מופת

פרולוג
כר פורה

כל זיכרון מהמיית טרמיטים בצריף העץ הטחוב שבשולי הפרדס פס מן העולם תחת רעמי הדחפורים העמלים במשימת הזזת האדמה ממוקד אחד למשנהו. גם הצריף עצמו נערם והושלך למשאית הפסולת של אתר הבנייה, כשהוא מפורק לגורמיו, ונושא עימו רעדה קלה של מחשבות על עסקאות מתועבות.

מן הקרקע כבר הזדקרו שני תריסרים של טוטמים מודרניים, שלדתם מתכתית, בשרם בטון וחצץ גס הזועק מחנק בגליל המאובן.

"אז קומה ראשונה כבר יש?"

"אפשר לומר. יותר מחצי."

צמד הכרסתנים ניצב בחולצות מכופתרות בינות לעמודי המקדש המתרומם, מפריע את מלאכתם של כלי העבודה המשונעים. שני הגברים, מי שעיר יותר ומי פחות, חבשו לראשיהם המתאפררים קסדות פלסטיק שצווחו בצהוב־כתמתם לעומתם, ושוחחו שיחתם בעוצמה רבה, הן בעוצמת קולה והן בחשיבותה העצמית.

"כבר ממש אפשר לדמיין את זה, אה, רוזנצוויג?" שאל הנמוך והשעיר מבין השניים, שפלא כי שפמו העבות מתיר למילים לחמוק מבין השפתיים היבשות עד סדק.

"כשאני אראה את הגג השקוף, נדבר," צחקק בגסות.

"המכולה כבר בנמל."

"רונן, אני לא איש עם המון דמיון," שיקר היזם ואיש החזון, כשהוא מוחה זיעה מאובקת מעל רקתו הימנית. הוא כחכח כחכוח, והיה ניכר בו כי כמהּ לשוב למשרדו הרחב, הממוזג, וחשוב מכול, הבנוי. "אולי רק עוד קומה שלישית ממעל וחניון שלישי מתחת אני מצליח לדמיין,״ צחקק בחמיצוּת על שחסך. ״בקיצור, אנחנו מתקדמים. עוד משהו שאני צריך לדעת?"

רונן הקדיר פתאום פניו, והיה נדמה כאילו רגליו, המונחות על הדיקט המלוכלך, זקוקות למגע הקרקע כדי לשאוב כוחות לקראת משפטו הבא. "צחי, הוא ממשיך להגיע."

כאילו ישב אדם וכתב את אותו הרגע, בתזמון מושלם נדמו כל מכונות העבודה, המשאיות, מכשירי הקידוח, משאבות המים והחול, מהלומות הפטישים וצלילי פיזור המסמרים מכוס הנייר החד פעמית. את השקט שנולד קישטו שיחות מרוחקות בערבית של פועלים, זיכרון מתנגן על צרצרים וקול מתיחת עצביו של היזם.

"צחי, מה אני אומר לו?" בשיחה המרוחקת נשמעה קללה מוכרת. "מה אני אומר לו?"

"תתקשר אליי פעם הבאה שהוא בא."

"הוא כאן פעמיים ביום. לפחות פעם הוא בא."

"אז תתקשר אליי פעם הבאה שהוא בא."

השניים התפללו שיחזרו המכונות לעבוד, אבל המחאה כנגד הפסקת הצוהריים המתעכבת שררה בדממה.

"צחי, בחייך!"

צחי הביט סביב, כאילו הוא עומד, לכל הפחות, על פסגת הר וצופה אל פיורדים פסטורליים. "אעבד מספר לי שהיו חסרות לכם ארוחות. שלא תעשה לי צרות פה, אה?" קיווה.

"אני כבר לא יודע מה להגיד לו. הוא גם מתעקש להתגנב ממש פה בין הרגליים. בסוף תחטוף תביעה אם יקרה לו משהו."

"אולי אתה תחטוף תביעה. אני לא לוקח את 'רונן נתן בנייה' כדי לחטוף תביעה. אני לא משלם יותר ממה שהייתי משלם אחרת כדי שהקבלן שלי יאיים עליי עם רשלנות שהוא אחראי לה," אמר ברוגע.

"צחי, הבנאדם רוצה את הכסף שלו."

"יקבל."

"מתי?" תקף רונן לפתע.

"מה 'מתי'? מה נהיית לי פה?"

