-1-

 חודש יולי החם והדביק של קיץ 1983 ייזכר לעד כחודש קסום בחיי. ולו רק בשל אהבה ענקית, אחת למיליון, שנולדה בו והשפיעה עליי למשך שנים רבות. הייתי בחופשה בין שביעית לשמינית בתיכון וכל שלל המאורעות שהתרחשו בעקבותיה נחרטו בי היטב. כאילו לעולם לא יחול עליהם חוק התיישנות.
 כנערה מתבגרת בת 17, היו לי אז שמחות משמעותיות. סיום חלק מהבגרויות, ציפייה לקבלת צו ראשון וגם התחושה הנפלאה שאוטוטו אני הופכת 'שמיניסטית', 'בוגרת' של המחר. 
 היו לי גם 'הצעות חברות' רבות ומחמיאות. חלקן מבני כיתתי, אחרות מחיילים שפגשתי, ממחזרים בחוגי הריקודים ומשאר ידידים ברחבי הארץ, חברי תנועת הנוער הדתית שפקדתי. 
 בכל מקרה, לא מצאתי ביניהם את האחד לו פיללתי. בעיקר כי הייתי נוקשה ופרפקציוניסטית, בררנית עם דרישות סף גבוהות. כזו שעדיין לא מצאה את האחד המושלם שיעמוד בהן.
 והייתה לי עוד שמחה אישית משמעותית.  
 עולם הריקוד.
 זה שהקדשתי לו כמעט כל רגע פנוי. 
 שיעורי הבלט היו חלק בלתי נפרד ממני. הריקוד היה הטעם לחיי וגם הסם המרגיע לנפשי. וככל שהשקעתי בו יותר, שקעתי. התמכרתי לו עוד ועוד. 
 כמי שגדלה בבית דתי מסורתי שהתחזק והתחרד מבחינה דתית, חייתי בעולם עם חוקים נוקשים והמון הוראות. נאלצתי להתמודד עם כולם, שכן נועדו לכך שאקיים כמה שיותר מצוות. אולם לא תמיד יכולתי לעמוד בהם. מתוך כך נקלעתי למלחמות רבות עם הוריי. כמעט על כל צעד ושעל ונדרשתי לתעצומות נפש גדולות בכדי להתנהל על פי רצוני. בריחתי לעולם הריקוד הייתה סוג של המתקה והדחקת המציאות עבורי. 
 וככל שביתי התחרד יותר, 'מעמדו' של הריקוד הלך ונרמס. כמעט התפוגג. 'כבודו' דעך, עד כי נאסר עליי להזכירו. אולם גם כשהפך 'מוקצה מחמת מיאוס', לא הייתי מוכנה לעצור, לוותר על מקומו בחיי. הוא החייני ברגעי העצבות והצליח תמיד למלא נפשי בתחושת שלווה מטורפת ואושר עילאי צרוף. בעיקר כמובן בעתות המשבר שלי. הוא העלה את בטחוני העצמי ומעל הכל, תמיד היה מקום מפלט עבורי. הגדרתיו תמצית ותכלית חיי, בפרט כשנאלצתי לתמרן ולחיות בין שני עולמות, שהמעבר מאחד לשני היה קיצוני וחד למדי.
 המריבות בין הוריי לביני צצו אז כמעט בכל דבר ועניין. וככל שניסיתי לגשר בינינו, לתמרן וללכת בין הטיפות, רק סבלתי יותר. הכרעתם היא שקבעה. חברי ילדותי נדחקו לפינה, כיוון שנתפסו בעיני הוריי כמשפיעים עליי לרעה בשל דרגת אמונתם הפחותה. ולא רק זאת, לבסוף גם זכויותיי 'התערערו', רק בשל רצוני העיקש להתגייס לצבא.
 ואף על פי כן, אהבתי את הוריי מאוד.
 הערצתי את תפקודם והשקעתם בנו.
 הוריי, עלו ארצה כל אחד לבדו בגיל תיכון ועשו זאת מתוך אידיאל. מתוך רצון להתיישב בארץ. הם גידלונו בבית חם, בפשטות ובצניעות ונלחמו בתוך כך בקשיי התאקלמות משתדלים לא להחסיר מאיתנו דבר. חינוכם הקפדני והנוקשה, נבע גם מתוך תרבותם. בארץ, אבי היה איש צבא מבריק בחיל האוויר ואימי הייתה אמנית, מעצבת ותופרת בגדים למחייתם. 
