אסתר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסתר
הוספה למועדפים

אסתר

4.6 כוכבים (45 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אסתר נולדה בכפר קטן ברומניה שם חיו כשמונים משפחות של יהודים שהשתייכו לחסידות סטמר. החיים בכפר היו שלווים ופסטורלים עד שנת 1939. אז התחילה לפרוח האנטישמיות.

מצב היהודים בכפר הלך והתדרדר וגזרות המשיכו לנחות על ראשם.

עד הרגע בו גרשו אותם מביתם, העלו אותם על רכבות לאושויץ.

הסיפור ממשיך ומתגלגל דרך מסעות המוות, ומחנה השמדה ברגן בלזן.

משם ממשיך סיפורה המופלא של אסתר דרך חזרה לרומניה, עליה על אוניית מעפילים בבולגריה, העברה למחנה מעצר בקפריסין ועלייה לארץ ישראל.

פרק ראשון

דבר המחבר
 
כבן לניצולי שואה, לא חוויתי את הטראומה של דור שני לניצולי  השואה.
הורי מעולם לא סיפרו לנו על הקורות אותם במהלך השואה.
אבי אמיל אשר אנשל ז"ל חלה באלצהיימר ונפטר בי"א באדר ב' תשס"ה  20/02/2005.
במהלך מחלתו הארוכה סעדנו אותו כל בני המשפחה והסיעוד הנ"ל הפך גם למפגש משפחתי קבוע.
עשיתי לעצמי נוהג להגיע מספר פעמים בשבוע בשעות אחר הצהרים,  ולהוציא את אמא,  שהייתה מאד עצובה עקב מצבו של אבא  לבית קפה קרוב.
בבית הקפה הזה אמא התחילה לראשונה מאז שאני זוכר, לספר לי על בית אביה ברומניה.
אז, גמלה ההחלטה בליבי לכתוב את הסיפור של אמא. קניתי מכשיר הקלטה קטן והפכתי את הפגישות שלנו בבית הקפה לפגישות עבודה, בהם סיפרה לי אמא את כל סיפור חייה מבית אביה ועד שנישאה לאבא.
אמא זכרה היטב את כל הפרטים הרלבנטיים. אני הוספתי קצת חומר רקע על התקופה, או תיאור של מקומות ואירועים שונים מתוך מקרות מידע שונים.
אני רוצה להוסיף תודה מיוחדת לציפי אשתי שעסקה בהגהת הספר.
הלל

בית אבא

יד עדינה אחזה בכתפי וטלטלה אותי. קומי אסתריקה קומי !

פקחתי את עיני וראיתי בעלטה את אמא עומדת לבושה ופניה מודאגים. מנד־לייב אחיך נעלם ואנו יוצאות לחפשו.

מה השעה, שאלתי את אמא בעודי מנגבת את קורי השינה מעיני. אחת אחר חצות! ענתה אמא.  תשמרי על השקט הוסיפה, אני לא רוצה שאף אחד יתעורר במיוחד לא אבא, הוא צריך לקום מוקדם לשחרית. התלבשתי במהירות ויצאנו החוצה.

יש לנו תרנגול בחצר שהוא השעון הביולוגי שלנו. הוא  עד כדי כך מדויק שלפי קריאתו אנו מכוונים את השעונים  שלנו. הוא  קורא פעמיים ביום. בפעם הראשונה בשעה חמש ושלושים בבוקר, אז קמים הגברים לתפילת שחרית. בפעם השניה באחת בלילה, שעה בה הולכות הנשים לישון. לפי קריאת התרנגול עת יציאתנו מהבית ידעתי שהשעה היא באמת אחת בלילה.

אמא החזיקה בידה מקל גדול ועבה באותו אופן שבו חייל רומאי היה מניף חרבו לקראת הקרב מול פני האויב. חשבתי לעצמי, למען השם! מה אמא הולכת לעשות עם המקל הזה ? היא בטח רוצה להרביץ למנד־לייב כשתפגוש אותו  וזה יכול להיות מעניין מאד.

מזל שאמא העירה אותי, לא הייתי רוצה להחמיץ סיפור שכזה בעד שום הון בעולם.

 בדרך, סיפרה לי אמא. כל יום לפני שאני הולכת לישון  מאוחר בלילה, אני עוברת בחדרים לראות שכולם ישנים ומכוסים. הלילה, ראיתי את מיטתו של מנד־לייב ריקה והחלון פתוח.  הוא בטח ברח דרך החלון, אמרתי. כמובן! ענתה אמא. זו לא הפעם הראשונה שהוא נעלם. אך הפעם החלטתי לשים לזה סוף. אני אראה לו מה זה לברוח מהחלון!!

רחובות סטרמטורה היו חשוכים, ורק עששיות נפט בודדות האירו את הדרך במספר מקומות תוך הטלת צלליות מפחידות על הקירות מסביב.  הירח היה מלא והוסיף תאורה מיסטית משלו. הלכנו  לאורך הרחוב הראשי. לפי נחישות הליכתה של אמא, הבנתי שהיא יודעת בדיוק לאן ללכת כדי למצוא  הבן האובד. הרחק בהמשך הרחוב ליד בית משפחת כהן, ראינו זוג צעירים מתחבקים ומתנשקים בעלטה. תראי את מנד־לייב השייגץ! סיננה אמא בין שפתיה, וסימנה לי לא לדבר ולשמור על השקט. התקרבנו עוד קצת מבלי שזוג הנאהבים ירגיש, ואז במפתיע צעקה אמא: מנד־לייב מה אתה עושה בוא מהר הביתה! וליתר תוקף נפנפה במקל לעברו. צעקתה הדהדה בין הבתים כרעם ביום בהיר. מספר חלונות נפתחו וראשים חבושי מצנפות הציצו החוצה לראות על מה המהומה. בני הזוג המתנשקים נפרדו במהירות. הבחורה השמיעה צעקת בהלה ונכנסה בריצה לביתה ומנד־לייב בא לכיווננו. בואי, אמרה אמא, נלך הביתה. מנד־לייב השיג אותנו והלך לידי.  אמא גערה בו כל הדרך הביתה: אתה מבייש את הוריך ואת כל בני המשפחה. כל בני הכפר מרכלים עליך ועל ציפורה. מנד־לייב הלך כל הדרך אבל וחפוי ראש. אז הבנתי הכל, ציפורה בתו של מאיר כהן ומנד־לייב אחי היו נאהבים .

אביב תרצ"ח 1938. כמו בכל יום א' בית הספר סגור. זה עתה סיימנו ארוחת בוקר, אחותי יפה ואני פינינו את הכלים והשאריות מהשולחן.