"אני צריך לדעת מה אני אומר לו. ייהרג לך פה בנאדם!"

"לא ייהרג פה אף אחד," פסק רוזנצוויג, וקיפל את כל פרקי אצבעותיו במכה.

"אם הוא רץ לי מתחת לטרקטור, והוא מספיק אידיוט כדי לעשות את זה, אתה לא תראה לקוחות בשנה הראשונה."

"אל תעשה לי פה דרמות."

"קניון מקולל לא מצליח."

"נו, באמת," ביטל אותו בנשיפה עדינה.

רונן המשיך: "זוכר את הקומפלקס בדרום כשהילד נפל מהמדרגות הנעות? מניות של הקבוצה, קהל, שכר דירה של הקטנים."

"אז תגדר."

"גידרנו, תסתכל מסביבך!"

"תגדר עוד. לא אכפת לי. תוסיף עוד עשר, לא אכפת לי!"

"זה לא הכסף, אין לי איך עוד. זה תקנות. והבנאדם הזה חסר תקנה!"

צחי בלע רוק והמתין שנייה. לבסוף פרץ בצחוק פרוע ומשולח רסן. רונן, המופתע מצחי, התמיד בהפתעתו, כשלפתע גם על שפתיו הפציע חיוך שהלך והתגלגל לצחוק. הוא וידא תוך השתנקויות צחוק: "תקנות?"

צחי הנהן בכוח שלא בהתאם לגילו וגמגם מבעד לצחוק: "חסר תקנה."

קהל מרוחק של פועלים אוחזי חמגשיות צפה בתמיהה במחזה הזר של הקבלן הגדול מִסתמרטט עם בעל הפרויקט כמו צמד ילדים בראשית חופשת הקיץ, לפני שריח הסתיו שב ומזכיר את המציאות כהווייתה. לאחר דקה הלך הצחוק והתפוגג, והשניים התיישרו שוב, מרגיעים את שרירי הלחיים.

"עדיין מריחים קצת תפוזים," סינן צחי וקרץ.

"אל תהיה נבזה," גער בו רונן ברכוּת.

"נבזה. הוא יקבל את כל הסכום. זה כתוב בחוזה שלו. לא קרא תנאי תשלום זו בעיה שלו, זה היה ממש שם."

"ברור שהוא והעורך דין שלו קראו."

"ברור."

"והוא יודע הכול, תאמין לי. הוא לא באיזה חלום שמגיע לו. אבל אתה מבין, הוא בא ואין פירות, ואין עצים, והאדמה והריח שהוא מכיר טוב כל כך כבר לא כאן." נשתררה שתיקה עמוקה ובלתי נוחה לשניהם. "איך היית מרגיש?"

השתיקה נמתחה עוד ועוד והשקט העמיק, עד שנשמעו שברירי צלילים של כלי נירוסטה מסודרים במגירת סכו"ם, ודלת ארון בגדים נטרקת, אלה מהשכונה שמעבר לחומות הפח. שכונה כה צעירה, עד שהפח כמעט שאינו מרוסס בגרפיטי, מפני שרשימת האשמים הפוטנציאלים מצומצמת עד כדי מספר האצבעות בצמד כפות ידיים.

"מתפייט לי. דברי שכינה!"

"צחי..."

"ממש זמירות בית כנסת."

"תחשוב על זה רגע," התעקש רונן, והחליק מבלי משים ליטוף עדין בכיפה הצנועה אשר התחבאה הרחק מאחורי קודקודו.

"מה אתה מציע? לדחוף לו עכשיו את הסכום ושישתוק? הוא לא ישתוק. הוא ירצה עוד. העורך דין שלו ינסה להרגיע אותו, ובסוף כשנסיים הוא ישתולל. סוף פסוק." צחי רוזנצוויג הנהן בכובד ראש, והחל לצעוד לכיוון השער, פוסע בין שדרות עמודי התמך המתארכים, ובוחן אותם בדקדקנות, כאילו כדי להעביר נושא מבלי לפצות פה.

"אני מציע שתדבר איתו. תגיד לו: 'יוחנן, זו קרקע טובה, בשלה.' ככה..."

"אל תצחיק אותי."

"'יוחנן, בלעדיך הדבר הזה לא היה קם.' תמציא משהו על תקציבים, מימון, משהו."

"שמה?" שאל צחי בבוז ניכר.

