המלאכה השומרת

עשרות שנים מתלבט אנוכי באשר לשפה שבה אוכל להעלות על הכתב את סיפור חייך, ואולי התלבטות זו היא הסיבה לדחייה המתמדת של פרויקט כתיבתי זה, שידע הרבה התחלות לאורך השנים. וכל פעם ניסיתי להתחיל בו בשפה שנראתה לי מתאימה לו ביותר, אך אולי בתוך תוכי סרבתי להיפרד ממך, כי נזקקתי כל הזמן הזה לתמיכתך הפעילה. הרי המשכת לשמור עליי עשרות שנים לאחר היעלמך מעל פני האדמה הזאת, ונוכחותך במרכז חיי הייתה מאז ומתמיד מסיבית, וזאת למרות שאני בספק רב באשר להישרדות כלשהי של הנפטרים מן העולם הזה. אומנם כולנו נושאים בתוכנו את זיכרונם של מתינו, אך אין אנו מצפים שהם יחדרו באופן פעיל לתוך חיינו, ושתהיה להם השפעה נמרצת על סדר יומנו. ספר זה, אם כן, יהווה את שיחת פרדתנו האחרונה, באיחור של שישים שנה, מאז הלכת לעולמך, ואני בגיל בר המצווה.

תחילה חשבתי לכתוב את סיפורך בשפה האנגלית. ומה יותר נוח מאשר שפה ניטרלית, המשקפת את המתואר באופן אחיד ועקבי, שגם אפשרה התערבות די מועטה מצד המשתמש. ומעולם לא הרגשתי זיקה כלשהי לשפה זו למרות שהשתמשתי בה די הרבה בעיסוקיי האקדמיים, שמטרתם לתאר עולמות עובדתיים ואובייקטיביים. זו שפה שרכשתי בגיל יחסית מאוחר, אולי הייתי כבר בן חמש־עשרה כשהתחלתי לשלוט בה, ושבה אפשר להתרחק מהאמוציונלי המטריד. וכבר כתבתי רומן בשפה זו, מעין תרגיל בכתיבה, והשכלתי להבין מהו ריחוק מכל דבר שעלול להעיק, אך בשפה כה מרוחקת מתקבעים להם תהליכי ניכור, ואני זקוק לכלי ביטוי שיקרבני יותר לסיפורך, כדי שלא אחטא לאמת, ולכן השפה האנגלית ירדה מהפרק, מאחר שהיא מאוד רחוקה מעולמותינו ההדדיים, ועבורי מטענה האמוציונלי לוקה בחסר. מה גם שזו שפה זרה לך לחלוטין, ולא היית רוצה שאתקשר איתך בשפה כה זרה, כי המסרים יתקשו מאוד לעבור בינינו. ועבורך זו תהיה שפה יותר מרוחקת משפתו של הגוי המצויה בהכרתך והיא השפה הצרפתית.

חשבתי אולי לכתוב את סיפורך בשפה הצרפתית, הרי רוב חייך התנהלת תחת עולה הבלתי נסבל של הקולוניזציה הצרפתית, או יותר נכון תחת עולו של "הפרוטקטורט הצרפתי". אך לא דין אלג'יריה כדין מרוקו, באלג'יריה דובר בקולוניזציה של ממש כבר מ־1860 באופן פורמלי. נוכחותו של הצבא הצרפתי הורגשה היטב עשרות שנים לפני כן, אך במרוקו הונהג מושג חדש והוא "הפרוטקטורט" — מלשון הגנה, ועוד אחזור לעניין הפרוטקטורט הצרפתי שהונהג במרוקו — אך לא נהיר לי עד היום על מי או על מה הצרפתים באו להגן, ומפני מי. והמפליא מכול, שהפרוטקטורט היה תוצאה של הסכם, סוג של הסכם כניעה, בגלל חוב לבנקאות הצרפתית, בין היתר, בין הממשל הצרפתי לבין בית המלוכה המרוקאי, שידע תהפוכות רבות לקראת סוף המאה ה־19 ובמשך העשור הראשון של המאה ה־20, במקביל לתהליכי הקולוניזציה הראשוניים שהצרפתים, באמצעות צבאם, התחילו ליישם בשטח, הרבה לפני חתימת אותו הסכם ב־1912.

אומנם הבנת די הרבה מילים וביטויים בשפה זו, שלא הייתה לך זרה לחלוטין, ויכולת אף לחזור עליהם, אך סירבת בכל תוקף להשתמש בהם, אם בגלל עולהּ של הקולוניזציה שכל הילידים, והיהודים המסורתיים ביניהם, התנגדו לה ולתרבותהּ, ואם בגלל שהיא סימלה עבורך את כלי ביטויו של הגוי. והגוי, הגדרתית, הוא נוצרי בעינייך, והרי הנוצרים הם שהגלו את אבות אבותייך מעל אדמת ספרד. וכלי ביטוייך האחד והיחיד נותר תמיד יהודית־מרוקאית, תערובת מוצלחת ביותר של ערבית, ברברית, עברית וספרדית, שפה שהלכה והתפתחה במשך דורות, לאחר גירוש ספרד ב־1492 והתיישבותם של המגורשים על אדמת צפון אפריקה, בעיקר בארצות המגרב, דהיינו, תוניסיה, אלג'יריה, ומרוקו — ובעיר פאס, עיר הולדתך, המרכיב הספרדי היה דומיננטי במיוחד, כי מרבית הקהילה היהודית הייתה מורכבת ממגורשי ספרד, ועד עצם היום הזה, חלק נכבד מאוצר המילים, גם בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הוא ממקור ספרדי, והמרוקאית המדוברת בפאס אינה כלל זהה לזו המדוברת במרקש או בקזבלנקה. בערים אלו ההשפעה הברברית מורגשת יותר בשיח היומיומי.

אך יהודית־מרוקאית היא שפה מדוברת ולא כתובה — ואני זוכר שכשהוכנסה מה שנקרא אז "הערבית הדיאלקטית" למסגרת תוכנית הלימודים התיכוניים שלנו, דהיינו, השפה המרוקאית המדוברת, כתבנו אותה באותיות לטיניות, ואף נבחנו עליה מטעם משרד החינוך המרוקאי בכתב לטיני. אך הפער בין הכתב, שלא התאים כלל, לבין התוכן השפתי היה פשוט תהומי ואפילו מגוחך, כי היו צריכים למצוא כל מיני פטנטים על מנת לכתוב את הגרוניות שאינן כמעט קיימות בעולם הלטיני. אם כן, אין באפשרותי להשתמש ביהודית־מרוקאית לכתיבה, מה גם שקהל דובריה הולך ומצטמצם מיום ליום, ובעוד דור אחד או שניים לא יוותרו דוברים בשפה זו כלל, כגורלם של כל הדיאלקטים שגלו ממרחב לידתם המקורי, ושלא נותרו קהילות הדוברות אותם או המסוגלות לחדש אותם. בסיכום, שפות יתומות.

רואים אנו, בימינו אלה, כמה קשה להחיות מחדש את שפת היידיש, למרות שלא הייתה דיאלקט של מיעוט קטן, והשתמשו בה ככלי ביטוי מיליונים מבני עמנו ברחבי כל אירופה של המחצית הראשונה של המאה ה־20, ותכופות השתמשו בה גם כשהיגרו לצפון אמריקה או לארצות אירופאיות אחרות. אני גם חייב לציין כאן שהיה מיעוט, קטן ביותר, של יהודי מרוקו, אמידים ביותר, שכבר אז לא דיבר אפילו מילה אחת ביהודית־מרוקאית, למרות ששמעו אותה ביומיום בסביבתם המיידית. המשפחות האלה הזדהו כל כך עם הצרפתים ועם תרבותם, וסלדו כל כך מהתרבות המרוקאית המקורית, שלא נתנו לילדיהן להתחבר למקומיים בשום צורה, ושלחו אותם בהזדמנות הראשונה ללמוד בצרפת, לפעמים מייד לאחר בר המצווה, ולהיות אזרחים צרפתיים לכל דבר. הכרתי אישית בן לאחת המשפחות האמידות האלה, מנתח מאוד מפורסם, שלא פעם בפגישותינו קבל על העובדה שלא דיבר יהודית־מרוקאית, שזה היה חסר לו מאוד, וכמה הצטער על כך!

ולכן נותרה לי כברירת מחדל אך ורק העברית, שפת הקודש בענייך, שבה דקלמת כמה תפילות בעל פה, כמסורת משפחתך, בה הנשים הכירו היטב את הסידור ושאליו פנו בכל עת צרה ומצוקה, ומעל לכול, קריאת השמע שחזרת עליה יומיום באופן תדיר, בכל פעם שנתקלת באיזשהו קושי קיומי, ולא חסרו לך קשיים כאלה. לפעמים הספיק לך להזכיר את שתי המילים הראשונות, "שמע ישראל", כדי שאותה בעיה קיומית תעלם בין רגע, כמעין מעשה קוסמות, כה עמוקה הייתה אמונתך! ואין לי ספק שאם היית בוחרת בשפת ביטוי עבורי, היית בוחרת ודאי וודאי בשפת הקודש, מאחר שזו השפה הבלעדית, שנשאתם בקרבכם מדורי דורות, אתם השרידים לשבט הכוהנים. אימי תמיד הדגישה בפניי שאתם השרידים האמיתיים של שבט הכוהנים, בני בניו של אהרון הכוהן ששירת במקדש. באמת הזאת החזיקה מימים ימימה, מדורי דורות.