 כשהצביון הדתי השתנה וכולם מלבדי התחרדו לבסוף לפי רצונם, חייתי כל רגע נתון תחת זכוכית מגדלת. מקומות הבילוי התמעטו ואף קניות הבגדים נערכו תחת עין קפדנית ובוחנת. לרוב, הבגדים החדשים נאסרו מיד כיוון שלא עמדו בדרישות הסף. ביניהם כמובן, שלל בגדי הריקוד שהתאמצתי להשיג. גם התקציב לשיעורי הבלט נסגר עם הזמן כך שנאלצתי לחפש עבודות קטנות ומזדמנות כדי לשלם עבורם. לא הייתה אופציה אחרת על מנת לשמור על בחירתי שכה אהבתי. על עולם הריקוד השפוי והיציב שהכרתי. 
 ולמרות כל מאמציי לגשר ולתמרן, נחשבתי מרדנית. מערימה קשיים. השתדלתי בשל כך לשהות בביתי כמה שפחות ומלבד שיעורי הבלט, ברחתי לפזז בכל רחבות הריקודים האפשריות. התנסיתי ברוב הסגנונות השונים, רק כדי למלא בי אנרגיות חדשות מחזקות. במיוחד כדי להשיב חיות לחיי.
 אבל נחזור לאירוע הכי משמעותי בחודש יוני 1983, לאהבה הגדולה שנולדה בו. אהבה מיוחדת שבעקבותיה קיבלתי מאוחר יותר הבטחה ייחודית נדירה, כמעט בלתי נתפסת.
 הבטחה מוזרה של פעם בחיים, אם בכלל.
 הבטחה שמאוחר יותר, בשל נאמנותי לה ושבועתי לקיימה, היא נשזרה בתוכי לאורך כל חיי. גם כששיניתי נתיב וכיוון. 
 בכל מקרה, באותו חודש יוני מדובר, חשתי שליבי ונשמתי הוארו פתאום. כאילו זהרו וזרחו מתוך המוני ניצוצות וזיקוקים שהבזיקו מתוכם. 
 זה היה רק כי גיליתי אהבת אמת בתוכי.
 אהבה שהיא 'אחת למיליון'. כזו שעליה כולם חולמים.
 אהבה נפלאה וכנה, סוחפת בתמימותה.
 אהבה שהאמנתי בתוכי שאין שנייה לה.
 אהבה שנדמה שמתקיימת רק באגדות, בסיפורים ובספרים.
 אהבה שהולידה את אותה הבטחה ייחודית, שלא תישכח לעולם. 
 אהבה שהשאירה בי חותם.
 ומתוכה נולדה ההבטחה שיצרה קשרי לב סבוכים, כאלו שלא בקלות משחררים. ואת אותה הבטחה ייחודית, שום כישוף לא יכול היה להסיר, כי אחריה, עד קצה קצהו של העולם הולכים. וזו הייתה הבטחה לגמרי לא שגרתית. בטח לא סטנדרטית וגם ממש לא מקובלת. היא הייתה מסעירה ומפעימה, ובו זמנית גם מקשה ומסכנת. 
 וכל אלו היו שייכים לבחור אחד, זה שמן הרגע הראשון בו נתקלנו שבה את ליבי.
 גורל ו'מתנה משמיים', כך האמנתי כל הזמן.
 פגשתיו לראשונה במסעדה בה עבדתי באותה חופשה באופן זמני. הייתי מוכת הלם ותדהמה למראהו, כך שקפאתי נרגשת על מקומי. המילים נעתקו מפי. פניי בערו מחום בשל המבוכה והביישנות וגם בשל הריגוש המסעיר, שהציף את כל כולי. באותן שניות חשתי לגמרי חסרת יכולת לקחת אוויר לנשימה. אפילו רק כדי לחדש בי איזה חיות מניעת איברים, זו המעידה על אות וסימן חיים. 
 השאלות הראשונות שעלו בראשי היו מי הוא, והאם זה אמיתי. איבדתי שם באותם רגעים גם את יכולת הריכוז שלי. את הקשב לסביבתי. וזה היה לגמרי בעייתי, כיוון שהייתי מלצרית יחידה באותה מסעדה, בזמן שהבחור הזה וחברו הגיעו כסועדים לפתחה. 
 בכל מקרה, עיניי לא משו ממנו בעודי משותקת ממראהו. הן ננעלו חזק על פניו, כאילו שלח לעברי איזה קרן מחשמלת בלתי נראית שהיממה אותי כשפגעה בי. גם אני זיהיתי לאחר מכן את קפאונו ממני וזה קרה בדיוק ברגע בו נפגשו מבטינו. 
 אלא שכשחזרתי לעצמי, החלו דאגות נוספות להציפני. 
 פחדתי שרגעי החסד הללו יתפוגגו. 