"לא יודע. כל עוד אתה משאיר אותי מחוץ לזה, לא אכפת לי. תגיד שהתנאי בחוזה מחייב גם אותך בגלל מיסים או משהו כזה, ושבשטח שלו אתה רוצה שהכול יהיה כשר. וכשנפתח הוא יהיה אורח כבוד בטקס ויקבל תווי קניה או איזה חרטוט אחר."

צחי פסק מהליכתו והעמיק מבט בקו המחוספס של נביעת העמוד המוצק מן הקרקע. "הוא יבכה לי?"

"תהיה בטוח."

"לא יודע, רונן, אין לי סבלנות לדברים האלה."

"לא עולה לך שקל."

מן המרחק, על יד קרוון המשרדים, נראתה רותי, מזכירתו של רוזנצוויג. צווארון חולצתה הירקרקה המציץ מבעד לקרדיגן החום משך את עיני המביטים בה מטה מזגוגיות משקפיה, המגדילות פלאים את עיניה וגונן המאכזב. כל תקווה שאי פעם ניעורה בה כי הסיור יסתיים בביקורת זריזה, ושהיא תוכל לשוב ולסיים במשרד את התשחץ היומי, אשר מסייע לה להרגיע את הנֵירוזה שלה, נגוזה, כאשר שמעה דקות אחדות מוקדם יותר את טון הדיבור של שני בוחני העמודים מטפס אל מעל לאדיב. מנסה למתן את ההישענויות החוזרות על המבנה מתוך ייאוש, שלווו שוב ושוב ברתיעה ובניגוב אבק על אחורי חצאיתה השחורה, הבלויה משימוש יום יומי, שמה בחמישית את ידה על המבנה המאובק מתפוצת צמנט באופן הפגנתי. היא לבשה הבעת תסכול, ולבסוף רדתה בקול עז בצחי מן המרחק: "קדימה, יש לנו עוד מה להספיק במשרד, ואני מוכרחה לאסוף את אילון בשתיים."

"רותי, הגן חמש דקות מהמשרד, אל תבלבלי במוח," מחה צחי.

השניים קרבו אל קצרת הרוח, ורונן הגיש שפתיו לרותי להצמיד לחייה אליהן. "מה שלום דנה?"

"מאז שאילוני נולד לה, היא חצי בנאדם," ענתה באדישות. "יאללה, נזוז?"

"ספרי לי על זה. אצלנו כשנולד לרון הילד, הוא עוד רגע לקח את הרגליים והסתלק."

"מה השם?"

"ערן. דליה רצתה עדן, אבל טליה לא התלהבה," אמר בהצנעה.

"בכל זאת מקסים."

"יאללה, נזוז," פסק צחי, מרים כמעט ללא אגרסיות את תיק העסקים שנח בצל החצאית המדובללת של רותי הנעקצת.

ברכות "להתראות" ו"שלום" הוחלפו בין שדה הזקיפים לבין הרחוב השרוי באבק. ידיים נופנפו, חיוכים מכווצים הופרחו בעל כורחם כמו גם נשיקה אחת מרחפת שמסרה רותי לרונן, ושאותה ליוותה גערת "נו, בואי" של רוזנצוויג הקפוץ. השניים הממהרים לחתום את יום העבודה נעלמו אל תוך רכב שחור מבריק עם יותר מרחב מאשר בצריף עוד בימיו האדיבים.

האדמה הלחה מגשם האתמול קיבלה בחיבה את סוליית נעלי העבודה הבלויות של רונן, הצועד חזרה אל פועליו, מתקשטת במאובני גומי תחת שמיים אפורים, ערוכה לקראת ההופכים בה. דרך שער הרכבים, ההולך ונסגר אחר בכיר ההנהלה, חמק בזריזות אל המתחם איש גרום, מתעטף בשיבתו, לבוש בגדים שאם לא היו בגונם שלהם, צבעם היה חאקי מזדעף. האיש בדק שוב את הריק שהותיר אחריו הרכב הראוותני, והביט הלאה ברונן. "זה היה הוא?" קרא בזעם נשבר. הוא צפה באיש ההולך ממנו ואילך ממשיך במסלולו, אך לא היה לו שום ספק שמרגע קריאתו אליו שינה אופן ההליכה - על דקויותיו, שאותן התקשה לאמוד בעיניו העייפות משנים - את טבעו לחלוטין, ועיקר פעולתו היה להסתיר את עצם העובדה כי אכן שמע את הקריאה בבירור. "אה?" שב לקרוא, הפעם בתקיפות יתרה. אין תגובה פרט להגברת קצב ההליכה ומבטים נאספים ומתמקדים מכיוון לועסי האפונה והגזר הגמדי המבושלים למידת עשייה ממברנית חשופיתית. "הלו!" התעמר בגרונו, והחל צועד במרץ אל הגב הרחב המתרחק ממנו, מעמיק את טופוגרפיית העקבות בסנדליו המתקרעים. "מר נתן!" זעק.

