יריב ראוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יריב ראוי
מכר
מאות
עותקים
יריב ראוי
מכר
מאות
עותקים

יריב ראוי

4.4 כוכבים (91 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

הוא היה מה שהיא הייתה צריכה, היא הייתה מה שהוא רצה. 
ככל שהיא התנגדה, הוא נמשך. ככל שהיא סירבה, הוא רצה יותר. 
וכשהחיים שלהם התערבבו במקריות יוצאת דופן, היא הפסיקה להילחם בו והתחילה להילחם איתו.

פגישה מקרית בבר תל אביבי שמה את אלינוי ויריב במסלול אחד במהירות מסחררת.
בעוד היא רוצה לברוח ממנו, הוא רוצה לתפוס אותה וליתר דיוק, את ליבה. 
עם תיק מלא בזיכרונות עבר, רגשות אשמה ופחדים ובתשוקה להמשיך לחיות למרות הכול, אלינוי מגלה מולה יריב ראוי. 
אך כשנדמה שהם כבר מוצאים את הדרך להיות יחד, החיים טורפים את הקלפים, והם מופרדים זה מזו. 
האם אלינוי ויריב יצליחו לאחד כוחות, להילחם על האהבה שלהם, למצוא שוב זה את זו ולנצח? או שמא לפעמים אפילו האהבה אינה מספיקה? 

"כבר ביום שבו היא מתה ועזבה אותי, בניתי סביבי חומות. 
הבטחתי לעצמי ושכנעתי את עצמי שלעולם לא אתאהב באף אחד, לעולם לא אוהב מישהו, כך שלא אתאכזב כשילך ממני. 
הסתכלתי על עצמי במראה, דמעותיי זלגו על פניי ועל בגדיי. עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה, אך זו לא חצתה את ריאותיי. פקחתי אותן שנית ומולי במראה ראיתי אלינוי אחרת. ידעתי שאלו דמעותיי האחרונות. ברגע זה גדרות תיל הוקמו סביבי. חומות נבנו."   

פרק ראשון

פרולוג

אני יושבת בכיתה ומקשיבה למורה, חצי מקשיבה. אימא לא מרגישה טוב בימים האחרונים ואני עצובה.
אבא אומר לי כל הזמן שהכול יהיה בסדר, ואני באמת רוצה להאמין לו כי הוא אבא שלי ואבות תמיד צודקים, נכון? מצד שני התקפות הבכי והזעם של אימא מעידות על מצבה, והוא לא טוב.
אני יודעת שהם חושבים שאני רק ילדה בת תשע, אבל גם אני מרגישה ויודעת מתי אימא שמחה ומתי אימא בתקופה רעה ומאבדת את זה.
בחודש האחרון היא כל הזמן כועסת או עצובה. מתעצבנת, בוכה או גם וגם. הריבים שלה ושל אבא מגיעים עד לחדר שלי ומעירים אותי מהשינה. הוא מתחנן בפניה שתסכים לקבל עזרה והיא מתחמקת ומאשימה אותו שזה בגלל שהוא כל הזמן עובד, או מבטיחה שתלך לקבל עזרה ולא הולכת. אבא לא יודע להתעקש, הוא לא יודע איך לגרום לה לטפל בעצמה.
אני רואה את העייפות ואת העצבות על פניו. הוא עשה אקזיט לפני כמה חודשים, ככה הוא אמר שקוראים לזה ומכר את הפטנט של החברה שלו והרוויח מיליונים, ולאימא זה בכל זאת לא מספיק. כל כך שמחתי באותו יום של המכירה, כי אבא היה שמח. כשהוא בא הביתה ושיתף אותנו יצאנו כולנו למסעדה לחגוג ואבא אמר שאולי נעבור לגור בארצות הברית, בקליפורניה. אימא הייתה נראית שמחה אבל זה לא היה אושר אמיתי, נראה לי ששום דבר כבר לא גורם לה אושר.
"אלינוי," אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום, כנראה חלמתי בהקיץ. "אלינוי, גשי בבקשה אל המנהלת."
"מה?" אני שואלת, מבולבלת.
"המנהלת קוראת לך, גשי אליה בבקשה." אני מסתכלת לעבר הדלת ורואה את המנהלת מחכה לי. לא עשיתי כלום, גם קרן ורותם מסתכלים עליי ולא מבינים למה היא קוראת לי.
אני קמה מהכיסא שלי ומתחילה לצעוד לכיוונה.
"אלינוי, קחי את התיק שלך איתך." היא מבקשת.
אני אוספת את החפצים בזריזות. המחשבות שלי מתרוצצות. כשאני מגיעה אליה היא מחייכת אליי חיוך קטן, מניחה יד על הכתף שלי, ואנחנו הולכות במסדרון לעבר המשרד שלה.
"הכול יהיה בסדר, אלינוי, הכול יהיה בסדר," היא ממלמלת, אבל אני לא מבינה למה, הרי הכול כבר בסדר.
כשאנחנו נכנסות לחדר המנהלת אני נבהלת. אני רואה את אבא יושב, בעיניים אדומות. הוא פותח את ידיו לצדדים כשהוא רואה אותי, ואני ממהרת אל בין זרועותיו.

פרק 1

13 שנים אחרי
החיים לימדו אותי שצריך לחיות את הרגע, צריך למצות את החיים עד תום, ולכן בחצות ועשר דקות אני מחנה את הגולף הלבנה שלי בחניה שהתפנתה בסמוך לפאב ה'אושן', שבו קבעתי עם קרן. אני יודעת ששיחק לי המזל, וחניה בתל אביב ביום חמישי בערב היא לא עניין של מה בכך. אני יורדת מהרכב והולכת לעבר הכניסה.

קרן כבר מחכה לי, אחרי שהגיעה במונית מאירוע משפחתי.

"היי," קרן מסתובבת אליי עם ערימת השיער הג'ינג'י המתולתל שלה ועם חיוך שאין לו סוף, לבושה חצאית מיני שחורה וחולצה מכופתרת נטולת שרוולים בצבע ירוק בקבוק, עם כתפיות מרהיבות שמשדרגות את החולצה. היא קופצת עליי, מחבקת את עורפי, ומצמידה את לחייה ללחיי לנשיקה חטופה.

קרן מתרחקת מעט ובוחנת את גופי. אני לובשת שמלת מיני צמודה בצבע תכלת, עם רצועות כתפיים דקות וסטילטו עכביש בצבע ניוד, אוחזת בתיק יד תואם לנעליים ולצווארי שרשרת קולר כסופה. השיער שלי מסודר בקפידה, הברשתי את הקארה לפני שיצאתי מהבית והוא חלק כמו חוטים. "באת לצוד או לדוג?" אני סוקרת את גופה בחיוך.

היא מצחקקת ומבטלת את שאלתי בנפנוף יד. "תראו מי שמדברת, נראה לי שבאת לשחוט, את מאוד גבוהה עם העקבים האלה."

"לא כל כך, עם העקבים אני מטר שבעים ושמונה."

"ממש גבוהה," היא פוסקת ומסתובבת לעבר השומר. אנחנו עוברות אותו ונכנסות פנימה, מחפשות מקום פנוי על הבר. השעה חצות ועשרה והמקום עמוס. אנחנו מוצאות שני כיסאות פנויים באמצע הבר ומתיישבות.

הברמן ניגש אלינו ואנחנו מזמינות וודקה אשכוליות לקרן, ומידורי סאוור בשבילי. אני מקציבה לעצמי שני משקאות ומים, מחר אני רוצה להשתזף, ועם הנגאובר זה לא בא בחשבון.

המוזיקה פשוט מושלמת, המקום מעוצב בסגנון מודרני, האנשים נראים איכותיים, לבושים בקפידה. המקום משרה אווירה מאוד משחררת ונעימה, הוא לא חשוך ואפל כמו מרבית הפאבים בישראל. אפשר ממש לראות את תווי הפנים של האנשים.

אחרי סיבוב משקאות ראשון קרן מזמינה לעצמה משקה נוסף, ואני מזמינה בקבוק מים.

"למה רצית לברוח מהאירוע?" אני שואלת אותה, יודעת ששיחה נוקבת לפנינו.

היא מגלגלת עיניים ומטה את ראשה מעט לאחור. "לא רציתי ללכת אליו מהרגע הראשון, אבל למה שלרונית ולמוטי יהיה אכפת? ההורים שלי החליטו שהולכים אז הולכים, ולמי אכפת שלי, בחורה בת עשרים ושתיים, יש דעה משלי?" היא נושפת אוויר בתסכול.

אני שואלת בזהירות, "מה כל כך רע בללכת לאירוע המשפחתי הזה? כלומר, זה לא אירוע ראשון."

