פרק 1: הקשקש
אחזתי בגופו של דום בידיעה מטלטלת שעליו לחיות.
הנה, הגיע היום להשיב לו כגמולו אך גיליתי שאני רוצה שיחיה – רוצה זאת יותר מכל. והאמת הזו הכאיבה לי, הרי עד לפני רגעים אחדים עוד היה ברור לי מעבר לכל ספק שהסאת המוטל לצידי חסר רוח חיים הוא התגלמות של רוע. אבל לא, ברגע שנעצתי בו את הפגיון מראה הקרב ברציובר שב ועלה לנגד עיניי: אותם רגעים שבהם הצלתי את חייו והוא את שלי כשהרחיק את המלחשים מאיתנו. יחד עם הזיכרון הזה חזרו גם היתר, כל אותם הזיכרונות שסתמו את החורים שניסיתי למלא מאז והצביעו על מציאות מורכבת משטיפחתי, על קירבה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה בינינו.
הסטתי את שערי מפניי והתנשמתי בכבדות.
עיניו נותרו פקוחות, בעלות מימד אנושי שהבחנתי בו כבר בעבר וליבי פעם בחוזקה מתוך תחושת אשם וחוסר אונים. לא שכחתי שהרג את טריטיק, גם לא שבגד באחווה. ובכל זאת, לא יכולתי להתנער מן התחושה הנוראית שעליו להישאר בחיים בכל מחיר, שעל אף מעשיו הסותרים או דווקא בגללם, אינני יכולה להיות בטוחה בטבעו האמיתי.
אך לא בכך הסתכמו הדברים, שכן היה משהו עוצמתי יותר מהכול – הבנה שניחתה עליי והייתה בלתי ניתנת לערעור – הסאת הזה היה תשוקתי האחת, כזו שלא בחרתי בה אך קשרה אותנו חזק מכפי שיכולתי להבין.
נגעתי בדום שוב אבל הוא לא זז.
קמתי, הבטתי סביבי בייאוש וניסיתי לחשוב. החדר המבודד שאליו נפלטנו מזירת המלחמה תוך כדי דו-קרב היה צנוע ובעל גישה למרפסת קטנה. חדרון שולי, לא מאלו שזכרתי היטב בארמון טוברסין. קירותיו נצבעו בגוון ארגמני ומילאו אותו ספה רחבה ומרופדת, שני פמוטים, ציור שמן ישן וגדול של טבע דומם חסר השראה בעל מסגרת זהב כבדה וכמה מדפי ספרים. גחלים מפוחמות נותרו באח כבויה שנחצבה בקיר. היכן שהסתיימו גבולותיו של השטיח היוקרתי בצבצו קורות מהוהות של רצפת עץ. דמו הכהה של דום נספג בסיבי השטיח ושינה את מרקמם. חדר כה זניח שכעת לא אשכח לעולם, החדר שבו גברתי על דום, החדר שבו הבנתי מי הוא בשבילי.
נזכרתי במילותיהן של הנביאות כאשר הפתיעו אותי בדאליגן והתגלו בפניי, מה אמרו לי בדיוק? שאגלה דבר שנפשי כבר יודעת אבל ראשי לא. דבר שאזדקק לו בשביל להשלים את המסע. שיהיה עליי לסלוח. זה היה הוא, הסאת, דום. הדבר שלא אוכל בלעדיו גם אם איני מבינה עדיין כיצד יעזור לי להשלים את מסעי. אבל הכובד שהרגשתי בחזי היה כה גדול שפרשנות שכזו נראתה לי פשטנית מדי, כאילו דיברו השלוש על סליחה גדולה בהרבה, על חמלה, לא רק לו, אלא גם לעצמי. עליי להתנער מתחושות האשם וחוסר הביטחון שליוו אותי כמעט על כל צעד ושעל. מן הנקם, מטעויות ופגיעות שספגתי ועשיתי גם אם לא מתוך רוע לב מכוון כדי להמשיך הלאה. עליי לסלוח לעצמי שכך קרו הדברים ולא אחרת, שהתאהבתי בו.