רונן נעמד. היה ניכר כי לא התכוון לכך, אלא פסק מבריחתו, כאשר ננטעו זוג רגליו במקומן לשמע קריאת השם המפורש. הזקן הרודף כשל עוד כמה צעדים ונדם במקומו, מרחקו חמישה עמודי בטון מהקפוא שאחריו דלק.

״יוחנן!" זייף פליאתו, "זה אתר בנייה. אני אומר לך שוב, עוד פעם ועוד פעם - אין פה ביטוח עליך!״

״קיבלנו פה די מגרפות בראש, אני והאבא שלי והאבא שלו.״

״דחפור בראש זה פגיעה יותר רצינית.״

״כשאני אתבע אתכם, אני אוסיף גם איום לרשימה!״

"איום. אני מאיים. יופי," סינן. "יוחנן, בחייך, תהיה הגיוני. אני לגמרי איתך.״

כאילו הרגישו כי הם בצד הלא נכון, קמו ממקומם מרבית הפועלים לזרוק את מגש האלומיניום המלא למחצה לפח, התמלמלו להם, והתפזרו לפינות שונות על קו המעגל כחבר מושבעים במשפט שדה.

״רונן, אתה לא מעניין אותי. אתה טיפש ולא חשוב וגם מכוער.״

רונן נשם עמוקות, מנקה את ריאותיו מכעס ומבוכה. ״תודה. בכל אופן, יקירי, למרות הברכות החמות, אני לא מעוניין שתיפצע.״

״תבין, זה לא מעניין אותי. אני רוצה את הכסף שלי. עכשיו ומהר!״

״רוזנצוויג יתקשר אליך,״ ניסה רונן לחתום.

״לא מעניין אותי רוזנצוייג." הוא שתק רגע. "זה היה הוא במכונית עכשיו?"

"כן, ודיברתי איתו ממש עכשיו עליך."

"אני בעיניים שלו הסתכלתי, והוא נסע פשוט,״ אמר, ובהלה קלה ניכרה בקולו. אז נמלך: "לא מעניין אותי רוזנצוויג."

״זה הכסף שלו, זה החוזה שלו שחתמת עליו.״

״לא חתמתי על שום דבר,״ התרעם הישיש.

״בחייך!״ ענה בהתרעמות על התרעמותו.

״שום דבר,״ חתך.

הקבלן ומזגו המתלהט רתחו שניהם על הסיטואציה האווילית, על בזבוז הזמן המשווע ובעיקר על המשכורת המשולמת עתה לכל שורקי הכזב שמסביב. הוא צעד פתע בזריזות, חולף על פני עמוד אחר עמוד אחר עמוד אחר עמוד. ממרחק ביטחון של שני מטרים וחצי פצה פיו והשפריץ: ״אתה יודע מה זה חוזה, יוחנן? אתה מבין מה הפואנטה בלכתוב הכול על נייר, ואז גם לקשקש עליו? כן?״ עיניו המשוישות באדום נפערו כל כך עד שהפכו את שפמו לאורנמנט זניח. ״תקשיב לי ותקשיב לי טוב - מסמך קיים כדי להישאר. והוא מחייב! אתה חתמת, אחרת לא היינו מתחילים פה עבודות. אתה חתמת, אחרת אני הייתי בונה במקום אחר בלי איזה נודניק שמגיע לפה כל יום ומאיים להידרס!"