"זה לא אירוע של משפחה מקרבה ראשונה ולא התחשק לי ללכת, לא בא לי. זכותי? כן. או כך לפחות חשבתי." היא לוגמת מהמשקה שלה וממשיכה. "כל השבוע היה מתח ביני ובינם, ויכוחים שלא מסתיימים על הבחירות שלי, על הבילויים שלי, או על למה אני מתעצבנת כשמבקשים ממני להקפיץ את רן לאיזה מקום. הוא ילד בן עשר, שיילך לבד! אני אשמה שהם הביאו אותו בגיל מאוחר ואין להם זמן לטפל בו? אם אני עושה פרצופים, אז למה אני עושה פרצופים, ואם אני מסרבת, אז איך אני מעזה לסרב? הרי אני חיה על חשבונם. בקיצור, לא משנה מה אני עושה, תמיד הם יבקרו אותי, ותמיד זה יהיה לא מספיק טוב או לא מספיק מוצלח."

כואב לי על מה שהיא עוברת עם הוריה, אבל קשה לי להביע את עמדתי, שכן המשפחה של קרן – הוריה ואחיה הקטן – תמיד סיפקו לי מקום להיות בו, תמיד העניקו לי אהבה אמיתית של משפחה.

אפשר לומר שאימא של קרן היא הדודה שמעולם לא הייתה לי, זו שאיתה התייעצתי לגבי רכישת החזייה הראשונה, זו שפניתי אליה כאשר קיבלתי מחזור, זו ששאלתי אותה מה לבחור בשיבוץ הצבאי, ובעצם, זו שתמכה בי בכל עניין רגשי, או עניין שדרש חוות דעת של מבוגר. וכך גם עם אביה של קרן, שתמיד דאג לסדר לי כל תקלה שהתעוררה בדירה, או לעזור לי להרכיב דברים שלא הסתדרתי איתם.

הם ליוו אותי ביום הגיוס וביום השחרור, חגגו איתי ימי הולדת ומסיבות סיום בבית הספר ותמיד נתנו לי הרגשה כאילו אני חלק מהמשפחה. לכן, כשקרן מתלוננת עליהם קשה לי להביע עמדה, שכן אני מרגישה כפוית טובה כלפיהם. מצד שני עקב כל תלונותיה של קרן על המצב עם הוריה, אני מוצאת את עצמי "מתנחמת" בעובדה שלי אין מי שיריב איתי, יטיף לי, יתווכח איתי, ואז מבינה שאין בכך נחמה, וליבי נצבט מהעובדה שעל אף שקרן סובלת מהמצב עם הוריה, יש לה מי שדואג לה, אוהב אותה, רוצה בטובתה. לי אין אף אחד בעולם שידאג לי, אני אדוֹן לעצמי, עם אבא בשלט רחוק מגיל שש עשרה, שפעם בחודש מנהל איתי שיחה טלפונית עם משמעות. יתר השיחות בינינו הן שיחות טכניות, אשר ברובן אני אומרת לו כמה כסף להפקיד לי בחשבון הבנק, או שהוא מקדים אותי ומספר שבדיוק ביצע לי העברה לחשבון.

עד גיל שש עשרה אבי גר איתי בארץ, אך כשהחליט לעבור ללוס אנג'לס ולהמשיך להרחיב את עסקיו מעבר לים, הודעתי לו שאני נשארת פה. הוא השאיר לי את הדירה בתל אביב, ואני נשארתי באחריות הוריה של קרן שגרו בבניין מולנו, והסכימו לקחת עליי חסות.

אבא עבר לקליפורניה. מאז שעבר הוא מגיע לבקר בארץ פעם בכמה חודשים, ואני טסה לשם בעיקר בחופשות הקיץ. אך מאז שהתגייסתי לפני ארבע שנים, טסתי לשם רק פעמיים, ובכל פעם לשבוע בלבד, ולא לחודש כמו בעבר.

"אני ממש מצטערת קרנונה, את יודעת שאני לא יכולה לתת לך עצה טובה בעניין. אני רק אציע לך לחשוב מה הכי נכון לעשות כדי לצלוח את הוויכוח הזה. אולי שיחה ליישב את ההדורים? תיאום ציפיות בינך ובינם? אולי הפרדת כוחות? תשכרי דירה עם שותפות ואז יהיו פחות חיכוכים. תחשבי מה הכי נכון לך, מה יעשה אותך מאושרת ויביא שקט לך ולהם."

הברמן מגיע ומניח מולי כוס מידורי סאוור, שלא הזמנתי.

"לא הזמנתי את זה."

"אני יודע, זה מהגבר בצד השני של הבר." הוא מסתובב ומצביע על הגבר שמרים לעברי את כוסו. אני מרימה את כוסי, מצמידה אותה לשפתיי ולוגמת. אחר כך אני מניחה את הכוס, מצמידה את כפות ידיי זו לזו ומרכינה את ראשי כאומרת תודה. הוא, בתגובה, לא מסיר את עיניו ממני, עיניים בהירות עם מבט חודר. אני לא שמה לב לבגדיו כיוון שאני שקועה בעיניו, אך קרן טורחת להעיר, "לבוש כלבבי."

רק אז אני מבחינה בחולצת טריקו וי לבנה, מתחת לבלייזר שחור פתוח.

אני מסיטה את עיניי ממנו בכוח וממשיכה לשוחח עם קרן, אך יודעת שאם אסובב את ראשי אמצא אותו בוהה בי, ולכן אני פשוט לא מסתובבת.

אני לא מקשיבה למילה ממה שקרן מדברת. הדבר היחיד שאני שומעת זה הלמות ליבי באוזניי. חם לי, מאוד חם לי.

קיבלתי החלטה שאני מאפשרת לעצמי חצי שנה של לבד אחרי שהפסקתי להיפגש עם דן, היזיז האחרון שלי. יחסי נוחות זה נחמד, אבל הבנתי שאני צריכה הפסקה. בפעם הבאה, הבטחתי לעצמי, אבחר פרטנר מתאים. טעות עושים פעם אחת. עברו שלושה חודשים מאז נגמר הקשר שלי עם דן, אני לא צריכה עכשיו פרטנר או סטוץ, אני צריכה קצת זמן איכות עם עצמי.

"את לא נדלקת? הוא הפרטנר המושלם ליזיזות, נראה אלפא אמיתי." היא נצמדת אליי מעט מהצד ומתחככת בי, מנסה להעיר אותי ממחשבותיי.

"אני מוותרת. נראה לי שאחרי הקשר עם דן אני צריכה מנוחה, לנשום עמוק." אני נאנחת.

"אולי אם תטרחי לספר לי מה היה ביניכם ולא תשמרי על מעטה סודיות כאילו יצאת עם איש מוסד, אני אוכל להבין את ההחלטה שלך להישאר לבד כרגע, ואת העובדה שאת לא מזנקת מעל הבר וגוררת את האלפא לרכב ואז אלייך הביתה."

אני לוקחת לגימה מהמשקה שלי, נושמת עמוק ומחליטה לשתף את קרן. אני מרגישה שזה מעיק עליי כבר כמה חודשים, והיא החברה הכי טובה שלי, היא לא תשפוט אותי, היא תבין.