אבא ואמא ישבו ליד השולחן ופניהם נפולים, שוד ושבר אמר אבא בקול נכאים, הוא הסיט את הכסא לאחור ונעמד. אבא היה איש נאה, גובהו מטר ושבעים, רזה,  עיניים גדולות ושחורות, זקן עבות  ואף רחב. צבע עורו היה כהה כאילו בילה זמן רב תחת השמש, לבוש היה בכפתן שחור ומין כובע כזה שדומה לכיפה גרוזינית אף הוא בצבע שחור, צבי שמו. אני

לא מבין איפה טעינו בחינוך הילדים צ'רנה? כנראה שהיעדרותי הרבה מהבית השפיעה לרעה. אמר לאמא, ויצא מפתח הבית לגינה בחרי אף. אבא נשלח לפני כשנתיים על ידי רב הישיבה בסטרמטורה בה למד, לעיר בשם רדוויץ לנהל שם תלמוד תורה. הוא היה חוזר לחופשה פעמיים בשנה הביתה, בפסח ובראש השנה. הרב אסר על על אבא להעביר את שאר בני המשפחה לרדוויץ, עקב מיעוט היהודים בעיר והחשש שנצא לתרבות רעה. לכן הקשר בין אבא וביננו היה קשר של מכתבים, שתמיד התחילו במשפט "אישתי וילדי האהובים". אבא חזר הביתה עקב החשש שאזור סטרמטורה יסופח להונגריה, והוא יישאר בשטח רומני. במקרה כזה, קיימת האפשרות שלא נוכל להתאחד שנית.  אמא ספקה ידיה על פניה ואמרה, לא יאמן! מנד־לייב וציפורה נישאו בנשואים אזרחיים. מעניין מתי הם התכוונו לספר לנו על כך? הוסיפה בטון נעלב. אמא הייתה אישה יפה. רזה, פדנטית, לבושה בגדים יפים ואופנתיים כמו בסרטים. גובהה כמטר שישים, עיניים  ירוקות  בורקות, וחיוך שובב. לאמא לא היו שערות, ראשה היה מגולח למשעי, והיו לה שתי פאות נוכריות.  אחת מהודרת עם שיער ארוך וחלק, שהייתה שמורה לאירועים חגיגיים. "פאת השבת" קראנו לה! והשניה, פאה שהייתה למעשה רק מטפחת ראש, שבחלק הקדמי שלה תפרו קבוצת שיער כמו פוני. כשאמא חבשה אותה, זה נראה כאילו היא שמה מטפחת ראש על השיער שלה, ורק הפוני נשאר לא מכוסה. פאה זו הייתה בשימוש יום יומי.  היום חבשה אמא את "פאת החול". אל תשאלי מה עשה מנד־לייב אחיך, אמרה אמא כשראתה את מבטי המשתומם ואוזני הקרויות.

 למרות ששמי הוא אסתר כולם קראו לי "אסטריקה ", אני בת תשע ויש לי הזכות להיות בת הזקונים, ידעתי לנצל היטב זכות זו. הייתי רזה כמו מקל, בעלת עיניים ירוקות וגדולות כמו של אמא, ואף רחב כמו של אבא. שערי הארוך והחום היה קלוע בשתי צמות ארוכות שנחו על גבי. סימני ההיכר שלי היה מרץ בלתי נלאה, ואוזניים כרויות לכל מה שזז.

מנד־לייב התחתן עם ציפורה  בנישואים אזרחיים, אמרה אמא ופרצה ביללה ארוכה תוך כדי קינוח אפה. כן, עניתי. אבל מה זה נישואים אזרחיים ?   נישואים אצל הרשם בעיירה, ענתה אמא. האם זה נחשב ? שאלתי. כן, ענתה אמא והוסיפה: אוי ואבוי! כל אנשי סטרמטורה כבר יודעים, שהבן של צבי וצ'רנה שטאובר, נישא לציפורה כהן בנישואים אזרחיים. ואנחנו משפחתו, האחרונים לדעת את הבשורה. סטרמטורה היה כפר לא גדול, כשש עשרה ק"מ דרומית לסיגט, עיר מחוז בצפון רומניה,  בחבל מרמורש קרוב לגבול אוקראינה. במקום גרו כשמונים משפחות של יהודים, וכמה מאות משפחות של גויים. הרחוב הראשי של הכפר היה בעצם הכביש שהוביל לסיגט מצפון, ולויסו דה ג'וס  מדרום. מהרחוב הראשי, שאורכו היה כשני קילומטרים התפצלו רחובות וסמטאות צדדיים, שרובם היו ללא מוצא. הבתים ברחוב הראשי היו מרוחקים מהכביש, כשני מטר. לא היו מדרכות, אלא רצועת עפר מכוסה דשא, ובתווך כביש סלול באספלט משובש. במרכז הרחוב  היה ממוקם בית הכנסת, בצמוד אליו הייתה המקווה, לידם היה בית העריה ובית המשטרה. ביתנו היה כארבעה בתים מדרום לבית הכנסת.  בנוסף היו ברחוב מספר חנויות קטנות, כמו החנות של דודי שמואל. הוא מכר דברי מכולת ושתיה חריפה, והיה מעביר לאמא משקאות חריפים לצורך מכירה.

 היה מקובל בכפר שכל מי שיש לו משהו למכור, הוא מציג אותו לראווה על הכביש מול הבית. כל מי שעבר ברחוב הראשי של הכפר היה רואה בצלים סגולים תלויים באשכולות, צנצנות דבש, ביצים, יין, ועוד ועוד. החדר הקדמי שלנו היה צמוד לכביש, הוא שימש לאמא כחנות לממכר לחמניות, קמח ומלח. אך עיקר עסקיה היו במכירת כוסיות שתיה, מעין פאב מקומי, שאנשים היו נכנסים קונים כוסית משקה שותים והולכים. מדי פעם, היה מגיע לקוח בלי כסף לקוח כזה היה משאיר משכון וכעבור זמן מה היה פודה אותו בכסף. בבקרים היו באות בעיקר הנשים לשתות כוסית, ולא אחת אמא נאלצה לסלק שתיינית שיכורה שתלך לביתה להתפכח. לעיתים השיכורות התעקשו להמשיך לשתות, אז  הייתה אמא מוהלת  את המשקה בחצי מים. היה כאן רווח כפול אמא מרוויחה יותר, והשתויות משתכרות פחות. אחר הצהריים עיקר הלקוחות היו גברים וחיילים שעברו דרך קבע בכפר.  כל הבתים בסטרמטורה היו חד קומתיים, בעלי גגות רעפים עם חצר גינת ירק ופינת חי. למספר בתים הייתה אפילו רפת בחצר מאחור.  היהודים עסקו במסחר. כיוון שהם לא הורשו להחזיק אדמות, הם גרו בדרך כלל ברחוב הראשי. הגויים גרו ברובם במשקים גדולים, שכללו בית גדול מוקף שדות ובוסתנים, לולים ורפתות גדולות.