ישנה דרך להציל אותו, הבנתי בחוסר ברירה.
רכנתי מעל דום אחוזת בלבול ובעתה ממה שאני עומדת לעשות. גיששתי אחר קשקש הדרקון שהיה בכיס גלימתי והחזקתי בו רגעים אחדים מבלי לפעול. הוא היה כסוף, גודלו ככף ידי, לא אחיד בתחושתו, מחוספס. מתאים בדיוק לגודלו של לב אדם.
הרמתי את חולצתו של דום באיטיות כך שחזהו המדמם נחשף. את הקשקש הצבתי מעליו והוא נצמד אל העור מיד והחל להשתנות ולהתרחב. קירבתי את אצבעותיי כדי לסדר אותו שוב, אך הקשקש כבר הספיק להתלהט והן נכוו כשנגעתי בו. חיכיתי בעודו נמס ונספג בגופו, הרחיב את עורקיו וצבע אותם באפור עד ששקע פנימה לחלוטין. עם היעלמותו עלה והתנפח בית החזה של דום בשאיפה שהשתחררה בנשיפה גדולה. אחריה הוא פקח את עיניו. הוא מישש את ליבו והביט סביב מבולבל. כשהבחין בי נפערו עיניו והוא התרומם על אמותיו וגרר את עצמו לאחור להתרחק ממני.
"מה עשית?" שאל.
"אתה יודע מה עשיתי," לחשתי ברעד, ולאחר השתהות הוספתי: "החזרתי אותך לחיים."
הוא עצם את עיניו. ניסיתי לשלוח יד לפניו, כאילו אם אגע בו יתבהרו הדברים, אך הוא נרתע ממני. "אני יודעת שהגנת עליי ברציובר, אני זוכרת מה קרה בינינו-"
"הזיכרונות חזרו אלייך?"
הנהנתי ומבטו נאטם. דום קם על רגליו ואני אחריו.
"זו טעות, פלמה, זה לא מה שהיית צריכה לעשות. את לא יודעת ולא מבינה כלום."
קול התנפצות נשמע ורעשי הקרב שעד עתה כאילו נדמו, חדרו מבעד לקירות אל תוך החדר. נדרשו לי רגעים אחדים כדי להזכיר לעצמי היכן אנחנו נמצאים ומה מתרחש בחוץ. דום לעומת זאת התעשת בבת אחת.
"בואי."
"לאן?"
"אעזור לך לצאת מפה ואז לא אהיה חייב לך יותר כלום."
"אתה לא חייב לי כלום גם עכשיו."
"אם לא היית מחזירה אותי לחיים זה היה נכון." הוא משך אותי לעבר הדלת.
"לא!" צעקתי.
הוא נעצר והשתתק, לראשונה הבטנו זה בזו באמת.
"אתה חושב שלא רציתי להשאיר אותך ככה? למות? אחרי כל הדברים שעשית?"
הוא לא הגיב.
"לא הייתי מסוגלת! כל הזמן הזה לא הבנתי, אבל אתה... אתה..."
הוא חיכה שאדבר.
"בבקשה, תסביר לי מה בדיוק הדבר הזה שיש בינינו, למה אנחנו מחוברים. מה עשית לי ברציובר?"
"את כבר מבינה מה עשיתי. רוקנתי זיכרונות שהיו חשובים לך בשביל לספוג אנרגיה שתאפשר לי להמשיך לשרוד, את ביקשת שאשתמש בהם."
"אבל בררת אותם, יכולת לקחת לי את מאמא, את סורה, את אלדן, כל כך הרבה אחרים, אבל לקחת רק את שלנו, למה?"
דום לא ענה, אלא ניסה למשוך אותי אחריו.
