 1998). יתרה מכך, גם בימים של משא ומתן לשלום המשיך נושא הביטחון להדאיג את בני החברה הישראלית (Bar-Tal & Jacobson 1998). אפשר לומר כי בעיית הביטחון והשמירה עליו הטרידה ומטרידה יותר מכל בעיה אחרת את היהודים בישראל מראשית היישוב ועד היום, וכי זהו עדיין הנושא העיקרי העומד על סדר היום הציבורי. מנקודת ראותם של היהודים הישראליים, האירועים שהתרחשו במאה השנים האחרונות מהווים ראיה ברורה לסכנה המאיימת על היחידים ועל הקולקטיב החברתי ולזכות להגן עליהם (שם).

למעשה, את תחושת חוסר הביטחון מלווה כל העת תחושת פחד קולקטיבית, המתוחזקת על ידי בני החברה, ערוצי התקשורת והמוסדות האזרחיים בישראל (Bar-Tal 2001). החברה הישראלית גיבשה אמונות ביטחון המושתתות על אופני חשיבה והתנהגויות של חברה מפוחדת, השרויה בפרנויה ובתחושה של איום על קיומה. אמונות אלו כוללות חשדנות רבה בכוונותיהם של הערבים, יחס שלילי כלפיהם, נוקשות מחשבתית והיצמדות למוּכָּר, הישענות על כוחנו בלבד ורגישות גבוהה לנושא הביטחון (זפרן ובר־טל 2003). אמונות אלו מתייחסות למשל לזכותה ולחובתה של ישראל להשתמש בכוח הנשק שלה (Horowitz 1993); לתנאים העשויים לחזק את הביטחון הלאומי; ולמקורות של אי־ביטחון.

אמונות חברתיות בחברה היהודית הישראלית המתייחסות לדה־לגיטימציה של היריב הערבי (Israeli Jews: societal beliefs about de-legitimizing the Arab opponent)

אמונות הדה־לגיטימציה נולדות במסגרת הייצוג המנטלי של קבוצה בעיני יריבתה לסכסוך (Bar-Tal 1990b,Stagner 1967, White 1970). אמונות חברתיות (Societal beliefs) אלו יוצרות סטריאוטיפים בעלי קונוטציות שליליות במיוחד, המשמשים לשיוכה של הקבוצה האחרת לקטגוריות חברתיות בעלות תכונות שליליות; דבר זה נעשה מתוך כוונה להצביע על חוסר אנושיותה של הקבוצה האחרת ועל הרשות הפסיכולוגית לפגוע בה (Bar-Tal 1989, Bar-Tal & Hammack, 2012, Opotow 1990, Oren & Bar-Tal 2004, 2007). המפגש בין היהודים, שהגיעו בעיקר מאירופה, לבין הערבים שחיו בארץ היה קרקע פורייה ליצירת סטריאוטיפים שליליים (Lustick 1982). לערבים הוצמדו תוויות של פרימיטיביים, נחשלים או פראים (ראו למשל: כהן 1985, פירר 1985). ככל שהחריף הסכסוך ונעשה אלים יותר, כן נתפסו הערבים כרוצחים צמאי דם, בוגדניים, אכזריים ומרושעים; כקשי עורף, מותססים בקלות ומחרחרי ריב ומדון, ומכאן גם כאחראים הבלעדיים להמשכו של הסכסוך (Bar-Tal & Teichman 2005, Gorny 1987, Shapira 1992, Tessler 1994), וראו גם Harkabi 1977. כמו כן רומזת התווית "ערבים", שאינה מבחינה בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין מדינות ערביות אחרות, על אי ההכרה של החברה היהודית בישות הפלסטינית (Oren & Bar-Tal 2004, 2007).