הגבר הזקן, פרקיו מכופפים, הביט בעיניים האדומות שמולו, שהיו סכוכות בשערות מתלבנות קפוצות באי סדר, ולפתע נבעה מבין עיניו המתלחלחות לחלוחית מלוחה שזרמה סגלגלות אל הסנטר הזיפי. ״אם את הצריף של סבא שלי מחקתם תוך דקה, גם את הכסף שלי אני רוצה תוך דקה!״ הוא השתנק ביבבות זִקנה, משתדל לכחכח בגרונו כאילו כדי להסתיר את העצב. ״הארגז האחרון של התפוזים כבר מזמן נגמר לי! האשכולית האדומה שצמחה מתחת לבודקֶה המכוערת שלכם, האחרונה ששמרתי, כבר כולה עובש!״ הוא משך באפו, אך הנזלת כבר הציצה כנטיפים מרופשים. ״אני רוצה את מה ששלי! עכשיו!״ הוא נפל על ברכיו, מצייר באדמה, שהכיר את ריחה כה טוב, שתי גומחות דחוסות.

מעגל הפועלים התפזר אט, מפוגג את עננת המבוכה סביב הזקן המתייפח. הם הרימו כלי עבודה ושבו לנטוע צמחי בטון במגרש הריק. פלג גופו העליון של רונן נחת על אגנו וכופף את ברכיו. הוא לא דמיין דרך שבה תוכל חמלתו המתעוררת לעודד את השמוט על הקרקע, ולא דרך שבה יוכל לבטאה. הוא קרב אליו, הושיט יד מסויגת, וחיכה שיאחז בו ויניח לו לסייע לו בעמידה, שאולי תסייע לו בגיוס הכבוד שוויתר עליו בקלות כזאת.

יוחנן סירב. הוא לא לקח את היד, מסרב לקבל נחמה או הבנה. גם כסף כבר לא יעזור, וגם לא סליחה, שאיש לא התכוון לבקש. אם היה עושה את שכמהּ באמת לעשות, היה מתחפר באדמה, עוטה על גופו רגבים לחים ופרקי שורשים כרותים, מנסה להתעטף בזיכרונות מהודרים של עבודת כפיים, זיעה ברוכה וחדווה ארוכת דורות. הוא היה ממתין למטר שימוסס מעליו את האדמה ויעטוף אותו כשמיכה עשויה חיתול בד מלטף, צוננת ורכה בלוּל בחדר מחומם. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה על הגברים והנשים עם ילדיהם, מטנפים מרצפות בבוקר שבת, כשרק לפני שנה הוא היה מהלך שם וטועם מביכורי העונה, צובט קליפת תפוז ומתבשם בשמניו. הוא הביט אל מרום העמודים ודמיין את הקומה העליונה תלויה כבשרטוטים, מעוטרת שרשראות שלטי פרסומת מחרידים בגוונים זועקים. הוא היה יכול להרגיש את בטן האדמה החלולה ממתינה לרכבים מעשנים אף בידו האחת, שהייתה פתוחה ומונחת על הקרקע. מיצי החיים שזרמו פעם בעורקי האדמה הם כעת קופסת בטון מחולקת ומהדהדת.

הם עמדו שם כעשר דקות, כשיוחנן בוהה בזיכרונותיו בעיניים שקועות, לסת מתנודדת ולחיים שמוטות, ומולו רונן חסר אונים, זורק מדי פעם: "קדימה," "אתה בסדר?" "יוחנן," "יאללה," אך במרווחים שמאפשרים לאומלל להתאבל על כל עלה ועלה שאינם.

פתאום הרים יוחנן עיניים היישר אל תוך עיניו של רונן. "מר נתן?" אמר בקול מובס.

"כן, יוחנן," ענה ברכוּת שהפתיעה גם אותו עצמו. הוא בלע רוק והתכונן לגרוע מכול, כגון "אני ארדוף אותך עד שאחרון האריחים יודבק לקיר השירותים," "אתה תמצא אותי בפתח הבית שלך כל בוקר עם שלטי מחאה וביצים סרוחות לקשט לך את החלונות" או אף בפשטות רבה - "תתכוננו לצרות."

"תעזור לי לקום?" שאל, ועיניו ברקו בעצב.

רונן רצה לבכות. רונן רצה לרוקן כל טיפת מים בגופו דרך עיניו, כי כל נחמה אחרת לא יוכל להציע. רונן רצה לחייג לאדון רוזנצוויג ולספר לו שהוא מפר חוזה ועוצר את העבודות, עד אשר יישתלו כל העצים הגרוסים בחזרה ויצמיחו קלמנטינות ולימונים. רצה לומר לו שעד שלא ידיף כל אתר הבנייה ניחוח פריחת הדרים חריף מתוק, לא יונע שום טרקטור, ושום מנוף לא יתרומם. אך במקום זאת חנק דמעותיו והושיט שוב יד, הפעם בפיוס ענוג.