אמא ואבא התנגדו  נחרצות לנשואים  בין ציפורה למנדלייב והיו לכך כמה סיבות! העיקרית שבהם הייתה הייחוס. ציפורה הייתה תופרת בת לסוחר בדים. בנוסף משפחתה הייתה משפחת כהנים. אם כל זה לא מספיק, ציפורה הייתה מכוערת ומבוגרת ממנד־לייב בשלש שנים. אמנם גם אמא הייתה תופרת, אך היא הייתה נצר למשפחה של תלמידי ישיבות ששמם יצא למרחוק, ואמא הפסיקה לעבוד כתופרת מיד לאחר החתונה. אבא, שהיה תלמיד ישיבה דגול וגדול ועד לפני זמן לא רב ניהל תלמוד תורה, לא ראה בעין יפה, שבנו הבכור מנדלייב, שאף הוא גדול בלימודי תורה יתחתן עם בחורה עם יחוס כזה פשוט.  התנגדותם של אבא ואמא הייתה כה נחרצת, עד שנוצר נתק עמוק בין מנד־לייב לאבא ואמא. אפילו בלילות שבת כשכולם ישבו יחד לקידוש נשאר מנד־לייב בחדרו, ואני הבאתי לו את ארוחת השבת לשם.  את הקשר בין מנד־לייב וציפורה ניהלתי על ידי העברת מכתבים סודית ביניהם הלוך ושוב, כמובן ללא ידיעת הורי.  אך האהבה ניצחה. מנד־לייב וציפורה עשו מעשה נועז והתחתנו בחתונה אזרחית. 

נו... עכשיו כבר אין ברירה אמר אבא לאמא. בואי נלבש את  מיטב בגדינו ונלך לדבר עם הורי הכלה. אבא לבש את כפתן השבת וחבש את השטריימל. אמא לבשה שמלה לבנה וחבשה את פאת השבת, וכך יצאו לכיוון ביתה של ציפורה. כל יהודי הכפר ליוו במבטם את אבא ואמא בדרכם לבית משפחת כהן.  נו שיהיה במזל התלחשו כולם.

הידיעה על בואם של אבא ואמא עברה כאש בשדה קוצים יבשים והגיע לביתה של ציפורה הרבה לפנינו.  בית משפחת כהן היה ממוקם ברחוב הראשי קרוב לבית הכנסת.  הורי הכלה אסתר ומאיר כהן כבר חיכו בפתח הבית לבושים אף הם במיטב בגדיהם. ברוכים הבאים אמרו ברוכים הנמצאים ענו אבא ואמא, באנו לדבר על החתונה אמר אבא.  כן רב צבי אני  שמח שכך.  הילדים  עשו לנו מספיק  בושות. אבא ומאיר  נכנסו ראשונים, ואחריהם אמא ואסתר ובסוף אני.

השולחן בכניסה היה נקי ומפה לבנה הייתה פרוסה עליו תוך דקות ערכו ציפורה ואסתר את השולחן והניחו עליו כל טוב, מאיר מזג ארבעה כוסות שנפס ואמר: נשתה לחיי הזוג הצעיר, לחיים! לחיים! ענו כולם אחריו ולגמו את הכוסות, ולאחר מכן החלו לנהל משא ומתן שהתארך מאד על הנדוניה, המגורים,  עריכת החתונה וכדומה.

השמש כבר החלה לשקוע כשאבא קם ואמר: בואי צ'רנה נלך, הכל סוכם. הגברים לחצו ידיים אחד לשני, והנשים התחבקו והתנשקו, אני קיבלתי נשיקה מאסתר וצביטה בלחי ממאיר.

יצאנו מבית משפחת כהן לאוויר הצח והקריר של אחר הצהרים. כתפיה של אמא רעדו מקור, אך אבא לא יכול לחבקה או לגעת בה, כי אמא הייתה במחזור, לכן זכיתי אני בחיבוק מחמם מאמא עד הבית.  חזרנו הביתה  תשושים והלכנו לנוח, אמא ואבא הלכו חדרם אבא במיטה הימנית ואמא במיטה השמאלית, כשבאמצע הייתה שידה עם מנורת לילה.

 למחרת בבוקר כשהתעוררתי ראיתי  את אבא מתפלל  בבית הוא אחר לקום אמרה אמא בלחש, כדי לא להפריע לאבא.  הוא קרא משניות הרבה אחרי שנרדמתי.

אבא מתפלל עם שני סטים של תפילין, סט אחד רגיל והסט השני נקרא על שמו של רבנו תם.

שיינדל ואני לבשנו את התלבושת האחידה של בית הספר, ורצנו לבית הספר. בית הספר הציבורי בו למדנו נקרא על ידינו "הגוי" כדי להבדילו מ"החדר".  למרות שאנו היהודים הינו מיעוט בכפר, הרי בבית הספר "הגוי" היינו רוב, כי הגויים ראו בלימודים ביטול זמן והעדיפו שילדיהם יעזרו להם בעבודות הבית והשדה. הלימודים נמשכו עד הצהריים. למדנו בכיתות מעורבות של בנים ובנות, יהודים וגויים. אחת לשבוע היו מפרידים בין היהודים והגויים לשיעורי דת, אותם היה מעביר הכומר לגויים, ואילו לנו ליהודים היה שעור חופשי. שלוש פעמים בשבוע לאחר סיום הלימודים למדנו במסגרת בית יעקב, מסורת יהודית, הלכות ושירים ביידיש. כשחזרנו הביתה השעה כבר הייתה שתיים בצהריים. אמא חיכתה עם האוכל על השולחן, וכשפינינו את הכלים לחשה אמא באוזני: אסטריקה  היום בערב אני הולכת למקווה, ואת תבואי איתי. היה לנו תסריט קבוע ביני לבין אמא, אחת לחודש הלכתי איתה למקווה. הרגשתי כאילו היא חולקת איתי סוד של מבוגרים ושמחתי על כך. בשבע ושלושים כבר הייתה חשכה בחוץ ואמא ואני יצאנו למקווה. הבלנית זלטה ברכה הייתה זקנה מאז שאני זוכרת אותה. אשה נמוכה ורזה פנים מאורכות. מעולם לא ראיתי את שערה. היא הקפידה לחבוש מטפחת ראש שכיסתה את כל שערה, והייתה קשורה מתחת לסנטרה. ערב טוב! ברכה אותנו זלטה. אמא ואני נכנסנו פנימה, זלטה סגרה את הדלת מאחורינו, בפנים היה ריח של טחב מעורבב עם ריח של סבונים. המקווה היה בנוי מאולם, שהיה  מואר במספר עששיות נפט. בפינה המרוחקת של החדר הייתה בריכת הטבילה, מצד ימין היו כדים ענקיים מלאים במים,  שבהם עשו הנשים אמבטיה לפני שטבלו במקווה, ומצד שמאל היה אח שחימם את כל האולם. זלטה הושיבה את אמא על שרפרף קטן וגזרה את ציפרני רגליה וידיה, לאחר מכן אמא נכנסה לאמבטיה להתרחץ, ורק לאחר כל זאת טבלה במקווה, כשזלטה בוחנת היטב את הטבילה. כשיצאנו מהמקווה חזרה לרחוב לחצה אמא את ידי, וכך חזרנו הביתה יד ביד. אמא הסבירה לי, שהיא לוחצת את ידי, כיוון שלא יאה לאשה לאחר טבילה במקווה לפגוש קודם כל בגבר זר, לכן היא פוגשת קודם כל אותי. אבא קיבל אותנו במאור פנים, ונשק לאמא על מצחה. אמא מצידה החזירה לו חיבוק חזק ואוהב.