"הקשר עם דן הסתיים כי הרגשתי שהוא מתחיל לפתח רגשות, אך מעבר לכך הרגשתי שהוא מתחיל להיות אובססיבי כלפיי ובנוסף הסקס הפך להיות גרוע." קרן מסתכלת עליי ולא אומרת מילה, אך אני רואה את מבטה התוהה, ואת השאלות שעומדות על קצה לשונה. אני ממשיכה, "בַחודש לפני שזה נגמר הוא היה מגיע אליי לעבודה, פתאום באמצע המשמרת ומתיישב על הבר, שותה ומנשנש ולא מוריד את העיניים ממני. או שהייתי יוצאת לחדר כושר או להליכה ומוצאת אותו מתחת לבניין שלי, ברכב לבד או עם חבר. עכשיו מעבר לזה שהחברים שלו היו נראים, איך לומר? עבריינים, הוא גם לא היה מסביר לי מה הוא עושה שם. הייתי שואלת אותו, 'מה אתה עושה פה?' והוא היה צוחק כזה במבוכה, ומתרץ תירוצים שלא היו נשמעים לי הגיוניים, 'באנו לבקר את דודה של החבר שלי', או 'אח של חבר הזמין אותנו אליו', כל מיני תשובות כאלה. ואני חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שכולם גרים כל כך קרוב אליי? איך זה ייתכן שהוא כל הזמן ברדיוס מאה מטר מתחת לבית שלי? אז שמרתי על דיסטנס, הייתי קרה אליו, בסוף כבר הייתי ממש כלבה. היו כמה פעמים שהוא בא בערב והיה מסטול, ותירץ שהוא היה הרבה זמן בשמש אבל שתה רק שתי בירות, מה שלא היה נראה לי הגיוני. ואז, בסקס עצמו, אם לפני כן הוא היה יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, בפעמים האלה הוא בקושי החזיק מעמד עשר דקות, והכול היה מגושם, והוא היה כבד ולא מרוכז. ופעם אחת, אחרי שגמרנו, הוא אפילו מלמל שהוא רוצה להישאר, והייתי צריכה לעזור לו להתלבש ולדחוף אותו לדלת כדי שילך ולא יישאר אצלי. החלטתי שזה נגמר אחרי שבוע שלא דיברנו בכלל. אני לא יזמתי שיחות וגם הוא לא. פתאום, ערב אחד, הוא דופק לי בדלת. התעצבנתי עליו ואמרתי לו שאני רוצה לסיים את היחסים האלה, והוא, שיכור או מסטול כרגיל, התחיל להשתולל ולהגיד לי שהוא פיתח אליי רגשות, ושאני מגעילה, אפילו מזל טוב לא אמרתי לו. מתברר שהיה לו יום הולדת באותו שבוע אבל לא ידעתי את זה, כי מעולם לא התעניינתי מתי תאריך הלידה שלו, כמו שלא התעניינתי בגברים שהיו לפניו, אז הרמתי את הקול והבהרתי לו שלא ידעתי שהיה לו יום הולדת וגם לוּ ידעתי אנחנו לא זוג, אנחנו ביחסי יזיזות וזה הכול. הוא התעצבן בטירוף ואמר לי דברים קשים מאוד, שאני מתנהגת כמו זונה, שאני משוגעת ושצריך לאשפז אותי. ברגע שהוא קרא לי משוגעת איבדתי את זה לגמרי, התנפלתי עליו ודחפתי אותו לדלת. הוא ניסה להתנגד אבל למזלי היה מסטול מדי, ואז הוא קלט את אגרטל הזכוכית על הקונסולה בכניסה, ליד הדלת, תפס אותו וריסק אותו על הרצפה, תוך שהוא ממשיך לקלל ולהעליב אותי. דחפתי אותו לחדר המדרגות והבהרתי לו שלא יעז לחזור בחיים. ברגע שטרקתי אחריו את הדלת ונעלתי אותה נשמתי לרווחה, גם כי סוף סוף נפטרתי ממנו וגם כי הסיטואציה כולה הייתה מלחיצה."

קרן מביטה בי המומה. "אלינוי, אני בהלם שרק עכשיו את מספרת לי את זה. וואו, זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע, איזה מטורף." היא נושמת לרגע וממשיכה, "אני גם חייבת לומר שאני מאוכזבת שלא סיפרת לי ולא שיתפת אותי או אף אחד אחר בעניין. הוא נשמע לחלוטין אלים ולא מאופס."

"את צודקת, אני פשוט לא משתפת יותר מדי בקשרים שלי, גם בגלל שהם לא בני זוג אלא חולפים כאלה ולא מעניינים, וגם כי הייתי בהלם בעצמי שנקלעתי לסוג של קשר עם בן אדם כזה. אני בדרך כלל מאוד מקפידה על מי שאני בוחרת, ואף פעם בארבע השנים האחרונות לא קרה לי משהו דומה, וגם לא היו סימנים מקדימים להתנהגות הזאת. כשהכרנו הוא סיפר שהוא לומד לתואר בראיית חשבון, ושהוא עובד באיזו מאפייה וגר בחולון. לא חשדתי לרגע שהוא יתנהג בצורה כזאת. הכרתי אותו ליד האוניברסיטה, כשהוא יצא משם פעם אחת ואספתי אותו מהמאפייה כי הרכב שלו היה בתיקון או משהו כזה. הוא נראה לי ילד טוב ולא בעייתי."

"יש מצב שכל מה שהוא סיפר לך זה שקרים?"

"לא נראה לי, אבל מעולם לא בדקתי כי זה לא עניין אותי. הוא לא היה בן הזוג שלי. היינו קובעים כשהיה מתחשק לנו סקס, הוא היה בא לשעה שעתיים והולך, בלי שיחות ובלי שאלות, רק הסכמה שהיחסים הם בבלעדיות. הוא תמיד התנהג אליי בצורה יפה ומכבדת, עד לחודש האחרון."

"אלינוי, אני באמת מרגישה צורך להגיד לך שזה מסוכן מאוד. מהרגע שהתחלת עם כל עניין היזיזות והקשרים המיניים הלא מחייבים כשהגעת לגיל שמונה עשרה לא התערבתי או אמרתי משהו, ואולי זו הייתה טעות, כי עובדתית כרגע את יכולת לסכן את עצמך מאוד."

"אוקיי, לקחתי הפסקה, ועכשיו אני חושבת איך לנהל את הקשר הבא כך שזה לא יחזור על עצמו."

"אלינוי, זה לא רק זה. אני אגיד משהו שאת אולי לא תאהבי, ואל תתעצבני בבקשה, אבל הגיע הזמן, אחרי כל כך הרבה שנים של חברוּת, שאפסיק ללכת על ביצים לידך או שאיזהר בלשוני, מחשש שתיסגרי או תברחי. אני חושבת שהגיע הזמן שתטפלי בעצמך עם איש מקצוע, שתפתרי את הרגשות האלה שגורמים לך להיות כזו מחושבת, קרה, מנהלת יחסי נוחות ולא מחפשת אהבה, מסרבת לשמוע על זוגיות, שומרת על ריחוק מכולם, רק שלא ייגעו לך בלב."

השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיניי ואני מחליטה לקטוע אותה בדרך הטובה ביותר, להיעלם. "אני ניגשת לשירותים." אני יורדת מהכיסא ונעמדת.

"אחלה דרך להתחמק כשלא נוח לך, זה עובד לך מגיל תשע," היא אומרת בשקט, כאילו חוששת שמילותיה יגרמו לי להתפרץ.

"מה שתגידי." אני מסתובבת והולכת לעבר השירותים.

מקום הבילוי היחיד שבו אפשר ללכת לשירותים לבד בלי חשש הוא ה'אושן'. ראשית כי חוץ מתאי השירותים המקום מצולם כל זמן שהבר פתוח, ושנית כי יש בכניסה לשירותים שומר ומנקה קבועים.

אני עוקפת את הבר, מגיעה לכניסה למסדרון המוביל לשירותים, ולפתע מרגישה יד אוחזת בידי.

"סליחה," אני שומעת.

"סלחתי," אני מסתובבת מייד.

הדבר הראשון שאני רואה הוא מבטו החודר. ידי עדיין נתונה בידו, שאוחזת בי בעדינות אך בעוצמה שלא ניתן לטעות בה. עקצוצים מזמזמים בגופי ואני לא אוהבת את התחושה הזאת.

"נראה לי שלא הצגתי את עצמי," הוא אומר. אני מביטה בו מבלי לומר מילה. "נעים מאוד, יריב."

"נעים מאוד."

"ואת?" הוא שואל, מטה את ראשו מעט. אני תוהה אם הוא מסתכל עליי או בוחן מוטציה במעבדה.

"אלינוי."

"אלינוי," הוא חוזר אחריי, ספק אומר ספק שואל.

"אפשר את היד?" אני מושכת מעט את ידי מידו.

"אפשר את מספר הטלפון שלך?" הוא מרים גבה וממתין לתשובה.

"אופטימי," אני אומרת. משום מה מתחשק לי לדקלם 'אפס חמש...' אבל אני עוצרת את עצמי.

הוא מחייך חיוך שחושף סט שיניים לבנות וישרות. "הבנתי אותך. טוב, אז אפשר לתת לך את המספר שלי?"

"לא, תודה. אתה מקסים אבל אני לא מחפשת קשר או זוגיות, ובכלל, הרשימה שלי מלאה בפרטנרים לסקס, אז אחד יותר, אחד פחות. אתה יודע." אני קורצת לו, מסתובבת והולכת לעבר השירותים.

אני נכנסת לשירותי הנשים ומגלה שאני זקוקה למקלחת קרה מרוב שחם לי. אני שוטפת את ידיי ומשאירה אותן הרבה זמן תחת זרם המים כדי לצנן את גופי.

אני יוצאת מהשירותים, מגיעה למסדרון ומגלה שהוא עומד באותו המקום בו השארתי אותו, אגודלו משפשף את לסתו.

הוא מבחין בי.

אני ממשיכה ללכת כאילו לא הבחנתי בו. הוא, בתגובה, שוב אוחז בידי, אך הפעם מושך אותי אליו מעט בחוזקה. חזי פשוט מוטח בעוצמה על החזה שלו, שמרגיש קשה מאוד וחמים. הוא מניח את ידו על מותני ואפי סופג את ריח מי הקולון הסקסיים שנודפים ממנו. אני מרגישה איך גופי מתחנן להיכנע, ולהמשיך איתו את הלילה.

לא יקרה. אני מגלגלת עיניים כלפי עצמי.