"יהיה בסדר, נזמין אותך לטקס הפתיחה, נודה לך, ננציח את המפעל של המשפחה," ניסה.

"כן," השיב יוחנן כמת.

"ניתן לכם תווי קנייה לחנויות, תחיו קצת על חשבוננו. בתיה תשמח, לא?" ניסה.

"כן," השיב יוחנן כמת.

שני פועלים שהאזינו בחצי אוזן והבינו בחצי שפה התקרבו אל המקום. רונן לא הבין בהתחלה מה העניין, אך הם התגייסו לסייע להרים את הזקן ולתמוך בעצמותיו הערומות בשק הנרפה, כאילו היה להם סב שאת סיפורו שמעו שוב ושוב לפני השינה. רונן הנמיך את ידו וראה על שפתיו של יוחנן רמז לחיוך, כזה שמתנוסס עם בוא זיכרון מתוק של ילד הנישא על כתפי אביו או של אדם הפוגש ידידים נושנים.

רונן רצה לומר משהו, אבל לא ידע מה. הוא פשוט החווה הלאה אל השער. הם התחילו ללכת בצעדים נינוחים, כמו נותנים לרגליים לשאת אותם בהשלמה.

"ניסינו לגדל אתרוגים," אמר פתאום יוחנן באמצע הדרך, "עשירית חלקה, ממש כמה עצים, לא זוכר."

"באמת," אמר רונן.

"לא הצלחנו."

"מעניין," אמר רונן באין תשובה אחרת.

"האבא והסבא שלי זכרם לברכה, אני עוד הייתי נער. עוד לא אפילו. הייתה קרה. הם אמרו שזה עונש."

"משמיים?" מצא פתאום כיצד יוכל לתרום לשיחה.

"שיהיה משמיים, אני יודע ממי… דווקא משמיים לא התאים להם מאוד לפחוד."

"הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר," ציטט לפתע רונן, שהקשר שלו עם הדת מסתכם בהסכמות שקטות.

"מה, רייב רונן, מה זה אומר?"

רונן, שזכר חלקי דברים בלבד, דווקא שמח לרגע על שהופרעו עם הישמע רעש גרירת השער המתכתי שחרק ושרק באוזניהם, חולש מצלילי בס מדנדנים עד צלילים דקים שאוזניהם המבוגרות כבר מתקשות לפרש, כך שמילותיו היו נטמעות ונעלמות בו. משאית לוחות יציקה אמורה להגיע, ואף שהרגע הפשוט עם יוחנן הקל על שניהם, הוא היה חייב לחזור לעבודה. המונה דופק והכסף זורם.

אך לא משאית עברה דרך השער, אלא רכבו של רוזנצוויג, דוהר בפזיזות, מקפץ מעל לאדמה ונוגח בפסי ההאטה הבולטים מן הקרקע. הוא בלם באלימות, מענן באבק את אזור הרכב.

"אבל מהר," צרם קולה של רותי מתוך הרכב, "וברוגע."

"רותי, תסתמי," נשמע קולו של רוזנצוויג יורה שלא ברוגע.

הדלת נפתחה וממנה יצא אותו אדם שלא מזמן הזדרז לברוח. יוחנן נדרך ושאריות שריריו נקפצו. אולי ללא סיבה כלל, אך ידו של רונן התרוממה מעט להגן על יוחנן.

"אתה!" צעק צחי מן המרחק שלא היה גדול מספיק כדי להצדיק את עוצמת הצעקה, אלא אם היא קרובה לרתיחה. "אדון יוחנן!" המשיך לצעוק בעודו מתקרב, מטלטל ביד אחת תיק בגדי ספורט וביד האחרת עצם שטוח לא מזוהה, "אתה רוצה למות פה אני מבין?"

"רוזנצוויג!" צעק רונן.

"אתה רוצה להישכב לי מתחת לטרקטור? לטבוע לי בבטון של הקניון החדש והיפה שלי?" צרח, "כן?"

יוחנן עמד בלא ניע ובלא הבעה. הדריכות בגופו רפתה, והוא החל לחוש דווקא רחמים כלפי המפלצת המשתוללת מולו. רונן לא העז לומר דבר.