את כל עבודות החצר כמו לחלוב את הפרות, לאסוף את הביצים, לחטוב עצים, ולעבד את גינת הירק, עושים עובדים שכירים מבין הגויים.  ובנוסף יש לנו מנקה בשם מריה, שבשבת היא ישנה אצלנו. "גויה של שבת". היא  מטפלת בכל הדברים שכרוכים בחילול שבת, אסור היה לבקש ממנה לעשות דבר באופן ישיר, אלא רק לרמוז לה. כמו למשל, אמא אומרת לאבא: אתה יודע צבי, קר לי קצת! ואז, מריה מבעירה את האח בלי צורך בהוראה ישירה.

 את האוכל לחתונה של מנד־לייב  וציפורה, הכינו במספר מקומות, כל משפחה קיבלה תפקיד להכין משהו אחר. על אמא היה להכין את דברי המאפה. ההכנות נמשכו כמה ימים. סוף סוף הגיע היום המיוחל, יום שלישי פעמיים כי טוב. מנד־לייב לבש קיטל לבן. מעליו מעיל משי שחור.  שערו הג'ינג'י היה משוך לאחור, וכובע קטן היה זרוק על ראשו ברישול מהודר. אמא תחבה לכיס מעילו מספר שיני שום נגד עין הרע. ניכר היה על פניו של מנד־לייב שהוא מתרגש, למרות שהוא וציפורה היו בעצם כבר נשואים. וכך יצאנו בשירה לכיוון בית הכלה, כשושבינים בחורי ישיבה מרקדים ושרים לפני החתן. כבר מרחוק שמענו את הכליזמרים מנגנים בבית הכלה. החדרים בביתה של ציפורה הם חדרים ענקיים. בקיר המרוחק התמקמה חבורת הנגנים. הם  היו כולם ממשפחת השוגרניס, והכליזמרים הובאו מרוזבליה, המנצח והאמרגן שלהם היה לייזר.  ציפורה הכלה ישבה על כסא מלכות מרופד, וכל חברותיה באו להיפרד מחברתם שעומדת לשנות סטטוס מרווקה לנשואה. לייזר המנצח האיץ בבנות להזמין ריקודים, שכן על כל ריקוד שהזמינה  שילמה המזמינה ללייזר. בעצם כל שכרה של להקת הכליזמרים היה מהזמנת ריקודים ע"י האורחים. הבנות רקדו בזוגות, כשמידי פעם הקיפו את כסא הכלה במעגלים.  כל כבודת הגברים נכנסה לחדר השני ומנד־לייב ישב עם הרב והעדים לחתום על הכתובה. לפתע, נשמעו צעקות מזל טוב! שיהיה במזל! הגברים גמרו לחתום על הכתובה אמרה אמא. רצתי ונעמדתי מאחורי כסא הכלה של ציפורה, כדי שלא אחמיץ, מאומה ואראה היטב מה קורה. הקהל שהצטופף בחדר הגדול נחצה לשניים, ודרך הפתח הצר שנוצר, עבר מנד־לייב ועימו שני שושביניו. הסתכלתי על מנד־לייב. גבוה ורזה ועיניו הירוקות נצצו באור העששיות הרבות, שהיו מפוזרות בחדר. הוא התקרב לכסא המלכות, התכופף לכיוון ציפורה, כיסה את פניה בהינומה, ולחש באוזנה אני אוהב אותך, ציפורה החזירה לו בחיוך ביישני.

אבא ומאיר תפסו את  מנד־לייב בשתי ידיו (שלא יברח). אבא מימין ומאיר משמאל, וכך הם הלכו לבית הכנסת, שבחצרו הייתה החופה, כשבחורי הישיבה מרקדים ושרים לפניהם, ושירתם נשמעת בכל הכפר. יחד עימם היה נגן כינור, בנו של לייזר המנצח שניגן בעוז וקפץ כמו תיש. בצד השני של הרחוב התגודדו קבוצות של גויים, שמחאו כף בקצב השירה.

אסתר אמא של ציפורה אחזה את ציפורה ביד ימין ואמא ביד שמאל, תתחילי ללכת ברגל ימין, שמעתי את אסתר אומרת לציפורה. הלכנו לחופה, וכל הדרך שרנו ורקדנו לפני ציפורה. הבנים עמדו מימין לחופה והבנות משמאל, אני הצלחתי להסתנן עד החופה ולעמוד ליד אמא. מהבמה המוגבהת של החופה הסתכלתי על הקהל הרב שהגיע, וראיתי שכל יהודי סטרמטורה היו נוכחים וכולם היו לבושים בלבוש חג, מלבד דודה מאצה  אחותו של אבא ובעלה איציק.  לדודה מאצה אין ילדים והיא מאד אוהבת אותי, מפני שהייתי מרבה לבקר אצלה. תמיד אומרת לאבא תן לי את אסטריקה  ואני אגדל אותה. ואבא עונה לה בשיא הרצינות: עדיין אין לי ילדים מיותרים. דודה מאצה לא באה לחתונה, מפני שהיא הייתה נגד הזיווג כעת היא עמדה על גדר הבית מעבר לרחוב מול בית הכנסת, מתחה היטב את צווארה וצפתה מרחוק בחופה, ולידה עמד איציק בעלה. בזמן שנערכה החופה, ערכו בביתה של ציפורה שולחנות לסעודת מצווה, והעמיסו עליהם את כל הטוב שהכינו הנשים מבעוד מועד. לאחר החופה הובלו החתן והכלה לחדר ההתייחדות, שהיה בבית הכנסת, וכל קהל האורחים חזרו לביתה של ציפורה. הגברים לחוד והנשים לחוד. את סעודת המצווה סעד מנד־לייב עם הגברים וציפורה עם הנשים, הסעודה הסתיימה עם ברכת המזון ושבע ברכות.

מיד לאחר הארוחה פונו השולחנות והגיע תור ריקוד המצווה. כל המכובדים זומנו ע"י לייזר מנצח התזמורת, אחזו בידם צעיף לבן ובצידו השני של הצעיף אחזה ציפורה. כל אחד עשה מספר סיבובי מצווה ולאחר מכן החלה השמחה האמיתית, הכליזמרים פצחו במנגינות סוערות ובחדר הגברים הייתה רעידת אדמה מקפיצות הבחורים.  הבנות שרצו להראות לבנים שהם לא מביישות את הפירמה, הרעידו אף הן את קירות הבית. בשלב הרעידות נרדמתי ואינני זוכרת איך הגעתי הביתה. כבר לא הלכתי לבית הספר עד סוף השבוע. ביום שישי בבוקר קמתי לעזור לאמא בהכנות לקראת השבת. אהבתי במיוחד את ריח החלות שאמא אופה. בכל מי השבוע אפתה אמא לחם כפרי שחור וגס שהיה מלא בגרגרים,  אך לשבת היא הייתה אופה חלות מקמח לבן, מוסיפה סוכר וצימוקים   והטעם היה טעם גן עדן. הייתי יכולה לחסל חלה כזאת מיד  עד שהחלות התקררו כבר הספקתי לאכול את הנשיקה של אחת מהם. מזל שאמא אפתה חמש חלות, כך שיכולתי להסוות את החלה הזאת בתחתית ארגז הלחם.