"דום, בבקשה ממך!" התנערתי ממנו.
"אני לא יודע איך לענות לך! אני לא יודע!" קרא ולאחר מכן תפס את פרק ידי בחוזקה והורה לי לכסות את ראשי בברדס. ניסיתי לחמוק מאחיזתו ללא הצלחה, נרגזת, עד שהיה עליו להיצמד אליי ולחסום את פי בידו. "פלמה, תקשיבי. הפעם לא תצליחו להתחמק. אם את רוצה לעזור לעצמך ולחברים שלך את צריכה לבוא איתי, שאר הדברים לא משנים כרגע. את מבינה?"
"לנטוש אותם, אתה מתכוון?" הטחתי בו מבעד למחסום אצבעותיו והוא הסיר ממני את ידו בעדינות.
"תעשי מה שאני אומר לך ותישארי בחיים."
"והם?"
"אולי."
הוא פתח את הדלת, הצמיד אותי אליו וכיוון פגיון לצווארי. כך התחלנו ללכת, כאילו לכד אותי ואין לי עוד יכולת להתנגד, שבויה מדומה. הוא צדק בדבריו. הפעם לא היה ביכולתנו לגבור על כוחותיו של דמקריוס והסאתים. תוהו שלם כבר שרר באולם, הם עלו במספרם עלינו בהרבה, לא הצלחתי להבחין באף אחד מחברי האחווה אם כי לרגע נדמה היה לי ששמעתי מישהו מהם קורא בשמי. נבצר ממני לחפש אחר מקור הקול – דום גרר אותי בגסות במעלה גרם המדרגות המרכזי והידק את המתכת הקרה לעורי.
יצאנו מן האולם ופנינו למסדרון רחב ידיים. הרצפה הייתה מרוצפת ריבועים שחורים שהכרתי היטב. היה זה מסדרון בעל תקרה עגולה שבקירותיו גולפו עיטורים יוצאי דופן של ענפי צמח המטפס, מלוטשים עד לכדי הברקה. דרך פתחים המיועדים לכך חדר אור היום והוטל על המרצפות המבהיקות. אחרי עוד כמה מעברים כבר היינו לבד. ביקשתי מדום שישחרר אותי אך הוא סירב.
"קודם אוציא אותך מכאן." אמר ולא הוסיף. הוא הלך בצעד נחוש מבלי להביט בי אפילו פעם אחת, כאילו אינו מעוניין בדבר העשוי להסיח את דעתו.
אותות מצוקה החלו להבהב בראשי – אולי אינו מתכוון להוציא אותי מכאן באמת? אך כשלקח פנייה המובילה החוצה, לחצר המלכותית, נרגעתי מעט.
"עצרו!" קרא מישהו מאחורינו ודום דחק בי להחיש את צעדיי. זיהיתי את הקול מיד וידעתי שאנחנו בצרות. "עצרו!" פקדו עלינו שוב. "לאן אתה לוקח אותה?"
דום חדל ללכת, הסתובבנו לעבר הקול, זה היה קיאן ולצידו עמד לאמאר כשעל פניהם הבעות דרוכות. שני אחיי החורגים – אם כי אפילו זה לא מדויק, הרי שלא באמת היה בינינו קשר דם – חקרו אותנו במבטים חשדניים, ובמיוחד קיאן, שאצלו עלתה עווית המזכירה כלב ציד, כאילו תכף יתחיל לרחרח אותנו משום שהרגיש שמתרחש תחת אפו דבר מה שערורייתי שאינו יכול לראות.
"לאן אתה לוקח אותה?" חזר על שאלתו.
"לדמקריוס," השיב דום בקרירות וללא היסוס. "מן הסתם."
קיאן חייך מבלי שהחיוך יגיע לעיניו. "אני מציע שתעביר אותה אלינו, אני בטוח שאחותנו היקרה כבר גרמה לך מספיק צרות."
