שנת חיפוש

1
בריחה

דלת נפתחת בעדינות.

אני נכנסת לבית, מחזיקה שקית טייק־אווי ממקדונלד'ס. את ההזמנה אני זוכרת בדיוק - בשבילי שני מיני מק־דג ושניצלוני תירס, ובשבילו מארז גדול של נאגטס וצ'יפס ענק. לפני שנכנסתי, שקלתי אם לדפוק או לא. בחרתי שלא. אם כבר הפתעה אז עד הסוף. אין אף אחד בסלון. הוא בטח בחדר. יש תיק קטן שחור ונשי על הספה. הוא לא שלי. מעניין של מי. אני לא חושדת. אני נכנסת לחדר שלו. ליד הדלת זרוקה נעל עקב חומה עם עקב דק. הנעל השנייה זרוקה ליד המיטה. גם הן לא שלי. היא לא מסתכלת עליי בהתחלה, גם הוא לא. לוקח להם כמה רגעים. ובינתיים אני עומדת. בוהה בהם. קפואה. ומשם הכול מאוד מעורפל. כמו חלום כבד. הוא מתלבש מהר ומתחיל להגיד לי כל מיני דברים, אולי אני עונה לו, אולי לא.

דלת נטרקת.

ניסיתי להיזכר מי אמר את המילה האחרונה, אבל לא הצלחתי. בכל פעם שניסיתי דמעות הציפו אותי והתחרטתי על הניסיון. זכרתי רק את השתיקה שהגיעה לאחר מכן. אולי המילה האחרונה הייתה של השתיקה?

אולי תמיד המילה האחרונה היא של השתיקה.

"שושקו, יהיה בסדר, מה את דואגת? אני כולה עובר לתל־אביב. שעתיים ואנחנו ביחד. מה זה שעתיים? זה כלום זמן. זה האורך של 'ספרות זולה' או של שנ"ץ טיפה יותר ארוך מהרגיל. חוץ מזה, זה רק מרחק, זה לא חשוב לי. הדבר היחיד שחשוב לי זה שתהיי מאושרת," כך אמר לי כמה חודשים לפני כן.

המשכתי להזכיר לו את המשפט הזה בריבים פנימיים שניהלתי איתו לאחר מכן בראשי. "מה קרה פתאום? השתנו לך סדרי העדיפויות, או שפשוט הפכת להיות חרא של בן אדם?"

אבל ברגע האמת שתקתי. רק השתיקה דיברה, והיא אמרה המון. היא אמרה כאב. היא אמרה בגידה. היא אמרה אמון שנשבר. היא אמרה די. נמאס לי. למה לי בכלל לתת אמון במישהו? איך אפשר לסמוך על מישהו בעולם כשהבן אדם הכי קרוב אליי בגד בי בצורה כזאת? איך אני יכולה לסמוך על עצמי, על תפיסת המציאות שלי, על האמון שלי בכל בני האדם?

מחשבות של מה־היה־קורה־אילו התחילו להופיע. מה היה קורה אילולא הפתעתי אותו בדיוק באותו הערב? מה אם היא לא הייתה שם באותה השעה?

ואחרי המחשבות הגיעו לרוב הדמיונות, בייחוד כשניסיתי להירדם. הרגעים שבהם הפסקתי להשתמש בראש שלי, והראש שלי התחיל להשתמש בי.

הוא נוגע בה, מסיט את שערה לאחור. היא צוחקת ממנו, זה מדגדג אותה. ואולי לא מדגדג אותה באמת. אולי היא סתם מנסה להיראות סקסית. כלבה בוגדנית, היא בכלל לא רגישה לדגדוגים, אני יודעת.

הטלפון שלו מצלצל, השם שלי מופיע על הצג - שושקו עם לב אדום. הוא מנתק את השיחה בלי להסתכל. נשיקה על הצוואר, עוד שיחה ממני, הוא נושך אותה בתנוך האוזן. זה היה פעם שלנו. הטלפון ממשיך לצלצל, אף אחד לא מנתק. הם בשלהם, בכלל לא שומעים את הצלצול. מה הם שומעים? נשימות קולניות, קצרות, נשימה הופכת לגניחה, הופכת לצעקה, אוה, האדרנלין, אושר עילאי למגע הלשון האקרובטית בין הירכיים. הטלפון אבוד מתחת למיטה, סדינים הפוכים. אהבה, מוסר, בגידה, מעורבבים בחדר. עוד שיחה, דפיקות בדלת. למה אף אחד לא עונה?