 את כל עבודות הבית אמא ליוותה תמיד בשיר אהבה רומנטי .

עוד על הספר

אסתר הלל
דבר המחבר
 
כבן לניצולי שואה, לא חוויתי את הטראומה של דור שני לניצולי  השואה.
הורי מעולם לא סיפרו לנו על הקורות אותם במהלך השואה.
אבי אמיל אשר אנשל ז"ל חלה באלצהיימר ונפטר בי"א באדר ב' תשס"ה  20/02/2005.
במהלך מחלתו הארוכה סעדנו אותו כל בני המשפחה והסיעוד הנ"ל הפך גם למפגש משפחתי קבוע.
עשיתי לעצמי נוהג להגיע מספר פעמים בשבוע בשעות אחר הצהרים,  ולהוציא את אמא,  שהייתה מאד עצובה עקב מצבו של אבא  לבית קפה קרוב.
בבית הקפה הזה אמא התחילה לראשונה מאז שאני זוכר, לספר לי על בית אביה ברומניה.
אז, גמלה ההחלטה בליבי לכתוב את הסיפור של אמא. קניתי מכשיר הקלטה קטן והפכתי את הפגישות שלנו בבית הקפה לפגישות עבודה, בהם סיפרה לי אמא את כל סיפור חייה מבית אביה ועד שנישאה לאבא.
אמא זכרה היטב את כל הפרטים הרלבנטיים. אני הוספתי קצת חומר רקע על התקופה, או תיאור של מקומות ואירועים שונים מתוך מקרות מידע שונים.
אני רוצה להוסיף תודה מיוחדת לציפי אשתי שעסקה בהגהת הספר.
הלל

בית אבא

יד עדינה אחזה בכתפי וטלטלה אותי. קומי אסתריקה קומי !

פקחתי את עיני וראיתי בעלטה את אמא עומדת לבושה ופניה מודאגים. מנד־לייב אחיך נעלם ואנו יוצאות לחפשו.

מה השעה, שאלתי את אמא בעודי מנגבת את קורי השינה מעיני. אחת אחר חצות! ענתה אמא.  תשמרי על השקט הוסיפה, אני לא רוצה שאף אחד יתעורר במיוחד לא אבא, הוא צריך לקום מוקדם לשחרית. התלבשתי במהירות ויצאנו החוצה.

יש לנו תרנגול בחצר שהוא השעון הביולוגי שלנו. הוא  עד כדי כך מדויק שלפי קריאתו אנו מכוונים את השעונים  שלנו. הוא  קורא פעמיים ביום. בפעם הראשונה בשעה חמש ושלושים בבוקר, אז קמים הגברים לתפילת שחרית. בפעם השניה באחת בלילה, שעה בה הולכות הנשים לישון. לפי קריאת התרנגול עת יציאתנו מהבית ידעתי שהשעה היא באמת אחת בלילה.

אמא החזיקה בידה מקל גדול ועבה באותו אופן שבו חייל רומאי היה מניף חרבו לקראת הקרב מול פני האויב. חשבתי לעצמי, למען השם! מה אמא הולכת לעשות עם המקל הזה ? היא בטח רוצה להרביץ למנד־לייב כשתפגוש אותו  וזה יכול להיות מעניין מאד.

מזל שאמא העירה אותי, לא הייתי רוצה להחמיץ סיפור שכזה בעד שום הון בעולם.

 בדרך, סיפרה לי אמא. כל יום לפני שאני הולכת לישון  מאוחר בלילה, אני עוברת בחדרים לראות שכולם ישנים ומכוסים. הלילה, ראיתי את מיטתו של מנד־לייב ריקה והחלון פתוח.  הוא בטח ברח דרך החלון, אמרתי. כמובן! ענתה אמא. זו לא הפעם הראשונה שהוא נעלם. אך הפעם החלטתי לשים לזה סוף. אני אראה לו מה זה לברוח מהחלון!!

רחובות סטרמטורה היו חשוכים, ורק עששיות נפט בודדות האירו את הדרך במספר מקומות תוך הטלת צלליות מפחידות על הקירות מסביב.  הירח היה מלא והוסיף תאורה מיסטית משלו. הלכנו  לאורך הרחוב הראשי. לפי נחישות הליכתה של אמא, הבנתי שהיא יודעת בדיוק לאן ללכת כדי למצוא  הבן האובד. הרחק בהמשך הרחוב ליד בית משפחת כהן, ראינו זוג צעירים מתחבקים ומתנשקים בעלטה. תראי את מנד־לייב השייגץ! סיננה אמא בין שפתיה, וסימנה לי לא לדבר ולשמור על השקט. התקרבנו עוד קצת מבלי שזוג הנאהבים ירגיש, ואז במפתיע צעקה אמא: מנד־לייב מה אתה עושה בוא מהר הביתה! וליתר תוקף נפנפה במקל לעברו. צעקתה הדהדה בין הבתים כרעם ביום בהיר. מספר חלונות נפתחו וראשים חבושי מצנפות הציצו החוצה לראות על מה המהומה. בני הזוג המתנשקים נפרדו במהירות. הבחורה השמיעה צעקת בהלה ונכנסה בריצה לביתה ומנד־לייב בא לכיווננו. בואי, אמרה אמא, נלך הביתה. מנד־לייב השיג אותנו והלך לידי.  אמא גערה בו כל הדרך הביתה: אתה מבייש את הוריך ואת כל בני המשפחה. כל בני הכפר מרכלים עליך ועל ציפורה. מנד־לייב הלך כל הדרך אבל וחפוי ראש. אז הבנתי הכל, ציפורה בתו של מאיר כהן ומנד־לייב אחי היו נאהבים .

אביב תרצ"ח 1938. כמו בכל יום א' בית הספר סגור. זה עתה סיימנו ארוחת בוקר, אחותי יפה ואני פינינו את הכלים והשאריות מהשולחן.