נערך ביניהם קרב מבטים קצר שבסופו דחף אותי דום בגסות לידיהם, ואמר בלי שום רגש: "זיכרו שאבי מעוניין בה בחיים."
"לא!" קראתי וניסיתי ללכוד את מבטו של דום, אבל הוא נמנע במכוון מלהישיר אליי את עיניו. קיאן תפס את ידי ומשך אותי אליו. "דום!" צעקתי מנסה לגרום לו להגיב, לחזור בו, אך הוא לא עשה דבר. קיאן משך בידי חזק כל כך שאילץ אותי להסתובב ואז החטיף לי סטירה. המומה, ניסיתי לירוק בפניו אבל פספסתי. לחיי בערה. בינתיים לאמאר חיבר את ידיי מאחורי הגב וקשר אותן זו לזו ברצועת עור. הם החלו לגרור אותי איתם וכשהסתכלתי אחורנית דום כבר לא היה שם.
"כמה זמן עבר מאז שראינו אותך פה בפעם האחרונה?" שאל לאמאר בעוקצנות תוך כדי ההליכה.
"לא מספיק כנראה." סיננתי ושניהם צחקו ברוע.
קיאן טפח על שכמי חזק כל כך שמעדתי והוסיף ברשעות – "אני מקווה שנהנית מההרפתקה הקטנה שלך, כי לא יהיה לה סוף טוב."
הם לא החזירו אותי לאולם הראשי אלא גררו אותי למקום אחר, ובעודנו מהלכים כך בין המסדרונות, אני כאסירה והם כסוהרים, חלפו על פנינו סאתים ונאמנים של דמקריוס. רוב הנאמנים שזיהו אותי מיהרו להסיט את פניהם ממני הצידה בבושה, ואני רק יכולה לשער שהיה זה לאור גסותם של קיאן ולאמאר כלפיי.
הכרתי את הארמון כמו את כף ידי ולפי הפניות שבחרו השניים יכולתי לנחש לאן הם מובילים אותי. בחלק המערבי, היכן שניתן ליהנות משקיעה יפה, נמצא אגף קבלת פנים שבו נהג דמקריוס להתדיין עם אורחים ולקיים ישיבות פרטיות בעת הצורך. ככל שהתקרבנו לשם נעשו המסדרונות מהודרים יותר ויותר, את הקירות עיטרו ציורים המתעדים את מלכי טוברסין לדורותיה, לבדם או לצד מלכותיהן ושאר בני משפחה. חלקן אף זכו לציור משלהן וזכרתי שאימי הייתה אחת מהן, אך לשווא חיפשתי בנשימה עצורה אחר דיוקנה. הציור הוסר ובמקומו הושם אחד חדש המתאר את דמקריוס במלוא הדרו ניצב באחד מחדרי הפלאות שבאגף שאליו היו מועדות פנינו.
אותם חדרי פלאות היו עמוסים חפצים נדירים וביניהם צדפות ושנהבי ענק, עצמות עתיקות של חיות נכחדות, אבני יוקרה, המצאות יוצאות דופן ודובים חנוטים. השתהיתי מעט ליד הציור, מתרשמת מיכולתו של האמן לתפוס את זחיחותו של דמקריוס בקו מכחול, אך לאמאר הידק את אחיזתו עד שהכאיב לי ודחק בי להמשיך ולהתקדם הלאה.
עד מהרה הגענו למבואה עגולה שהייתה שוממת לחלוטין. היו בה עשר דלתות, שבע מהן עשויות עץ ושלוש זהב. פסיפס המתאר בני אדם יוצרים, העוסקים במלאכות שונות, כיסה את הרצפה כולה ובו נכתב באותיות גדולות "תשוקה תביא להנאה ושפע".
קיאן התקדם אל אחת מדלתות הזהב ונקש עליה. משלא נשמעה תשובה ניסה לפתוח אותה בכוח אך לא הצליח.