זו גם השפה הראשונה שלמדתי בחיי, ואיני זוכר בדיוק איך: איני זוכר את עצמי לומד את האותיות העבריות ובאיזו צורה, בשונה מהאותיות הלטיניות, שזכור לי היטב איך העתקתי אותן מהלוח, שעל גבו המורה רשמה אותן בקפידה רבה. זכור לי איך סידרתי אותן במחברת, איך יצרתי שורות שלמות רצופות של כל אחת מהן, ואיך הקפדתי שתהיינה זהות אחת לשנייה, והמורה עברה בין השורות ובדקה את איכות הכתיב שבכל מחברת ומחברת, ואף נתנה ציון, ולפעמים אפילו מתנה בצורה של כרטיס קטן שהיה מקנה זכויות יוקרה בפני המורה, ואף בפני התלמידים האחרים. ולמי שהיה אוסף מכובד של כרטיסים אלו, יוקרתו הרקיעה שחקים. היה לי נרתיק קטן שבו אספתי את אותם כרטיסים עשויים קרטון דק, לפעמים בצבע אפור ולפעמים בוורוד. נרתיק זה נשאתי בכיס מכנסיי שמא חלילה יאבד לי או שמישהו יגנוב לי אותו. הרי הזדהיתי עם אותם כרטיסים קטנים, ושמרתי עליהם מכל משמר.

קראו לאותו כרטיס קטן "בון פואן" (נקודה טובה, או אם תרצו, ציון לשבח), ומי שצבר עשרה כרטיסים כאלה היה יכול להמירם אצל המורה תמורת תמונת טבע מרהיבה בצבעיה. כך שהתפתח לו מסחר קטן שקירב את המורה לתלמידים. ולרוב המקח והממכר סביב אותם כרטיסים התנהל לו במשך ההפסקות, כך שהייתה פעילות חינוכית גם בין השיעורים, שהערכנו מאוד, כי זה קירב אותנו לפן האנושי של אותן מורות, שהיו במיוחד חביבות עלינו. ולא פעם יכולתי לבחור, אצל המורה, בין אותן תמונות טבע מרהיבות, את התמונה שהתאימה יותר לטעמי. אותה מורה נתנה לי לעיין באותו קטלוג תמונות טבע באופן חופשי, והייתי תמיד משתוקק להרחיב את הקטלוג האישי שלי. ולא פעם הצלחתי.

והייתה תחרות אימים בין התלמידים, הייתי אומר תחרות בריאה, כי לא נבעה משום אלימות, למי יהיה האוסף הגדול ביותר של אותן תמונות מרהיבות: היינו מחזיקים אותן במחברת מיוחדת המותאמת לגודלן וכל אחד התפאר באוסף שלו. ואף אחד לא חשב כלל לערוך שינוי כלשהו באוסף שלו. וכולם השתדלו להגדיל את אותו אוסף, וליצור קטלוגים של ממש מאותן תמונות. יוקרה זו אפשר היה למדוד בכרטיסים קטנים, ופעלול חינוכי זה, ללא ספק, דרבן את הילדים להצליח בלימודיהם, כי המאמץ בא על שכרו כמעט באופן מיידי, וכל התלמידים או לפחות מרביתם, שאפו לאותו שכר שהיה אפשר לממש במקום. ואומנם היו תלמידים שלא נכנסו כלל לאותה תחרות בריאה, אם משום שלא הייתה להם היכולת האינטלקטואלית לכך, ואם משום שלא מצאו עניין בלימודים כלל. ולא פעם אלה האחרונים הפריעו למהלך השיעורים.

אך מעטות מאוד היו המורות שעסקו במסחר זה, היה אפשר לספור אותן על יד אחת, לצערי הרב. רוב המורים וגם כמה מורות אימצו את השיטה הישנה והאכזרית של המקל, ולכל מורה סגנון מקל משלו, והילדים ערכו תמיד השוואות בין המקלות, על מנת לפתח טכניקות ולהמעיט את כאב המכה. היו מורים שביקשו שנפתח את היד על מנת שיכוונו היטב את המקל, וכאלה שפשוט היכו איפה שבא להם, ללא שום אבחנה. עקב זאת, התפתח לו בין הילדים, מדע שלם על טיב המכות היבשות, ועל הדרכים המגוונות כדי להתחמק מהן, לפי כוחו וזריזותו של המורה המכה, שהיטבנו להעריך. כי היו מורים שלא התכוונו באמת להכות, אלא שיחקו את המשחק על מנת להפחיד ולהרתיע. ומייד למדנו להכיר את אלה, וידענו להבדיל אותם מן המורים האחרים שהיו באמת אכזריים.

באשר לעברית, שפת הקודש, אני רק יודע שבנקודה מסוימת, ואני כבן שלוש או ארבע, יכולתי לפענח את האותיות העבריות ולקרוא אותן ברצף ללא היסוס: זה ללא ספק מעשה קוסמות, שנעלם עד היום מבינתי. באופן מאגי, האותיות העבריות הסתדרו להן בתוך תת־הכרתי, ומשם הן היו עולות, בזאת אני בטוח, באופן ספונטני לחלוטין. אותיות אלה מצאו להן את דרכן לתוך הכרתי ללא שום סיוע אקטיבי מצידי. פשוט עולות מאליהן ללא סיבה מובנת! ואם בצרפתית זיהוי האות הופיע עם כתיבתה, בעברית, משום מה, זיהיתי אותן הרבה לפני שכתבתי אותן. ולא לשווא עשרות שנים לאחר מכן הקדשתי מחקר למטענן הסמלי, המיסטי, והקבלי של האותיות העבריות, וישנם מחקרים לאין ערוך על הממד הזה של האות העברית. הרי נאמר שאלוהים לקח אותן כמודלים לבריאת העולם, דהיינו שהעולם בנוי מאותיות, רעיון מהפכני כשלעצמו, שלא פותח, עד כמה שידוע לי, באותה צורה, בשום תרבות אחרת.

ואני לא מתכוון לאלף בית של הכתב העברי המודרני, שגם אותו איני יודע איך רכשתי. את הכתב העברי המודרני לא הכרנו כלל בשחר ילדותינו. אני מתכוון לכתב התורני בלבד, שהוא הכתב העברי המקורי והאמיתי, המופיע בכל ספר תורה. אותו כתב המשתתף במערכת ההעתקה האינסופית של כל ספרי התורה שהיו, וכל ספרי התורה שיהיו באשר הם. ושאליו הצטרף די מוקדם כתב רש"י, שגם אותו אינני יודע באיזה נקודה בזמן, ובאיזה צורה התוודעתי אליו. אני רק זוכר שראיתי בילדותי מכתבים שלמים כתובים בכתב רש"י, וזה היה אומנם כתב ההתכתבות בין יהודים במשך דורות. אבי ז"ל במשך כל חייו הרבה לכתוב רק בכתב רש"י, ומעולם לא הסתגל לכתב העברי המודרני, למרות שחי בארץ במשך כמה שנים.

ולכן המושג שפה, כאמצעי מתווך בין ההכרה לבין העולם, אינו בהכרח מתאים לתהליך הזה, כי לא מדובר בכלי ביטוי כלשהו, אלא בצורת חיים ממש, שלא מבדילה בן כלי הביטוי לאובייקט המבוטא, הלא הם מהווים מקשה אחת, ולפעמים המילה באה במקום האובייקט, ולפעמים האובייקט במקום המילה. סוג של אטמוספרה שבה שרויה ההכרה. ולכן אינני יכול ליחס לידע הזה תהליך של למידה, שבו ניתן להבדיל בין מסמן למסומן: שניהם תמיד היו בערבוביה מתמדת היוצרת את האווירה הייחודית הזאת. אם כן אני יכול לומר בבטחה, שמעולם "לא למדתי" את שפת הקודש, השפה העברית: היא "נלמדה" לתוכי באופן אוטומטי, ואפילו ללא רצוני. כמובן היו שטענו שזה מוטבע בתוכנו מלידה: אני מאוד בספק באשר לאמת הזאת, כי למה דווקא העברית ולא כל שפה אחרת?

אך חינוכי העברי התחיל עוד לפני כן, ואני אולי בן שנתיים ואולי פחות, אצל רבי משה, שאליו לקחת אותי עם דרגש קטן, עליו התיישבתי כדי לחזור, חזור וחזור ללא לאות על הפסוקים שדקלם רבי משה ביראת כבוד, בהיעדר כל ספר: "וידבר" אוקל, "אדוני", שם יתברך, "אל משה" אלמושי: המילה העברית מהפסוק, ובעקבותיה התרגום, שלפעמים היה ערבי ולפעמים עברי. ובמשך שעות על גבי שעות חזרנו ללא לאות על מוצא פיו של רבי משה, והכול התנהל ללא שום ספר. וכשחזרת לקחתני הביתה איתך, רבי משה הקפיד תמיד לתת לך דיווח על השתתפותי האקטיבית. כי כל דאגתך הייתה שאוציא הגה מפי, וכבר אז הבנתי ששתיקה היא צורה של התנגדות ואף התקוממות, ולכן סירבתי לדבר. וכך מקווה אני, על ידי כתיבה זו, להחזיר לך את השקעתך היסודית בחינוכי העברי.

והשקעה זו תוכיח את עצמה, כשנתיים לאחר מכן, כשאימי, בתך המאומצת, לקחה אותי, ואני בשנה החמישית לחיי, לבית הספר "אוצר התורה", שמנהלו היה ידיד קרוב של אבי. וזו הסיבה היחידה שמצאתי את עצמי באותו בית ספר, שענה אך מעט על קריטריונים חינוכיים כלשהם. פשוט אספו לתוך בית הספר הזה את כל ילדי העניים על מנת "לחנך" אותם, קרי, להחטיף להם מכות נמרצות כשלא התנהגו כשורה, והשורה הייתה תמיד שרירותית בעיניהם של אותם מורים אכזריים. מכות היו עניין שבשגרה באותו בית ספר עברי, ורק מיעוט קטן ביותר בין המורים סלד מהשיטה הזאת. ומעודי לא נפגשתי בשום ילד שלמד איתי באותן כיתות, וזה אומר דרשני! ועוד אחזור לשיטת החינוך הקלוקלת הזאת.

משום מה אבי לא ליווני באותו ביקור ראשון בבית הספר "אוצר התורה". היה נהוג שהאבות יובילו את בניהם להרשמה באותו בית ספר, שהיה מיועד אך ורק לבנים, וזאת למרות יחסיו החבריים עם המנהל, ורק בגלל יחסים אלה מצאנו את עצמנו, לאחר אותה שנה ראשונה שהייתי שם לבד, אחי מרסל ואנוכי, תלמידים בבית ספר זה, בניגוד לאחיי המבוגרים יותר שנשלחו לבית הספר הצרפתי, שנקרא אז "לכול די סנטר", בית הספר שבמרכז, במרכז קזבלנקה. גורל משותף זה ביני לבין מרסל אחי, הוא ביסוד קשרינו העמוקים, למרות שתפישות עולמנו שונות בתכלית השינוי, ומשום מה שנינו מתוך כל אחינו ואחיותינו, השכלנו להמשיך בלימודינו לתארים מתקדמים. האם אותו רקע משותף הוא שדרבן אותנו? ואם כן, מה הסיבה? אין לדעת!

בית הספר "אוצר התורה" נתמך תמיכה מלאה על ידי ארגון הג'וינט היהודי־אמריקאי, מאחר שרוב הילדים באו ממשפחות עניות מאוד. מטרתו הנעלה של ארגון יהודי זה הייתה הצלתם ממש של אותם ילדים עניים. כמה פעמים בשנה חילקו לכל הילדים גם קופסאות שימורים (אני נזכר בקופסת חלווה גדולה שמשקלה היה קילוגרם אחד. ברוב חסדם, אנשי הג'וינט היהודי־אמריקאי ביקשו כנראה להזין לא רק את הילדים אלא גם את משפחותיהם), וגם בגדים, שהגיעו היישר מארצות הברית. אימי אז ביקשה ממני לא להביא מתנות אלה הביתה. היא טענה שהן מיועדות לילדים האחרים. ומשום מה היינו שונים מהילדים האחרים, כי לא היינו עניים.

אך את עונייך ראיתי משחר ילדותי! והייתי מקפץ בין שני עולמות אלה, בין עולם המתיישבים, בעיר החדשה, ומרביתם צרפתים, לבין עולם המלח והשכונות הצמודות לו, ששם התגוררת. בין עולמם של אנשים אמידים, פחות או יותר, לעולמם של עניים מרודים. ומשום מה בילדותי הרכה ביותר הזדהיתי דווקא עם האחרונים, אולי בגלל הקשר שהיה בינינו.

ואנחנו, כילדים, השתוקקנו דווקא לאותם ג'ינסים, תוצרת "ליוויס", שהגיעו מארצות הברית, וכבר אז ללבוש אותם היה עניין של יוקרה. שלא לדבר על אותן נעליים מבריקות בשני צבעים שהיו בעינינו שיא האופנה (הן מופיעות הרבה בסרטי ריקוד 'הרוק אנד רול' משנות החמישים והשישים) או אותן חולצות כותנה עבות משובצות בשני צבעים, אדום ושחור. מה גם שאלה היו בגדים דומים לאלה של המבוגרים, ואז היינו כילדים עדיין לובשים מכנסיים קצרים — זכינו למכנס הארוך רק בסביבות בר־מצווה, שאז נמנינו על החברה הבוגרת — הן בקיץ הן בחורף, וההבדל היחיד בלבושנו בין העונות היה אורך הגרביים, והג'ינסים היו תמיד ארוכים ומחממים יותר בחורף. אך היה עליי לציית לפקודת אימי ולהשאיר פריטים אלו לילדים העניים, שהיו באמת זקוקים להם.

אבי, אם כן, השאיר את מטלת ההרשמה לבית ספר זה לאימי, כי הוא סמך על כושר שכנועה, מאחר שלא הייתה לה שום כוונה להכניס אותי, כנהוג, לכיתה אלף. רעיונה היה אחר לגמרי, כי לא יאה לבנה — שלטענתה דפדף בחוברת וסקר היטב את כל התמונות כשלקחה אותו לרופא, הושיבה אותו על כיסא בחדר ההמתנה, והוא בגיל שמונה חודשים. היא כמובן היססה למסור את גילו האמיתי לאחת האימהות הסקרניות, פחדה כנראה מעין הרע, פחד שליווה אותה כל חייה — לא יאה לבנה, אם כן, בשום פנים ואופן, להתחיל ברמת האפס. היא עצמה מעולם לא התחילה ברמת האפס! מטרתה הייתה כפולה: מחד, להכניס אותי לבית הספר לפני הגיל המקובל, ומאידך, להקפיץ אותי לפחות בכיתה אחת, אם לא יותר. וכך באמת קרה! גם התקבלתי לפני שמלאו לי שש שנים, וגם לא התחלתי בכיתה אלף כמקובל.

אני זוכר שהגענו במונית קטנה לבית הספר, כי אבי לא יכול היה להתפנות על מנת ללוות אותנו, ורוב הילדים שהסתובבו סביב השער, והשעה הייתה מוקדמת, הסתכלו עלינו בעיניים תמוהות, כי אף אחד לא הופיע במכונית כלשהי לאותו בית ספר. השער היה גדול במיוחד, מקומר, וכולו ברזל מסיבי, יכולנו להסתכל אל תוך רחבת בית הספר רק דרך הסורגים הצרים, וכבר אז הייתי חרד שמא לא יתנו לי לעבור דרך אותו שער על מנת לצאת לכיוון הבית כשאבי היה בא לקחתני בתום יום הלימודים! תוך זמן קצר, אבי, שלא היה יכול כל יום להקפיץ אותנו לבית הספר, מחמת עבודתו הרבה, מצא פתרון לבעיית התחבורה. אז לא היו אוטובוסים שנסעו באותו מסלול, וגם אימי לא הייתה נותנת לנו לנסוע לבד, מפחד שיחטפו אותנו. ולכן הפתרון היה צריך להיות פרטי. לתלמידים האחרים לא הייתה בעיה, כולם גרו בסביבת בית הספר.

בשנה השנייה, כשאחי הצטרף אליי לאותו בית ספר, יהודי בשם שמעון, אחד הפועלים שאבי העסיק מדי פעם כשליח, גויס למטרה עם האופניים הגדולים שלו. הוא הושיב את אחי מקדימה ואותי מאחור, וכך הוביל אותנו עד לשערי בית הספר. ולא יחלוף זמן רב, ושנינו נעשה את הדרך, שארכה כשלושת רבעי השעה לפחות, רגלית, הלוך חזור עד לבית הספר וחזרה הביתה. אך בתקופתו של שמעון בעל האופניים, לא פעם מצאנו את עצמנו על הקרקע, בין המכוניות, מלוכלכים וחבולים, בסכנת דריסה, ואז לא הייתה שום הגנה ממשית, וודאי לא קסדות. היה לו קשה כנראה לשמור על צביון האופניים עם שני זאטוטים משתוללים ומאיימים על שיווי המשקל של אופניו. בקיצור זה לא היה דבר קל בשבילו, ותמיד פחד מתאונות. אחריות גדולה רבצה עליו, והוא השתדל במיוחד לא לאכזב את אבינו.