"אז, ידידים?" הוא שואל.

פיו קרוב אל פי, ריח הוויסקי, חריף ומתקתק, אופף אותי, מבטו קודח חורים בעיניי.

"ידידים?" אני שואלת בהרמת גבה ובחיוך זדוני. "כל ידיד מתחיל בדל"ת ומסיים בזי"ן, משמע הופך מידיד ליזיז, אז תודה על ההצעה אבל לא, תודה."

הוא מגחך קלות. "את מאוד ישירה וצינית."

"לא אחלוק עליך."

"את קשה." הוא ממשיך ומזיז את ראשו לצדדים, חיוך משועשע על פניו, חיוך כזה שעושה לי קווץ' בבטן.

"ואתה אינטליגנט," אני מחייכת חיוך מאולץ. "אני צריכה לחזור לחברה שלי, אם תסלח לי." אני מורידה את ידו ממותני, מתנתקת ממנו בזריזות אך בלי חשק, והולכת ממנו.

כשאני חוזרת למקום שלנו, קרן מנהלת שיחה עם שני בחורים שנראים בני גילנו, וכולה חיוכים.

"אלינוי, תכירי שי וליאור."

"נעים מאוד," אני עונה ומסתובבת לבר, מבקשת בקבוק מים שיצנן אותי.

השיחה בין קרן לבין שני הבחורים נמשכת. הם מספרים חוויות מהטיול שלהם לדרום אמריקה. קרן לחלוטין מפלרטטת עם השמאלי, אני לא זוכרת את שמו.

אני לוגמת מבקבוק המים ומחשבותיי נמצאות לגמרי במקום אחר, אצל יריב. אני מגלגלת את השם על לשוני ובמחשבותיי. שם עם עוצמה, שם לא פשוט, יריב – מישהו שעומד נגדך.

"אלינוי," קרן קוראת לי, מעירה אותי ממחשבותיי.

"כן," אני עונה במהירות.

היא מחייכת. "אני הולכת לרקוד עם שי, את באה?"

"לא, תודה, תיהני."

ליאור, החצי השני של שי, מתיישב על הכיסא של קרן ובוהה בי.

"מה?"

"סתם, את פשוט מאוד יפה." הוא משיב ומושך בכתפיו.

"תודה," אני עונה ביובש. בכלל לא בא לי לנהל שיחות, אבל, אם קרן תמשיך את הקשר עם החבר שלו, אני צריכה להיות נחמדה אליו. "אז, מאיפה אתם?" אני שואלת.

"גבעתיים."

"מגניב."

"ואתן?"

"תל אביב."

"מה את עושה בחיים?" הוא שואל, מנסה ליצור שיחה קלילה.

"מארחת במסעדת 'ניו יורק'."

"פששש, מסעדה יוקרתית."

"כן, סוג של."

"אני מאבטח בשגרירות ארצות הברית."

"יפה לך. מעניין שם?"

"לא במיוחד, את מתכננת ללמוד משהו?"

"כן, מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב כשתתחיל השנה. ואתה?"

"נרשמתי ללימודי הנדסאי אבל אני קצת לא סגור על זה," הוא משתף אותי.

"הוא עדיין בדל"ת או שהוא כבר בזי"ן?" אני שומעת לפתע קול מאחורי גבי, מסתובבת על הכיסא במהירות, ומוצאת מולי את יריב. מבט לא ברור בעיניו. הוא כועס? אפשר לחשוב שאנחנו חברים מימים ימימה. אני מחליטה לא להישאר חייבת ולהשיב אש. אני מזדקפת על הכיסא מלוא גובהי, ועדיין הוא גבוה ממני בכמה סנטימטרים טובים.

"הוא בדל"ת עם אופציה לזי"ן. אפשר לעזור לך בעוד משהו?" אני יורה את המילים במהירות, עיניי יורקות אש לעברו.

"כן, תהפכי אותי לזי"ן!" הוא אומר באסרטיביות, תופס את פניי בידיו ופשוט מצמיד את הפה שלו אל הפה שלי.

אני מרגישה שפתיים חמימות, רכות ונעימות על שפתיי ופשוט מגיבה בטבעיות מבלי לנתק את עיניי מעיניו. רק מניעה את שפתיי, מודעת היטב לסצנה שבה צופה עכשיו ליאור.

אני מנתקת את שפתיי משפתיו לאחר כמה רגעים של נשיקה סוערת. לא משום שאני רוצה לסיים את הנשיקה, אלא כי היגיון בריא נכנס בי פתאום. אני לוקחת אוויר שלא מגיע לריאות ואומרת, "מצחיק מאוד."

אני מנסה להיראות זועמת, אבל מבינה שאני נוחלת כישלון חרוץ.

"ליאור, תכיר, זה יריב. יריב – ליאור." אני מציגה ביניהם, הם לוחצים ידיים בחוסר חשק מופגן.

"בא לך לרקוד?" שואל יריב.

אני מרימה שתי גבות תוהות ולא מבינה מאיפה התעוזה. תחילה לבוא לבקש ממני להיות זי"ן ולא דל"ת, אחר כך לנשק אותי בהפתעה, ובסוף לבקש ממני לעזוב את ליאור שחברו השאיר אותו איתי בזמן שהוא רוקד עם חברה שלי.

"אני לא יכולה, אני מארחת חברה לליאור. חבר שלו רוקד עם חברה שלי."

"לא אכפת לךַ, נכון?" יריב פונה לליאור בלי היסוס ובלי בושה.

לפני שליאור מספיק להשיב, קרן חוזרת עם שי, קופצנית, וכולה חיוכים.

"מה קורה?" היא שואלת, מביטה על יריב ועליי.

"הכול טוב. תכירו – יריב, קרן ושי." אני אומרת לשלושתם ומחווה בידי.

"הלכנו?" אני שואלת את קרן, מתעלמת לגמרי מההצעה של יריב לרקוד לפני חצי דקה.

"הלכנו."

"אפשר להחליף איתך מילה?" יריב שואל אותי בזמן שקרן נפרדת משי ומליאור. הוא לא ממתין לתשובתי אלא אוחז בידי ומוביל אותי לעבר היציאה.

"ביי, בנים," אני צועקת לאחור. "קדימה, שוט." אני אומרת לו כשאנחנו נעצרים ביוזמתי, סמוך לקיר היציאה מהפאב.

"אני מאוד רוצה להזמין אותך לארוחת ערב, אני יושב כאן ערב שלם מהופנט ממך." ישיר, אני חושבת לעצמי.

"תודה זה מחמיא לי מאוד, אבל כמו שאמרתי קודם, אני לא מעוניינת."

'שקרנית!' צורח תת המודע שלי ורוקע ברגליו. אני הכי מעוניינת שהייתי אי פעם בחיים. אני לא מכירה את התחושות האלה שעולות בי כשאני בנוכחותו, כשהוא נוגע בי. זה משהו שלא הכרתי בעבר. נמשכתי לגברים, אך מעולם לא היו לי דפיקות לב מואצות מאף גבר, ומעולם לא היה לי חם ברמה של סאונה רק כי ידו של גבר נגעה בי. אני עוקפת אותו ויוצאת לעבר המדרכה.

קרן מגיעה אליי שנייה וחצי אחרי, ואני מרגישה צורך לרוץ חזרה פנימה ולזנק עליו, לשים את שפתיי על שפתיו ולהניח לו לשים את ידיו בכל מקום אפשרי על גופי. הדופק המשתולל שלי מסרב להירגע וכך גם חום גופי שמסרב להצטנן.

אנחנו עולות לרכב מבלי להחליף מילה. אני מדליקה את המזגן על קור, שנייה אחרי שאני מסובבת את המפתח בסוויץ'.

"איזה חתיך הוא," אומרת קרן אחרי דקה של שקט.

"מי?"

"סבא שלי, מה מי?" היא מקניטה.

"כן, תפסת לך חתיך." אני משחקת אותה לא מבינה, ויודעת שעוד שנייה היא תצא עליי.

"יפה לך סתומה אלינוי, אני מדברת על יריב." היא עונה בלעג.

"אה כן, הוא חתיך, אבל לא בשבילי."

"למה? דווקא נראה פרטנר מושלם לסקס."

"לא דיברנו הערב על כך שאני עוצרת את טיילת היזיזים? אני כבר שלושה חודשים נקייה." אני מחייכת אליה מאוזן לאוזן. החיוך שלי מנסה לעצבן, מתגרה בה.

שלושה חודשים בלי אף אחד. מגיל שמונה עשרה היו לי פרטנרים קבועים לסקס, כל אחד למשך כמה חודשים. אף פעם לא לקחתי את זה צעד קדימה. ברגע שהם רמזו שהם מעוניינים במשהו נוסף או שהרגשתי שהם מפתחים כלפיי רגשות, הייתי מסיימת את הקשר.