 חששתי שאגלה, שהדמיון מתעתע ומהתל בי. 
 כשהפשרתי לבסוף סופית מקיפאוני, מתקשה עדיין להירגע ולעכל את כל שקרה לי ומנסה להסדיר נשימה ולהתאזן מן החוויה המסעירה, חשתי רק יותר ויותר מבולבלת ונבוכה. היו בי גם מן תחושות רעד מצמררות ומענגות, בלטי נשלטות. כאלו שנוצרות בזמן הידלקות ומאותתות שרגש התהווה. שההתאהבות החלה ובעוצמה. ממש כמו רכבת הרים דוהרת שיצאה לדרכה. 
 חשתי בוודאות שהבחור ואני, היינו שנינו יחד 'באותה סירה'. שגם הוא הפך 'מנוטרל' ממני למשך שניות ארוכות. שהיה בסוג של הלם בדיוק כמוני, בהתרגשות שיא, מהופנט ומוכה תדהמה למראי. 
 ובתוך כל החוויה הנדירה, אגלי זיעה החלו להחליק בפניי ובגבי ופעימות הלב עשו בי כרצונן, כשהגבירו לבדן קצבן וחוזקתן. מדגישות היו בי יותר ויותר את תחושת המשיכה המופלאה שזה עתה נולדה. 
 ואולם, גם אחרי שהתאוששנו, מבטינו הנלהבים לא הפסיקו לחפש זה את פניו של זו. הרצון והסקרנות להכיר ולהתחבר רק התעצמו בנו. 
 הייתה לי תחושה חזקה שהמפגש לא היה סתמי או מקרי. 
 האמנתי שהיו אלו שניות גורליות שנועדו לחבר בינו לביני. 
 לקיים את מה שנכתב למעלה עבור שנינו.
 וכל שרציתי היה, שהזמן יעצור מלכת. שהבחור הזר שנכנס למסעדה ימשיך לבהות בי ולהמיס את ליבי. שאטבע עוד ועוד בעיניו החומות, היפות והגדולות שנפערו מולי לרווחה. שאמשיך להישאב אל מבטו החולמני המרתק, זה שסחף אותי באורו הזוהר, זה שגרם לי להתפתל שם יותר ויותר, עם כל שנייה שחלפה. 
 בדיעבד, לאחר שהתוודענו אחד לשנייה, הוא הודה בפניי שחשב שזה היה רגע אלוהי. שהיה בשוק מכך שנמשך אליי כל כך חזק, כיוון שלא האמין אז שבחורה תוכל אי פעם להשתלט כך על חייו והתנהלותו. בטח לא במפגש בודד ובגילו הצעיר כפי שקרה. מן כמיהה עצומה בלתי ניתנת לריסון, לתקשר עימי באופן מידי. קודם לכן, ציין, מעולם לא חווה כזו טלטלה. לא הרגיש נסער מתוך משיכה בלתי מוסברת או מתוך דחף לא ברור להכיר איזו בחורה זרה. ובכלל הדגיש, לא ציפה להתאהב. בטח לא עד מעל לכל הראש, עד כלות. ובוודאי לא עם מלצרית במסעדה. עם כזו שברגע אחד כבשה את ליבו והשתלטה לו על הלב והנשמה כך שכמעט נפל שדוד לרגליה ממוגנט ומכושף מקסמה. 
 איני יודעת כמה זמן בדיוק עמדנו שם כל כך שקטים, נפעמים ונדהמים. רחוקים מלהבין איך וכיצד הכול קרה, כך שנסחפנו בכל הווייתנו לתוך משיכה אדירה. כשנרגענו מעט והתחברנו למציאות שהייתה, קלטנו שחלק מן הסועדים במסעדה היו עדים לסיטואציה שנוצרה. קלטנו את החיוכים המדושנים ומלאי עונג של האנשים שחשבו אולי שצפו באיזה סרט כשהביטו בנו, בהידלקות הסוחפת והבלתי צפויה שלנו או מינימום בהצגה.
 רק שאז התעוררתי גם למציאות העגומה שלי.
 דותן. 
 דותן היה החבר הראשון שלי. ולמרות שלא אהבתי אותו, הסכמתי לתת לו הזדמנות, לנסות לפתח קשר רומנטי עימו לאחר כל הפצרותיו ועקשנותו הרבה רק כי טען שלגמרי היה מאוהב בי. הסכמתי אז לצאת עימו, בדיוק שלושה חודשים לפני המפגש עם ה'אחד למיליון' שלי במסעדה. חיבבתי את דותן ובעיקר זכרתי לו חסד נעורים מכך שהסכים להיות בן זוג קבוע שלי ברחבות ריקודים, אבל בתוכי לא רציתי קשר מעבר לכך. והזמן בו היינו יחד, לגמרי לא שינה בי את התחושות, כך שכלל לא הצלחתי לפתח אליו רגשות. אף שידע זאת, לא אמר נואש. הוא עמד על כך שיש לו את כל הזמן שבעולם לחכות. "לפעמים," הסביר, "לומדים לאהוב."