אבא ואמא ישבו ליד השולחן ופניהם נפולים, שוד ושבר אמר אבא בקול נכאים, הוא הסיט את הכסא לאחור ונעמד. אבא היה איש נאה, גובהו מטר ושבעים, רזה,  עיניים גדולות ושחורות, זקן עבות  ואף רחב. צבע עורו היה כהה כאילו בילה זמן רב תחת השמש, לבוש היה בכפתן שחור ומין כובע כזה שדומה לכיפה גרוזינית אף הוא בצבע שחור, צבי שמו. אני

לא מבין איפה טעינו בחינוך הילדים צ'רנה? כנראה שהיעדרותי הרבה מהבית השפיעה לרעה. אמר לאמא, ויצא מפתח הבית לגינה בחרי אף. אבא נשלח לפני כשנתיים על ידי רב הישיבה בסטרמטורה בה למד, לעיר בשם רדוויץ לנהל שם תלמוד תורה. הוא היה חוזר לחופשה פעמיים בשנה הביתה, בפסח ובראש השנה. הרב אסר על על אבא להעביר את שאר בני המשפחה לרדוויץ, עקב מיעוט היהודים בעיר והחשש שנצא לתרבות רעה. לכן הקשר בין אבא וביננו היה קשר של מכתבים, שתמיד התחילו במשפט "אישתי וילדי האהובים". אבא חזר הביתה עקב החשש שאזור סטרמטורה יסופח להונגריה, והוא יישאר בשטח רומני. במקרה כזה, קיימת האפשרות שלא נוכל להתאחד שנית.  אמא ספקה ידיה על פניה ואמרה, לא יאמן! מנד־לייב וציפורה נישאו בנשואים אזרחיים. מעניין מתי הם התכוונו לספר לנו על כך? הוסיפה בטון נעלב. אמא הייתה אישה יפה. רזה, פדנטית, לבושה בגדים יפים ואופנתיים כמו בסרטים. גובהה כמטר שישים, עיניים  ירוקות  בורקות, וחיוך שובב. לאמא לא היו שערות, ראשה היה מגולח למשעי, והיו לה שתי פאות נוכריות.  אחת מהודרת עם שיער ארוך וחלק, שהייתה שמורה לאירועים חגיגיים. "פאת השבת" קראנו לה! והשניה, פאה שהייתה למעשה רק מטפחת ראש, שבחלק הקדמי שלה תפרו קבוצת שיער כמו פוני. כשאמא חבשה אותה, זה נראה כאילו היא שמה מטפחת ראש על השיער שלה, ורק הפוני נשאר לא מכוסה. פאה זו הייתה בשימוש יום יומי.  היום חבשה אמא את "פאת החול". אל תשאלי מה עשה מנד־לייב אחיך, אמרה אמא כשראתה את מבטי המשתומם ואוזני הקרויות.

 למרות ששמי הוא אסתר כולם קראו לי "אסטריקה ", אני בת תשע ויש לי הזכות להיות בת הזקונים, ידעתי לנצל היטב זכות זו. הייתי רזה כמו מקל, בעלת עיניים ירוקות וגדולות כמו של אמא, ואף רחב כמו של אבא. שערי הארוך והחום היה קלוע בשתי צמות ארוכות שנחו על גבי. סימני ההיכר שלי היה מרץ בלתי נלאה, ואוזניים כרויות לכל מה שזז.

מנד־לייב התחתן עם ציפורה  בנישואים אזרחיים, אמרה אמא ופרצה ביללה ארוכה תוך כדי קינוח אפה. כן, עניתי. אבל מה זה נישואים אזרחיים ?   נישואים אצל הרשם בעיירה, ענתה אמא. האם זה נחשב ? שאלתי. כן, ענתה אמא והוסיפה: אוי ואבוי! כל אנשי סטרמטורה כבר יודעים, שהבן של צבי וצ'רנה שטאובר, נישא לציפורה כהן בנישואים אזרחיים. ואנחנו משפחתו, האחרונים לדעת את הבשורה. סטרמטורה היה כפר לא גדול, כשש עשרה ק"מ דרומית לסיגט, עיר מחוז בצפון רומניה,  בחבל מרמורש קרוב לגבול אוקראינה. במקום גרו כשמונים משפחות של יהודים, וכמה מאות משפחות של גויים. הרחוב הראשי של הכפר היה בעצם הכביש שהוביל לסיגט מצפון, ולויסו דה ג'וס  מדרום. מהרחוב הראשי, שאורכו היה כשני קילומטרים התפצלו רחובות וסמטאות צדדיים, שרובם היו ללא מוצא. הבתים ברחוב הראשי היו מרוחקים מהכביש, כשני מטר. לא היו מדרכות, אלא רצועת עפר מכוסה דשא, ובתווך כביש סלול באספלט משובש. במרכז הרחוב  היה ממוקם בית הכנסת, בצמוד אליו הייתה המקווה, לידם היה בית העריה ובית המשטרה. ביתנו היה כארבעה בתים מדרום לבית הכנסת.  בנוסף היו ברחוב מספר חנויות קטנות, כמו החנות של דודי שמואל. הוא מכר דברי מכולת ושתיה חריפה, והיה מעביר לאמא משקאות חריפים לצורך מכירה.

 היה מקובל בכפר שכל מי שיש לו משהו למכור, הוא מציג אותו לראווה על הכביש מול הבית. כל מי שעבר ברחוב הראשי של הכפר היה רואה בצלים סגולים תלויים באשכולות, צנצנות דבש, ביצים, יין, ועוד ועוד. החדר הקדמי שלנו היה צמוד לכביש, הוא שימש לאמא כחנות לממכר לחמניות, קמח ומלח. אך עיקר עסקיה היו במכירת כוסיות שתיה, מעין פאב מקומי, שאנשים היו נכנסים קונים כוסית משקה שותים והולכים. מדי פעם, היה מגיע לקוח בלי כסף לקוח כזה היה משאיר משכון וכעבור זמן מה היה פודה אותו בכסף. בבקרים היו באות בעיקר הנשים לשתות כוסית, ולא אחת אמא נאלצה לסלק שתיינית שיכורה שתלך לביתה להתפכח. לעיתים השיכורות התעקשו להמשיך לשתות, אז  הייתה אמא מוהלת  את המשקה בחצי מים. היה כאן רווח כפול אמא מרוויחה יותר, והשתויות משתכרות פחות. אחר הצהריים עיקר הלקוחות היו גברים וחיילים שעברו דרך קבע בכפר.  כל הבתים בסטרמטורה היו חד קומתיים, בעלי גגות רעפים עם חצר גינת ירק ופינת חי. למספר בתים הייתה אפילו רפת בחצר מאחור.  היהודים עסקו במסחר. כיוון שהם לא הורשו להחזיק אדמות, הם גרו בדרך כלל ברחוב הראשי. הגויים גרו ברובם במשקים גדולים, שכללו בית גדול מוקף שדות ובוסתנים, לולים ורפתות גדולות.

אמא ואבא התנגדו  נחרצות לנשואים  בין ציפורה למנדלייב והיו לכך כמה סיבות! העיקרית שבהם הייתה הייחוס. ציפורה הייתה תופרת בת לסוחר בדים. בנוסף משפחתה הייתה משפחת כהנים. אם כל זה לא מספיק, ציפורה הייתה מכוערת ומבוגרת ממנד־לייב בשלש שנים. אמנם גם אמא הייתה תופרת, אך היא הייתה נצר למשפחה של תלמידי ישיבות ששמם יצא למרחוק, ואמא הפסיקה לעבוד כתופרת מיד לאחר החתונה. אבא, שהיה תלמיד ישיבה דגול וגדול ועד לפני זמן לא רב ניהל תלמוד תורה, לא ראה בעין יפה, שבנו הבכור מנדלייב, שאף הוא גדול בלימודי תורה יתחתן עם בחורה עם יחוס כזה פשוט.  התנגדותם של אבא ואמא הייתה כה נחרצת, עד שנוצר נתק עמוק בין מנד־לייב לאבא ואמא. אפילו בלילות שבת כשכולם ישבו יחד לקידוש נשאר מנד־לייב בחדרו, ואני הבאתי לו את ארוחת השבת לשם.  את הקשר בין מנד־לייב וציפורה ניהלתי על ידי העברת מכתבים סודית ביניהם הלוך ושוב, כמובן ללא ידיעת הורי.  אך האהבה ניצחה. מנד־לייב וציפורה עשו מעשה נועז והתחתנו בחתונה אזרחית. 