אף פעם לא נקשרתי לאף גבר ולא תכננתי לעשות זאת, בדיוק מאותה סיבה שאני לא מעוניינת להתחתן אף פעם, להביא ילדים או להיות אישה ממוסדת.

"אני רק חייבת לומר שאף פעם לא ראיתי אותך מתרגשת מגבר ככה. האווירה ברכב כל כך טעונה וזה לא בגללי."

"נגיד," אני אומרת.

לאחר כמה דקות אני פונה לעבר הרחוב של קרן, ועוצרת את הרכב מול הכניסה.

"לילה טוב קרנונה."

"לילה טוב אלינוי," היא נותנת לי נשיקה ויוצאת מהרכב.

אני מגיעה הביתה, מסירה את בגדיי ואת האיפור ונכנסת למיטה. השעון מראה שלוש וחצי בלילה. אני מסתובבת בלי סוף במיטה, לבסוף אני נרדמת. עיניו הן הדבר האחרון עליו אני חושבת.

עוד על הספר

יריב ראוי שקמה חיון עמר

פרולוג

אני יושבת בכיתה ומקשיבה למורה, חצי מקשיבה. אימא לא מרגישה טוב בימים האחרונים ואני עצובה.
אבא אומר לי כל הזמן שהכול יהיה בסדר, ואני באמת רוצה להאמין לו כי הוא אבא שלי ואבות תמיד צודקים, נכון? מצד שני התקפות הבכי והזעם של אימא מעידות על מצבה, והוא לא טוב.
אני יודעת שהם חושבים שאני רק ילדה בת תשע, אבל גם אני מרגישה ויודעת מתי אימא שמחה ומתי אימא בתקופה רעה ומאבדת את זה.
בחודש האחרון היא כל הזמן כועסת או עצובה. מתעצבנת, בוכה או גם וגם. הריבים שלה ושל אבא מגיעים עד לחדר שלי ומעירים אותי מהשינה. הוא מתחנן בפניה שתסכים לקבל עזרה והיא מתחמקת ומאשימה אותו שזה בגלל שהוא כל הזמן עובד, או מבטיחה שתלך לקבל עזרה ולא הולכת. אבא לא יודע להתעקש, הוא לא יודע איך לגרום לה לטפל בעצמה.
אני רואה את העייפות ואת העצבות על פניו. הוא עשה אקזיט לפני כמה חודשים, ככה הוא אמר שקוראים לזה ומכר את הפטנט של החברה שלו והרוויח מיליונים, ולאימא זה בכל זאת לא מספיק. כל כך שמחתי באותו יום של המכירה, כי אבא היה שמח. כשהוא בא הביתה ושיתף אותנו יצאנו כולנו למסעדה לחגוג ואבא אמר שאולי נעבור לגור בארצות הברית, בקליפורניה. אימא הייתה נראית שמחה אבל זה לא היה אושר אמיתי, נראה לי ששום דבר כבר לא גורם לה אושר.
"אלינוי," אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום, כנראה חלמתי בהקיץ. "אלינוי, גשי בבקשה אל המנהלת."
"מה?" אני שואלת, מבולבלת.
"המנהלת קוראת לך, גשי אליה בבקשה." אני מסתכלת לעבר הדלת ורואה את המנהלת מחכה לי. לא עשיתי כלום, גם קרן ורותם מסתכלים עליי ולא מבינים למה היא קוראת לי.
אני קמה מהכיסא שלי ומתחילה לצעוד לכיוונה.
"אלינוי, קחי את התיק שלך איתך." היא מבקשת.
אני אוספת את החפצים בזריזות. המחשבות שלי מתרוצצות. כשאני מגיעה אליה היא מחייכת אליי חיוך קטן, מניחה יד על הכתף שלי, ואנחנו הולכות במסדרון לעבר המשרד שלה.
"הכול יהיה בסדר, אלינוי, הכול יהיה בסדר," היא ממלמלת, אבל אני לא מבינה למה, הרי הכול כבר בסדר.
כשאנחנו נכנסות לחדר המנהלת אני נבהלת. אני רואה את אבא יושב, בעיניים אדומות. הוא פותח את ידיו לצדדים כשהוא רואה אותי, ואני ממהרת אל בין זרועותיו.

פרק 1

13 שנים אחרי
החיים לימדו אותי שצריך לחיות את הרגע, צריך למצות את החיים עד תום, ולכן בחצות ועשר דקות אני מחנה את הגולף הלבנה שלי בחניה שהתפנתה בסמוך לפאב ה'אושן', שבו קבעתי עם קרן. אני יודעת ששיחק לי המזל, וחניה בתל אביב ביום חמישי בערב היא לא עניין של מה בכך. אני יורדת מהרכב והולכת לעבר הכניסה.

קרן כבר מחכה לי, אחרי שהגיעה במונית מאירוע משפחתי.

"היי," קרן מסתובבת אליי עם ערימת השיער הג'ינג'י המתולתל שלה ועם חיוך שאין לו סוף, לבושה חצאית מיני שחורה וחולצה מכופתרת נטולת שרוולים בצבע ירוק בקבוק, עם כתפיות מרהיבות שמשדרגות את החולצה. היא קופצת עליי, מחבקת את עורפי, ומצמידה את לחייה ללחיי לנשיקה חטופה.

קרן מתרחקת מעט ובוחנת את גופי. אני לובשת שמלת מיני צמודה בצבע תכלת, עם רצועות כתפיים דקות וסטילטו עכביש בצבע ניוד, אוחזת בתיק יד תואם לנעליים ולצווארי שרשרת קולר כסופה. השיער שלי מסודר בקפידה, הברשתי את הקארה לפני שיצאתי מהבית והוא חלק כמו חוטים. "באת לצוד או לדוג?" אני סוקרת את גופה בחיוך.

היא מצחקקת ומבטלת את שאלתי בנפנוף יד. "תראו מי שמדברת, נראה לי שבאת לשחוט, את מאוד גבוהה עם העקבים האלה."

"לא כל כך, עם העקבים אני מטר שבעים ושמונה."

"ממש גבוהה," היא פוסקת ומסתובבת לעבר השומר. אנחנו עוברות אותו ונכנסות פנימה, מחפשות מקום פנוי על הבר. השעה חצות ועשרה והמקום עמוס. אנחנו מוצאות שני כיסאות פנויים באמצע הבר ומתיישבות.

הברמן ניגש אלינו ואנחנו מזמינות וודקה אשכוליות לקרן, ומידורי סאוור בשבילי. אני מקציבה לעצמי שני משקאות ומים, מחר אני רוצה להשתזף, ועם הנגאובר זה לא בא בחשבון.

המוזיקה פשוט מושלמת, המקום מעוצב בסגנון מודרני, האנשים נראים איכותיים, לבושים בקפידה. המקום משרה אווירה מאוד משחררת ונעימה, הוא לא חשוך ואפל כמו מרבית הפאבים בישראל. אפשר ממש לראות את תווי הפנים של האנשים.

אחרי סיבוב משקאות ראשון קרן מזמינה לעצמה משקה נוסף, ואני מזמינה בקבוק מים.

"למה רצית לברוח מהאירוע?" אני שואלת אותה, יודעת ששיחה נוקבת לפנינו.

היא מגלגלת עיניים ומטה את ראשה מעט לאחור. "לא רציתי ללכת אליו מהרגע הראשון, אבל למה שלרונית ולמוטי יהיה אכפת? ההורים שלי החליטו שהולכים אז הולכים, ולמי אכפת שלי, בחורה בת עשרים ושתיים, יש דעה משלי?" היא נושפת אוויר בתסכול.

אני שואלת בזהירות, "מה כל כך רע בללכת לאירוע המשפחתי הזה? כלומר, זה לא אירוע ראשון."

"זה לא אירוע של משפחה מקרבה ראשונה ולא התחשק לי ללכת, לא בא לי. זכותי? כן. או כך לפחות חשבתי." היא לוגמת מהמשקה שלה וממשיכה. "כל השבוע היה מתח ביני ובינם, ויכוחים שלא מסתיימים על הבחירות שלי, על הבילויים שלי, או על למה אני מתעצבנת כשמבקשים ממני להקפיץ את רן לאיזה מקום. הוא ילד בן עשר, שיילך לבד! אני אשמה שהם הביאו אותו בגיל מאוחר ואין להם זמן לטפל בו? אם אני עושה פרצופים, אז למה אני עושה פרצופים, ואם אני מסרבת, אז איך אני מעזה לסרב? הרי אני חיה על חשבונם. בקיצור, לא משנה מה אני עושה, תמיד הם יבקרו אותי, ותמיד זה יהיה לא מספיק טוב או לא מספיק מוצלח."

כואב לי על מה שהיא עוברת עם הוריה, אבל קשה לי להביע את עמדתי, שכן המשפחה של קרן – הוריה ואחיה הקטן – תמיד סיפקו לי מקום להיות בו, תמיד העניקו לי אהבה אמיתית של משפחה.