"אני אראה לך מה זה להתעסק עם רוזנצוויג!" הוא כמעט שזרק עליו את התיק. במקום זאת, לאחר שנייה קפואה של לבט שלא ניתן לטעות בו, הוא הטיח את התיק ברונן. "תפתח," ציווה.

יוחנן הביט רגע בתיק. זהו זה.

"יאללה, רונן, תפתח אתה."

רונן נשם עמוק ואמר: "רוזנצוויג, בוא נדבר מאוחר יותר."

"תפתח!" ירה.

בלית ברירה הושיט רונן זוג אצבעות אל רוכסן התיק השחור־כחול, שעליו הודפס "מועדון ספורט — אלופים" ומשך בעדינות. שוב, כמו קודם, שָׁקָט כל אתר הבנייה לאחר הכניסה הדרמטית של הרכב, שאיים לפגוע בעמוד התמך הפינתי. רק תקתוק חוליות הרוכסן ונשימותיו הזועמות של רוזנצוויג נשמעו. רונן סיים להתיר את הרכיסה ופתח את התיק. הוא נדהם לגלות בתוכו ערֵמות על ערֵמות של שטרות ארוזים.

"בבקשה," הטיח בפניו של יוחנן, "החמישה עשר דונם המסכנים שלך כאן בפנים."

רונן התפלא למראה מאות אלפי שקלים שנזרקו במהירות כזאת לתוך תיק שעוד הריח מגרביים מלוכלכים וזיעת מפשעה. עוד יותר התפלא מן הפזיזות שבה נוהג אדם זה. אומנם רוזנצוויג אדם פזיז ומשולח רסן, אך סכום כזה, במהירות כזאת, באגרסיביות ובוטות כאלה - לזאת לא היה יכול לצפות, ועתה גם לא היה מסוגל להאמין.

"והנה!" התפרץ צחי פתאום, חיוך מרושת חוטי ריר נפרש על פניו, ועננה מוקצפת נמתחה בין שפתיו. הוא שלח ידו כזרוע תמנון ותפס בתוך התיק עצם אחד. הוא אחז אותו קרוב קרוב לפרצופו של יוחנן. תפוז. זה היה תפוז מבריק עם מדבקה ירוקה־צהובה.

צמרמורת חלפה בגבו של רונן. הוא הניח את התיק מבלי שרוזנצוויג שם לב ופרש מהם.

"התגעגעת לריח? קח תפוז. אתה חתמת על חוזה, והנה אני בא לקראתך." הוא הרים את המשטח, שהתגלה כלוח קשיח עם מסמך עליו ועט מוצמד לקצהו העליון. "תשלום אחד. אתה מקבל את כל הסכום שהיית מקבל בלאו הכי. אתה רק חותם לי שקיבלת אותו, ושאתה לא מתקרב לשטח הזה, ובטח לא נכנס לאתר בנייה עד הטקס פתיחה. נגיד לך יפה תודה, נגזור סרט וסלאמת. יש?"

יוחנן היה רגוע. הוא לא התלבט הרבה, רק הרים את העט באצבעות שרועדות רעד זקן ושבור אך ביציבות רבה. הוא חתם בתנועה קלה בכל האיקסים שכבר סומנו ומורקרו לבקשת החירום של רוזנצוויג מסוללת עורכי דינו, לקח את התיק מידו של רוזנצוויג, שהרים ורכס אותו כדי לזרז תהליכים, וטייל לכיוון השער.

רוזנצוויג חייך לעצמו מרוצה. הוא בחן את כל האיקסים והחתימות - דבר לא חסר. הוא הרים את התפוז והריח אותו קרוב לאף. שום דבר.

"נו, אדון נתן היקר, טיפלנו בזה, אה?" הוא הביט הרחק וראה את רונן מתקדם לעברו ומאחוריו שיירת הפועלים. "רק חזרתם מהפסקה, מה הולך?"

"סיימנו להיום. נדבר מחר," ענה רונן.

"מה זאת אומרת? ימי עבודה מסתיימים בשבע בערב." רוזנצוויג הרגיש איך רוגזו חוזר ומתעורר.

"לא היום. תצאו בבקשה עם האוטו שנוכל לסגור פה," הורה רונן בקרירות, והפועלים התנקזו לאיטם אל מחוץ לשער.

הייתה שתיקה, וצלילי מגירת הסכו"ם חזרו למלא את האוויר. רוזנצוויג הרגיש איך מבקשת ממנו ידו העוטפת את התפוז לזרוק אותו על הקבלן שמולו, אלא שסעיף המאפשר את זה אינו מצוי בחוזה שחתמו יחד. "אתה מבקש תביעה. מתחנן."

