אורונוקו, העבד המלכותי

פתח דבר

אפרה בן (1640–1689), ילידת אנגליה, סופרת, מחזאית, מרגלת והרפתקנית בעלת רוח חופשייה, נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהתפרנסה מכתיבה.

היא היתה דמות שנויה במחלוקת עוד בחייה. שמה נקשר לשערוריות מפני שהיא קראה תיגר על המוסכמות לגבי ההתנהגות הראויה לאישה. ולמרות זאת זכתה אפרה בן לפופולריות ולהערכה כסופרת, וכונתה היורשת של סאפפו בפי בני זמנה באנגליה.

אמנם כתביה בני יותר משלוש מאות שנים, אבל לֵחָם לא נס.

הוריה היו זוג סוחרים ששמם ג'ונסון. ב־1663 נשלח מר ג'ונסון למושבה סורינאם שבדרום אמריקה ולקח איתו את משפחתו. הוא מת בדרך על פני האוקיינוס האטלנטי, והותיר אחריו את גברת ג'ונסון, את אפרה ועוד ילד ששמו לא ידוע — כנראה אחיה של אפרה, להתמודד לבדם במושבה.

ב־1664 אפרה חזרה לאנגליה וחברה לסוחר הולנדי ששם משפחתו בן, שככל הנראה מת ב־1665. כעבור שנה המלך צ'ארלס השני מינה את אפרה למרגלת בהפעלתו האישית. המלך התחייב לממן את כל ההוצאות שלה, אך מעולם לא קיים את הבטחתו. אפרה נאלצה ללוות כסף על מנת לחזור לאנגליה.

ב־1668 היא נכלאה בשל אי־יכולתה לפרוע הלוואה.

אפרה החלה לכתוב כדי לא להזדקק שוב לכספם של אחרים. המחזה הראשון שכתבה, "החתונה הכפויה", הופק ב־1670.

הרומן הנודע ביותר שלה, "אורונוקו או העבד המלכותי", ראה אור ב־1688, שנה לפני מותה. הוא מבוסס כנראה על תקופת חייה בסורינאם, ומספר על אורונוקו, נסיך אפריקני שנלקח בשבי בידי ספינה בריטית ונמכר לעבדות. הוא נשלח לעבוד במטעים של סורינאם, אך מסרב להשלים עם גורלו ומארגן מרד יחד עם עבדים נוספים.

"אורונקו, העבד המלכותי" הוא ספר חשוב בתולדות התפתחות הרומן המודרני ונחשב לרומן הראשון שיצא נגד העבדות. הוא מהווה דוגמה מוקדמת לטקסט ספרותי שמתנגד לעבדות — נכתב עשורים לפני שהחלו לדון ברצינות על ביטולהּ. ובנוסף, המספרת היא אישה שמחליטה לשתף את קוראיה בסיפורו של אורונוקו, הנסיך האפריקני השחור שנחטף ונמכר לעבדות, כדי שהעולם יתוודע לזוועות שמעוללים בני אדם לבני מינם.

החלק הראשון של הרומן כתוב מנקודת מבטו של אורונוקו, כדי שהקורא יתוודע אליו. החלק השני כתוב מנקודת מבטה של המספרת, ומאפשר לה לגלות את מעשה הבגידה של סגן מושל הקולוניה בסורינאם. כך הקורא מזדהה עם אורונוקו ומצדד בו, ונחשפת צביעותם של אנשים המכנים עצמם נוצרים בני תרבות.

אפרה בן נקברה בווסטמינסטר אבּי — הוכחה להערכה הרבה שזכתה לה עוד בימי חייה, אולם הספרות האנגלית התעלמה ממנה שנים רבות. רק בחלוף הזמן ועם התווספותם של קולות אחרים לקאנון, תרומתה וכישרונה של אפרה זכו להכרה.

בספרה הפמיניסטי הנודע "חדר משלךְ" כותבת וירג'יניה וולף: "על הנשים כולן להניח פרחים על קברה של אפרה בן... היא זו שהקנתה להן את הזכות להביע את דעתן."

ניצה פלד,

תל אביב, אוקטובר 2021