"זה לא החדר הזה," העיר לאמאר, וסימן בראשו לעבר דלת אחרת.
הפעם זו נפתחה אך איש לא היה בפנים.
"מה אתה רוצה שנעשה איתה?"
קיאן הציץ פנימה וחיוך חד התרקם על פניו, כזה שהזכיר לי את בני המסתורין. נעצתי בו את עיניי וחיכיתי למעשיו הבאים. הוא הניד את ראשו ולאמאר דחף אותי פנימה. היה זה חדר הפלאות שבו צויר דמקריוס. קירותיו היו עמוסים וכך גם תקרתו הגבוהה. זכרתי את החדר הזה מילדות מכיוון שנהגתי לבלות בו לא מעט. הוא גם היה המפואר ביותר מבין השלושה ואלדן ואני אהבנו להשתעשע בו שעות רבות, להמציא סיפורים ולנחש מהיכן הגיע כל פריט. חמישים אנשים לפחות היו יכולים לשהות בו בנוחות, עד כדי כך היה גדול ומרווח.
"אני חייב לזקוף משהו אחד לזכותך-" קולו של קיאן החזיר אותי אל ההווה. "זה היה מפתיע, אף אחד לא חזה את הבריחה שלך, ואני לא היחיד שהיה רוצה לדעת איך הצלחת לצאת מכאן עם האבן."
"עם האבן?" שאלתי, לא מבינה את כוונתו.
"כמה זמן תכננתן את כל זה?"
"האבן של טוברסין?" התעקשתי. "היא נגנבה?"
קיאן סגר את הדלת והורה ללאמאר, שעדיין החזיק בי, לשמור עליה. לאמאר עשה כדבריו ושחרר את אחיזתו בי, אם כי ידיי עדיין נותרו כבולות.
"מתי גילית מה את?" המשיך קיאן ומשלא נענה גירד את זיפי פניו. "בעצם, בכל פעם שישבת לצידנו כשעל פנייך מרוחה ההבעה הזחוחה הזו את והאמא המסריחה שלך תכננתן את המזימה? זה העניין?"
הרגשתי בזעמי גואה ועדיין נמנעתי מלהגיב לדבריו. נראה שסבלנותו פוקעת והוא החליף מבט עם לאמאר. "אני משער שניסיתן לברוח ביחד אבל כמו שאנחנו יודעים היא לא הצליחה לחבור אלייך בסופו של דבר..."
פיו של קיאן התעקל בזלזול.
"מי עשה את זה?" סיננתי בשקט.
"הו, את מתכוונת, מי הרג את אמא שלך? זה הייתי אני." הוא קד והתבונן בי בעניין. "כמו שאני מכיר אותך, פלמה, את אוהבת שמסבירים לך דברים עד הסוף, אז בואי נראה אם אני מצליח להיזכר... כן! שיספתי את גרונה על הבמה המרכזית באמצע הכיכר ואחר כך הוריתי להטיל את הגופה מחוץ לחומות כדי שתירקב בזמן שהעורבים מנקרים אותה. את לא יכולה לדמיין כמה מחיאות כפיים נשמעו, פאפא בעצמו העניק לי את הכבוד, ועליי להודות, עשיתי כמיטב יכולתי על מנת לרצות אותו. כלום לא נשאר מהנביאה המטונפת הזו."
הבטתי בו מוכת אלם. בטני התהפכה בבחילה. מרושעים ככל שהיו, בכל השנים שבהן גדלתי לצידם של קיאן ולאמאר לא הייתי מסוגלת להעלות בדעתי עד כמה הם עתידים לאבד כל צלם אנוש.
"ועכשיו, אם תמשיכי ככה ולא תעני לשאלות שמופנות אלייך אדאג שסופך יהיה עלוב משל זו שילדה אותך." בפעם השנייה לאותו היום, וכנראה גם השנייה כל חיי, ירקתי לעבר פרצוף של מישהו והפעם גם פגעתי. קיאן ניגב את פניו בדחייה.