אפשר לומר שאימא של קרן היא הדודה שמעולם לא הייתה לי, זו שאיתה התייעצתי לגבי רכישת החזייה הראשונה, זו שפניתי אליה כאשר קיבלתי מחזור, זו ששאלתי אותה מה לבחור בשיבוץ הצבאי, ובעצם, זו שתמכה בי בכל עניין רגשי, או עניין שדרש חוות דעת של מבוגר. וכך גם עם אביה של קרן, שתמיד דאג לסדר לי כל תקלה שהתעוררה בדירה, או לעזור לי להרכיב דברים שלא הסתדרתי איתם.

הם ליוו אותי ביום הגיוס וביום השחרור, חגגו איתי ימי הולדת ומסיבות סיום בבית הספר ותמיד נתנו לי הרגשה כאילו אני חלק מהמשפחה. לכן, כשקרן מתלוננת עליהם קשה לי להביע עמדה, שכן אני מרגישה כפוית טובה כלפיהם. מצד שני עקב כל תלונותיה של קרן על המצב עם הוריה, אני מוצאת את עצמי "מתנחמת" בעובדה שלי אין מי שיריב איתי, יטיף לי, יתווכח איתי, ואז מבינה שאין בכך נחמה, וליבי נצבט מהעובדה שעל אף שקרן סובלת מהמצב עם הוריה, יש לה מי שדואג לה, אוהב אותה, רוצה בטובתה. לי אין אף אחד בעולם שידאג לי, אני אדוֹן לעצמי, עם אבא בשלט רחוק מגיל שש עשרה, שפעם בחודש מנהל איתי שיחה טלפונית עם משמעות. יתר השיחות בינינו הן שיחות טכניות, אשר ברובן אני אומרת לו כמה כסף להפקיד לי בחשבון הבנק, או שהוא מקדים אותי ומספר שבדיוק ביצע לי העברה לחשבון.

עד גיל שש עשרה אבי גר איתי בארץ, אך כשהחליט לעבור ללוס אנג'לס ולהמשיך להרחיב את עסקיו מעבר לים, הודעתי לו שאני נשארת פה. הוא השאיר לי את הדירה בתל אביב, ואני נשארתי באחריות הוריה של קרן שגרו בבניין מולנו, והסכימו לקחת עליי חסות.

אבא עבר לקליפורניה. מאז שעבר הוא מגיע לבקר בארץ פעם בכמה חודשים, ואני טסה לשם בעיקר בחופשות הקיץ. אך מאז שהתגייסתי לפני ארבע שנים, טסתי לשם רק פעמיים, ובכל פעם לשבוע בלבד, ולא לחודש כמו בעבר.

"אני ממש מצטערת קרנונה, את יודעת שאני לא יכולה לתת לך עצה טובה בעניין. אני רק אציע לך לחשוב מה הכי נכון לעשות כדי לצלוח את הוויכוח הזה. אולי שיחה ליישב את ההדורים? תיאום ציפיות בינך ובינם? אולי הפרדת כוחות? תשכרי דירה עם שותפות ואז יהיו פחות חיכוכים. תחשבי מה הכי נכון לך, מה יעשה אותך מאושרת ויביא שקט לך ולהם."

הברמן מגיע ומניח מולי כוס מידורי סאוור, שלא הזמנתי.

"לא הזמנתי את זה."

"אני יודע, זה מהגבר בצד השני של הבר." הוא מסתובב ומצביע על הגבר שמרים לעברי את כוסו. אני מרימה את כוסי, מצמידה אותה לשפתיי ולוגמת. אחר כך אני מניחה את הכוס, מצמידה את כפות ידיי זו לזו ומרכינה את ראשי כאומרת תודה. הוא, בתגובה, לא מסיר את עיניו ממני, עיניים בהירות עם מבט חודר. אני לא שמה לב לבגדיו כיוון שאני שקועה בעיניו, אך קרן טורחת להעיר, "לבוש כלבבי."

רק אז אני מבחינה בחולצת טריקו וי לבנה, מתחת לבלייזר שחור פתוח.

אני מסיטה את עיניי ממנו בכוח וממשיכה לשוחח עם קרן, אך יודעת שאם אסובב את ראשי אמצא אותו בוהה בי, ולכן אני פשוט לא מסתובבת.

אני לא מקשיבה למילה ממה שקרן מדברת. הדבר היחיד שאני שומעת זה הלמות ליבי באוזניי. חם לי, מאוד חם לי.

קיבלתי החלטה שאני מאפשרת לעצמי חצי שנה של לבד אחרי שהפסקתי להיפגש עם דן, היזיז האחרון שלי. יחסי נוחות זה נחמד, אבל הבנתי שאני צריכה הפסקה. בפעם הבאה, הבטחתי לעצמי, אבחר פרטנר מתאים. טעות עושים פעם אחת. עברו שלושה חודשים מאז נגמר הקשר שלי עם דן, אני לא צריכה עכשיו פרטנר או סטוץ, אני צריכה קצת זמן איכות עם עצמי.

"את לא נדלקת? הוא הפרטנר המושלם ליזיזות, נראה אלפא אמיתי." היא נצמדת אליי מעט מהצד ומתחככת בי, מנסה להעיר אותי ממחשבותיי.

"אני מוותרת. נראה לי שאחרי הקשר עם דן אני צריכה מנוחה, לנשום עמוק." אני נאנחת.

"אולי אם תטרחי לספר לי מה היה ביניכם ולא תשמרי על מעטה סודיות כאילו יצאת עם איש מוסד, אני אוכל להבין את ההחלטה שלך להישאר לבד כרגע, ואת העובדה שאת לא מזנקת מעל הבר וגוררת את האלפא לרכב ואז אלייך הביתה."

אני לוקחת לגימה מהמשקה שלי, נושמת עמוק ומחליטה לשתף את קרן. אני מרגישה שזה מעיק עליי כבר כמה חודשים, והיא החברה הכי טובה שלי, היא לא תשפוט אותי, היא תבין.

"הקשר עם דן הסתיים כי הרגשתי שהוא מתחיל לפתח רגשות, אך מעבר לכך הרגשתי שהוא מתחיל להיות אובססיבי כלפיי ובנוסף הסקס הפך להיות גרוע." קרן מסתכלת עליי ולא אומרת מילה, אך אני רואה את מבטה התוהה, ואת השאלות שעומדות על קצה לשונה. אני ממשיכה, "בַחודש לפני שזה נגמר הוא היה מגיע אליי לעבודה, פתאום באמצע המשמרת ומתיישב על הבר, שותה ומנשנש ולא מוריד את העיניים ממני. או שהייתי יוצאת לחדר כושר או להליכה ומוצאת אותו מתחת לבניין שלי, ברכב לבד או עם חבר. עכשיו מעבר לזה שהחברים שלו היו נראים, איך לומר? עבריינים, הוא גם לא היה מסביר לי מה הוא עושה שם. הייתי שואלת אותו, 'מה אתה עושה פה?' והוא היה צוחק כזה במבוכה, ומתרץ תירוצים שלא היו נשמעים לי הגיוניים, 'באנו לבקר את דודה של החבר שלי', או 'אח של חבר הזמין אותנו אליו', כל מיני תשובות כאלה. ואני חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שכולם גרים כל כך קרוב אליי? איך זה ייתכן שהוא כל הזמן ברדיוס מאה מטר מתחת לבית שלי? אז שמרתי על דיסטנס, הייתי קרה אליו, בסוף כבר הייתי ממש כלבה. היו כמה פעמים שהוא בא בערב והיה מסטול, ותירץ שהוא היה הרבה זמן בשמש אבל שתה רק שתי בירות, מה שלא היה נראה לי הגיוני. ואז, בסקס עצמו, אם לפני כן הוא היה יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, בפעמים האלה הוא בקושי החזיק מעמד עשר דקות, והכול היה מגושם, והוא היה כבד ולא מרוכז. ופעם אחת, אחרי שגמרנו, הוא אפילו מלמל שהוא רוצה להישאר, והייתי צריכה לעזור לו להתלבש ולדחוף אותו לדלת כדי שילך ולא יישאר אצלי. החלטתי שזה נגמר אחרי שבוע שלא דיברנו בכלל. אני לא יזמתי שיחות וגם הוא לא. פתאום, ערב אחד, הוא דופק לי בדלת. התעצבנתי עליו ואמרתי לו שאני רוצה לסיים את היחסים האלה, והוא, שיכור או מסטול כרגיל, התחיל להשתולל ולהגיד לי שהוא פיתח אליי רגשות, ושאני מגעילה, אפילו מזל טוב לא אמרתי לו. מתברר שהיה לו יום הולדת באותו שבוע אבל לא ידעתי את זה, כי מעולם לא התעניינתי מתי תאריך הלידה שלו, כמו שלא התעניינתי בגברים שהיו לפניו, אז הרמתי את הקול והבהרתי לו שלא ידעתי שהיה לו יום הולדת וגם לוּ ידעתי אנחנו לא זוג, אנחנו ביחסי יזיזות וזה הכול. הוא התעצבן בטירוף ואמר לי דברים קשים מאוד, שאני מתנהגת כמו זונה, שאני משוגעת ושצריך לאשפז אותי. ברגע שהוא קרא לי משוגעת איבדתי את זה לגמרי, התנפלתי עליו ודחפתי אותו לדלת. הוא ניסה להתנגד אבל למזלי היה מסטול מדי, ואז הוא קלט את אגרטל הזכוכית על הקונסולה בכניסה, ליד הדלת, תפס אותו וריסק אותו על הרצפה, תוך שהוא ממשיך לקלל ולהעליב אותי. דחפתי אותו לחדר המדרגות והבהרתי לו שלא יעז לחזור בחיים. ברגע שטרקתי אחריו את הדלת ונעלתי אותה נשמתי לרווחה, גם כי סוף סוף נפטרתי ממנו וגם כי הסיטואציה כולה הייתה מלחיצה."

