הצד הנכון של ההסטוריה

הקדמה
 

הספר הזה עוסק בשתי תעלומות.

התעלומה הראשונה: מדוע המצב טוב כל כך?

התעלומה השנייה: מדוע אנחנו הורסים את זה?

במשך עשרות אלפי שנים חיו בני האדם בעוני נורא, בתנאי מחיה קשים, תחת איום מתמיד של סכנה פיזית מאיתני הטבע ומבני אדם אחרים. כמעט בכל ההיסטוריה האנושית, החיים היו קשים, אכזריים וקצרים. בשנת 1900, כעשרה אחוזים מהתינוקות בארצות הברית מתו לפני שמלאה להם שנה. בארצות אחרות, המספר היה גבוה בהרבה. אחת מתוך כמאה אמהות היתה צפויה למות בזמן הלידה.

כיום אנחנו חיים בתקופה שבה אמהות צפויות לשרוד את ההיריון ואת הלידה (שיעור התמותה בקרב נשים בהיריון צנח ב-99 אחוזים).¹ תינוקות צפויים כיום לשרוד את ילדותם ולחיות אחריה עוד שמונים שנים נוספות. אנחנו חיים בעידן שבו רובה הגדול של האוכלוסייה האמריקאית חי במרחבים שיש בהם בקרת אקלים, שפע של מזון, מכונית, ולפחות טלוויזיה אחת לכל משפחה. אנחנו יכולים לשוחח זה עם זה ממרחק של אלפי קילומטרים באופן מיידי, למצוא ולהשוות מידע בלחיצה על כמה מקשים, לשלוח כסף ביעף וללא תקלות לכל רחבי העולם ולקנות מוצרים המיוצרים בעשרות מקומות שונים, במחירים זולים להפליא, בלי לצאת מהבית.

וישנן גם החירויות שלנו. אנחנו יכולים לצפות שתינוק שנולד בארצות הברית לעולם לא יהיה עבד, ולעולם לא יירצח או יעונה; מבוגרים בארצות הברית יכולים לעסוק בענייניהם ולא לחשוש שאיש יעצור אותם בגלל תמיכתם בהשקפה לא מקובלת, או בגלל סגידתם לאל לא נכון, או מפני שהם אינם מאמינים כלל. אין מגבלות המונעות מבני גזעים או מגדרים מסוימים לעבוד במשרות מסוימות, ואין חוקים ממשלתיים שיועדו להעניק זכויות יתר לקבוצה מסוימת, ביולוגית או דתית, על חשבון קבוצה אחרת. אנחנו יכולים לחיות עם מי שאנחנו בוחרים, להוליד כמה ילדים שאנחנו רוצים ולפתוח כל עסק שנראה לנו מתאים. אנחנו יכולים לצפות שנמות עשירים יותר משהיינו כשנולדנו.

איננו חיים בעולם מושלם, אבל אנחנו חיים בעולם הטוב ביותר שהיה אי־פעם. ולכן, התעלומה הראשונה היא זו: איך התרחש כל זה? מה השתנה?

ואז נשאלת השאלה השנייה, החשובה ממנה: מדוע אנחנו משליכים מעלינו את כל זה?

אנחנו הורגים את עצמנו בממדים שלא היו כמותם זה עשרות שנים. שיעורי הדיכאון מרקיעים שחקים. נטילת מנות יתר של תרופות אחראית כיום ליותר מקרי מוות מאשר תאונות דרכים. שיעור הנישואים ירד, וגם מספר הלידות. אנחנו מוציאים יותר כסף על מותרות ונהנים פחות מהכול. קנוניות החליפו את ההיגיון, ותפיסות סובייקטיביות באו במקום התבוננות אובייקטיבית. העובדות נקברו כדי לפנות דרך לרגשות; חברה שנוהגת על פי השכל הישר פינתה את מקומה לחברה של שְמָנים אתריים והערכה עצמית.

אנחנו מפולגים יותר משהיינו בכל זמן בעבר הקרוב. סקרי המדגמים מראים שביום הבחירות שנערכו בארצות הברית ב-2016, רק ל-43 אחוזים מהבוחרים היתה דעה חיובית על הילרי קלינטון; ול-38 אחוזים מהבוחרים היתה דעה חיובית על דונלד טראמפ. רק 36 אחוזים מהבוחרים חשבו שהילרי הגונה ושניתן לבטוח בה; 33 אחוזים מהבוחרים חשבו כך על טראמפ. 53 אחוזים מהאמריקאים אמרו שירגישו דאגה או חרדה אם קלינטון תנצח; 57 אחוזים מהאמריקאים הרגישו כך בנוגע לטראמפ. מעולם לא התמודדו זה מול זה שני מועמדים כל כך לא פופולריים.²