הפעם לא המשיך לדבר, במקום זאת הניף את אצבעו לכיווני ואני הועפתי אחורנית והוטחתי ברצפה בכוח על-אנושי. מן הפגיעה התנפצה זכוכית של ארון ורסיסיה צנחו לצידי. הצלחתי לשחרר את ידיי ומייד ניסיתי לשלוח אותן לעבר התליון אך לפני שהספקתי לעשות זאת החווה קיאן בשנית והועפתי לצידו האחר של החדר.
"איך לכל הרוחו-" פלטתי.
"קצת אחרי שברחת זכינו לביקור של כבוד ממאולום סאתרן והוא העניק לנו את אלו," קיאן נעמד מעליי והבליט טבעת כסופה ומכושפת שענד על האצבע המורה. הבחנתי שלאמאר ענד גם הוא טבעת זהה ובינתיים קשר קיאן את ידיי מחדש. "תאמיני לי כשאני אומר לך שאנחנו מסוגלים לעשות בעזרתן דברים גרועים בהרבה, אז אני שואל אותך שוב, איפה האבן?"
"אין לי מושג," עניתי והפעם שילח אותי קיאן עד לתקרה ומשם הטיח אותי שוב ברצפה. הרגשתי את טעמו המתכתי של דם ניגר בפי והייתי חלשה מכדי לזוז. החלטתי לתקוף חזרה ממקום לא צפוי, אם כי ידעתי שאני עתידה לשלם על כך.
"איך ההרגשה לאמאר?" סיננתי מבין שיניי. "אני באמת רוצה לדעת."
שני האחים החליפו ביניהם מבטים תוהים.
"על מה את מדברת?" קיאן התקרב, משך את שערותיי לאחור ואילץ אולי לקום.
"פשוט תהיתי לעצמי איך לאמאר מרגיש בתור החתלתול הצייתן שלך, זה הכול, בייחוד כשהוא לא יכול לסבול אותך. הנה, אני עונה על שאלות."
הפעם היה זה לאמאר שהטיח אותי למרכז החדר. קדרות וקונכיות נפלו מארונותיהן והתגלגלו על הרצפה אך המשכתי בכל זאת. "כבר הספקת לספר לו מה אתה באמת רוצה או שאתה מחכה לרגע הנכון?" אז הסתובבתי לקיאן וסיננתי- "הוא שונא אותך..."
"תשתקי-" מיהר לאמאר להגיד.
שבתי להביט בו ועיניו הצטמצמו לעברי בסלידה. "...הוא היה הורג אותך בעצמו כדי לתפוס את מקומך, קיאן, אבל הוא לא מעז." המשכתי. "הוא מפחד."
"תסתמי את הפה שלך! טינופת!" צווח לאמאר וכיוון אליי את אצבעו. חשתי שחלק מעור ידי נקרע ושותת דם. נאנקתי מכאב. קיאן בהה באחיו.
"זה מה שהיא רוצה, קיאן, שנריב, אז היא משקרת."
"אתה יכול להכחיש כמה שתרצה, לאמאר," אמרתי בקול נמוך. "אבל אני רואה את זה בבירור."
"זה לא אפשרי, את לא טרביאנית." התריס קיאן.
"אבל סימנו אותי בדיוק כמו שסימנו אתכם, אז גם אני ניחנתי ביכולת המסוימת הזו... תשאל את לאמאר, הוא כבר יודע..." פתאום עלתה בי הבנה מסוימת לגבי קיאן – "אבל אתה לא מסוגל! איכשהו קרה שלא נולדת עם הכישרון הזה, כי אם היית יכול היית רואה בעצמך שאני לא משקרת!"