הדלת פתוחה. להיכנס? לא להיכנס? אני יודעת מה מחכה לי. כתפייה שנייה יורדת ואז גם תחתונים. אבל האור עדיין דלוק. למה הם לא מכבים את האור? זה לא מפריע לה, שהאור דלוק? לי תמיד הפריע שהאור דלוק. דלת נוספת נפתחת, רעשים מחדר המיטות. למה הם צועקים כל כך חזק? אני נכנסת לחדר, ריח זיעה וסיגריות. תחתונים זרוקים על הרצפה, ורוד תחרה, לא שלי.

את מדמיינת, זה לא הגיוני, את בחלום, אבל הכול נראה כל כך מציאותי. האור דלוק. זונה, איך יכולת אור דלוק?

'די די די. תפסיקי,' הייתי אומרת לעצמי. 'זה לא בריא.' אבל זה כאב. כל כך כאב. גם ככה שום דבר לא הלך, אז את הדבר היחיד שעוד יכולתי להיאחז בו, פיסת הקרקע האחרונה שעוד נעמדתי עליה, שלפו ככה מתחת לרגליי.

משם התחילה מעין תקופה כזאת. תקופה קשה. נדמה לי שקוראים לזה משבר. הייתי בטוחה שזה יעבור תוך כמה ימים. טעיתי.

לא הצלחתי לצאת מזה. הבגידה הזו שרפה אותי מבפנים. לפעמים הרגשתי שכבר אין עוד מה לשרוף, כי הכול בפנים ריק. ומה שלא היה ריק, היה רקוב ושחור, ועדיין בער.

החיים שלי מתחלקים לשני חלקים. לפני הלילה הזה, ואחריו. משהו בי נשבר באותו הלילה.

אבל משהו גם התחיל להיבנות.

כפר בלום, דצמבר 2020.

כן, ברחתי. אני מודעת לזה. פעם הייתי מתריסה ומתרצת, 'בורחת? אני?' אבל זה נכון. באמת ברחתי. בהחלטה אימפולסיבית אחת, ארזתי הכול ונחתּי במקום הכי רחוק שאפשר.

זה לא היה רק שברון הלב. לא יכולתי לשאת עוד את השנה האחרונה בארץ. כולם מסביבי כבר היו בשיא חייהם - התחילו ללמוד, לעבוד, עשו עם עצמם משהו אמיתי, ואני נתקעתי בשלב החיפוש. וככל שחיפשתי כך הרגשתי יותר ויותר אבודה, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי כלום.

קמתי בבוקר עם תחושת חוסר התכלית הלא נגמרת הזאת. הכול היה סגור, אין עבודה, חורף, עוד סגר ועוד סגר. רק חיכיתי שהיום יעבור ויגיע מחר. התחלתי להשתכר ולעשן ולישון עד אחר הצהריים, כי פשוט לא מצאתי סיבה טובה לקום.

הייתי בדיכאון, דיכאון אמיתי. עכשיו אני יכולה לומר זאת בלב שלם. כל כמה דקות בכיתי, סתם ככה, בלי סיבה. כן כן, ברור שהחיים היו בסדר. הייתי בריאה, היה לי בית לגור בו, משפחה אוהבת, חברים טובים. אם הייתם עושים זום אאוט לחיים שלי, הם נראו די טוב, אין ספק. אבל שנאתי אותם. שנאתי את הבריכה הזאת, שהלכה והתמלאה מרגע לרגע. לא הצלחתי לצוף בה. המים נכנסו לי לאף, קצת לעיניים. נחנקתי, אבל המשכתי להיאבק, ירקתי מים, לא הייתי מוכנה לטבוע.