ולמרות זאת, שניהם זכו במיליוני קולות תמיכה. יתרה מזו — אנשים שהרגישו לא בנוח עם המועמד שלהם תקפו בארסיות כל מי שהצביע למועמד האחר. ביולי 2017 מצא מכון המחקר פיוּ ש-47 אחוזים ממי שמגדירים את עצמם כדמוקרטים ליברלים אמרו שהם מתקשים לשמור על קשרי חברות עם אנשים שהצביעו בעד טראמפ; גם 13 אחוזים מהשמרנים אמרו כך, אבל ייתכן שהמספרים האלה היו הפוכים אילו הפסיד טראמפ בבחירות. כמו כן, ראוי לציין כי שיעור לא מבוטל של 47 אחוזים ממצביעי קלינטון אמרו שאין להם אף לא חבר קרוב אחד שהצביע בעד טראמפ. ונתון סטטיסטי חושפני עוד יותר: 68 אחוזים מהדמוקרטים אמרו ש״מלחיץ ומתסכל״ לדבר עם יריבים פוליטיים; 52 אחוזים מהרפובליקנים הסכימו איתם.³

קורה כאן משהו עמוק יותר מהבדלים פוליטיים. למעשה, כל האמון שלנו במוסדות החשובים נעלם. סקרי גאלופ מראים שהאמון שלנו בארבעה־עשר מוסדות חשובים עומד על 32 אחוזים בממוצע. רק 27 אחוזים מהאמריקאים בוטחים בבנקים; רק 20 אחוזים מהאמריקאים מאמינים לעיתונים; רק 41 אחוזים מהאמריקאים אומרים שהם מאמינים בדת המוסדית; והמספר יורד ל-19 אחוזים כשמדובר בממשל הפדרלי באופן כללי, ול-39 אחוזים כשמדובר במערכת הבריאות.⁴ רק 30 אחוזים מהאמריקאים בוטחים בבתי הספר הציבוריים, 18 אחוזים בוטחים בעסקים הגדולים, ותשעה אחוזים בוטחים בקונגרס.⁵ אנחנו עדיין בוטחים במשטרה שלנו, אבל המספרים ירדו בעשר השנים האחרונות, במיוחד בקרב הדמוקרטים.⁶ הדבר היחיד שאנחנו עדיין בוטחים בו הוא ככל הנראה הצבא — וזה הגיוני, מפני שהוא דואג לביטחון המשותף של כולנו.⁷

כמו כן, איננו בוטחים זה בזה. בשנת 2015, רק 52 אחוזים מהאמריקאים אמרו שהם בוטחים בכל השכנים שלהם או ברובם; רק 31 מהשחורים ו-27 אחוזים מההיספנים אומרים שהם יכולים לבטוח בשכניהם. רק 46 אחוזים מהאמריקאים אומרים שהם מבלים ערב עם שכניהם פעם בחודש, לעומת 61 אחוזים שנהגו לעשות זאת ב-1974.⁸ סקר נוסף מ-2016 הראה שרק 31 אחוזים מהאמריקאים חשבו ש״ניתן לבטוח ברוב האנשים.״

ובאשר לדמוקרטיה, פחות ופחות אנשים אוהבים אותה. סקר משנת 2016 הראה ש-40 אחוזים מהאמריקאים אמרו ש״איבדו את האמון בדמוקרטיה האמריקאית,״ ושישה אחוזים אמרו שמעולם לא האמינו בה מלכתחילה. אין פלא שרק 31 אחוזים מהנסקרים אמרו ש״ללא ספק״ יקבלו את תוצאות הבחירות אם המועמד שלהם יפסיד, ו-80 אחוזים מהאמריקאים אמרו שאמריקה מפולגת כיום יותר משהיתה אי־פעם.⁹ תזכורת קצרה: היתה לנו מלחמת אזרחים בארץ הזאת, והיו גם ג'ים קרואו והטרור המקומי בשנות השישים.

פילוג אלים מחלחל לכל היבט של המרקם החברתי שלנו: איננו יכולים לצפות יחד במשחק פוטבול בלי להתווכח על הזכות החוקית להפגין בזמן השמעת ההמנון הלאומי, או לצפות בתוכנית טלוויזיה בלי לפתוח בוויכוח על ייצוג נשים, או ללכת לכנסייה בלי לדון בהצבעה שלנו. אנחנו נלחמים בעוצמה גדולה יותר ובאכזריות רבה יותר על נושאים חשובים פחות ופחות — ככל שהנושא טיפשי יותר, כך המאבק עז יותר.

מה קרה, לעזאזל?

יש לכך כמה תשובות מקובלות:

יש התולים את ההתפוררות הפוליטית והחברתית של היום בפערים הכלכליים ההולכים וגדלים. פרשנים ופוליטיקאים רבים טוענים שהפער בהכנסות יצר קונפליקט חסר תקדים בחיים האמריקאיים. הם אומרים שאמריקאים רבים מדי מרגישים שהכלכלה החדשה, הגלובלית, הותירה אותם מאחור, ושמדיניות מגן מתונה, או חלוקה מחדש, ירפאו את הנזקים הללו. הם טוענים שאחוז אחד השיג את 99 האחוזים הנותרים, שתושבי הערים גברו על האמריקאים הכפריים ושמשרות הצווארון הלבן גברו על משרות הצווארון הכחול.

רדוקציוניזם כלכלי כזה נראה שגוי. מעמד הביניים הגבוה בארצות הברית צמח מ-12 אחוזים ב-1979 ל-30 אחוזים ב-2014.¹⁰ ניידות ההכנסות בארצות הברית לא השתנתה במידה רבה מאז שנות השבעים של המאה העשרים.¹¹ אמריקה ראתה תקופות כלכליות קשות בהרבה — בעת כתיבת שורות אלה אנחנו חיים באבטלה של ארבעה אחוזים, עם רווחי שיא בבורסה. אפילו השפל הגדול לא קרע אותנו לגזרים כפי שקורה היום — והכלכלה שלנו צומחת בהתמדה מאז 2009. שינויים כלכליים הם כוח קבוע בחיים האמריקאיים, עם מגמת עלייה ארוכת טווח בקרב כל האוכלוסיות. ההבדל הוא הקיטוב החברתי שלנו, ולא הארנקים שלנו.

מה באשר לגזע? על פי השקפה זו, הקונפליקטים הפוליטיים שלנו הם ביטוי לפצעים גזעיים עמוקים יותר שנפתחו מחדש בשנים האחרונות. מי שמשמיע את הטיעון הזה בלהט רב הוא טא נהסי קואטס, שטען שברק אובמה היה התקווה הטובה ביותר והאחרונה של אמריקה השחורה (״המגן הגדול של דמיון השחורים, של חלומותיהם ושל האפשרויות שלהם.״¹²), ושנשיאותו של דונלד טראמפ מייצגת את הנקמה של אמריקה הלבנה. ״בעיניו של טראמפ, הזהות הלבנה איננה תיאורטית או סמלית אלא עצם הליבה של כוחו,״ כתב קואטס לא מזמן. ״טראמפ איננו ייחודי בכך. אבל בעוד שקודמיו נשאו את הזהות הלבנה כקמע של ייחוס, טראמפ פתח את הקמע הזוהר ושחרר את האנרגיות המפחידות שלו.״¹³ בהתייחסו לאמריקאי השחור, אמר קואטס את הדברים הבאים: ״נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך... ביזת החיים השחורים הוטמעה בארץ הזאת מינקות ותוגברה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה שלה עד שהיתה לנכס משפחתי, לאינטליגנציה, לחוש, לברירת מחדל שאליה, לרוב עד סוף ימינו, אנו נידונים לשוב.״¹⁴

תמונת התשליל בנקודת מבטו של קואטס נובעת מהתנועה הגזענית של הימין האלטרנטיבי (אלט־רייט) שמקבלת את האפיון של קואטס את הפוליטיקה האמריקאית אבל רואה את הדברים בצורה הפוכה: אמריקה הנשלטת בידי פוליטיקת זהויות של מיעוטים גזעיים. הימין האלטרנטיבי אוהב את האופן שבו קואטס מאפיין את אמריקה הלבנה ככול־יכולה; כמו שאמר ריצ'רד ספנסר לכתב ״הניו יורק טיימס״ תומס צ'טרטון ויליאמס, ״זו הסיבה שאני מרגיש בטוח כל כך בעצמי, מפני שאת השמאלנים האלה היה הכי קל לשכנע לשנות את דעתם.״¹⁵ יתר על כן, האלט־רייט גם רואה את העולם במונחים של מלחמת גזעים — מלחמה שהם מקווים לנצח בה סוף־סוף בבוא היום.

ואולם חילוקי דעות גזעיים אינם יכולים להסביר את המשבר הנוכחי שלנו. מציתי אש על רקע גזעי היו מאז ומעולם בארצות הברית. זו עדיין המדינה שסבלה את העבדות ואת ג'ים קרואו. האם המצב באמת החמיר מאז במונחים גזעיים?

האמת היא שהיום אנחנו שווים זה לזה מבחינה גזעית יותר מאשר אי־פעם בתולדותינו — שווים אף יותר מכל חברה שהיא בתולדות האנושות. ב-1958, רק ארבעה אחוזים מהאמריקאים הסכימו לנישואי תערובת של שחורים ולבנים. ב-2013 הנתון עלה ל-87 אחוזים.¹⁶ באותה שנה, 72 אחוזים מהאמריקאים הלבנים חשבו שיחסים בין־גזעיים הם טובים, וכמוהם חשבו גם 66 אחוזים מהאמריקאים השחורים. הנתון הסטטיסטי הזה נשאר יציב יחסית מ-2001 עד 2013. ולמרות זאת, המלחמות הגזעיות שלנו כיום שותתות דם ואכזריות וטעונות בזעם שבטי מחודש, חובק כול. ביולי 2016, 53 אחוזים מהאמריקאים אמרו שהיחסים בין הגזעים טובים, ואילו 46 אחוזים אמרו שהם רעים.¹⁷ משהו באמת מתמוטט, אבל קשה לייחס את ההתמוטטות הזאת לתחייתם של רגשות גזעניים.

טיעון פופולרי שלישי שמסביר את ההתפוררות הלאומית שלנו מאשים את הטכנולוגיה. המדיה החברתית, אומרים לנו, מפרידה בינינו יותר מאי־פעם. אנחנו מסתגרים בבועות שלנו, משוחחים רק עם מי שמסכימים איתנו. אנחנו עוקבים במדיה החברתית רק אחרי מי שאנחנו אוהבים, אנחנו מעורבים פחות ופחות במצבים חברתיים. אם כולנו יושבים בסלון שלנו ונמנעים להיפגש זה עם זה, מדברים עם אחרים אך ורק כדי לחזק את הדעות שגיבשנו לעצמנו קודם, הרי מעטים הסיכויים שניצור קרבה עם מי שאינם מסכימים איתנו. מוסטפה אל־ברמאווי מ-Wired.com טוען, ״החל בפיד שלכם בפייסבוק וכלה בחיפושים שלכם בגוגל, ככל שהחוויה המקוונת שלכם נעשית אישית יותר, כך נעשים איי האינטרנט מבודדים וחסינים יותר מפני רעש... בלי לחוש בכך, אנחנו מפתחים צרות מוחין.״¹⁸

זו תיאוריה מושכת. אבל לפי החוקרים אין ראיות רבות התומכות בה. לדברי פרופסורים לכלכלה בסטנפורד ובבראון, הקיטוב הפוליטי מתרחש יותר בקרב ״קבוצות דמוגרפיות שאינן נוטות להשתמש באינטרנט ובמדיה החברתית.״¹⁹ מתברר שהקיטוב חוצה גבולות דמוגרפיים, בלי להתייחס לרמת השימוש בטכנולוגיה.²⁰

ולבסוף, קיים הטיעון הבסיסי מכולם: מסיבה זו או אחרת, הטבע האנושי חזר והשתלט עלינו. אנחנו יצורים שבטיים מטבענו, רכושנים מטבענו, כועסים מטבענו. זמן מה הדחקנו את האינסטינקטים הללו. כינינו זאת ״נאורות״. ג'ונה גולדברג, בספרו המצוין Suicide of the West (התאבדותו של המערב), מכנה את הקריסה הזאת של האינסטינקט האנושי בשם ״הנֵס״.²¹ לסטיבן פינקר, מחבר הספר Enlightment Now, (נאורות עכשיו) טענה דומה: הוא אומר שהנאורות שינתה את הכול — שהיא הביאה את המדע ואת ההומניזם, את ההיגיון ואת הקדמה. החשיבה הנאורה החליפה את האי־רציונליזם ברציונליזם, וכך נוצר העולם המודרני.²² גולדברג, הטוען כי הרעיונות של הנאורות אינם טבעיים, אומר שהפירוד שלנו כיום נראה כחזרה אל טבענו השבטי, הריאקציונרי. פינקר מסכים איתו.

אבל התשובה הזו איננה מסבירה מדוע בדיוק התפרצה המודרניות מלכתחילה — אם הטבע האנושי מנוגד לליברליזם ולקפיטליזם ולהומניזם ולמדע, מה הביא לפריחתם? חשוב עוד יותר, תשובה זו איננה מסבירה מדוע אנחנו הורסים את הכוחות החזקים הללו עכשיו, ולא עשינו זאת בכל זמן אחר במאתיים השנים האחרונות.

אני מאמין ששתי השאלות הללו כרוכות זו בזו. הספר הזה טוען שהתרבות המערבית, לרבות המושגים המודרניים שלנו של ערכים ותבונה ומדע, נבנתה על יסודות עמוקים. והספר הזה טוען שאנחנו משליכים מעל פנינו את מה שטוב ביותר לתרבות שלנו מפני ששכחנו לגמרי שהיסודות האלה קיימים.

מנין, אם כן, נובע הספר הזה? הוא נובע מתוך התחושה שלי — שרבים שותפים לה, לדעתי — שאנחנו קורעים זה את זה לגזרים. ההבנה הזו הכתה בי בתאריך מסוים: 25 בפברואר, 2016.

בסוף 2015 יצאתי למסע הרצאות בקמפוסים של קולג'ים, מסע שהתחיל באוניברסיטת מיזורי. הקמפוס הזה פרץ לחדשות בארצות הברית בעקבות המחאות של תנועת ״Black Lives Matter״ (חיי השחורים נחשבים) נגד הממשל. שחקני נבחרת הפוטבול הבטיחו שלא יעלו למגרש במשחק מתוכנן, למרות תגובתו הנלהבת מדי של הממשל לדיווחים מעורפלים על אירועים גזעניים בודדים, חלקם חסרי כל בסיס. הסטודנטים המפגינים הכריזו על שביתת רעב, הקימו מחנה וסירבו לאפשר גישה לעיתונאים. אחת המרצות, מליסה קליק, הזמינה למרבה הבושה בריונים שיגרשו בכוח עיתונאי סטודנט שביקש לסקר את האירוע.

הרציתי בפני סטודנטים בקמפוס, וההרצאות זכו לחצי מיליון צפיות באינטרנט בתוך שבוע. הצגתי את עמדתי וטענתי שכל האנשים טובי הלב רוצים להילחם בגזענות, אבל שהאשמות מעורפלות על גזענות מוסדית וזכויות יתר ללבנים מטשטשות את הרוע של בודדים ומוציאות את דיבתה של המדינה כולה. הגעתי להרצאה ללא אנשי ביטחון. הכול התנהל כשורה על אף ניסיון ללחוץ על מתג אזעקת האש. הסטודנטים עמדו בתור גם למפגש רחב יותר של שאלות ותשובות.

רק שלושה חודשים לאחר מכן התרחשה ההתעוררות המכאיבה.

הייתי מתוכנן להרצות בפני Young America's Foundation Group באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. שבועיים לפני ההרצאה התחלנו לשמוע דיבורים על מחאות. שבוע לפני ההרצאה הודיע נשיא האוניברסיטה על ביטול האירוע. סירבתי להיכנע להפרה זו של התיקון הראשון לחוקה — שהרי כספי המסים שלי הלכו לאוניברסיטת קליפורניה — והודעתי שבכוונתי להופיע למרות הכול.

שותפי לעסקים, ג'רמי בּוֹרֵיינג, התעקש שאביא איתי אנשי ביטחון, אבל היו לי ספקות בנושא. הרי מעולם לא נזקקתי לאבטחה באירוע. זאת לא היתה פלוג'ה; זה היה קמפוס גדול באמצע עיר מגורי.

אבל ליתר ביטחון, ג'רמי שכר אנשי ביטחון.

תודה לאל שהקשבתי לו.

ביום האירוע המתוכנן, צוות הביטחון שלנו התחיל לשמוע שמועות על אלימות מתוכננת. שעה לפני האירוע הודיע נשיא האוניברסיטה שהוא חוזר בו מהודעתו, ושהמשטרה תאבטח את ההרצאה שלי.

כשהתקרבנו לקמפוס ראינו מסוקים מרחפים מעלינו.

נכנסנו למגרש החניה מאחורי האולם, ועשרות שוטרים לובשי מדים וחמושים הקיפו אותנו מיד בחגורת ביטחון והכניסו אותי במהירות בדלת האחורית. יותר מכול — נדהמתי.

אמצעי הזהירות לא הסתיימו שם. מאחורי הקלעים היו תריסר שוטרים נוספים.

מאות סטודנטים מפגינים מילאו את המסדרון מחוץ לאולם וחסמו את כל הכניסות. כמה מפגינים תקפו פיזית סטודנטים שביקשו להיכנס. המשטרה ארגנה נתיב כניסה מאחור, אבל הצליחה להגניב את הסטודנטים פנימה רק שניים שניים. הקשבתי לקולות מעבר לדלת האולם. הם נשמעו כמו אפוקליפסה של זומבים. אנשי המשטרה אמרו שהממשל הורה להם לעמוד מן הצד ולאפשר למפגינים לעשות כרצונם.

המשטרה הציעה לנו לבחור: להמתין שעתיים עד שהם ימלאו את האולם, או להתחיל מיד בהרצאה.

החלטנו להתחיל, אף על פי שהאולם היה כמעט ריק ולמרות המהומה שהתחוללה ממש מחוץ לדלת.

באמצע ההרצאה, סטודנטים משכו בידית ההתרעה על שרפה. האורות כבו והאזעקה התחילה לצפור בעוצמה רבה. סטודנטים המשיכו להלום בדלתות מבחוץ. המשכתי לדבר למרות ההפרעות, והודעתי שהמפריעים לא ימנעו מאיתנו לממש את זכותנו לחופש הדיבור.

לאחר שסיימתי פניתי אל האנשים בקהל — בשלב זה הייתי נסער למדי — ושאלתי אם הם רוצים לצאת ולהצטרף אל המפגינים. הם השיבו בחיוב — ובשלב זה אנשי הביטחון שלי והשוטרים משכו אותי אל מאחורי הבמה. ״אם תצא,״ הזהיר אותי אחד השוטרים, ״נוכל להגן עליך מפני הראשון שיכה אותך, וגם השני, אבל לא מפני השלישי. אנחנו גם לא נוכל להגן על כל הסטודנטים אם הם יֵצאו איתך. עליך לעזוב את הקמפוס, ואנחנו נגן על כל הסטודנטים בתוך האולם עד שהמפגינים יתפזרו.״

הרגשתי נזוף והסכמתי שילוו אותי אל מחוץ לקמפוס. חגורת הביטחון של השוטרים הבריחה אותי החוצה דרך פרוזדורים ומטבחים אחוריים, הכניסו אותי לוואן שחור שחלונותיו כהים וחילצו אותי מהקמפוס מלוּוה במכוניות משטרה שהפעילו את האורות המהבהבים.

מה אם כן השתבש?

מאוחר יותר גיליתי שאחת המרצות בקמפוס סיפרה לתלמידיה שאני דוגל בעליונות הלבנים, שאני קשור לקו קלאקס קלאן, שאני בעצם נאצי. (כנראה אני חובש כיפה כמסווה בלבד.) הסטודנטים האמינו לפרופסורים שלהם ופעלו בהתאם. ערכו של הנאום נזנח למען זעם סובייקטיבי שלא היה לו כל קשר לעובדות.

כמובן, זו היתה רק ההתחלה. באוניברסיטת ויסקונסין, ההרצאה שלי כמעט הופסקה בגלל מפגינים ששטפו את חזית הבמה. באוניברסיטת פֶּן המפגינים נאספו מחוץ לאולם והלמו בדלתות. באוניברסיטת דֶה־פּוֹל איימה ההנהלה שיעצרו אותי אם אגיע לקמפוס והזמינה שריף ממחוז קוּק להתכבד במעשה. בברקלי הזמינה ההנהלה מאות שוטרים כדי שיגנו על אזרחים שומרי חוק מזעם המפגינים האלימים.

אבל זה לא היה סופו של קרקס 2016.

בזמן מערכת הבחירות השמעתי ביקורת קשה על שני המועמדים. כשמרן, התנגדתי מאז ומעולם להילרי קלינטון. אבל היתה לי ביקורת קשה גם על דונלד טראמפ. בזכות הביקורת שלי על טראמפ — והודות למאמרים שלי באתר חדשות בּרָייטבַּרט, גוף שלדעתי הפך לאמצעי תעמולה בקמפיין הבחירות של טראמפ — מצאתי את עצמי מהר מאוד משמש מטרה לרדיקלים מסוג חדש. בסוף מרס פרסם מילו יאנוֹפוּלוס הנתעב כתבה בבְרָייטבַּרט שבה שיבח בגלוי את הימין האלטרנטיבי ושר שירי תהילה לאידיוטים גזענים כגון ריצ'רד ספנסר. לצד דברי העידוד שלו למעריציו מהימין האלטרנטיבי ודברי הלל ושבח ל״טרולים הנפלאים״ שלהם, שלח לי מילו תצלום של תינוק שחור ביום שבו נולד בני באותו חודש מאי, כרמז לכך שאשתי הצמיחה לי קרניים.

במהלך מסע הבחירות של 2016 נהפכתי לקורבן העיקרי לאנטישמיות באינטרנט בקרב העיתונאים היהודים. בפער אדיר מהאחרים. לפי נתוני הליגה נגד השמצה, כ-19,253 ציוצים אנטישמיים כוונו אל עיתונאים בתקופה שבין אוגוסט 2015 ליולי 2016. אני קיבלתי 7,400 מהציוצים הללו, או 38 אחוזים מהם.²³

במהלך רוב חיי הבוגרים הייתי מעורב בשיחות פוליטיות פומביות ללא איומים באלימות וללא השמצות גזעניות. עכשיו נזקקתי למאות שוטרים שיגנו עלי בעת שהרציתי בקמפוסים שונים, והפיד שלי בטוויטר הוצף בתמונות שנלקחו היישר מדפי ״דר שטירמר״.

אין ספק, משהו אכן השתנה.

איבדנו משהו.

בספר הזה אני מנסה לקבוע מהו הדבר שאיבדנו וכיצד נוכל למצוא אותו בחזרה.