נו... עכשיו כבר אין ברירה אמר אבא לאמא. בואי נלבש את  מיטב בגדינו ונלך לדבר עם הורי הכלה. אבא לבש את כפתן השבת וחבש את השטריימל. אמא לבשה שמלה לבנה וחבשה את פאת השבת, וכך יצאו לכיוון ביתה של ציפורה. כל יהודי הכפר ליוו במבטם את אבא ואמא בדרכם לבית משפחת כהן.  נו שיהיה במזל התלחשו כולם.

הידיעה על בואם של אבא ואמא עברה כאש בשדה קוצים יבשים והגיע לביתה של ציפורה הרבה לפנינו.  בית משפחת כהן היה ממוקם ברחוב הראשי קרוב לבית הכנסת.  הורי הכלה אסתר ומאיר כהן כבר חיכו בפתח הבית לבושים אף הם במיטב בגדיהם. ברוכים הבאים אמרו ברוכים הנמצאים ענו אבא ואמא, באנו לדבר על החתונה אמר אבא.  כן רב צבי אני  שמח שכך.  הילדים  עשו לנו מספיק  בושות. אבא ומאיר  נכנסו ראשונים, ואחריהם אמא ואסתר ובסוף אני.

השולחן בכניסה היה נקי ומפה לבנה הייתה פרוסה עליו תוך דקות ערכו ציפורה ואסתר את השולחן והניחו עליו כל טוב, מאיר מזג ארבעה כוסות שנפס ואמר: נשתה לחיי הזוג הצעיר, לחיים! לחיים! ענו כולם אחריו ולגמו את הכוסות, ולאחר מכן החלו לנהל משא ומתן שהתארך מאד על הנדוניה, המגורים,  עריכת החתונה וכדומה.

השמש כבר החלה לשקוע כשאבא קם ואמר: בואי צ'רנה נלך, הכל סוכם. הגברים לחצו ידיים אחד לשני, והנשים התחבקו והתנשקו, אני קיבלתי נשיקה מאסתר וצביטה בלחי ממאיר.

יצאנו מבית משפחת כהן לאוויר הצח והקריר של אחר הצהרים. כתפיה של אמא רעדו מקור, אך אבא לא יכול לחבקה או לגעת בה, כי אמא הייתה במחזור, לכן זכיתי אני בחיבוק מחמם מאמא עד הבית.  חזרנו הביתה  תשושים והלכנו לנוח, אמא ואבא הלכו חדרם אבא במיטה הימנית ואמא במיטה השמאלית, כשבאמצע הייתה שידה עם מנורת לילה.

 למחרת בבוקר כשהתעוררתי ראיתי  את אבא מתפלל  בבית הוא אחר לקום אמרה אמא בלחש, כדי לא להפריע לאבא.  הוא קרא משניות הרבה אחרי שנרדמתי.

אבא מתפלל עם שני סטים של תפילין, סט אחד רגיל והסט השני נקרא על שמו של רבנו תם.

שיינדל ואני לבשנו את התלבושת האחידה של בית הספר, ורצנו לבית הספר. בית הספר הציבורי בו למדנו נקרא על ידינו "הגוי" כדי להבדילו מ"החדר".  למרות שאנו היהודים הינו מיעוט בכפר, הרי בבית הספר "הגוי" היינו רוב, כי הגויים ראו בלימודים ביטול זמן והעדיפו שילדיהם יעזרו להם בעבודות הבית והשדה. הלימודים נמשכו עד הצהריים. למדנו בכיתות מעורבות של בנים ובנות, יהודים וגויים. אחת לשבוע היו מפרידים בין היהודים והגויים לשיעורי דת, אותם היה מעביר הכומר לגויים, ואילו לנו ליהודים היה שעור חופשי. שלוש פעמים בשבוע לאחר סיום הלימודים למדנו במסגרת בית יעקב, מסורת יהודית, הלכות ושירים ביידיש. כשחזרנו הביתה השעה כבר הייתה שתיים בצהריים. אמא חיכתה עם האוכל על השולחן, וכשפינינו את הכלים לחשה אמא באוזני: אסטריקה  היום בערב אני הולכת למקווה, ואת תבואי איתי. היה לנו תסריט קבוע ביני לבין אמא, אחת לחודש הלכתי איתה למקווה. הרגשתי כאילו היא חולקת איתי סוד של מבוגרים ושמחתי על כך. בשבע ושלושים כבר הייתה חשכה בחוץ ואמא ואני יצאנו למקווה. הבלנית זלטה ברכה הייתה זקנה מאז שאני זוכרת אותה. אשה נמוכה ורזה פנים מאורכות. מעולם לא ראיתי את שערה. היא הקפידה לחבוש מטפחת ראש שכיסתה את כל שערה, והייתה קשורה מתחת לסנטרה. ערב טוב! ברכה אותנו זלטה. אמא ואני נכנסנו פנימה, זלטה סגרה את הדלת מאחורינו, בפנים היה ריח של טחב מעורבב עם ריח של סבונים. המקווה היה בנוי מאולם, שהיה  מואר במספר עששיות נפט. בפינה המרוחקת של החדר הייתה בריכת הטבילה, מצד ימין היו כדים ענקיים מלאים במים,  שבהם עשו הנשים אמבטיה לפני שטבלו במקווה, ומצד שמאל היה אח שחימם את כל האולם. זלטה הושיבה את אמא על שרפרף קטן וגזרה את ציפרני רגליה וידיה, לאחר מכן אמא נכנסה לאמבטיה להתרחץ, ורק לאחר כל זאת טבלה במקווה, כשזלטה בוחנת היטב את הטבילה. כשיצאנו מהמקווה חזרה לרחוב לחצה אמא את ידי, וכך חזרנו הביתה יד ביד. אמא הסבירה לי, שהיא לוחצת את ידי, כיוון שלא יאה לאשה לאחר טבילה במקווה לפגוש קודם כל בגבר זר, לכן היא פוגשת קודם כל אותי. אבא קיבל אותנו במאור פנים, ונשק לאמא על מצחה. אמא מצידה החזירה לו חיבוק חזק ואוהב.