שנאתי את עצמי על זה, גערתי בעצמי, את לא מצליחה להתמודד אף פעם עם כלום. תמיד הפתרון הוא בריחה. אבל יודעים מה? פאק איט. זה הפתרון שמצאתי — וזהו זה. הייתי אפילו שמחה לרגע. מצחיק, אבל איזה כיף ששברו לי את הלב. אלמלא זה ודאי לא הייתי נוסעת. איזה כיף שלא מצאתי תכלית לחיי. איזה כיף שזו הדרך שלי להתמודד, לצאת להרפתקה, לבד. מי אמר שלברוח זה דבר רע? הפסיכולוגית שלי תמיד אומרת שהבריחה היא אחד ממנגנוני ההישרדות וההגנה שלנו. זו התרחקות מפני סכנה כדי לשמור על עצמך. פתאום זה נשמע טוב, לא?

לא בטוח שידעתי מפני מה אני בורחת, הרי לא נשקפה לי סכנה ממשית. סתם עמדתי בפינת חדרי ולאט לאט כל הקירות התחילו לסגור עליי, ודרך המילוט היחידה הייתה לקפוץ מהחלון, לברוח מחיי. התלבטתי לאן ללכת. לא היו העדפות או הסתייגויות מיוחדות, ולבסוף הבחירה הייתה די שרירותית. פשוט בחרתי את המקום הראשון שהגבולות אליו היו פתוחים, וכך היקום הוביל אותי למקסיקו.

כן, זה די מטופש. במקסיקו, מדינת עולם שלישי, נרשמו שיאי תחלואה, הקורונה חגגה, ובארץ התחילו כבר לחסן. המשפחה והחברים היו בחרדות:

"מקסיקו?! השתגעת? מה תעשי שם בכלל? יש קורונה בחוץ!"

"אני נוסעת לכתוב ספר, לקבל השראה," תירצתי. מבחינתי, להודות שאני נוסעת פשוט כי אני אבודה, היה להודות בתבוסה, ולא הייתי מוכנה לזה.

"נו באמת. את צוחקת עלינו, נכון? ממתי את כותבת בכלל? למה שלא תחכי קצת? כמה חודשים וזה עובר! זה לא בטוח!"

אבל לא יכולתי לחכות אפילו יום אחד. נכון, זה לא היה בטוח, זו עובדה. אבל יודעים מה? גם אוניות הרבה יותר בטוחות כשהן בנמל, אך לא לשם כך הן נבנו. ולא לשם כך נבניתי אני.

קמתי בתשע בבוקר עם רעיון בלבד, ותוך ארבעים ושתיים דקות כבר היו לי כרטיס טיסה, ביטוח, אשראי חדש ומקום לישון בו בלילה הראשון. אפילו הספקתי לשלם את דוח החניה משבוע שעבר, שעיריית תל אביב השאירה לי כמתנת פרידה. לא נתתי לעצמי רגע להתערער ולהתלבט - כן? אני באמת עושה את זה?

ובזמן שסימנתי וי קטן ועוד וי קטן ברשימת המשימות שערכתי לעצמי באותו הבוקר (לסגור ביטוח, לקנות מברשת שיניים חדשה בסופר פארם, לאסוף את הטלפון מתיקון, למצוא את פנקס החיסונים שלי, להוציא רישיון נהיגה בין־לאומי, לארוז, להיפרד, לנשום), התחילה ההתרגשות, כזו שזורמת בכל הבטן והגוף. זה קורה. אני עוזבת. ביי ביי לקיבוץ.

זה די אירוני, למען האמת. כל כך פחדתי מבואו של החורף, זו אחת הסיבות שבגללן רציתי לעזוב. חורף מדכא אותי מאז ומתמיד. ורק כשעזבתי, הסתכלתי עליו באור קצת אחר. פתאום הבנתי כמה הוא מיוחד. אני אתגעגע למקום הזה, חשבתי לעצמי. קור כמו באירופה, אוויר נקי וטהור שבא לך לשתות במקום לשאוף, שמיים גשומים ואטומים בעננים בצבע כחול כהה־אפרפר, שלפתע פורצת מתוכם קרן שמש ומאירה את הכול באור קסום.