ומסחר רציני התנהל לו בין אותם סורגים צרים של שער בית הספר, בין התלמידים לבין הרוכלים שמכרו דברי אוכל, לרוב גרעינים (שהרוכלים קראו להם בשם "לוויזת", דהיינו שקדים קטנים בערבית) או מין מאפה על בסיס חומוס, שנקרא "כליינטה" (מלשון חום בספרדית). עוגה מסיבית זו הייתה מאוד משביעה, כשהמזון שחילקו בחדר האוכל היה לוקה בחסר. ורוב הילדים בזבזו יומיום את המעות הקטנות, שקיבלו מהוריהם, בין אותם סורגים צרים. מיותר לציין, שבית הספר ברובו הפך למזבלה ענקית, כי קליפות הגרעינים הגיעו עד לתוככי הכיתות, ללא יוצא מן הכלל. ושני הפועלים המקומיים, חייכניים כל הזמן, שלא יכלו להיפרד מהמטאטאים שלהם, עברו וטאטאו בכל פינה, לאורך כל היום. מה גם ששטפו את הרצפות ללא הפסקה. ומעולם לא ראיתי אותם מתעצבנים או מעירים לילדים על הבלגן שיצרו.

סגן המנהל שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, ללא ספק בהוראת המנהל, לחץ את יד אימי ובירך אותה בצרפתית צחה, "שלום גברתי, מה שלומכם?" הוא היה טיפה נבוך, כי תלמידים חדשים הופיעו לרוב עם אבותיהם, כפי שציינתי, ושתופיע אימא צעירה ויפה בליווי בנה לא היה דבר שבשגרה. ולאחר מכן לחץ את ידי, ואליי הוא פנה דווקא בעברית, "שלום איש צעיר, מה שלומך?" הוא אמר לי. ואני, שהתכוננתי היטב לאותו מפגש, עניתי בנימוס "שלום וברכה, אדוני", הוא התבונן בי עמוקות לכמה רגעים, ונראה כמהסס. ילד הפונה אליו בנימוס, בעברית, ובמבטא קצת שונה, לזה הוא כנראה לא היה רגיל. תלמידים חדשים לא דיברו עברית כלל, אלא ביהודית־מרוקאית, וזו השפה שנשמעה לרוב בחצר בית הספר באותן שנים ראשונות. לי ולאחי היה יתרון מסוים מאחר שכבר היה לנו אוצר מילים לא מבוטל, הן בעברית הן בצרפתית, שלא לדבר על יהודית־מרוקאית.

ויכול להיות שאבי ציין בפני חברו המנהל, שאני מבין דבר מה בשפת הקודש, וזה הגיע לאוזניו של אותו סגן המנהל. לאחר מכן החל בשיחת חולין עם אימי, כשהוא משוכנע, לפי הבעת פניו, שאני ואימי נחזור על עקבותינו כלעומת שבאנו, כנראה התוודע לגילי בטרם ישאל את אימי, והוא גם ניחש, אינטואיטיבית, שלא הייתי בדיוק מתאים לאותה סביבה חינוכית: הוא הכיר לעומק, הסתבר לי יותר מאוחר, את המערכת שלו. הרי בתוך עמו הוא ישב, אבל אימי ידעה היטב שסף הקבלה היה הרבה יותר גמיש מאשר במערכת החינוכית הצרפתית, שם הכללים היו הרבה יותר נוקשים. ובנימוס רב פנה סגן המנהל לאימי ושאל אותה:

— ספרי לי על בנך ראובן, כן? בן כמה הוא, גברתי?

— באפריל הבא ימלאו לו שש שנים.

— בעוד שישה חודשים, הו! זה הרבה זמן! זה לא מוקדם מדי? אולי כדאי להביא אותו בשנה הבאה? שיעבור עוד שנה בקרבת הוריו ומשפחתו. הוא עוד קטן, גברתי! שנה הבאה יהיה יותר בוגר, והקליטה תהיה קלה יותר עבורו.

— אדוני הנכבד, היא ענתה לו, אבקשך בכל לשון של בקשה לבדוק את כישוריו, הייתי רוצה שייקלט כאן ולא בבית ספר אחר.

כך היא רמזה לו, שישנן אופציות אחרות, אך אני ידעתי שלא היו. היא רצתה בכל מחיר שאקלט שם, ובמקום.

אימי רצתה בכל מחיר "להיפטר" ממני, מאחר שידיה היו מלאות בבית, והרבה סבלנות לא הייתה לה, וברגע, למשל, שתינוק היה יכול לשבת, היא מייד שמה אותו על הסיר. ניתן להבין את התופעה הזאת, מאחר שהתינוקות היו באים בזה אחר זה, ולא היה זמן לחכות להתפתחותו האישית של כל אחד ואחד. כיום הדברים השתנו מהקצה אל הקצה, ויש נטייה לחכות שימלאו לילד לפעמים שנה וחצי או אפילו שנתיים לפני שמושיבים אותו על הסיר. וזה כמובן בעצתם של הפסיכולוגים המומחים לענייני סירים, שחס וחלילה הקטנים לא ייכנסו לטראומה כלשהי. וכיום כל דבר קטן הוא עילה לטראומה! לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורא אם אחד מנכדיי היה עובר ולו שעה אחת באותו בית ספר יסודי מבורך שבו הסבא שלהם בילה את שנותיו הראשונות.

אם כן, אימי סירבה בתוקף להצעתו של סגן המנהל. מה גם שהייתה בטוחה שהנחילה לי את הפוטנציאל האינטלקטואלי האדיר שלה: היא עצמה סיימה את ה"סרטיפיכה דטוד" שלה — תעודת סיום בית הספר היסודי במערכת החינוך הצרפתית דאז — בגיל עשר, כארבע שנים לפני הגיל המקובל, ודבר זה היה נדיר ביותר, כי לא היה מקרה דומה בכל סביבתם שבמלח של פאס. ודודיי ודודותיי מצד אימי, ותמיד היא הייתה הכוכבת האינטלקטואלית בקרבם, דאגו להזכיר לי את העניין בכל הזדמנות, כשהיינו מבקרים בפאס בחופש הגדול, בקול רם, בנוכחות אבי, על מנת להדגיש בפניו שהוא רחוק מאוד מלהיות שייך לאותה ליגה אינטלקטואלית. סוג של קנאה בין משפחות. לימים, אתוודע למתחים האמיתיים שהיו בין שתי המשפחות, מעבר לעובדה המצערת שקהילות פאס ומקנס נאבקו זו בזו במשך דורות על רקע גדולת רבניהן, ומעט מבני קהילה אחת התערבבו בקהילה השנייה, כי הייתה ביניהן איבה של ממש. ייאמר לזכותו של אבי ז"ל, שהשתייך לאותו מיעוט קטן ששבר את המחסומים בין שתי הקהילות, והלך ומצא לו אישה מבנות "האויב".

תמיד הייתה לבני משפחת אימי הרגשת עליונות כלפי סביבתם, הלא הם היורשים האמיתיים של שבט הכוהנים המקורי! ובשבט הכוהנים כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם יודעים את התורה! אך מה לעשות שאבי, באמת ובתמים, ידע את כל התורה בעל פה, ועל זאת אני יכול להעיד, מאחר שבגיל מאוחר יותר ערכנו יחד כמה בחינות בקיאות, והתרגיל היה פשוט: הייתי פותח את החומש באופן רנדומלי ובוחר לי פסוק כלשהו ומתחיל בו, ואבי, עליו השלום, היה מסיים אותו. הוא מעולם לא השתתף בשום חידון תנכי, ורק בבית הכנסת מגן דוד, בטורונטו שבקנדה, שם שימש כחזן במשך עשרות שנים, ידעו על בקיאות זו. זיכרון פנומנלי כזה לא פגשתי מימיי, אך זאת אשאיר לכרך הבא של סיפור זה.

ובכל זאת, אנקדוטה קטנה באשר לזיכרונו הפנומנלי, והייתי אומר גם הוויזואלי של אבי, עליו השלום. הרי בשבתות, בזמן קריאת התורה, כל הקהל עוקב מקרוב מאוד בחומשים שלהם אחרי כל אות ואחרי כל טעם, על מנת לתפוס את בעל הקורא בשגיאה כלשהי. זהו לפחות המנהג בקרב יוצאי מרוקו, איפה שלא יהיו, ואפילו בטורונטו שבקנדה. עם אבי מעולם לא הצליחו. שבת אחת, שבת מטות ומסעי, שתי הפרשיות האחרונות בספר במדבר, המחוברות, הארוכות והקשות ביותר שבחומש, במיוחד באשר לכל שמותיהם של המקומות שבני ישראל עברו וחנו בהם. הייתי שם בביקור ועד להתפתחות הזאת. והנה פסוק המריבה: "וייסעו ממתקה ויחנו בחשמנה", ובכן מעל לאות מם שבמילה "חשמנה" ישנו חולם חסר, אך כל הקהל קם על רגליו, סוף סוף חשבו שתפסו את רבי יוסף בשגיאה נוראית, כי בחומשים שלהם הייתה חיריק מתחת למם, דהיינו "חשמינה" ולא "חשמונה".

ובכן, אבי טען בפניהם שהחומשים שלהם היו משובשים, ושהייתה טעות דפוס בכולם! ואיך אפשר דבר כזה? כולם התרעמו. ולאחר השבת נבדק העניין לעומקו על ידי כל המומחים שהיו בקהל, ואומנם חזרו לכל מיני חומשים ישנים יותר, והתברר שרבי יוסף צדק, ושאותה חיריק היוותה בעיה עבור כל הקהילה, והיו אם כן צריכים להחליף את החומשים מפחד שתרגיל זה יחזור על עצמו, ומי יודע, אולי ישנן עוד שגיאות דפוס באותו חומש. והמוניטין של אבי ז"ל הרקיע שחקים בקרב אותה קהילה, ומאותה שבת לא חיפשו יותר איפה להכשילו. ייאמר לזכותו של אבי שידע לקרוא בתורה כמעט בכל הנוסחים הקיימים, הן בקרב קהילות אשכנז הן בקרב קהילות ספרד, והיה תענוג של ממש להאזין לקריאתו בתורה.

אני חוזר אם כן לאותו מפגש עם סגן המנהל.

— אין טעם שנחכה לשנה הבאה, אימי חזרה ואמרה. הוא כבר מוכן מזמן, מזמן!

— למה את מתכוונת, גברתי?

— העניין פשוט מאוד, כל מה שעליך לעשות, ואני שוב מבקשת ממך, אדוני היקר, זה לערוך לו בחינה, מבחן בקיאות, ולפי זה תדע אם הוא מוכן, אם לאו. כידוע לך, ודאי, ידע זה לא עניין של גיל כלל וכלל. תבדוק ותיווכח!

זה היה סוג של קריאת תיגר על סמכותו של אותו סגן מנהל, שביקש לנטרל בכלים אדיבים ומנומסים. והוא נענה מייד לבקשתה, וכך ניגש, בדחילו ורחמו, אותו סגן מנהל, בעדינות רבה לארונית שהייתה מאחורי שולחנו. ומשחר ילדותי הייתי עד לחרדת הכבוד וליראה של ממש, שנשמרו לספרי הקודש במיוחד, שלא לדבר על ספרי תורה שהיו מונחים בהיכלי בתי הכנסת (ואם היה נשמט ספר תורה חלילה, היו חייבים בצום), אך גם באופן כללי לספרים באשר הם. וזה מצביע על ההערכה האינסופית שהייתה להם כלפי הידע בכלל וכלפי הכתוב בפרט. שני ספריי הראשונים שפורסמו בשנת 1988 ישבו על מזנון הוריי, בטורונטו שבקנדה, שנים על גבי שנים, עד ליום מותם, כמעין תצוגה, למרות שלא הבינו דבר וחצי דבר מתוכנם, חרף העובדה ששניהם קראו צרפתית, ואחד משני הספרים היה כתוב בצרפתית.

ולא היה אורח שלא זכה לתצוגה שלמה, ולהרצאה אפילו באשר לתוכן הספרים מפיה של אימי, אותו תוכן שניסיתי להציג בפניהם בקושי רב. וזה לא היה עניין של גאווה משפחתית בלבד. שניהם העריכו כל ספר באשר הוא, ללא קשר אפילו לתוכנו. פשוט הייתה להם חרדת כבוד לכל דבר מודפס. ואני זוכר שבילדותי, אבי היה שולח אותי לקנות עבורו את העיתון היומי, "לה פטי מרוקן" (מילולית "המרוקאי הקטן") שקרא יומיום בחרדת כבוד, הוא כל כך העריך את הכתוב. הוא מעולם לא למד צרפתית, וגם שלט בכמה שפות אירופאיות שלמד ברחוב או במסגרת עבודתו. הוא התעניין מאוד בפוליטיקה העולמית, ולכן היטיב לקרוא את אותו עיתון יומי, וגם מגזין בשם "פארי מטש", מגזין חדשות, לאומיות ובינלאומיות, שנוסד ב־1949, וממשיך להופיע בדוכני העיתונים עד עצם היום הזה, הן בצרפת הן מחוצה לה.

ולא פעם היו במגזין זה כתבות בתמונות על מאורעות יוצאי דופן ברחבי תבל. היו להם עיתונאים וצלמים שביקרו בכל פינה של הפלנטה. אני זוכר היטב מהדורה משנות החמישים המאוחרות שזעזעה אותי כילד, ובה תמונה מזוויעה של אדם לבן המחזיק בשתי ידיו שתי גולגולות של אינדיאנים מהאמזונס. הלבנים היו צדים את האינדיאנים, בדומה לצייד של חיות. מעלליו של האדם הלבן! וכשביקרתי בארגנטינה, בהתחלת המאה הזאת, מדריך תיירים אינדיאני שהתלווה אלינו במסעותינו הארוכים בחיפושינו אחרי קרחונים בדרך להיעלמותם, לא הפסיק לדבר על "אל הומברה בלנקו" (מילולית האיש הלבן), על כל מה שעולל האיש הלבן לאינדיאנים במשך הדורות. ואם הייתה לי ברירה כלשהי, הייתי מזמן מוותר על השתייכותי לגזע הנורא הזה.

אני חייב כאן לפתוח סוגריים נוספים בקשר לאותה חרדת כבוד כלפי הדבר המודפס של הוריי, ושל אימי במיוחד. זכור לי היטב שבילדותי הרכה ביותר לא פעם הסתובבתי בבית, במשך ימים שלמים, עם דף מודפס תלוי על החזה שלי, לעיני כול, עם שתי סיכות ביטחון בקצוות. ניסיתי לעמוד על מובנה של תופעה מוזרה זו עם אחי מרסל, הקרוב אליי ביותר. והוא זוכר היטב שהתופעה הזאת הייתה ייחודית לי בלבד, לא היה אח או אחות אחרים שזכו לדף מודפס על החזה שלהם. ולטענתו, היו לי חרדות בהיותי קטן, ואימי ביקשה לנטרל חרדות אלה על ידי אותו דף, שלדידו שימש מעין קמע, וקמעות היו למכביר באותה חברה, אך קמע פתוח לעיני כול לא עונה בהכרח על ההגדרה של קמע.

אימי גם הייתה בקיאה בכל מיני טקסים אזוטריים שהיו אמורים, למשל, לנטרל את עין הרע. אני זוכר שהשתמשה למטרה זו בחבל. מסתבר לאחר מעשה, ולאחר מחקר קטן, שזו הייתה כנראה חגורת בד שהייתה שייכת לסבי. והטקס הזה היה נקרא "סבר" והמובן של מילה זו הוא 'כף היד'. כף היד הפתוחה הייתה המידה הבסיסית שבה השתמשה אימי כדי למדוד כמה פעמים את החבל. ולפי תוצאות המדידה עם כף ידה, הייתה יכולה לנבא אם אותה עין הרע מקורה בגבר או באישה, וכך לנטרל אותה, כי המקור היה חשוב במיוחד. הפולחן עצמו של הטקס הזה נקרא "סברלק" כשהוא מופנה לאדם זה או אחר, והיה לרוב מתבצע עם חגורתו של המועמד לטקס עצמו.

ועוד אקט אזוטרי קטן שהצביע על עולמה הפנימי המורכב של אימי, שפן אחד ממנו היה ללא שום ספק קמאי, עתיק יומין. כשמישהו מהמשפחה, אבינו או אחד מאיתנו הילדים, איחר להגיע הביתה, והשעה הייתה כבר מאוחרת, היא הייתה מעמידה מזלג בפינה, ליד דלת הכניסה. היא טענה שהמזלג היה דוקר את הנפקד ברגליו ומדרבן אותו למהר הביתה, ולפי התוצאה, היא הרי תמיד צדקה בסופו של דבר, כולם חזרו הביתה ללא יוצא מן הכלל. לא ברור לי אם אמונה תפלה זו היא המצאה של אימי, או שהיא חלק אינטגרלי מהרפרטואר של האמונות התפלות של מרוקו. ורפרטואר זה עשיר במיוחד, והוא משותף גם לאוכלוסייה היהודית וגם לאוכלוסייה המוסלמית. בענייני האמונות התפלות לשתי האוכלוסיות היה שיתוף פעולה הדוק. על כל פנים, ביררתי בקרב מכרים מקזבלנקה שאמרו לי שטקס כזה עם המזלג לא היה קיים בבתיהם.