"תתבע אותי, בבקשה. 'סיים יום עבודה מוקדם.'" רונן התארגן במקומו ליציאה אך ללא התארגנות אמיתית, רק ניסיון למסך על השלכות ההחלטה.

"אז מה? אתה תגיע לפה מחר?"

"כנראה," ענה.

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאני חושב שיצאת חתיכת בן זונה רציני, ואם היית שואל אותי עכשיו אם אני מוכן לעבוד בשבילך, כנראה הייתי אומר שאני מעדיף לקחת פרויקטים בחצי מהכסף. אבל מה — חתמנו."

"ועוד איך חתמנו."

"חתמנו, חתמנו, כמו שחתמת עם המסכן הזה. שם לו תפוז בפנים? איזה אידיוט," צחקק רונן בבוז ורעל.

רוזנצוויג בִּרוֵוז שפתיו בדממה, כאילו מנקה שאריות עוגייה יבשה לעוסה מחניכיו. אצבעותיו כבר היו עמוק בתוך התפוז, רטובות ודביקות.

"צחי, מה הולך? אילון שוב יבכה לסמינריסטיות," קראה רותי מהרכב.

"דקה," שאג רוזנצוויג.

"מה 'דקה'? דנה תוריד לי את הראש!"

"אז תסעי!" צווח.

"מה?"

"תסעי אמרתי לך!"

רותי העדיפה לשבת במקום ולא לנסוע, ולהשאיר אותו שם לבד. עם זאת, גסות הרוח שלו היום הרקיעה שחקים, והיא יודעת שגם אם הוא סבור שכן, הוא לא יוכל להסתדר במשרד יומיים בלעדיה. לכן עברה בהפגנתיות אל מושב הנהג, ונסעה לאחור במהירות נרגזת, מקפצת גם היא עם הרכב מעל לפני האדמה.

השניים נותרו לבדם במקדש העמודים. רוח אחר הצוהריים ליטפה אותם, מנסה להרגיע אך ללא הועיל.

״מה, רונן, מה עכשיו? יש לנו עוד שנה שנתיים לסיים פה, לא? לא חבל לריב?״ שאל צחי, מגייס את כל השקט שנשאר בו, כאדם שלא לראשונה ניצב בפני חיים ומוות של פרויקט שהוא עצמו שם לו רגל. ״וואלה, הגזמתי. מודה. אבל אתה חיממת אותי, אל תשכח. אמרת: 'בא,' 'בוכה,' 'תהיה תאונה' וכל השטויות שלך.״

״אני אכבד את החוזה שלנו, כי אני מכבד חוזים, וכי אני איש מקצוע. וזה לא שחשבתי שאתה איזה מאמא תרזה, אבל בחיי שלהתנהגות כזאת מרושעת לא ציפיתי.״

״מרושעת.״

״כן,״ חתם רונן.

״בסדר. אין היום סחורה?״

״יש. אולג יכניס אותם.״

״אתה כאן מחר?״

״נראה. אולי ניתן ליציקות להתייבש.״

״ואין מה עוד לעשות?״ שאל צחי, והשתדל שלא לתת לקצב נשימתו להאיץ.

״להתראות. נדבר בראשון.״ רונן הסתובב והחל ללכת לכיוון השער.

״רונן, רונן!״ רוזנצוויג עמד במקומו, אך בפנים השתוללה בו רוח סערה, ״רונן!״ הוא נבח אל הקבלן המתרחק ממנו, וכשלא היה מסוגל יותר לשאת את תנאי החוזה הכובלים, שיגר לכיוונו את התפוז המדמם. גוויית התפוז פגעה בשמאל גבו של רונן, מותירה על החולצה הבהירה סימן רטוב וקרעי בקבוקונים. רונן נעצר, נשם עמוקות ומשך בכתפיו. הוא הביט רגע בתפוז המנוקב, שמיציו הספיקו לאסוף מן הקרקע שמיכת עפר ולהתעטף בה, ואז פסע החוצה אל השכונה הצעירה, שעדיין אינה יודעת מה מצפה לה.

אף אחד מן העמודים לא יספר מה קרה. צחי רוזנצוויג נותר לבדו. התחושה הייתה מוכרת.