אתגעגע לריח של החורף, לדשא רטוב, לבוץ במגפיים, לשביל המוכר לבית עם אבני הפסיפס הכחולות בצדדים, להפי, הכלבה של השכנים, גורת גולדן רטריבר זהובה, שנכנסת לבית בלי רשות ומשאירה עקבות קטנטנות על הרצפה; למרפסת הקטנה שלי, עם הערסל הצבעוני שמשתלשל מהגגון, פינת הכתיבה הקבועה שלי; לבית שלי, לריח הקטורת, לקירות הסלון המלאים בציורים שציירנו יחד, כולם ברמה חובבנית, אבל צוירו מהלב; למיטה שלי, שהיא בעצם חיבור של שתי מיטות יחיד שתמיד נפרדות קצת בלילה וגורמות לי ליפול אל תוך השקע ביניהן. אני אוהבת את השקע הזה, זו הגומחה הקטנה שלי. אתגעגע לסדינים הלבנים ולשמיכת הפּוך המוגזמת, שלקום ממנה ביום קר זה על גבול הבלתי אפשרי; לתקרה הלבנה שלי, עם כתמי הרטיבות בצדדים, זה היה החלק האהוב עליי בבית - שם כל הדברים המעניינים קרו.

שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. כל החדר נראה כל כך ריק ועצוב פתאום. מוזר לעזוב. כבר הסרתי את כל התמונות שלנו מהקיר, אפילו את הפוסטר של ספרות זולה שקנינו בשוק. את הכורסה הירוקה עם הקרע הקטן למטה מסרתי לשכנים שלנו, משפחת דארשין, ואת כל שאר הדברים העמסתי לרכב. וזהו, הכול ריק. אני עוזבת. הפעם באמת.

מה דחוף לך? כל הזמן שאלתי את עצמי. הלוא כבר יש חיסונים, למה שלא תחכי קצת ותיסעי כשהכול יהיה יותר בטוח? ולמה מכל המקומות בחרת דווקא את המקום שבו התחלואה הכי גבוהה בעולם? ככה כל היום הסתובבתי עם הקולות האלה בראש. לפעמים זה כבר היה מתיש. מחשבה החליטה להופיע ובשנייה כל הגוף נכנס למצב מלחמה, הכחשה, רק לסלק את החשש, שילך ולא יחזור.

אצלי הראש והרגש בקונפליקט תמידי, אף שהרגש כמעט תמיד מנצחת. הרגש שלי היא אישה יפהפייה, כזאת שאי אפשר שלא ליפול בקסמיה. יש לה חיוך כובש והיא לבושה בשמלה ארוכה, אדומה ומרשימה, עם שסע קטן ברגל ומחשוף קל. הרגש שלי היא אחת שאוהבת לטעות, שמזמנת הרפתקאות, בעייתית ועלולה להיות מסוכנת מאוד. היא יודעת מה היא שווה ואין בה אפילו טיפת פחד. כשהיא יוצאת החוצה, היא מהפנטת את כולם.

הרגש שלי מחפשת ריגושים. לעולם אינה יודעת שובע. היא רוצה לטרוף את העולם, לשרוף הכול, לצחוק, לעשות סקס, לבכות, לצרוח, לפחד. היא אוהבת להרגיש, והיא לא מצליחה לעמוד בפיתויים.

הראש, לעומת זאת, הראש שלי לא פראייר. הוא לא טועה לעולם, אבל הוא גם לא אוהב לנסות. הוא יודע בדיוק מה הסיכונים של כל דבר, הוא מחושב, הוא מעלה טיעונים נכונים, הוא רציונלי. הוא מתכנן את העתיד לפרטי פרטים, והוא טוען שהוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילי. הוא התלמיד החנון המצטיין שמקבל מאה בכל המבחנים. הוא ההורה האחראי והסחי, אבל אף אחד לא סופר אותו.

הם תמיד רבים ביניהם, הרגש והראש, ואין לי כוח לפתור את כל הסכסוכים האלה, אז אני פשוט נותנת לרגש לנצח. יש לי תחושה שהיא יודעת הכי טוב.

אז החלטתי ללכת אחריה בלב שלם, בעיניים עצומות. היה בי פחד, שקשקו לי הביציות, אבל האמנתי שיהיה בסדר. בחרתי באושר שלי ויהי מה, זו הייתה חייבת להיות הבריחה הנכונה.