היו לה פולחנים מסוגים שונים, שאתייחס אליהם בכרך הבא של סיפור זה. אמונות תפלות רבות היו לאימי לצד אותו פוטנציאל אינטלקטואלי אדיר שהיה לה. איך התיישבו להם בהרמוניה מלאה שני עולמות כה מנוגדים אלה בהכרתה, אשתדל לתאר מאוחר יותר. מה שברור הוא שלא תמיד הצליחה לגשר בין שני עולמות אלה, למרות שכנותם החמימה בתוך הכרתה. מדי פעם הפער ביניהם היווה בעיה קיומית עבורה. כי מצד אחד היא הייתה שרויה לגמרי בתוך אותו עולם אזוטרי, ומצד שני הרציונליות שלה ביקרה את ממד האמונות התפלות שהיו באותו עולם קמאי.

משום מה עניין הקמע לא מסתדר לי כלל. כי כל סגולתו של קמע תלויה בהסתר שבו, וכל כוחו תלוי בנפקדותו. קמע הוא אומנם סוג של טקסט שמקפלים לריבועים קטנטנים ומכניסים לכיס קטן ותולים עם חוט מסביב לצוואר מתחת לבגדים, ורצוי במגע עם העור, ככה סגולותיו עוברות לגוף המקבל. כך שאותו דף שאימי תלתה על החזה שלי לא תואם בדיוק את הגדרתו של קמע, ולא קשור לחרדות שהיו לי כילד קטן. ואם אומנם עסקינן בקמע, הרי זה סוג של קמע שתואם להפליא את יצירתיותה של אימי בתחומי תורת הנסתר.

היא, ללא ספק, התכוונה לכך שישותי הפיזית תהיה זהת־מציאות עם הדף המודפס, דהיינו, שאותו דף מודפס יעבור לתוך גופי כבמעשה קוסמות. ואותו דף מודפס, אני כמעט בטוח, היה מודפס בצרפתית ולא בשפת הקודש, כי היה אסור בתכלית האיסור לתלוש דפים מספרי הקודש, ולרוב דפים תלושים בשפת הקודש הגיעו תמיד לגניזה. כך היינו מצווים. ברוח זו אני מבין, לאחר כמה עשרות שנים, איך לפתור את האניגמה הזאת. בצורה עקיפה ומאוד מורכבת, אימי יעדה אותי לדף המודפס, וכך למעשה העבירה לי את כמיהותיה האישיות בתחום האינטלקט, כי היא עצמה ללא שום ספק, הזדהתה עם הדף המודפס וביקשה באמצעות טקס מוזר זה שגם אני אזדהה איתו.

אני חוזר לאותו סגן מנהל שקיבל אותנו בבית הספר היסודי "אוצר התורה". אם כן, מתוך הארונית שהייתה מאחורי שולחנו, סגן המנהל הוציא ספרון קטן, שונה משום מה מהסידורים והחומשים עבי הכרס שהכרתי עד אז. הוא כנראה רצה לבדוק את כישורי הקריאה שלי בשטח שלא היה יכול להיות מוכר לי, כי תרגילי הקריאה בגילים אלה היו תמיד מתוך ספרי הקודש. פתח את הדף הראשון והורה לי לקרוא ממנו, בהצביעו על המשפט הראשון, כאילו ביקש שאעקוב אחרי השורה באצבעי המראה. אני זוכר היטב את אותו משפט ראשון המהדהד במוחי עד עצם היום הזה: "אבא קנה לי ספר יפה, אני קורא בו בכל יום", יריתי לעברו כהרף עין. סיימתי את העמוד הראשון ועמדתי להפוך את הדף על מנת להמשיך בקריאה, אך הוא הרים את ידו והפסיק אותי. הוא הסתכל עליי כאילו ירדתי זה עתה מפלנטה אחרת והצהיר, כפסק דין בקול ברור וחד:

— מוכן לחלוטין, גברתי הנכבדה, מוכן, מוכן! אך אין לו מה לעשות, לא בכיתה אלף ולא בכיתה בית. ברור לי לגמרי שהוא מבין את כל מה שהוא קורא. ממחר הוא יופיע בכיתה גימל. אדאג להכניס אותו בעצמי, כן נושיב אותו בשורה הראשונה קרוב למורה, כי הוא יהיה קטן יותר מהאחרים! באשר ללימודי החול, האם הוא קורא שוטף בצרפתית?

— עדיין לא. כפי שאתה שומע, הוא מדבר שוטף, אך הוא עדיין לא כותב. עוד לא הספקתי ללמד אותו את כתיב האותיות.

— ובכן נכניס אותו לכיתה אלף-2. זה רמה קצת יותר גבוהה, וכך גם יהיה עליו פחות לחץ.

— תודה לך, אדוני.

— אין על מה, גברתי. נקלוט אותו בשמחה רבה. אני כבר איידע את המנהל.

לא הבנתי אז למה הייתי צריך את קרבתו, ומי יודע, אולי אפילו את הגנתו של המורה, אך לא יחלוף זמן רב ואבין זאת. ואת לא ידעת אז מה יהיה עליי, הרי הגה לא הוצאתי מפי באותה תקופה שהתלוויתי אלייך, ואת מאוד דאגת, אבל משוכנעת היית שקרבתו של רבי משה תועיל לי מאוד. ולא טעית. הוא תמיד קיבל אותי בהחלקת ידו מעל ראשי, מעין ברכה שדקלם בלחש. כך הייתה לך סיבה טובה לתת בו אמון. הייתי עובר שעות על גבי שעות בהתבוננות מרוכזת בגופו ובאישיותו של הרבי הזקן, וגם בצלילים שיצאו מפיו הרועד בחדווה רבה. זקן עבות לבן כיסה את פניו האציליות, ולימים דמיינתי את משה רבנו כאחיו התאום של רבי משה, המורה הראשון שלי ללימודי קודש, ואני כבן שנתיים.

אם כן, ספר זה אינו יצירה ספרותית ואינו מתיימר לענות על הקריטריונים של יצירה ספרותית כלשהי, הוא לא יעסוק לא בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, ולא יענה על שום ציפייה מהקנונים הספרותיים המקובלים בעת הזאת במחוזותינו. על כן לסיפור זה לא יהיה סדר כרונולוגי מובהק, מאחר שלא נהיר לי מהי תחילתו ומהו סופו, כי כל סיפור חיים שזור באין ספור סיפורי חיים אחרים, ללא התחלה וללא סוף. הסדר המכוון היחיד יהיה בהבזקי דימויים, שברי זיכרונות בתוך בליל של עבר קרוב ועבר רחוק, לתוך תערובת רגשות ואינסטינקטים הפורצים מאליהם ללא כל סיבה מובנת. כי איני יכול לומר בוודאות שיש לי שליטה הכרתית ברורה על הנכתב, ומי יודע באיזה שלב ההכרה נכנסת לפעולה, אם בכלל!

וממילא מהו סדר כרונולוגי אם לא מבנה אידיאולוגי שמכריחים על מאורעות חיים המסרבים להיכנס לתוך סדר כלשהו, וכל סדר הוא במהותו אמירה אידיאולוגית על מאורעות חיים שאין לקטלג אותם, לא כמאורעות מסודרים ולא כלא מסודרים. הם סתם מאורעות באשר הם, וככאלה צריך להתייחס אליהם, והסתמי הוא שמחייב את התייחסותנו — אין שום אפשרות להתחמק ממנו — תמיד ייוותר הסדר קונסטרוקציה של 'הבדיעבד', ו'הבדיעבד' יהיה תמיד עניין של אינטרפרטציה, והרי מאורעות החיים, במציאות אנושית כלשהי, נפרשים לפי ההיגיון הפנימי שלהם, שאין בהכרח להכרה האנושית כל גישה אליו, וההכרה, בדיעבד, מסדרת לה את המאורעות לפי נוחיותה האידיאולוגית.

זהו שיח פרטי, תיעוד סתמי על בת אדם, אחת מיני אין־סוף בני אדם שחלפו על פני האדמה הזאת ולא הותירו שום עקבות. גורלם של רוב בני אנוש שנותרו אנונימיים וללא שום זכר, אך אם יש מובן לעשייה ספרותית כלשהי, יהיה דווקא בתיעוד הסתמי הזה של חיי בני אדם שחלפו בלי לדעת למה ואיך, ואני מחזיק בדעה שסתמיות והכרחיות הן היינו הך. לסתמי, או בעגה פילוסופית ל"קונטינגנטי", אין כלל קונוטציה שלילית. ההיפך הוא, הסתמי ורק הוא שולט שליטה מלאה בחיינו ולכן אותו יש לתעד. וכך היו חייך, בלי למה ואיך, כי הכול קיבלת כגזרה משמיים, ללא עוררין, למרות שבכוחותייך הדלים ניסית להביא תיקון לעולם הזה, ולאורך כל חייך הבאת מזור ונחמה לסובבים אותך, הן מבני משפחתך הקרובים הן לעוברי אורח הדלים, שלא פעם נסמכו על גודל חמלתך.

סיפורים רבים רצו במשפחה על אודות אדיבותך הרבה, ועל חסדך שלא ידע גבול. איך שמאחורי גבו של אביך, ואת עדיין ילדה יתומה תמימה, הסתרת בבגדך העליון ובחזייתך פרוסות לחם ומיני מזונות אחרים שחילקת באדיבות רבה לעניים שפקדו תכופות את שער ביתכם. ואביך, חמור הסבר, לא פעם העניש אותך על מנהגים אלו, מתוך פחד שמא יאונה לך איזשהו רע על ידי מי מהעניים והדלים, חסרי התרבות, שעברו ליד ביתכם. ותמיד הרגיש שתרומותיו לקהילה בהחלט יספיקו למצוות הצדקה. הרי מדי שנה תרם את העשירית מכל הונו, אותו מעשר שהיו מחויבים בו כל עשירי הקהילה, שהיו מיעוט קטן אך חיוני ביותר, מאחר שדאגו ליסוד המטריאלי שקיים אותה, שהיה ללא ספק יותר חשוב מהיסוד הרוחני, שלו דאגו הרבנים. והרי אלה בעצמם תמיד אמרו: "אם אין קמח, אין תורה" והקמח מקורו באותו מיעוט קטן של אנשים אמידים, שתרמו את המעשר מכל הונם.

ספר זה מעבר להיותו שיח בינינו, הוא שיר הלל אלייך, את החסודה הצנועה, שקולך בקושי נשמע בגלל חירשותך שהלכה והתפתחה עם השנים, כי תמיד נרתעת מהרפואה המודרנית, וגם אמצעים לא היו לך, לקראת סוף ימייך, לשום טיפול רפואי. אומנם קשת שמיעה היית, אך אותי כן שמעת, למרות שהתבטאתי אז אך מעט במילים, והיה חשש שמא ילד זה יהיה אילם. ותכופות עודדת את אימי — אחייניתך חסיבה היקרה לך מכול, כי הייתה הצעירה ביותר מבני אחיך האהוב, ולא פעם אמרת לי בקולך האפי והעמום: "אליך, כפרה, על זו שילדה אותך", שהיום שמעת פה ושם כמה מילים יוצאות מפי, ושאולי אני מסרב לדבר על מנת שלא להיכנס לתוך משחקם של המבוגרים. אך אימי, הספקנית הגדולה, תהתה איך בחירשותך המתקדמת יכולת לשמוע צליל כלשהו מפיו של ילד רך, ואולי בדית הכול במוחך על מנת להפחית, ולו במעט, את דאגתה. אבל את עמדת על דעתך ואמרת שזה לא היה עניין של מילה אחת או שתיים, אלא רצף של מילים, שאומנם לא הבנת את פירושם, אך את בטוחה במאה אחוז שכן שמעת אותן.

— שמעת אותו מברבר, וכאן הוא לא מוציא הגה מפיו! איך את מסבירה את זה? הייתה חוזרת ושואלת אימי.

ומחויב אנוכי לשיח הזה איתך בטרם יהיה מאוחר מדי, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. כן, הקמתי שתי משפחות, יש לי ילדים ונכדים, הצלחתי בקריירה אקדמית כנגד כל הסיכויים, כתבתי מספר ספרים, אך תמיד, תמיד, נותרת ניצבת בדד במרכז חיי: לא יעבור יום שבו לא אחליף איתך כמה מילים. ולא אדע מנוח עד שאשלים שיח זה איתך. כי סירבתי בגיל בר־מצווה, שחגגו לי בגיל שתים־עשרה, ללכת לבקרך כשהיית על מיטת חולייך, למרות שהתחננת בפני בני המשפחה שאבוא לראותך, כי ידעת שסופך הולך וקרב. אך סירבתי בכל תוקף לראותך בגסיסתך על ערש דווי, רציתי לשמר אותך בתוך תוכי מלאת חיים ושלמה, כי ידוע ידעתי, כבר אז, שאזדקק לתמיכתך לכל אורך חיי. והמחיר הוא כדור העצב היומי המתגלגל לו בגרוני מזה שישים שנה.

מחויב אני להביא בפנייך כמה מחוויותיי הקשות שחוויתי בביקורי האחרון במרוקו ביולי 2009, שמטרתו האחת והיחידה הייתה לבוא ולהשתטח על קברך, כי הרי גם בהלווייתך וקבורתך לא השתתפתי. הוריי חשבו שזה עלול להוביל אותי לטראומה כלשהי, בגלל הקשר העמוק שהיה בינינו ולא היה לי עניין לא במסע שורשים, כמנהגם של הרבה ישראלים ילידי מרוקו או בניהם ובנותיהם של אלה, ולא בחוויה תיירותית מרנינה כלשהי. מעולם לא חשתי שייך לאותו מרחב גיאוגרפי למרות שנולדתי בו: יכולתי להיוולד במקום אחר, ואיני רואה שום סיבה לחזור אליו, כי הרי אותה מרוקו שאני נושא בקרבי ובזיכרוני אין לה שום זיקה למדינת מרוקו הנמצאת על מפה גיאוגרפית כלשהי, והקשר בין שתי מדינות אלה רופף ביותר, במיוחד לאור תהליכי המיסטיפיקציה המקובלים במחוזותינו.

לשמע סיפורי השורשים הרבים, שתפוצתם היא לכל עניין ודבר אידיאולוגית בלבד, וזה בזכותם של שרי חינוך רבים שבאו זה אחר זה מכל גוני הקשת הפוליטית מאז הקמתה של המדינה, היינו חושבים שבאשר למדינת מרוקו, עסקינן בסיפור על אוטופיה אמיתית, ארץ החלומות, שהקדוש ברוך הוא ייעד לנו מאז בריאת העולם. ולא היא כלל וכלל! יספיק למתעניין עיון בקורות היהודים בפאס, למשל, אך זה תופס לגבי כל עיר אחרת במרוקו, לאורך הדורות, מאז אמצע המאה השתים־עשרה לפחות, ואף לפני כן, כדי להיווכח בטענתי זו. אי אפשר למנות את מספר הפוגרומים, הפרעות, ההתנכלויות, והגירושים, שריפות בתי כנסת וספרי תורה, חילול בתי הקברות, האינוסים והרציחות, שסבלו היהודים במשך הדורות בידי המקומיים, כה רבים הם היו!

מספיק להתבונן באותו סטטוס של ה"דהימי" שהיה נהוג בכל ארצות המגרב, וישנם מסמכים למכביר המתעדים את המצב הזוועתי הזה לאורך הדורות. מדובר בגלות של ממש! (אני מפנה את תשומת לב הקורא המתעניין לספרם של פנטון וליטמאן הכתוב בצרפתית, "הגלות במגרב: מצב היהודים בארצות האיסלם, "1912-1148). סגולתו של ספר זה נמצאת, לא כל כך בסיכומים של המחברים, הם לגמרי מובנים מאליהם, אלא דווקא במאות המסמכים האותנטיים שתורגמו בדייקנות עבור הקורא, המתעדים לפרטי פרטים מצב מזעזע זה לאורך הדורות, ואלה לרוב תיעודים של עוברי אורח, ולא בהכרח יהודים, שהיו עדים למצב הזה.

מרוקו, ארץ החלומות? לא ולא! והשאלה המתבקשת: מדוע כל תהליכי המיסטיפיקציה האלה? התשובה תימצא, ללא שום ספק, בקונטקסט החברתי־פוליטי ששרר במדינת ישראל, ארץ היהודים, מאז הקמתה. ותהליכי מיסטיפיקציה אלה הולכים ומתחזקים הודות לכל האתרים באינטרנט, המופיעים כפטריות לאחר הגשם, המהללים ומשבחים את אותו עבר, ללא כל קשר עם האמת ההיסטורית שלו. ומיסטיפיקציה זו מתחזקת עוד יותר הודות לטלפון הסלולרי המאפשר לכל מבקר להפוך למתעד. כן, אומנם ארץ החלומות?! ואת הסימן לגלות הזאת נושאים אנו מי בבשרו ומי בנפשו. למרסל, אחי, נרשמה גלות זו על מצחו משחר ילדותו. ביציאתנו שבת אחת מבית הכנסת מגן דוד, שהיה ממוקם במלח של קזבלנקה, ושאליו הגענו רגלית בשבתות, הותקפנו באבנים על ידי פורעים צעירים, על לא עוול בכפינו, ורק בגלל שהיינו יהודים. אחי נפצע במצחו, והוא נושא צלקת זו עד עצם היום הזה, ומזל שהיה בית מרקחת לא רחוק מהמקום, ששם נתנו לו טיפול ראשוני מיידי.