 בכל מקרה, לאחר שנשבתי בקיסמו של הבחור הזר במסעדה, חשתי סערת רגשות גואה. אי נוחות מכך שידיי כבולות פתאום בשל הקשר עם דותן. התמלאתי עצבות מן ה'כלא' שהכנסתי עצמי אליו מבלי שהתכוונתי לכך. נחרדתי מן האמת הקשה שצפה מתריסה מולי, כשתמונתו של דותן לא עזבה את עיניי ולא נתנה מנוח לנפשי. נוצרו בי תחושות מתח ומועקה מן הצורך לשקול מידית צעדיי, רק כי הייתי כביכול מחויבת אליו. 
 חשתי עצבות ודאגה מכך שלא הייתי חופשיה באמת להתלהב כל כולי מן הקשר החדש. מן הבחור הקסום שגיליתי מול עיניי. הייתי חייבת להחליט מה אני עושה, איך אני ממשיכה הלאה מתוך ידיעה ברורה שאיני יכולה לוותר כבר על הבחור שרק הכרתי. על האפשרות לטעום טעמה האמיתי של אהבה. 
 נלחמתי בתחושות האשמה שצצו בי. בנקיפות המצפון שמא 'בגדתי' בדותן מאחורי גבו. אך מצד שני, חשתי שאיני צריכה לרחם עליו ושעליי לסיים בהקדם את הקשר עימו. שאיני מוכנה לאבד את מה שרק מצאתי, את האחד והיחיד שבאקראי זה עתה גיליתי. כי זה כבר היה מחיר יקר מדי לשלם רק בשל התחייבות לנסות, כזו שלעולם לא תתממש מצידי. ידעתי כבר בוודאות שאין סיכוי בעולם שדותן יתפוס איזה מקום של אהבה רומנטית בליבי. גם יהיה עקשן ואובססיבי.
 ואז מחשבות אחרות תקפו אותי.
 אולי הבחור החדש בכלל לא פנוי? אולי גם אינו מתכוון לזרום עם התחושות הטובות, גם אם נדמה שאלו אפפו את שנינו? והאם כדאי בכלל יהיה להכניסו למעגל מלחמות הדת המיוחדות שלי?
 שקעתי לרגע בייאוש. 
 כבר לא הייתי שמחה כמו קודם. חשתי שנשמתי כלואה. לגמרי מבקשת לצאת לחופשי. והלב, הלב כאב כי רצה לחיות, לרגוש ולגעוש מתוך חופש הבחירה ובשם האהבה. לסלול דרך חדשה. כזו המבוססת על אמת טהורה. 
 מאותו רגע הכל השתנה בי. הבנתי שלא אוכל להתעלם מכל שקרה ולדרוס רצונותיי רק בשל אחרים בסביבתי. שלא אהיה מוכנה להפסיד עוד, להחמיץ את ההזדמנות החדשה. כי מי יודע אם ומתי אחוש אי פעם שוב אש ניצתת, תשוקה שהופכת לוהטת, אש אהבה שברגע מתפרצת עד כדי כך שלא ארצה לכבותה.
 ידעתי שהפעם נכבשתי ואיני נסוגה. גם אם תהיה זו לבסוף רק הרפתקה קטנה. אתקדם צעד צעד, לכל כיוון אליו תישוב הרוח, עם הבחור המיוחד והמטריף הזה שהצית בי רגש של משיכה, שקודם, מעולם לא היה. 
 גורל או מזל? 
 האמנתי שזהו גורלי. בפרט שהבחור היה גם הוא מוקסם ממני. האמנתי שכוח עליון שלח אותו אליי. ואם עד אז לא ממש האמנתי באהבה ממבט ראשון, זו שאנשים כמהים לה ומוכנים לחצות הרים בשבילה, לעבור ימים ויבשות למענה, לפרוץ גבולות ולבנות גשרים נכונים כדי למצוא אותה, אזי הגיע זמני שלי להאמין בקיומה.
 והמחשבות הללו יצרו מציאות. 
 מציאות עקלקלה ופתלתלה. 
  מציאות שהובילה את הבחור הזה להיות ארוג במן חוט שני במארג חיי.
 אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון...