הכפר של הגרמני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכפר של הגרמני

הכפר של הגרמני

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2011
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'

בואלם סנסל

בּוּאָלֶם סַנְסָל, מהנדס ובעל תואר דוקטור בכלכלה, נולד ב־1949 באלג׳יריה ומתגורר בעיר בּוּמֶרדֶס הסמוכה לאלג׳יר. עד גיל חמישים כיהן במשרה ממשלתית בכירה, ובסוף שנות התשעים פרש מעבודתו ושלח כתב יד להוצאת גלימאר. כעבור שלושה שבועות התבשר שספרו שבועת הברברים התקבל בהתלהבות ויֵצא לאור. מאז הוא זכה כמעט בכל הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת ונחשב אחד הסופרים האלג׳ירים החשובים של זמננו. הכפר של הגרמני הוא הרומן החמישי שלו.

תקציר

האחים שילר נולדו באלג׳יריה לאם אלג׳ירית ולאב גרמני וגדלו בביתו של דוד זקן שהיגר לפרוור עני של פריז, בעוד הוריהם נשארו בכפר הולדתם. בשנת 1994 תקפו את הכפר אנשי "הקבוצה האסלאמית החמושה" (GIA) וטבחו עשרות מתושביו. למרבה הזוועה, אֶבלם של הבנים על הוריהם הפך לאימה מחרידה בעקבות גילוי זהותו האמיתית של אביהם, הגרמני שזכה בתואר המכובד "מוג׳היד”.

בּוּאָלֶם סַנְסָל, מהנדס ובעל תואר דוקטור בכלכלה, נולד ב־1949 באלג׳יריה ומתגורר בעיר בּוּמֶרדֶס הסמוכה לאלג׳יר. עד גיל חמישים כיהן במשרה ממשלתית בכירה, ובסוף שנות התשעים פרש מעבודתו ושלח כתב יד להוצאת גלימאר. כעבור שלושה שבועות התבשר שספרו שבועת הברברים התקבל בהתלהבות ויֵצא לאור. מאז הוא זכה כמעט בכל הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת ונחשב אחד הסופרים האלג׳ירים החשובים של זמננו. הכפר של הגרמני הוא הרומן החמישי שלו.

״ספרו [של בואלם סנסל]... כבר מעורר סערה. לא רק בשל הלשון החיונית, החדשנית והמרתקת של הסופר עטור הפרסים, אלא גם בגלל הנושא שבו בחר לעסוק — הקו הדק שמפריד בין הכוח המשחית הגלום באסלאמיות הקיצונית החדשה לבין כוח אחר שכבר הופיע פעם על במת ההיסטוריה, הנאציזם.״
אבירמה גולן, ״הארץ״

 ״סנסל מעלה על הכתב את הבלהות שלו ומתנועע, צלול־דעת, מחומרה לרכות. מפגן של כישרון.״
טֵלֵרמה

״׳הכפר של הגרמני׳ אינו מעוניין בפרובוקציה, אלא ברצון לומר אמת שאיש אינו רוצה לשמוע באלג׳יריה. ׳גם המערב אוטם את אוזניו,׳ מבכה סנסל וקורא להתוודעות דחופה להשתלטות האסלאמיזם על העולם.״ ל׳אקספרס

״ספר על אבות ובנים, על מאבק בשִכחה, בהכחשה. ׳הכפר של הגרמני׳ הוא גם ובעיקר רומן חניכה לדורות הבאים.״ לה מונד

״[בואלם סנסל] מחונן בכישרון בלתי רגיל, ואומץ לבו מעורר הערצה. ׳הכפר של הגרמני׳ מטיח אגרוף באשליות המרגיעות ביותר שלנו.״
לה נובֶּל אובזרווטר

פרק ראשון

יומנו של מַלריך
אוקטובר 1996

רָשֶל מת לפני חצי שנה. הוא היה בן שלושים ושלוש. יום אחד, לפני משהו כמו שנתיים, נכנס בו איזה שיגעון, והוא התחיל להתרוצץ בין צרפת, אלג'יריה, גרמניה, אוסטריה, פולין, טורקיה ומצרים. בין הנסיעות הוא קרא, התחפר בפינה שלו, כתב, הָָזָה. הבריאות שלו התערערה. הוא פוטר מהעבודה. ואז ירד מהפסים. אופליה עזבה אותו. לילה אחד הוא התאבד. זה קרה השנה ב־24 באפריל 1996, בסביבות השעה אחת־עשרה.

לא היה לי מושג על הבעיות שלו. הייתי ילד, בסך הכול בן שבע־עשרה, וכשהשיגעון הזה נכנס בו, הייתי עמוק בבוץ. בקושי ראיתי את רשל, התחמקתי ממנו, הוא הטריף אותי עם כל ההטפות שלו. לא נעים לי להגיד את זה, הוא הרי אחי, אבל כשמישהו מפגין כזאת אזרחות למופת, זה יכול לעלות על העצבים. לוֹ היו החיים שלו, ולי היו שלי. הוא היה מנהל בחברה אמריקאית גדולה, היו לו חברה, בית, מכונית, כרטיס אשראי; הזמן שלו היה מחושב על השנייה, כשאני התגלגלתי עשרים וארבע שעות ביממה עם הזבל של השכונה. השכונה שלי מסווגת כ"פע"ר 1" — "פרוור עוני רגיש מדרגה ראשונה". פה אין לך רגע דל: אתה ניצל מהתרסקות אחת ונופל לתוך הבאה בתור. בוקר אחד אופליה התקשרה אלינו ודיווחה על האסון. היא קפצה לבית לבדוק מה שלום האקס שלה. הרגשתי משהו, היא אמרה. קפצתי על הטוסטוס של מומו, הבן של השוחט חלאל, ודהרתי לשם. לפני הבית היתה התקהלות: משטרה, צוות עזרה ראשונה, שכנים, סקרנים. רשל היה במוסך; הוא ישב על הרצפה עם הגב אל הקיר, הרגליים פשוטות לפנים, הסנטר שמוט על החזה, והפה פתוח. היה אפשר לומר שהוא ישן. הפנים שלו היו מפויחות. כל הלילה הוא רבץ בתוך הגז שנפלט מהאוטו שלו. הוא לבש מין פיג'מה משונה, פיג'מת פסים שאף פעם לא ראיתי, והראש שלו היה מגולח כמו אסיר בבית סוהר, בצורה עקומה לגמרי. זה היה ממש מוזר. קיבלתי את זה בלי לזוז. עדיין לא קלטתי. הרופא שאל אותי: זה אח שלך? אמרתי: כן. הוא שאל: זה כל מה שזה עושה לך? משכתי בכתפַי והלכתי לסלון.

אופליה היתה עם קומדאד, השוטר שאחראי לשכונה. היא בכתה. הוא רשם פרטים. כשראה אותי, אמר: בוא לכאן. הוא שאל אותי שאלות. עניתי שאני לא יודע כלום. זה היה נכון, לא התראיתי עם רשל. היתה לי הרגשה שעובר עליו משהו, אבל אמרתי לעצמי: לו יש הצרות שלו, לי יש את שלי. זה עצוב להגיד, אבל ככה זה, התאבדות היא דבר נפוץ בפרוורים. לרגע אתה מופתע, אתה מבואס במשך יום או יומיים, ואחרי שבוע אתה כבר לא חושב על זה. אתה אומר לעצמך שאלה החיים וממשיך הלאה. הפעם זה היה אחי, אחי הבכור, הייתי חייב לעכל את זה.

לא היה לי מושג מה קרה לו, ולא דמיינתי כמה רחוק הוא הלך עם זה, וכמה רחוק זה ייקח אותי. הייתי מוכן לחשוב על כל דבר, ובאמת התעסקתי בזה ימים ולילות: אהבה נכזבת, בעיות כספים, עניינים ברומו של עולם, מחלה אנושה — חשבתי על הדברים הכי גרועים בחיים המחורבנים האלה, רק לא על זה. אלוהים, לא על זה! אני לא חושב שיש מישהו בעולם הזה שהתנסה אי־פעם בדבר דומה.

אחרי ההלוויה אופליה התעופפה לקנדה, לבת דודה שלה קאתי, שהתחתנה שם עם צייד חיות פרווה מפוצץ בכסף. היא השאירה לי את הבית למשמרת ואמרה: נראה בהמשך. כששאלתי אותה למה רשל התאבד, היא ענתה: אני לא יודעת, הוא אף פעם לא סיפר לי כלום. האמנתי לה, ראיתי לפי הצמרמורות שלה שהיא באמת לא יודעת, רשל אף פעם לא סיפר כלום לאף אחד.

אם כן, מצאתי את עצמי לבד בבית של רשל, מדוכדך לגמרי. כעסתי על עצמי שלא הייתי לצדו כשהוא שקע בדיכאון. במשך חודש הסתובבתי במעגלים. היה לי רע, אפילו לבכות לא הצלחתי. רֵמון, מומו ושאר החברים באו להיות איתי. הם היו קופצים לקראת ערב והיינו מרוקנים פחיות בירה ומכריחים את עצמנו לדבר. נשארנו ערים כמו ינשופים. אחר כך חזרתי למוסך של אבא של רמון, מר וֶנסֶן, שעל השלט שלו היה רשום: "למען אושרן של המכוניות". הרווחתי אצלו משכורת של מתלמד פלוס טיפים. כשהייתי לבד השתגעתי. מה שטוב בעבודה הוא שאתה שוכח את עצמך.

אחרי חודש קומדאד טילפן למוסך ואמר לי לקפוץ לתחנת המשטרה כי יש לו משהו בשבילי. הלכתי לשם אחרי העבודה. הוא הסתכל עלי המון זמן כשהוא מצקצק בלשון שלו, ואז פתח מגירה, הוציא ממנה שקית ניילון והושיט לי אותה. היו בה ארבע מחברות עבות ומרופטות. הוא אמר: זה היומן של אחיך. אנחנו לא זקוקים לו יותר. הוא תקע את האצבע שלו מתחת לאף שלי והוסיף: אתה צריך לקרוא את זה. זה יכניס לך קצת שכל לראש. אחיך היה בחור טוב. אחר כך הוא דיבר על כל מיני דברים שהיו חשובים לו, על השכונה, על העתיד, על הרפובליקה, על דרך הישר. הקשבתי לו כשאני מעביר משקל מרגל לרגל. הוא הסתכל עלי ואמר: קדימה, תסתלק מכאן!

איך שהתחלתי לקרוא את היומן של רשל, נהייתי חולה. הכול התחיל לבעור בתוכי. החזקתי את הראש בידיים כדי שלא יתפוצץ, רציתי לצעוק. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי בכל עמוד. ואז, כשגמרתי לקרוא, זה נרגע בבת אחת. הייתי קפוא בִּפנים. רציתי רק דבר אחד: למות. התביישתי לחיות. אחרי שבוע הבנתי; הסיפור שלו הוא הסיפור שלי, הסיפור שלנו, זה העבר של אבא, ועכשיו תורי לחוות אותו, לעשות אותה דרך, לשאול את עצמי אותן שאלות ולנסות לשרוד במקום שבו אבא ורשל נכשלו. הרגשתי שזה גדול עלי. אבל בו בזמן, אני לא יודע למה, הרגשתי חזק מאוד, הרגשתי שמוטלת עלי החובה לספר זאת לעולם. ידעתי שאלה סיפורים ישנים, אבל החיים לא משתנים, ומה שקרה לנו יכול לקרות שוב.

לפני שאני מתחיל, הנה כמה עובדות עלינו. רשל ואני נולדנו בבְּלֶד, בפנים הארץ של אלג'יריה, במאהל באיזה חור נידח בשם עין־דֶבּ, אני לא יודע איפה בדיוק. פעם דוד עָלִי הסביר לי שפירוש השם עין־דֶבּ הוא "נביעת החמור". זה הצחיק אותי, דמיינתי חמור ששומר בגאווה על הברז שלו ומגרד בבטן ברוב אנוכיות.

נולדנו לעיְישה ולהנס שילֶר, אמא אלג'ירית ואבא גרמני. רשל הגיע לצרפת ב־1970, כשהיה בן שבע. מחיבור שני השמות שלו, רשיד והלמוט, יצא השם רשל, שנשאר. אני באתי לכאן ב־1985, כשהייתי בן שמונה. מהשמות שלי, מאלֶכּ ואולריך, יצא מלריך, וגם זה נשאר. גרנו אצל דוד עלי, איש יקר עם שבעה בנים ולב אחד גדול כמו משאית. בבית שלו היה חוק — כמה שיותר אנשים, יותר שמח. גם הוא מבְּלֶד, חבר של אבא, מראשוני המהגרים, שעבר את כל התלאות בעולם ולמרות זאת הצליח לבנות לעצמו קן לשארית ימיו. מסכן, השעה שלו מתקרבת, הראש שלו כבר לא עובד. הוא צ'יבּאני1 שדועך בשקט. לא הקלתי עליו את החיים, אבל הוא אף פעם לא התלונן, רק אמר בחיוך: יום אחד תהיה גבר. בזה אחר זה נעלמו כל הבנים שלו: ארבעה מתו, ממחלה ובתאונות עבודה, והשלושה שנשארו מסתובבים אי־שם בעולם, קצת באלג'יריה וקצת במקומות אחרים, במפרץ הפרסי או בלוב, איפה שיש עבודה, רודפים אחרי החיים. אפשר לומר שהם נעדרים; הם אף פעם לא באים הביתה, הם לא כותבים, לא מטלפנים. יכול להיות שגם הם מתו. בסופו של דבר, יצא שרק אני נשארתי לדוד עלי. את אבא שלי לא ראיתי שוב. אף פעם לא חזרתי לאלג'יריה, והוא אף פעם לא בא לצרפת. הוא לא רצה שנחזור לבְּלֶד, הוא אמר: נראה בהמשך. אמא באה שלוש פעמים למשך שבועיים שבהם לא הפסיקה לבכות. זה היה טיפשי, לא הצלחנו לתקשר, היא דיברה בֶּרבֵּרית, ואנחנו גימגמנו ערבית עילגת של הפרוורים מעורבבת בשברי גרמנית רצוצה. היא בקושי ידעה גרמנית, ואנחנו זכרנו רק מילים בודדות ומקוטעות. חייכנו זה לזה ואמרנו כל הזמן: Ya, ya, gut, labesse, azul, ca va, genau, cool, et toi?. רשל נסע פעם אחת לאלג'יריה, כדי להביא אותי לצרפת. אבא אף פעם לא יצא מהכפר. זה משונה, אבל סיפורים משפחתיים הם תמיד משונים, המון דברים אתה לא יודע ולא שם לב אליהם. כשרשל גמר את התיכון — הוא למד שם גרמנית מתוך נאמנות משפחתית ואנגלית כי היה חייב — הוא נרשם לאקדמיה להנדסה בנאנְט. לי לא היה כזה מזל, אפילו לתיכון לא הגעתי. הם הדביקו לי חתיכת סיפור, שפרצתי לארון של המנהל, והשעו אותי. אז הלכתי במסלול משלי: שוטטות, כמה קורסים ועבודות מזדמנות, כמה עסקאות, המסגד, בית המשפט. החברים שלי ואני היינו כמו דגים במים, שחינו עם הזרם ועם מה שהחשק הכתיב. לפעמים היינו נתפסים, אבל בדרך כלל שיחררו אותנו מיד. ניצלנו את העובדה שהיינו צעירים מדי לכלא. התייצבתי לפני כל ועדת משמעת אפשרית, עד שבסוף הם שכחו ממני. אני לא מתלונן, מה שהיה היה. זה הגורל, המַכּתוּבּ, כמו שאומרים הערבים הזקנים של השכונה. בחבר'ה היינו אומרים: המצוקה היא המורה הכי טובה, הסכנה בונה את האדם, ביצים משיגים בכוח האגרוף, ועוד ועוד.

בגיל עשרים וחמש רשל קיבל אזרחות צרפתית. הוא אירגן לעצמו מסיבה מפוצצת. לאופליה ולאמא שלה — תומכת נלהבת ב"חזית הלאומית"2 — כבר לא היה תירוץ לעכב את החתונה. אמנם אלג'ירי־גרמני, אבל צרפתי, ועוד מהנדס, הן אמרו לכל מי שרצה לדעת. עוד מסיבה. צריך לומר שרשל ואופליה היו יחד מילדות, ואמא ונדה גירשה את רשל מהבית לא פעם; אבל היא ראתה טוב מאוד שהוא הפך לגבר רציני ומנומס. חוץ מזה, הוא היה יותר בלונדיני מאופליה, שהיתה שָטֵנית, והיו לו עיניים כחולות בזמן ששל אופליה היו חומות. הצד הגרמני של רשל, שאותו הוא ירש במלואו מאבא שלנו, והצד הרוסי של אופליה עשו את העבודה. החיים שלהם נשמעו כמו תיבת נגינה, נשאר רק לסובב את הידית. לפעמים קינאתי בהם, ולפעמים היה לי חשק להרוג אותם כדי לגאול אותם מייסוריהם. התחמקתי מהם כדי לשמור על יחסים תקינים. בכל פעם שביקרתי אותם, הם פזלו לכל הצדדים כאילו סערה איימה על הקן שלהם. אופליה הלכה לפני ואחרי לכל מקום כדי להשגיח.

אחרי שקיבל את האזרחות שלו, הוא אמר לי: אני אסדר גם לך, אתה לא יכול להמשיך ככה, כמו אלקטרון חופשי. משכתי בכתפי: לא משנה לי, תעשה מה שבא לך. והוא עשה. יום אחד הוא הופיע בשכונה והחתים אותי על מסמכים, ואחרי שנה הוא הופיע שוב ואמר לי: מזל טוב, הצטרפת אלינו, הניירות שלך חתומים. הוא סיפר לי שהבוס שלו סידר לנו פרוטקציה בחלונות הגבוהים. הוא לקח אותי למסעדה גדולה בפריז, ליד תחנת המטרו נַסיוֹן. זה לא היה כדי לחגוג את קבלת האזרחות שלי, אלא כדי להרצות לי על החובות שבאים איתה. אז איך שסיימתי לבלוע את הקינוח, התחפפתי משם.

סידרתי את העניין עם מר ונסן ולקחתי חודש חופשה בתשלום. זה היה יפה מצדו, כי עד אותו רגע עבדתי רק שלושה ימים פה, חמישה ימים שם, ואפילו לא גמרתי לתקן את המכונית שעבדתי עליה. הוא גיבה אותי גם מול העובדת הסוציאלית במשרד בעירייה, שמימן את הקורס שלי.

הייתי זקוק לזמן עם עצמי בפינה שלי. הגעתי למצב שבו אפשר לשאת את העולם רק במנותק ממנו, כשאתה שקוע בתוך הכאב שלך. קראתי שוב ושוב את היומן של רשל. זה היה כל כך עצום, כל כך אפל, שלא ראיתי שום מוצא. ופתאום אני, שסלדתי מזה, התחלתי לכתוב כמו משוגע. אחר כך התחלתי להתרוצץ כמו אחוז דיבוק. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי.

1 "איש זקן" בערבית צפון־אפריקאית, וגם כינוי לחייל ותיק (כל ההערות הן הערות המתרגמת).

2 Front National — מפלגת הימין הלאומנית שייסד ז'אן־מארי לה־פּן בשנת 1972.

בואלם סנסל

בּוּאָלֶם סַנְסָל, מהנדס ובעל תואר דוקטור בכלכלה, נולד ב־1949 באלג׳יריה ומתגורר בעיר בּוּמֶרדֶס הסמוכה לאלג׳יר. עד גיל חמישים כיהן במשרה ממשלתית בכירה, ובסוף שנות התשעים פרש מעבודתו ושלח כתב יד להוצאת גלימאר. כעבור שלושה שבועות התבשר שספרו שבועת הברברים התקבל בהתלהבות ויֵצא לאור. מאז הוא זכה כמעט בכל הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת ונחשב אחד הסופרים האלג׳ירים החשובים של זמננו. הכפר של הגרמני הוא הרומן החמישי שלו.

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2011
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'
הכפר של הגרמני בואלם סנסל

יומנו של מַלריך
אוקטובר 1996

רָשֶל מת לפני חצי שנה. הוא היה בן שלושים ושלוש. יום אחד, לפני משהו כמו שנתיים, נכנס בו איזה שיגעון, והוא התחיל להתרוצץ בין צרפת, אלג'יריה, גרמניה, אוסטריה, פולין, טורקיה ומצרים. בין הנסיעות הוא קרא, התחפר בפינה שלו, כתב, הָָזָה. הבריאות שלו התערערה. הוא פוטר מהעבודה. ואז ירד מהפסים. אופליה עזבה אותו. לילה אחד הוא התאבד. זה קרה השנה ב־24 באפריל 1996, בסביבות השעה אחת־עשרה.

לא היה לי מושג על הבעיות שלו. הייתי ילד, בסך הכול בן שבע־עשרה, וכשהשיגעון הזה נכנס בו, הייתי עמוק בבוץ. בקושי ראיתי את רשל, התחמקתי ממנו, הוא הטריף אותי עם כל ההטפות שלו. לא נעים לי להגיד את זה, הוא הרי אחי, אבל כשמישהו מפגין כזאת אזרחות למופת, זה יכול לעלות על העצבים. לוֹ היו החיים שלו, ולי היו שלי. הוא היה מנהל בחברה אמריקאית גדולה, היו לו חברה, בית, מכונית, כרטיס אשראי; הזמן שלו היה מחושב על השנייה, כשאני התגלגלתי עשרים וארבע שעות ביממה עם הזבל של השכונה. השכונה שלי מסווגת כ"פע"ר 1" — "פרוור עוני רגיש מדרגה ראשונה". פה אין לך רגע דל: אתה ניצל מהתרסקות אחת ונופל לתוך הבאה בתור. בוקר אחד אופליה התקשרה אלינו ודיווחה על האסון. היא קפצה לבית לבדוק מה שלום האקס שלה. הרגשתי משהו, היא אמרה. קפצתי על הטוסטוס של מומו, הבן של השוחט חלאל, ודהרתי לשם. לפני הבית היתה התקהלות: משטרה, צוות עזרה ראשונה, שכנים, סקרנים. רשל היה במוסך; הוא ישב על הרצפה עם הגב אל הקיר, הרגליים פשוטות לפנים, הסנטר שמוט על החזה, והפה פתוח. היה אפשר לומר שהוא ישן. הפנים שלו היו מפויחות. כל הלילה הוא רבץ בתוך הגז שנפלט מהאוטו שלו. הוא לבש מין פיג'מה משונה, פיג'מת פסים שאף פעם לא ראיתי, והראש שלו היה מגולח כמו אסיר בבית סוהר, בצורה עקומה לגמרי. זה היה ממש מוזר. קיבלתי את זה בלי לזוז. עדיין לא קלטתי. הרופא שאל אותי: זה אח שלך? אמרתי: כן. הוא שאל: זה כל מה שזה עושה לך? משכתי בכתפַי והלכתי לסלון.

אופליה היתה עם קומדאד, השוטר שאחראי לשכונה. היא בכתה. הוא רשם פרטים. כשראה אותי, אמר: בוא לכאן. הוא שאל אותי שאלות. עניתי שאני לא יודע כלום. זה היה נכון, לא התראיתי עם רשל. היתה לי הרגשה שעובר עליו משהו, אבל אמרתי לעצמי: לו יש הצרות שלו, לי יש את שלי. זה עצוב להגיד, אבל ככה זה, התאבדות היא דבר נפוץ בפרוורים. לרגע אתה מופתע, אתה מבואס במשך יום או יומיים, ואחרי שבוע אתה כבר לא חושב על זה. אתה אומר לעצמך שאלה החיים וממשיך הלאה. הפעם זה היה אחי, אחי הבכור, הייתי חייב לעכל את זה.

לא היה לי מושג מה קרה לו, ולא דמיינתי כמה רחוק הוא הלך עם זה, וכמה רחוק זה ייקח אותי. הייתי מוכן לחשוב על כל דבר, ובאמת התעסקתי בזה ימים ולילות: אהבה נכזבת, בעיות כספים, עניינים ברומו של עולם, מחלה אנושה — חשבתי על הדברים הכי גרועים בחיים המחורבנים האלה, רק לא על זה. אלוהים, לא על זה! אני לא חושב שיש מישהו בעולם הזה שהתנסה אי־פעם בדבר דומה.

אחרי ההלוויה אופליה התעופפה לקנדה, לבת דודה שלה קאתי, שהתחתנה שם עם צייד חיות פרווה מפוצץ בכסף. היא השאירה לי את הבית למשמרת ואמרה: נראה בהמשך. כששאלתי אותה למה רשל התאבד, היא ענתה: אני לא יודעת, הוא אף פעם לא סיפר לי כלום. האמנתי לה, ראיתי לפי הצמרמורות שלה שהיא באמת לא יודעת, רשל אף פעם לא סיפר כלום לאף אחד.

אם כן, מצאתי את עצמי לבד בבית של רשל, מדוכדך לגמרי. כעסתי על עצמי שלא הייתי לצדו כשהוא שקע בדיכאון. במשך חודש הסתובבתי במעגלים. היה לי רע, אפילו לבכות לא הצלחתי. רֵמון, מומו ושאר החברים באו להיות איתי. הם היו קופצים לקראת ערב והיינו מרוקנים פחיות בירה ומכריחים את עצמנו לדבר. נשארנו ערים כמו ינשופים. אחר כך חזרתי למוסך של אבא של רמון, מר וֶנסֶן, שעל השלט שלו היה רשום: "למען אושרן של המכוניות". הרווחתי אצלו משכורת של מתלמד פלוס טיפים. כשהייתי לבד השתגעתי. מה שטוב בעבודה הוא שאתה שוכח את עצמך.

אחרי חודש קומדאד טילפן למוסך ואמר לי לקפוץ לתחנת המשטרה כי יש לו משהו בשבילי. הלכתי לשם אחרי העבודה. הוא הסתכל עלי המון זמן כשהוא מצקצק בלשון שלו, ואז פתח מגירה, הוציא ממנה שקית ניילון והושיט לי אותה. היו בה ארבע מחברות עבות ומרופטות. הוא אמר: זה היומן של אחיך. אנחנו לא זקוקים לו יותר. הוא תקע את האצבע שלו מתחת לאף שלי והוסיף: אתה צריך לקרוא את זה. זה יכניס לך קצת שכל לראש. אחיך היה בחור טוב. אחר כך הוא דיבר על כל מיני דברים שהיו חשובים לו, על השכונה, על העתיד, על הרפובליקה, על דרך הישר. הקשבתי לו כשאני מעביר משקל מרגל לרגל. הוא הסתכל עלי ואמר: קדימה, תסתלק מכאן!

איך שהתחלתי לקרוא את היומן של רשל, נהייתי חולה. הכול התחיל לבעור בתוכי. החזקתי את הראש בידיים כדי שלא יתפוצץ, רציתי לצעוק. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי בכל עמוד. ואז, כשגמרתי לקרוא, זה נרגע בבת אחת. הייתי קפוא בִּפנים. רציתי רק דבר אחד: למות. התביישתי לחיות. אחרי שבוע הבנתי; הסיפור שלו הוא הסיפור שלי, הסיפור שלנו, זה העבר של אבא, ועכשיו תורי לחוות אותו, לעשות אותה דרך, לשאול את עצמי אותן שאלות ולנסות לשרוד במקום שבו אבא ורשל נכשלו. הרגשתי שזה גדול עלי. אבל בו בזמן, אני לא יודע למה, הרגשתי חזק מאוד, הרגשתי שמוטלת עלי החובה לספר זאת לעולם. ידעתי שאלה סיפורים ישנים, אבל החיים לא משתנים, ומה שקרה לנו יכול לקרות שוב.

לפני שאני מתחיל, הנה כמה עובדות עלינו. רשל ואני נולדנו בבְּלֶד, בפנים הארץ של אלג'יריה, במאהל באיזה חור נידח בשם עין־דֶבּ, אני לא יודע איפה בדיוק. פעם דוד עָלִי הסביר לי שפירוש השם עין־דֶבּ הוא "נביעת החמור". זה הצחיק אותי, דמיינתי חמור ששומר בגאווה על הברז שלו ומגרד בבטן ברוב אנוכיות.

נולדנו לעיְישה ולהנס שילֶר, אמא אלג'ירית ואבא גרמני. רשל הגיע לצרפת ב־1970, כשהיה בן שבע. מחיבור שני השמות שלו, רשיד והלמוט, יצא השם רשל, שנשאר. אני באתי לכאן ב־1985, כשהייתי בן שמונה. מהשמות שלי, מאלֶכּ ואולריך, יצא מלריך, וגם זה נשאר. גרנו אצל דוד עלי, איש יקר עם שבעה בנים ולב אחד גדול כמו משאית. בבית שלו היה חוק — כמה שיותר אנשים, יותר שמח. גם הוא מבְּלֶד, חבר של אבא, מראשוני המהגרים, שעבר את כל התלאות בעולם ולמרות זאת הצליח לבנות לעצמו קן לשארית ימיו. מסכן, השעה שלו מתקרבת, הראש שלו כבר לא עובד. הוא צ'יבּאני1 שדועך בשקט. לא הקלתי עליו את החיים, אבל הוא אף פעם לא התלונן, רק אמר בחיוך: יום אחד תהיה גבר. בזה אחר זה נעלמו כל הבנים שלו: ארבעה מתו, ממחלה ובתאונות עבודה, והשלושה שנשארו מסתובבים אי־שם בעולם, קצת באלג'יריה וקצת במקומות אחרים, במפרץ הפרסי או בלוב, איפה שיש עבודה, רודפים אחרי החיים. אפשר לומר שהם נעדרים; הם אף פעם לא באים הביתה, הם לא כותבים, לא מטלפנים. יכול להיות שגם הם מתו. בסופו של דבר, יצא שרק אני נשארתי לדוד עלי. את אבא שלי לא ראיתי שוב. אף פעם לא חזרתי לאלג'יריה, והוא אף פעם לא בא לצרפת. הוא לא רצה שנחזור לבְּלֶד, הוא אמר: נראה בהמשך. אמא באה שלוש פעמים למשך שבועיים שבהם לא הפסיקה לבכות. זה היה טיפשי, לא הצלחנו לתקשר, היא דיברה בֶּרבֵּרית, ואנחנו גימגמנו ערבית עילגת של הפרוורים מעורבבת בשברי גרמנית רצוצה. היא בקושי ידעה גרמנית, ואנחנו זכרנו רק מילים בודדות ומקוטעות. חייכנו זה לזה ואמרנו כל הזמן: Ya, ya, gut, labesse, azul, ca va, genau, cool, et toi?. רשל נסע פעם אחת לאלג'יריה, כדי להביא אותי לצרפת. אבא אף פעם לא יצא מהכפר. זה משונה, אבל סיפורים משפחתיים הם תמיד משונים, המון דברים אתה לא יודע ולא שם לב אליהם. כשרשל גמר את התיכון — הוא למד שם גרמנית מתוך נאמנות משפחתית ואנגלית כי היה חייב — הוא נרשם לאקדמיה להנדסה בנאנְט. לי לא היה כזה מזל, אפילו לתיכון לא הגעתי. הם הדביקו לי חתיכת סיפור, שפרצתי לארון של המנהל, והשעו אותי. אז הלכתי במסלול משלי: שוטטות, כמה קורסים ועבודות מזדמנות, כמה עסקאות, המסגד, בית המשפט. החברים שלי ואני היינו כמו דגים במים, שחינו עם הזרם ועם מה שהחשק הכתיב. לפעמים היינו נתפסים, אבל בדרך כלל שיחררו אותנו מיד. ניצלנו את העובדה שהיינו צעירים מדי לכלא. התייצבתי לפני כל ועדת משמעת אפשרית, עד שבסוף הם שכחו ממני. אני לא מתלונן, מה שהיה היה. זה הגורל, המַכּתוּבּ, כמו שאומרים הערבים הזקנים של השכונה. בחבר'ה היינו אומרים: המצוקה היא המורה הכי טובה, הסכנה בונה את האדם, ביצים משיגים בכוח האגרוף, ועוד ועוד.

בגיל עשרים וחמש רשל קיבל אזרחות צרפתית. הוא אירגן לעצמו מסיבה מפוצצת. לאופליה ולאמא שלה — תומכת נלהבת ב"חזית הלאומית"2 — כבר לא היה תירוץ לעכב את החתונה. אמנם אלג'ירי־גרמני, אבל צרפתי, ועוד מהנדס, הן אמרו לכל מי שרצה לדעת. עוד מסיבה. צריך לומר שרשל ואופליה היו יחד מילדות, ואמא ונדה גירשה את רשל מהבית לא פעם; אבל היא ראתה טוב מאוד שהוא הפך לגבר רציני ומנומס. חוץ מזה, הוא היה יותר בלונדיני מאופליה, שהיתה שָטֵנית, והיו לו עיניים כחולות בזמן ששל אופליה היו חומות. הצד הגרמני של רשל, שאותו הוא ירש במלואו מאבא שלנו, והצד הרוסי של אופליה עשו את העבודה. החיים שלהם נשמעו כמו תיבת נגינה, נשאר רק לסובב את הידית. לפעמים קינאתי בהם, ולפעמים היה לי חשק להרוג אותם כדי לגאול אותם מייסוריהם. התחמקתי מהם כדי לשמור על יחסים תקינים. בכל פעם שביקרתי אותם, הם פזלו לכל הצדדים כאילו סערה איימה על הקן שלהם. אופליה הלכה לפני ואחרי לכל מקום כדי להשגיח.

אחרי שקיבל את האזרחות שלו, הוא אמר לי: אני אסדר גם לך, אתה לא יכול להמשיך ככה, כמו אלקטרון חופשי. משכתי בכתפי: לא משנה לי, תעשה מה שבא לך. והוא עשה. יום אחד הוא הופיע בשכונה והחתים אותי על מסמכים, ואחרי שנה הוא הופיע שוב ואמר לי: מזל טוב, הצטרפת אלינו, הניירות שלך חתומים. הוא סיפר לי שהבוס שלו סידר לנו פרוטקציה בחלונות הגבוהים. הוא לקח אותי למסעדה גדולה בפריז, ליד תחנת המטרו נַסיוֹן. זה לא היה כדי לחגוג את קבלת האזרחות שלי, אלא כדי להרצות לי על החובות שבאים איתה. אז איך שסיימתי לבלוע את הקינוח, התחפפתי משם.

סידרתי את העניין עם מר ונסן ולקחתי חודש חופשה בתשלום. זה היה יפה מצדו, כי עד אותו רגע עבדתי רק שלושה ימים פה, חמישה ימים שם, ואפילו לא גמרתי לתקן את המכונית שעבדתי עליה. הוא גיבה אותי גם מול העובדת הסוציאלית במשרד בעירייה, שמימן את הקורס שלי.

הייתי זקוק לזמן עם עצמי בפינה שלי. הגעתי למצב שבו אפשר לשאת את העולם רק במנותק ממנו, כשאתה שקוע בתוך הכאב שלך. קראתי שוב ושוב את היומן של רשל. זה היה כל כך עצום, כל כך אפל, שלא ראיתי שום מוצא. ופתאום אני, שסלדתי מזה, התחלתי לכתוב כמו משוגע. אחר כך התחלתי להתרוצץ כמו אחוז דיבוק. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי.

1 "איש זקן" בערבית צפון־אפריקאית, וגם כינוי לחייל ותיק (כל ההערות הן הערות המתרגמת).

2 Front National — מפלגת הימין הלאומנית שייסד ז'אן־מארי לה־פּן בשנת 1972.