קרן מביטה בי המומה. "אלינוי, אני בהלם שרק עכשיו את מספרת לי את זה. וואו, זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע, איזה מטורף." היא נושמת לרגע וממשיכה, "אני גם חייבת לומר שאני מאוכזבת שלא סיפרת לי ולא שיתפת אותי או אף אחד אחר בעניין. הוא נשמע לחלוטין אלים ולא מאופס."

"את צודקת, אני פשוט לא משתפת יותר מדי בקשרים שלי, גם בגלל שהם לא בני זוג אלא חולפים כאלה ולא מעניינים, וגם כי הייתי בהלם בעצמי שנקלעתי לסוג של קשר עם בן אדם כזה. אני בדרך כלל מאוד מקפידה על מי שאני בוחרת, ואף פעם בארבע השנים האחרונות לא קרה לי משהו דומה, וגם לא היו סימנים מקדימים להתנהגות הזאת. כשהכרנו הוא סיפר שהוא לומד לתואר בראיית חשבון, ושהוא עובד באיזו מאפייה וגר בחולון. לא חשדתי לרגע שהוא יתנהג בצורה כזאת. הכרתי אותו ליד האוניברסיטה, כשהוא יצא משם פעם אחת ואספתי אותו מהמאפייה כי הרכב שלו היה בתיקון או משהו כזה. הוא נראה לי ילד טוב ולא בעייתי."

"יש מצב שכל מה שהוא סיפר לך זה שקרים?"

"לא נראה לי, אבל מעולם לא בדקתי כי זה לא עניין אותי. הוא לא היה בן הזוג שלי. היינו קובעים כשהיה מתחשק לנו סקס, הוא היה בא לשעה שעתיים והולך, בלי שיחות ובלי שאלות, רק הסכמה שהיחסים הם בבלעדיות. הוא תמיד התנהג אליי בצורה יפה ומכבדת, עד לחודש האחרון."

"אלינוי, אני באמת מרגישה צורך להגיד לך שזה מסוכן מאוד. מהרגע שהתחלת עם כל עניין היזיזות והקשרים המיניים הלא מחייבים כשהגעת לגיל שמונה עשרה לא התערבתי או אמרתי משהו, ואולי זו הייתה טעות, כי עובדתית כרגע את יכולת לסכן את עצמך מאוד."

"אוקיי, לקחתי הפסקה, ועכשיו אני חושבת איך לנהל את הקשר הבא כך שזה לא יחזור על עצמו."

"אלינוי, זה לא רק זה. אני אגיד משהו שאת אולי לא תאהבי, ואל תתעצבני בבקשה, אבל הגיע הזמן, אחרי כל כך הרבה שנים של חברוּת, שאפסיק ללכת על ביצים לידך או שאיזהר בלשוני, מחשש שתיסגרי או תברחי. אני חושבת שהגיע הזמן שתטפלי בעצמך עם איש מקצוע, שתפתרי את הרגשות האלה שגורמים לך להיות כזו מחושבת, קרה, מנהלת יחסי נוחות ולא מחפשת אהבה, מסרבת לשמוע על זוגיות, שומרת על ריחוק מכולם, רק שלא ייגעו לך בלב."

השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיניי ואני מחליטה לקטוע אותה בדרך הטובה ביותר, להיעלם. "אני ניגשת לשירותים." אני יורדת מהכיסא ונעמדת.

"אחלה דרך להתחמק כשלא נוח לך, זה עובד לך מגיל תשע," היא אומרת בשקט, כאילו חוששת שמילותיה יגרמו לי להתפרץ.

"מה שתגידי." אני מסתובבת והולכת לעבר השירותים.

מקום הבילוי היחיד שבו אפשר ללכת לשירותים לבד בלי חשש הוא ה'אושן'. ראשית כי חוץ מתאי השירותים המקום מצולם כל זמן שהבר פתוח, ושנית כי יש בכניסה לשירותים שומר ומנקה קבועים.

אני עוקפת את הבר, מגיעה לכניסה למסדרון המוביל לשירותים, ולפתע מרגישה יד אוחזת בידי.

"סליחה," אני שומעת.

"סלחתי," אני מסתובבת מייד.

הדבר הראשון שאני רואה הוא מבטו החודר. ידי עדיין נתונה בידו, שאוחזת בי בעדינות אך בעוצמה שלא ניתן לטעות בה. עקצוצים מזמזמים בגופי ואני לא אוהבת את התחושה הזאת.

"נראה לי שלא הצגתי את עצמי," הוא אומר. אני מביטה בו מבלי לומר מילה. "נעים מאוד, יריב."

"נעים מאוד."

"ואת?" הוא שואל, מטה את ראשו מעט. אני תוהה אם הוא מסתכל עליי או בוחן מוטציה במעבדה.

"אלינוי."

"אלינוי," הוא חוזר אחריי, ספק אומר ספק שואל.

"אפשר את היד?" אני מושכת מעט את ידי מידו.

"אפשר את מספר הטלפון שלך?" הוא מרים גבה וממתין לתשובה.

"אופטימי," אני אומרת. משום מה מתחשק לי לדקלם 'אפס חמש...' אבל אני עוצרת את עצמי.

הוא מחייך חיוך שחושף סט שיניים לבנות וישרות. "הבנתי אותך. טוב, אז אפשר לתת לך את המספר שלי?"

"לא, תודה. אתה מקסים אבל אני לא מחפשת קשר או זוגיות, ובכלל, הרשימה שלי מלאה בפרטנרים לסקס, אז אחד יותר, אחד פחות. אתה יודע." אני קורצת לו, מסתובבת והולכת לעבר השירותים.

אני נכנסת לשירותי הנשים ומגלה שאני זקוקה למקלחת קרה מרוב שחם לי. אני שוטפת את ידיי ומשאירה אותן הרבה זמן תחת זרם המים כדי לצנן את גופי.

אני יוצאת מהשירותים, מגיעה למסדרון ומגלה שהוא עומד באותו המקום בו השארתי אותו, אגודלו משפשף את לסתו.

הוא מבחין בי.

אני ממשיכה ללכת כאילו לא הבחנתי בו. הוא, בתגובה, שוב אוחז בידי, אך הפעם מושך אותי אליו מעט בחוזקה. חזי פשוט מוטח בעוצמה על החזה שלו, שמרגיש קשה מאוד וחמים. הוא מניח את ידו על מותני ואפי סופג את ריח מי הקולון הסקסיים שנודפים ממנו. אני מרגישה איך גופי מתחנן להיכנע, ולהמשיך איתו את הלילה.

לא יקרה. אני מגלגלת עיניים כלפי עצמי.

"אז, ידידים?" הוא שואל.

פיו קרוב אל פי, ריח הוויסקי, חריף ומתקתק, אופף אותי, מבטו קודח חורים בעיניי.

"ידידים?" אני שואלת בהרמת גבה ובחיוך זדוני. "כל ידיד מתחיל בדל"ת ומסיים בזי"ן, משמע הופך מידיד ליזיז, אז תודה על ההצעה אבל לא, תודה."

הוא מגחך קלות. "את מאוד ישירה וצינית."

"לא אחלוק עליך."

"את קשה." הוא ממשיך ומזיז את ראשו לצדדים, חיוך משועשע על פניו, חיוך כזה שעושה לי קווץ' בבטן.

"ואתה אינטליגנט," אני מחייכת חיוך מאולץ. "אני צריכה לחזור לחברה שלי, אם תסלח לי." אני מורידה את ידו ממותני, מתנתקת ממנו בזריזות אך בלי חשק, והולכת ממנו.