כדי למצוא את מה שאיבדנו, עלינו לחזור על עקבותינו. הספר הזה מלא ברעיונות ישנים — רעיונות של אנשים שאולי אנחנו זוכרים אותם במעורפל מתקופת לימודינו בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה ובבית הספר של יום ראשון, אבל שכחנו את חשיבותם המרכזית.

אני טוען שרעיונות אלה מכריעים. אנחנו חייבים ללמוד אותם מחדש.

אין פירוש הדבר שאני מאמין שפילוסופים שינו את ההיסטוריה בכוחות עצמם. אינני חושב שאדם סמית המציא את הקפיטליזם יותר משעמנואל קאנט המציא את המוסר. אבל הפילוסופים וההוגים הללו מספקים חלון הצצה אל הרעיונות החשובים ביותר של זמנם. טולסטוי שואל ב״מלחמה ושלום״ מה מניע את ההיסטוריה, ומגיע למסקנה שההיסטוריה אינה אלא התפתחות של כל הכוחות הקיימים ביקום, המתועלים לפעולה ברגע מסוים. יש אמת מסוימת בכך, כמובן. אבל גם רעיונות משפיעים, ורעיונות חשובים — כפי שההוגים הגדולים היטיבו לנסח — מייצגים את הכוח המניע של הדרך שהאנושות הולכת בה. אנחנו פועלים מפני שאנחנו מאמינים.

ולכן, כדי לתקן את עצמנו, עלינו לבחון מחדש במה אנחנו מאמינים.

אנחנו מאמינים שהחירות מושתתת על צמד הרעיונות שאלוהים יצר את כל בני האדם בצלמו, ושבני האדם מסוגלים לחקור ולבחון את עולמו של האלוהים. רעיונות אלה נולדו בירושלים ובאתונה בהתאמה.

צמד הרעיונות הללו — היהלומים של היצירתיות הרוחנית — בנו את הציוויליזציה שלנו ויצרו אותנו כאינדיווידואלים. אם אתם מאמינים שהחיים אינם רק הנאות חומריות והימנעות מכאב, אתם תוצר של ירושלים ואתונה. אם אתם מאמינים שלממשלה אין כל זכות להפריע לכם לממש את רצונכם האישי, ושחובתכם המוסרית מחייבת אתכם לחתור אל הטוב, אתם תוצר של ירושלים ואתונה. אם אתם מאמינים שבני האדם מסוגלים להיטיב את עולמנו באמצעות שימוש בתבונתנו, ושקיימת תכלית נעלה המחייבת אותנו לעשות זאת, אתם תוצר של ירושלים ואתונה.

ירושלים ואתונה בנו את המדע. הרעיונות התאומים של ערכי היהדות־נצרות והחשיבה היוונית של חוק הטבע בנו את זכויות האדם. הם בנו שגשוג, שלום ויופי אמנותי. ירושלים ואתונה בנו את אמריקה, שמו קץ לעבדות, הביסו את הנאצים ואת הקומוניסטים, חילצו מיליונים מעוני והעניקו למיליארדים תכלית רוחנית. ירושלים ואתונה היו אבני היסוד של המגנה כרטה וחוזה השלום של וסטפליה. הן היו היסודות להכרזת העצמאות של ארצות הברית, לפקודתו של לינקולן לשחרור כל העבדים ולמכתבו של מרטין לותר קינג הבן מבית הסוהר בבירמינגהם.

תרבויות שדחו מעליהן את ירושלים ואתונה ואת המתח שביניהן, התפוררו לאבק. ברית המועצות דחתה את הערכים היהודיים־נוצריים ואת חוק הטבע של היוונים והחליפה אותם בערכי הקולקטיב ובחזון אוטופי חדש של ״צדק חברתי״ — והרעיבה ורצחה עשרות מיליוני בני אדם. הנאצים דחו את הערכים היהודיים־נוצריים ואת חוק הטבע של היוונים ודחסו ילדים בתאי גזים. ונצואלה דוחה את הערכים היהודיים־נוצריים ואת חוק הטבע של היוונים, ואזרחי המדינה העשירה בנפט נאלצו לאכול כלבים.

באמריקה, במיוחד לאור ההיסטוריה וההצלחה הייחודיות שלנו, אנחנו רואים בקדמה ובשגשוג זכות מלידה. הקונפליקטים הקורעים לגזרים אומות אחרות אינם מתאימים לנו; אין ספק שאיננו צריכים לחשוש מפני הפיכה או התמוטטות. אנחנו אמריקה. אנחנו שונים.

ההשקפה האופטימית הזאת שגויה לחלוטין. המאבק באנטרופיה לא תם אף פעם. באורח החיים שלנו, אנחנו תמיד קרובים מרחק של דור אחד מפי התהום. כבר עכשיו אנחנו מתחילים לראות כיצד מספר גדול של אזרחינו מאבדים את האמון בחופש הדיבור, בדמוקרטיה, בחירות הכלכלית, ברעיון של מוסריות או מטרה משותפות. הפניית הגב הזאת לערכים שלנו התחילה כשאיבדנו את האמון בדרך שהובילה אותנו לכאן.

אנחנו נמצאים בתהליך של נטישת הערכים היהודיים־נוצריים וחוק הטבע של היוונים, ומעדיפים על פניהם סובייקטיביות מוסרית ושלטון של תשוקה. ואנחנו רואים כיצד התרבות שלנו מתמוטטת לשבטיות עתיקה, להדוניזם אינדיווידואליסטי ולסובייקטיביות מוסרית. אל תטעו, אנחנו עדיין מתקיימים בזכות השגשוג של העולם שנבנה על ידי ירושלים ואתונה. אנחנו מאמינים שביכולתנו לדחות את הערכים היהודיים־נוצריים ואת חוק הטבע של היוונים ולהתקיים על אינטרסקציונליות (Intersectionality, או הצטלבותיות — הצטלבות של צורות דיכוי), או חומרנות מדעית, או פוליטיקה מתקדמת, או משילות רודנית, או סולידריות לאומית. זה לא נכון. במאתיים השנים האחרונות פעלנו להתנתק משורשי התרבות שלנו. התרבות שלנו הצליחה לשרוד ולשגשג — לזמן מה. אחר כך היא התחילה למות, מבפנים החוצה. התרבות שלנו מחוררת בסתירות פנימיות, בקהילות נטולות ערכים וביחידים נטולי משמעות.

הכלכלות המערביות לא ימותו בִּן לילה. תוכניות סוציאליסטיות הנערמות על גב תשתיות קפיטליסטיות לא ימוטטו את המערב מיד. אבל אנחנו מחמיאים לעצמנו אם אנחנו מאמינים שנוכל לנטוש את ערכי העבר ולשרוד לנצח איכשהו. מבחינה פילוסופית, המערב מתקיים על אדי דלק זה דורות רבים. אנחנו רואים כיצד שיעורי הילודה צונחים וההוצאות הממשלתיות מרקיעות שחקים בכל רחבי המערב — ואנחנו רואים כיצד מייבאים המוני מהגרים שאינם מכירים את ערכי המערב כדי למלא את החסר, ומגבירים בכך את הקיטוב. אנחנו רואים כיצד הפוליטיקה האירופית מידרדרת למאבק בין סוציאליסטים שמאלנים קיצוניים המבטיחים אוטופיה, ובין לאומנים מהימין הקיצוני המבטיחים שיקום לאומי. שניהם צפויים להיכשל. וארצות הברית אמנם נשרכת מאחור, אך צועדת בדרכה של אירופה. הקשרים המחברים אותנו נשחקים.

קשרים אלה חושלו באש ובמים, בחשיבה ובתפילה. המסע למודרניות היה ארוך. הדרך לא תמיד היתה יפה — לעתים קרובות היא היתה אלימה. המתחים בין ירושלים לאתונה אמיתיים. אבל אם כדי להפיג את המתח נבחר לנטוש את ירושלים או את אתונה, הגשר המחבר בין השתיים יתמוטט כליל.

ולכן, כדי לחזק את התרבות שלנו, אנחנו חייבים לבחון כיצד נבנה הגשר. נדרשו לתרבות המערבית שלושת אלפים שנה להגיע לזה — ואם לא נתחיל לחזק את היסודות שלנו, אנחנו עלולים להפסיד הכול בתוך דור אחד. אנחנו חייבים להפסיק לכרסם בהם ועלינו להתחיל להשביח אותם. המשימה דורשת מאיתנו לבחון מחדש את היסודות הללו, לבנה אחר לבנה.

בספר זה נבחן מחדש את היסודות הללו. נעבור דרך אלפי שנים של פילוסופיה והיסטוריה — דבר שיאלץ אותנו להעניק לפילוסופים הגדולים טיפול קצר מזה שהם ראויים לו — ונפשט את הדברים לשם קיצור. הספר הזה לא יספר לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת על כל אחד מהרעיונות והפילוסופים — אפילו לא נתקרב לכך. פירוש הדבר שתיאלצו לברר מידע נוסף על הרעיונות שמעניינים אתכם אצל אנשים מומחים יותר ממני, בפרטים רבים יותר (מבחינתי, ניסיתי להגביל את הסיכומים הפילוסופיים שלי לנקודות שבהן יש ככל הנראה הסכמה כללית). אבל הספר הזה כן מייצג את הניסיון שלי לצלול לתוך הרעיונות הללו — בדרך הידידותית ביותר למשתמש — בחיפושי אחר דברי חוכמה בשאלות הבסיסיות של תרבותנו.

נתחיל בהתחלה.