את כל עבודות החצר כמו לחלוב את הפרות, לאסוף את הביצים, לחטוב עצים, ולעבד את גינת הירק, עושים עובדים שכירים מבין הגויים.  ובנוסף יש לנו מנקה בשם מריה, שבשבת היא ישנה אצלנו. "גויה של שבת". היא  מטפלת בכל הדברים שכרוכים בחילול שבת, אסור היה לבקש ממנה לעשות דבר באופן ישיר, אלא רק לרמוז לה. כמו למשל, אמא אומרת לאבא: אתה יודע צבי, קר לי קצת! ואז, מריה מבעירה את האח בלי צורך בהוראה ישירה.

 את האוכל לחתונה של מנד־לייב  וציפורה, הכינו במספר מקומות, כל משפחה קיבלה תפקיד להכין משהו אחר. על אמא היה להכין את דברי המאפה. ההכנות נמשכו כמה ימים. סוף סוף הגיע היום המיוחל, יום שלישי פעמיים כי טוב. מנד־לייב לבש קיטל לבן. מעליו מעיל משי שחור.  שערו הג'ינג'י היה משוך לאחור, וכובע קטן היה זרוק על ראשו ברישול מהודר. אמא תחבה לכיס מעילו מספר שיני שום נגד עין הרע. ניכר היה על פניו של מנד־לייב שהוא מתרגש, למרות שהוא וציפורה היו בעצם כבר נשואים. וכך יצאנו בשירה לכיוון בית הכלה, כשושבינים בחורי ישיבה מרקדים ושרים לפני החתן. כבר מרחוק שמענו את הכליזמרים מנגנים בבית הכלה. החדרים בביתה של ציפורה הם חדרים ענקיים. בקיר המרוחק התמקמה חבורת הנגנים. הם  היו כולם ממשפחת השוגרניס, והכליזמרים הובאו מרוזבליה, המנצח והאמרגן שלהם היה לייזר.  ציפורה הכלה ישבה על כסא מלכות מרופד, וכל חברותיה באו להיפרד מחברתם שעומדת לשנות סטטוס מרווקה לנשואה. לייזר המנצח האיץ בבנות להזמין ריקודים, שכן על כל ריקוד שהזמינה  שילמה המזמינה ללייזר. בעצם כל שכרה של להקת הכליזמרים היה מהזמנת ריקודים ע"י האורחים. הבנות רקדו בזוגות, כשמידי פעם הקיפו את כסא הכלה במעגלים.  כל כבודת הגברים נכנסה לחדר השני ומנד־לייב ישב עם הרב והעדים לחתום על הכתובה. לפתע, נשמעו צעקות מזל טוב! שיהיה במזל! הגברים גמרו לחתום על הכתובה אמרה אמא. רצתי ונעמדתי מאחורי כסא הכלה של ציפורה, כדי שלא אחמיץ, מאומה ואראה היטב מה קורה. הקהל שהצטופף בחדר הגדול נחצה לשניים, ודרך הפתח הצר שנוצר, עבר מנד־לייב ועימו שני שושביניו. הסתכלתי על מנד־לייב. גבוה ורזה ועיניו הירוקות נצצו באור העששיות הרבות, שהיו מפוזרות בחדר. הוא התקרב לכסא המלכות, התכופף לכיוון ציפורה, כיסה את פניה בהינומה, ולחש באוזנה אני אוהב אותך, ציפורה החזירה לו בחיוך ביישני.

אבא ומאיר תפסו את  מנד־לייב בשתי ידיו (שלא יברח). אבא מימין ומאיר משמאל, וכך הם הלכו לבית הכנסת, שבחצרו הייתה החופה, כשבחורי הישיבה מרקדים ושרים לפניהם, ושירתם נשמעת בכל הכפר. יחד עימם היה נגן כינור, בנו של לייזר המנצח שניגן בעוז וקפץ כמו תיש. בצד השני של הרחוב התגודדו קבוצות של גויים, שמחאו כף בקצב השירה.

אסתר אמא של ציפורה אחזה את ציפורה ביד ימין ואמא ביד שמאל, תתחילי ללכת ברגל ימין, שמעתי את אסתר אומרת לציפורה. הלכנו לחופה, וכל הדרך שרנו ורקדנו לפני ציפורה. הבנים עמדו מימין לחופה והבנות משמאל, אני הצלחתי להסתנן עד החופה ולעמוד ליד אמא. מהבמה המוגבהת של החופה הסתכלתי על הקהל הרב שהגיע, וראיתי שכל יהודי סטרמטורה היו נוכחים וכולם היו לבושים בלבוש חג, מלבד דודה מאצה  אחותו של אבא ובעלה איציק.  לדודה מאצה אין ילדים והיא מאד אוהבת אותי, מפני שהייתי מרבה לבקר אצלה. תמיד אומרת לאבא תן לי את אסטריקה  ואני אגדל אותה. ואבא עונה לה בשיא הרצינות: עדיין אין לי ילדים מיותרים. דודה מאצה לא באה לחתונה, מפני שהיא הייתה נגד הזיווג כעת היא עמדה על גדר הבית מעבר לרחוב מול בית הכנסת, מתחה היטב את צווארה וצפתה מרחוק בחופה, ולידה עמד איציק בעלה. בזמן שנערכה החופה, ערכו בביתה של ציפורה שולחנות לסעודת מצווה, והעמיסו עליהם את כל הטוב שהכינו הנשים מבעוד מועד. לאחר החופה הובלו החתן והכלה לחדר ההתייחדות, שהיה בבית הכנסת, וכל קהל האורחים חזרו לביתה של ציפורה. הגברים לחוד והנשים לחוד. את סעודת המצווה סעד מנד־לייב עם הגברים וציפורה עם הנשים, הסעודה הסתיימה עם ברכת המזון ושבע ברכות.

מיד לאחר הארוחה פונו השולחנות והגיע תור ריקוד המצווה. כל המכובדים זומנו ע"י לייזר מנצח התזמורת, אחזו בידם צעיף לבן ובצידו השני של הצעיף אחזה ציפורה. כל אחד עשה מספר סיבובי מצווה ולאחר מכן החלה השמחה האמיתית, הכליזמרים פצחו במנגינות סוערות ובחדר הגברים הייתה רעידת אדמה מקפיצות הבחורים.  הבנות שרצו להראות לבנים שהם לא מביישות את הפירמה, הרעידו אף הן את קירות הבית. בשלב הרעידות נרדמתי ואינני זוכרת איך הגעתי הביתה. כבר לא הלכתי לבית הספר עד סוף השבוע. ביום שישי בבוקר קמתי לעזור לאמא בהכנות לקראת השבת. אהבתי במיוחד את ריח החלות שאמא אופה. בכל מי השבוע אפתה אמא לחם כפרי שחור וגס שהיה מלא בגרגרים,  אך לשבת היא הייתה אופה חלות מקמח לבן, מוסיפה סוכר וצימוקים   והטעם היה טעם גן עדן. הייתי יכולה לחסל חלה כזאת מיד  עד שהחלות התקררו כבר הספקתי לאכול את הנשיקה של אחת מהם. מזל שאמא אפתה חמש חלות, כך שיכולתי להסוות את החלה הזאת בתחתית ארגז הלחם.

 את כל עבודות הבית אמא ליוותה תמיד בשיר אהבה רומנטי .