כשאני חוזרת למקום שלנו, קרן מנהלת שיחה עם שני בחורים שנראים בני גילנו, וכולה חיוכים.

"אלינוי, תכירי שי וליאור."

"נעים מאוד," אני עונה ומסתובבת לבר, מבקשת בקבוק מים שיצנן אותי.

השיחה בין קרן לבין שני הבחורים נמשכת. הם מספרים חוויות מהטיול שלהם לדרום אמריקה. קרן לחלוטין מפלרטטת עם השמאלי, אני לא זוכרת את שמו.

אני לוגמת מבקבוק המים ומחשבותיי נמצאות לגמרי במקום אחר, אצל יריב. אני מגלגלת את השם על לשוני ובמחשבותיי. שם עם עוצמה, שם לא פשוט, יריב – מישהו שעומד נגדך.

"אלינוי," קרן קוראת לי, מעירה אותי ממחשבותיי.

"כן," אני עונה במהירות.

היא מחייכת. "אני הולכת לרקוד עם שי, את באה?"

"לא, תודה, תיהני."

ליאור, החצי השני של שי, מתיישב על הכיסא של קרן ובוהה בי.

"מה?"

"סתם, את פשוט מאוד יפה." הוא משיב ומושך בכתפיו.

"תודה," אני עונה ביובש. בכלל לא בא לי לנהל שיחות, אבל, אם קרן תמשיך את הקשר עם החבר שלו, אני צריכה להיות נחמדה אליו. "אז, מאיפה אתם?" אני שואלת.

"גבעתיים."

"מגניב."

"ואתן?"

"תל אביב."

"מה את עושה בחיים?" הוא שואל, מנסה ליצור שיחה קלילה.

"מארחת במסעדת 'ניו יורק'."

"פששש, מסעדה יוקרתית."

"כן, סוג של."

"אני מאבטח בשגרירות ארצות הברית."

"יפה לך. מעניין שם?"

"לא במיוחד, את מתכננת ללמוד משהו?"

"כן, מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב כשתתחיל השנה. ואתה?"

"נרשמתי ללימודי הנדסאי אבל אני קצת לא סגור על זה," הוא משתף אותי.

"הוא עדיין בדל"ת או שהוא כבר בזי"ן?" אני שומעת לפתע קול מאחורי גבי, מסתובבת על הכיסא במהירות, ומוצאת מולי את יריב. מבט לא ברור בעיניו. הוא כועס? אפשר לחשוב שאנחנו חברים מימים ימימה. אני מחליטה לא להישאר חייבת ולהשיב אש. אני מזדקפת על הכיסא מלוא גובהי, ועדיין הוא גבוה ממני בכמה סנטימטרים טובים.

"הוא בדל"ת עם אופציה לזי"ן. אפשר לעזור לך בעוד משהו?" אני יורה את המילים במהירות, עיניי יורקות אש לעברו.

"כן, תהפכי אותי לזי"ן!" הוא אומר באסרטיביות, תופס את פניי בידיו ופשוט מצמיד את הפה שלו אל הפה שלי.

אני מרגישה שפתיים חמימות, רכות ונעימות על שפתיי ופשוט מגיבה בטבעיות מבלי לנתק את עיניי מעיניו. רק מניעה את שפתיי, מודעת היטב לסצנה שבה צופה עכשיו ליאור.

אני מנתקת את שפתיי משפתיו לאחר כמה רגעים של נשיקה סוערת. לא משום שאני רוצה לסיים את הנשיקה, אלא כי היגיון בריא נכנס בי פתאום. אני לוקחת אוויר שלא מגיע לריאות ואומרת, "מצחיק מאוד."

אני מנסה להיראות זועמת, אבל מבינה שאני נוחלת כישלון חרוץ.

"ליאור, תכיר, זה יריב. יריב – ליאור." אני מציגה ביניהם, הם לוחצים ידיים בחוסר חשק מופגן.

"בא לך לרקוד?" שואל יריב.

אני מרימה שתי גבות תוהות ולא מבינה מאיפה התעוזה. תחילה לבוא לבקש ממני להיות זי"ן ולא דל"ת, אחר כך לנשק אותי בהפתעה, ובסוף לבקש ממני לעזוב את ליאור שחברו השאיר אותו איתי בזמן שהוא רוקד עם חברה שלי.

"אני לא יכולה, אני מארחת חברה לליאור. חבר שלו רוקד עם חברה שלי."

"לא אכפת לךַ, נכון?" יריב פונה לליאור בלי היסוס ובלי בושה.

לפני שליאור מספיק להשיב, קרן חוזרת עם שי, קופצנית, וכולה חיוכים.

"מה קורה?" היא שואלת, מביטה על יריב ועליי.

"הכול טוב. תכירו – יריב, קרן ושי." אני אומרת לשלושתם ומחווה בידי.

"הלכנו?" אני שואלת את קרן, מתעלמת לגמרי מההצעה של יריב לרקוד לפני חצי דקה.

"הלכנו."

"אפשר להחליף איתך מילה?" יריב שואל אותי בזמן שקרן נפרדת משי ומליאור. הוא לא ממתין לתשובתי אלא אוחז בידי ומוביל אותי לעבר היציאה.

"ביי, בנים," אני צועקת לאחור. "קדימה, שוט." אני אומרת לו כשאנחנו נעצרים ביוזמתי, סמוך לקיר היציאה מהפאב.

"אני מאוד רוצה להזמין אותך לארוחת ערב, אני יושב כאן ערב שלם מהופנט ממך." ישיר, אני חושבת לעצמי.

"תודה זה מחמיא לי מאוד, אבל כמו שאמרתי קודם, אני לא מעוניינת."

'שקרנית!' צורח תת המודע שלי ורוקע ברגליו. אני הכי מעוניינת שהייתי אי פעם בחיים. אני לא מכירה את התחושות האלה שעולות בי כשאני בנוכחותו, כשהוא נוגע בי. זה משהו שלא הכרתי בעבר. נמשכתי לגברים, אך מעולם לא היו לי דפיקות לב מואצות מאף גבר, ומעולם לא היה לי חם ברמה של סאונה רק כי ידו של גבר נגעה בי. אני עוקפת אותו ויוצאת לעבר המדרכה.

קרן מגיעה אליי שנייה וחצי אחרי, ואני מרגישה צורך לרוץ חזרה פנימה ולזנק עליו, לשים את שפתיי על שפתיו ולהניח לו לשים את ידיו בכל מקום אפשרי על גופי. הדופק המשתולל שלי מסרב להירגע וכך גם חום גופי שמסרב להצטנן.

אנחנו עולות לרכב מבלי להחליף מילה. אני מדליקה את המזגן על קור, שנייה אחרי שאני מסובבת את המפתח בסוויץ'.

"איזה חתיך הוא," אומרת קרן אחרי דקה של שקט.

"מי?"

"סבא שלי, מה מי?" היא מקניטה.

"כן, תפסת לך חתיך." אני משחקת אותה לא מבינה, ויודעת שעוד שנייה היא תצא עליי.

"יפה לך סתומה אלינוי, אני מדברת על יריב." היא עונה בלעג.

"אה כן, הוא חתיך, אבל לא בשבילי."

"למה? דווקא נראה פרטנר מושלם לסקס."

"לא דיברנו הערב על כך שאני עוצרת את טיילת היזיזים? אני כבר שלושה חודשים נקייה." אני מחייכת אליה מאוזן לאוזן. החיוך שלי מנסה לעצבן, מתגרה בה.

שלושה חודשים בלי אף אחד. מגיל שמונה עשרה היו לי פרטנרים קבועים לסקס, כל אחד למשך כמה חודשים. אף פעם לא לקחתי את זה צעד קדימה. ברגע שהם רמזו שהם מעוניינים במשהו נוסף או שהרגשתי שהם מפתחים כלפיי רגשות, הייתי מסיימת את הקשר.

אף פעם לא נקשרתי לאף גבר ולא תכננתי לעשות זאת, בדיוק מאותה סיבה שאני לא מעוניינת להתחתן אף פעם, להביא ילדים או להיות אישה ממוסדת.

"אני רק חייבת לומר שאף פעם לא ראיתי אותך מתרגשת מגבר ככה. האווירה ברכב כל כך טעונה וזה לא בגללי."

"נגיד," אני אומרת.

לאחר כמה דקות אני פונה לעבר הרחוב של קרן, ועוצרת את הרכב מול הכניסה.

"לילה טוב קרנונה."

"לילה טוב אלינוי," היא נותנת לי נשיקה ויוצאת מהרכב.

אני מגיעה הביתה, מסירה את בגדיי ואת האיפור ונכנסת למיטה. השעון מראה שלוש וחצי בלילה. אני מסתובבת בלי סוף במיטה, לבסוף אני נרדמת. עיניו הן הדבר האחרון עליו אני חושבת.