אחרי הקמת מדינת ישראל הועברו אמונות אלו, שהתפשטו בציבור, גם בערוצים הממוסדים (שגב 1984). זרטל (2002) מבליטה את ה"נאציפיקציה" של האויב באותן שנים ועד היום כצורת הדיבור של האליטה במחנה הימין וכחלק ממאבקה נגד הסכמי השלום. "נאציפיקציה" זו מלווה בהפיכת כל צילו של איום לסכנת השמדה טוטאלית של המדינה וזורעת פרנויה ופחד בקרב חבריה. שהרי פחד, כפי שמציינים זפרן ובר־טל (2003), יכול להיווצר לא רק בתגובה להתנסות עצמה, אלא גם בעקבות מידע על מצבים שונים שנמסר ממקור הנתפס כאמין. הדה־לגיטימציה המשיכה להתקיים בקרב קבוצות אופוזיציוניות גם עם ההכרה ההדדית בין ישראל לבין אש"ף וראשית הצעדים לקידום תהליך השלום, אם כי אפשר לומר שנחלשה בקרב חלקים רבים באוכלוסייה בשתי החברות במהלך תקופה זו (שנות התשעים). עם האלימות האינטנסיבית שאפיינה את אירועי סתיו 2000 הופיעה שוב הדה־לגיטימציה במלוא עוצמתה (Oren & Bar-Tal 2007). ניתן לומר כי אמונות הדה־לגיטימציה הן מן הביטויים הקשים ביותר של הסכסוך הערבי־ישראלי, שכן תוך כדי שהן "מסבירות" את האלימות הערבית הן מספקות גם הצדקה לעוינות החברה הישראלית, ואף למעשי אלימות מצידה (Bar-Tal 1988, Bar-Tal & Oren 2000, 2007). נוסף על כך הן הרסניות במיוחד לתהליכי שלום, שכן נודעת להן השפעה ניכרת על יחסי האמון בין שני העמים (בר־טל 1994).

אמונות בחברה היהודית הישראלית המתייחסות לדימוי עצמי חיובי (Israeli Jews: societal beliefs about positive self image)

Sumner (1906) מתייחס לאתנוצנטריזם כאל תכונה אוניברסלית: מקובל שחברי קבוצה נוטים לחשוב שקבוצתם ותוצריה עולים על קבוצות אחרות ותוצריהן (ראו גם: Mullen, Brown and Smith 1992). בתנאי הסכסוך הנוכחי מתבלט האתנוצנטריזם במיוחד ונראה שאין ממנו מנוס. חברה הנתונה בסכסוך מעין זה מטפחת אמונות חברתיות (Societal beliefs) מרכזיות הבונות ומעַבּות את הדימוי העצמי החיובי שלה (Sande, Goethals, Ferrari & Worth 1989). אמונות הדה־לגיטימציה בולטות פי כמה על רקע אמונות החברה ביחס לעצמה ודימויה כחברה הומניטרית ומוסרית. התרבות היהודית והדת היהודית הוצגו כשורשי התרבות המערבית וכבעלות רמה מוסרית עליונה (Hazani 1993) — כאומה שכוננה והגדירה עצמה בתורת טוב מוחלט נוכח הרוע המוחלט של השואה והמשכו הישיר במלחמות שנכפו עליה. כתוצאה מהנחות יסוד אלו ביחס לאומה היהודית, הוזנה החברה במהלך הסכסוך בתחושות של כוח מוסרי על פני היריבה וערך עצמי גבוה (Bar-Tal & Oren 2000). ההצגה העצמית הפליגה בתיאורי בני החברה כבעלי כוח התמדה, אמיצים, נחושים, "מפריחי שממה" ולוחמים ללא חת. נוסף על כך תפסו היהודים הישראליים את עצמם כאוהבי שלום, שהסכסוך האלים נכפה עליהם בעל כורחם. הם הציגו את עצמם כמוכנים לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, הנתקלים לדאבונם בפרטנר עיקש וסרבן (בר־טל 1996, 1999).

*המשך הפרק בספר המלא*