תהליכי מיסטיפיקציה אלה לא פעם הדהימו אותי, כי היו כרוכים במחיקה של ממש את האמת ההיסטורית. כשהייתי באוניברסיטת בן גוריון שבנגב בתחילת שנות השמונים, הזדמן לי לבקר עם קבוצת סופרים צרפתיים בבית טיפוסי של יוצאי מרוקו בבאר שבע. מתכנן הביקור רצה להמחיש בעיני אותם סופרים מהי תרבותם האמיתית של יהודי מרוקו. ובכן, באותו ביקור התוודעתי לבעלת הבית, שקיבלה אותנו בתלבושת מרוקאית מלאה, דהיינו עם קפטאן מרהיב. ותוך כדי שיחה נודע לי שהיא באה מאותן שכבות אמידות של יהודי קזבלנקה, שידעו אמנציפציה מושלמת, ושהיו רחוקים מהקפטאן כרחוק מזרח ממערב. היא אפילו התוודתה בפניי שבמרוקו לא ענדו את הקפטאן כלל בתוך משפחתה. ושיחה זו קיימתי איתה מאחורי גבם של אותם סופרים צרפתיים, על מנת שהדיאלוג יהיה חופשי לחלוטין וללא שום אילוץ.

אז למה עכשיו? שאלתי אותה. והתשובה הייתה בת מילה אחת: דווקא! וה"דווקא" הזה גילם בעיניי עולמות אידיאולוגיים שלמים הכרוכים בבעיות הקליטה של אותם יוצאי מרוקו. זהו סוג של מיני תהליך סכיזופרני, ללא כל ספק, כי זה אומר להלביש על האישיות עבר שאין לו במקור שום זיקה אליה. ויצא לי לבקר בבתים אחרים בבאר שבע, ששם התוודעתי לתהליך הסכיזופרני הזה עוד יותר. בבתים אלה, צעירים מהדור השלישי לפחות, שרו שירים על המלך מוחמד החמישי בערבית מרוקאית, עם המבטא המקורי, כאילו הם חיו או אפילו עדיין חיים באותה מציאות של שנות החמישים והשישים במרוקו. והשאלה היא: באיזה עולם הם חיים בדיוק?

עוד דוגמה קטנה הממחישה את המיסטיפיקציה הזאת. מכר שלי יוצא מרוקו, אדם מאוד נבון, אינו מסוגל להגיש תה עם נענע לאורחיו, אלא אם הוא מחזיק בשני קומקומים כשבעים סנטימטרים מעל לכוס המוזהבת. והוא מוזג לתוך הכוס מבלי לפספס אפילו טיפה אחת (אולי התאים לו לעבוד בקרקס, כי מיומנות זו שייכת ללא ספק לעולם הקרקס). והאורחים אמורים להשתכנע שכאלה היו פני האירוחים במרוקו, ושטקס הגשת התה התנהל בצורה זהה. זוהי לא פחות מאשר יצירה מחדש של אותה תרבות! ולא אכנס כעת לחג המימונה שהפך לחג לאומי במדינת היהודים! עיוות ממש של אותו ערב שבו סיימנו לחגוג את חג המצות.

באשר לחווייתי שחוויתי ביולי 2009 במרוקו, כך כתבתי אז:

מזה חמישים שנה מתכונן אני למפגש הזה איתך. מלא היסוסים וחרדות, האוכל לעמוד במבחן? הנני כעת בבית הקברות היהודי של קזבלנקה, נאמר לי שזהו בית הקברות החדש, וללא ספק את נחה כאן, כי מסוף שנות החמישים התחילו היהודים לקבור כאן את מתיהם. בית העלמין הישן נמצא בתוך "המדינה" הערבית ואין טעם שאבקר בו, מאחר שנסגר לקראת סוף שנות החמישים. אני אוזר עוז ומבקש משני מקומיים, עובדים של הקהילה היהודית, שעסקו בשיפוץ קברים, להתלוות אליי בחיפושיי אחר קברך. בסבר פנים נימוסי הם שואלים אותי:

— איזה שנה בדיוק, בקול אחד?

— השם, שם משפחה ושם פרטי.

מתברר לי שהם לא קוראים לא עברית ולא צרפתית! ולמה בדיוק הם צריכים את השמות? אולי שמעו שמות של קבורים בחלקה זו או בחלקה אחרת! הרי הם כל יום כמעט מקבלים את פניהם של מבקרים רבים, הן ממדינת ישראל, הן ממדינות אחרות, לרוב יהודים שעולים לרגל לקברי יקיריהם שנפטרו לפני שנות דור לפחות.

— סוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים.

— ישנן שתי שורות שם בפינה.

— איזו פינה?

— שם, שם, ליד הקיר הצפוני.

אני מעיף מבט לכיוון שתי השורות, מאחוריהן שורות צפופות של קברים קטנים מנותצים, כולם ללא שמות, ללא סימני זהות כלשהם. איזו מגפה או מחלה שכילתה דור שלם של תינוקות. אני מתרכז בשתי השורות בתשומת לב, מנסה לדמיין את צורתו וטיבו של קברך, ערירית וענייה היית לקראת סוף חייך, איזה מן מצבה יועדה לך? ואני עובר ומתבונן ארוכות בכל קבר בתקווה לאתר אותך. אולי נפלה טעות בשנה, האם זיכרוני מהתל בי? אני עובר שוב על פני הקברים ובודק אותם אחד אחד. רובם כבר איבדו מזמן את זהותם. זה ללא ספק גורלם של כל המתים, אני מהרהר, ושל כל החיים, שסופם להיות מתים. מתישהו הם נשכחים ונותרים בעברם הרחוק. רוב הקברים הפכו לאנונימיים ואני מנסה, עם זיק של תקווה, לאתר אותך בתוך האנונימיות הזאת.

ואולי כדאי לי להתחיל עם בבא חביב, כך קראתי לו בילדותי הרכה והוא מאוד שמח על כך שראיתי בו סוג של אבא, ועל אבהותו אחזור, בעלך האחרון, שאיתו חיית עשרות שנים, כי כמוך גם הוא, היה ערירי ובודד. האם את נחה לידו? אבל את הלכת לעולמך מעט זמן לפניו, בכל זאת אולי הוא קבור לידך ואת קברו אפשר לאתר ביתר קלות! אני חוזר ועובר בין השורות. בכל זאת אולי נפלה טעות ואת נמצאת בבית הקברות הישן? שני המקומיים מאחוריי, סעיד ועלי, מגרדים עם שפכטלים כל מצבה כדי לגלות בפניי את הכתוב. חוזר ובודק: הייתכן שקברו אותך בקבר אחים? הרי לא ייתכן, גם לעניים מרודים יש זכות לקבר!

אני חוזר ובודק, והמקומיים על סף ייאוש ממש, לא מבינים איך לפתור את מצוקתי הנראית בבירור על פניי. סוף סוף, לאחר מספר סיבובים בין הקברים ללא כל תוצאה, הם מטיחים בי: "קומיטי קומיטי". אולי בכל זאת יש פתרון. "קומיטי", כוונה למשרדי הקהילה היהודית בקזבלנקה, רעיון שלא עלה בדעתי כלל, מאחר שהייתי בטוח שאם יש תיעוד כזה, ודאי יימצא בבית הקברות עצמו. אחרי שעות של חיפוש תחת השמש היוקדת אני מתייאש ומחליט לעזוב. בדרכי החוצה, בכניסה לבית העלמין, אני חולף על פני יהודי זקן שפוף בתוך חדרון קטן, ושואל אותו:

— אדוני, סליחה אדוני, האם יש לכם איזשהו יומן שבו מופיעים שמותיהם של כל הקבורים כאן?

— לא, לא. "קומיטי, קומיטי", הוא מנפנף לי בידו.

קיבלתי אם כן חיזוק נוסף, נותרה לי תקווה אחת לאתר אותך, "קומיטי". מונית קטנה מובילה אותי ללא היסוס למשרדי הקהילה. בטרם אכנס אני מטלפן לידיד טוב, איש עסקים, מהמשפחות המעטות שנותרו כאן לאחר העלייה הגדולה של שנות החמישים והשישים, ומבקש את עזרתו. הוא מורה לי להישאר על הקו ומתקשר במקום למנהל משרדי הקהילה ומסביר לו את העניין. הוא חוזר אליי לאחר כמה דקות ומסביר לי שהעניין יטופל במקום, לפחות כך הובטח לו, וגם רמז לי במילה אחת בקשר לחוסר הסבלנות של מנהל המשרד, ושהוא ללא קשר לתפקידו, אדם די מתוסכל. עם האזהרה הזאת התקרבתי לאותו בניין. בטרם אכנס למשרד מרשים בגודלו, יהודי עם פנים זועפות פותח את הדלת לקבלני. הוא כנראה רגיל לביקורי פתע כאלה, ורואים עליו שאין לו יותר סבלנות לביקורים אלה. הוא סוקר אותי מלמעלה למטה, כאילו בא להכיר את קורבנו מקרוב וללא כל לחיצת יד או אפילו ברכת צוהריים טובים, הוא יורה לעברי:

— כן, מתי אדוני חוזר לישראל, אני יודע במה מדובר!

— אולי כבודו יכול לעזור לי. מחר.

— מחר, מחר, ואתה רוצה שימצאו לך את הקברים האלה עכשיו, זה עניין של ימים, לא של שעות!