אסתר קאהן

1.
אסתר קאהן נולדה באחד מאותם רחובות חשוכים, מסריחים, בעלי פינות מוזרות אשר ליד הרציפים. זה היה רחוב שקט שנראה כאילו מוביל לשומקום, כמו ניצב מן הצד למטרה משלו שאינה לגמרי כשרה. הווילונות בכמה מן הבתים היו תמיד סגורים; על כמה מן החלונות התריסים היו ממוסמרים. מעט אנשים עברו שם; אף פעם לא שיחקו שם ילדים רבים ברחוב; הנשים לא עמדו ליד דלתותיהן הפתוחות ושוחחו. הדלתות נפתחו ונסגרו בשקט; פנים כהים הציצו מבעד לחלונות; נראה היה שהיהודים שגרו שם היו עסוקים תמיד, מכופפים מעל השולחנות שלהם, תופרים או גוזרים או ממהרים פנימה והחוצה, חבילות בגדים מתחת לזרועותיהם, הולכים או יוצאים מן החייטים שאצלם עבדו. משפחת קאהן כולה עסקה בחייטות: אביה של אסתר, אִמהּ וסבתהּ וגם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. האחד תפר, האחר הכין לולאות לכפתורים, עוד אחד תפר את הכפתורים, ומהשכר הזעום שקיבלו עבור זאת כל השבעה היו צריכים להתפרנס.

2.
כילדה, אסתר פחדה פחד מוזר מהרחוב שבו התגוררה. היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם משהו נורא כבר התרחש שם או משהו כזה עומד להתרחש, אבל היא תמיד הייתה במתח. היא התייסרה בחרדה פן תדע מה מתרחש מאחורי אותם תריסים ממוסמרים. היא המציאה סיפורים על הבתים, אבל הסיפורים אף פעם לא סיפקו אותה. היא דמיינה מין מחווה ענקית מטושטשת; לא תקרית, אלא מחווה אשר ריחפה באוויר כמו צל. תנועותיהם של אנשים ביטאו עבורה יותר מהמילים שלהם, נדמה היה לה שיש להן סודות משלהן, אשר המילים אף פעם לא ביטאו כראוי; בלא־מודע היא תמיד עמדה על המשמר כדי להבינן.

בלילה, אחרי ארוחת הערב, בעוד כל השאר היו יושבים סביב השולחן ומשוחחים בהתלהבות, אסתר הייתה קמה, לוקחת את כיסאה לפינה ליד הדלת, והייתה מתבוננת בהם זמן מה כאילו היא מסתכלת על משהו שאינו קשור אליה, אשר רק המתווה שלו ותנועתו מעניינים אותה. היא ראתה את הצדודית הנלהבת של אביה, האף המאונקל הגדול, העין השחורה הגדולה הערמומית, השיער הארוך הפרוע שמשתרך על צווארון חולצתו; אמהּ, גדולה, נינוחה, ושפע של שערות שחורות חלקות ממסגרות את לחייה החיוורות; שתי האחיות, פיקחיות וקולניות שאינן נחות אפילו לרגע; האח, באווירת ביטחון גסת רוח, בשביעות רצון עצומה שמסתתרת מתחת לעיניו היפות ארוכות הריסים; הסבתא, בעלת הכתפיים הענקיות הנפולות, הרִשְעות הפעלתנית של עיניה ואלפי קמטיה. כל האנשים האלה שהיה להם כל כך הרבה במשותף, אשר חשבו על אותם הדברים, התעניינו באותם הדברים, שנראה היה שהם מחבבים זה את זה באופן אינסטינקטיבי, ושהיו בו בזמן מלאי איבה לאחרים שאינם שייכים להם. הם ישבו שם ערב לאחר ערב באותן התנוחות, תמיד להוטים אחר מאורעות היום, ממש כמו שהיו לאירועי יום אתמול. הכול היה רב־משמעות בשבילם, בעיקר חלקם בכל הדברים, ונדמה היה שדבר אחד לא היה חשוב בעיניהם יותר מאחר. אסתר רצתה רק להתבונן מן הצד. לה לא היה אכפת מכלום, לא היה לה כל עניין במה שעניין אותם; היא לא הייתה בטוחה שהם היו חשובים עבורה יותר מאנשים אחרים; היא הניחה שהם מה שמהווה את החיים האמיתיים ולכך הייתה לה רק סקרנות אדישה.

לעיתים הייתה מתבוננת בהם עד שנמוגו ויצרו מין חיזיון שהיה מדויק יותר מהמציאות. היא כלל לא הייתה רואה אותם יותר ואז הייתה מביטה ישירות, עיניה פקוחות לרווחה ושפתיה פעורות, ידה הייתה מתרוממת בתנועה בלתי מודעת כאילו מלווה כמה מילים רציניות במחווה תואמת; ובֶּקי הייתה רואה זאת כמעט תמיד והייתה פורצת בצחוק של לעג ושואלת את מי היא חיקתה.

"אל תשימי לב אליה," אמרה פעם אמהּ; "היא אינה ילד אנושי, היא קוף; כמותם גם היא רוצה לתפוס נשמה. הם נראים כמו אנשים קטנים, אבל הם יודעים שהם אינם אנשים, הם מנסים להיות, לכן הם מחקים אותנו."

אסתר כעסה מאוד; היא אמרה לעצמה שבעתיד תהיה זהירה יותר ולא תחשוף את מה שהיא מרגישה.