קיאן התאדם ושב להחוות באצבעו. לפתע אזל האוויר מראותיי והתחלתי להשתנק. ניסיתי לשחרר את ידיי כדי להגיע אל התליון אבל אז החלטתי שאין זה משנה – אסור היה שיתוודעו לעוצמתו, עדיין לא, בייחוד כשאני שבויה, עליי לשמור אותו לרגע הנכון.
קיאן נע לכיווני ונדמה שעם כל צעד שעשה התרוקן האוויר מריאותיי. עם זאת ידעתי שהם זקוקים לי, שאסור להם להרוג אותי, הזכות הזו הייתה שמורה למאולום בעצמו.
"את עוד תצטערי על ההתחכמות הזו." קיאן ירק את המילים. "אנחנו נאמלל אותך עד שתתחנני בפנינו למות וגם אז לא תזכי למבוקשך. במקום זאת נמסור אותך לחסדיו של מאולום, ואני בטוח שתסכימי איתי ששם מצפה לך גורל גרוע ממוות." מילותיו האחרונות הגיעו רק בקושי לאוזניי לפני שהחדר כולו החל להסתחרר.
"אתה צריך להפסיק," נשמע קולו של לאמאר כאילו הגיע ממרחקים. "קיאן! אתה תהרוג אותה-"
הוא שמע בקולו והרפה, אך במקום לחדול מהתעללותו המשיך קיאן לנגח אותי בקירות ובחפצים. קולות התנפצות ושבר מילאו את החלל בעודו מניף אותי אנה ואנה בזעם מתפרץ וחסר גבולות. הוא שיחק בי כבובה על חוט – לא היה לי איך להיאבק והייתי חלשה מדי, נפצעתי מחלקי האוצרות שהתנפצו לרסיסים ואבדו לעד. היה נדמה שקיאן כבר לעולם לא יחדל ממעשיו, ורק כשקרסתי לצד ראש מפוחלץ של נמר לבן וחשוף שיניים נפרצה הדלת לבסוף. אבי החורג, דמקריוס, נכנס פנימה ואמד את המתרחש בזעם. הבטתי בו מתוך טשטוש כשהחל לצווח בכעס, וכשהגיעו נאמניו ונשאו אותי בזרועותיהם כבר אבדה הכרתי לחלוטין.
כל גופי כאב, מצמצתי פעמים אחדות עד שהתבהר המחזה לנגד עיניי: אלדן, סלווין, לאולה, בלייק וקאסן רכנו מעליי ומבטיהם מלאי דאגה.
"עיניים פקוחות!" הכריזה לאולה.
אלדן הניח יד אחת על ראשי ושנייה על הזרוע. ניסיתי להזדקף והם התרחקו ממני מעט. מאחוריהם ניצבו סורגי ברזל שתחמו את התא הקטן שבו נכלאנו. למעלה, באחד הקירות נפער פתח קטן, חלון, שהיה חסום בסורגים גם הוא, הרחק מהישג ידינו.
"לוסיאן-" פלטה לאולה בבהילות.
"חכי," קטע אותה אלדן. "תסתכלי איך היא נראית-"
"אבל לוסיאן עומד למות!" התערב קאסן.
"לוסיאן?" שאלתי במחשבה לא בהירה לחלוטין.
"אנחנו צריכים את הקשקש בשביל להציל אותו. איפה הוא, פלמה?"
"ששש..." שמעתי את אלדן וראיתי שהוא שולח מבט אל המסדרון, היכן שהיו מצויים סוהרים. "אתם לא מבינים ששמו את כולנו ביחד כדי לצוטט לנו? דברו בשקט!"
מתוך אינסטינקט מיהרתי לשלוח יד לגלימה, אל המקום שבו הסתרתי את הקשקש, אך הכיס היה ריק, כמובן, והרגשה נוראית מילאה אותי.
"לוסיאן..." לחשתי וחיפשתי אחריו בעיניי.
האחרים זזו מעט ופינו את שדה ראייתי. הוא שכב באחת הפינות בעיניים עצומות כשידיו סוגרות על בטנו.
"הוא איבד המון דם," הסביר בלייק. "צריך להכין את הקשקש לכל רגע-"
התקרבתי אליו בזחילה והנחתי יד על פניו. "לוסיאן."
עיניו נפקחו לכדי סדק והוא חייך ברפיון.
"פלמה, הקשקש!" דחקה בי לאולה.
דמעות כבדות, סמיכות, זלגו לפי כאשר הפניתי את ראשי לאחור, עדיין רוכנת מעליו.
"אני לא יכולה," לחשתי.
"מה זאת אומרת לא יכולה?"
"אני... אני..." לא העזתי להוציא את המילים מפי. "אין לי אותו יותר."
"איבדת אותו?" שאלה לאולה כלא מאמינה.
הנדתי בראשי לשלילה בצורה כמעט בלתי מורגשת.
"אז איפה הוא?" שאל סלווין.
התחלתי לבכות.
"איפה הוא, פלמה?"
"אני... השתמשתי בו... אני... אני..."
"השתמשת בו?" לאולה ירקה את המילים. "על מי לעזאזל?"
אבל נראה שקאסן כבר ידע את התשובה. הוא נעץ בי את מבטו עמוק כל כך, כאילו הוא זה שהיה בעל היכולת לראות לתוכי ולא להיפך. הרגשתי מבוישת.
"תתרחקי ממנו," סינן פתאום מבין שיניו. "שלא תעזי להניח את הידיים הבוגדניות שלך עליו!" הוא קם כדי להרחיק אותי מלוסיאן ואני אפשרתי לו לדחוף אותי הצידה בגסות מבלי להיאבק. קריאות נשמעו מסביב. לאולה וסלווין הביטו בו המומים, בלייק קפא במקום. רק אלדן התערב.
"מה אתה עושה?" אלדן הרים את קולו וניסה להפריד בינינו, קאסן עוד אחז בשולי גלימתי. הוא התנשף בכבדות והביט בי בסלידה, אז שילח מבט באלדן.
"די!" צעק קאסן. "אתה עלוב! תתפכח כבר! תפסיק לאהוב אותה, כמה עיוור אפשר להיות? היא לא עושה כלום חוץ מלנצל את זה! היא לא אוהבת אותך, היא אף פעם לא תאהב – היא אוהבת מישהו אחר!"
"זה לא נכון..." לחשתי והתבוננתי באלדן דומעת. "אלדן, זה לא נכון-"
אבל אלדן כבר התנפל על קאסן והחל להכות אותו. קאסן לא נשאר חייב והשניים נכנסו למערבולת של אגרופים והיאבקות. לאולה צעקה, ניסתה להיכנס ביניהם אבל לא הצליחה. קאסן דחף אותה והיא נחבטה בסורגים ונפלה. קאסן, שדם זלג מפיו, סובב את ראשו לכיווני.
"נו, ספרי להם פלמה!" ירק דם. "ספרי להם את מי הצלת כבר בפעם השנייה..."
החסרתי פעימה, פעם שנייה? אם כך, הוא ידע. קאסן ידע מה קרה ברציובר, ידע שהצלתי את דום, כעת גם אני זכרתי את זה. חמישתם – לאולה, קאסן, סלווין, בלייק ואלדן – הביטו בי בציפייה להסבר בעוד לוסיאן התבונן גם הוא, בקושי רב, דרך עיניו הסגורות למחצה ונאנח חלושות. נדרשו כל תעצומות נפשי כדי שאוכל לומר להם את האמת.
"אני כל מצטערת, לוסיאן," מלמלתי. "אני כל כך מצטערת..."
המילים נשמעו צורמות ולא מספיקות כשהגיתי אותן בקול. "קאסן צודק... לוסיאן.... השתמשתי בקשקש בשביל להציל את דום".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
