הדרך אל נחלת בכור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדרך אל נחלת בכור
הוספה למועדפים

הדרך אל נחלת בכור

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים

תקציר

"אני מסתכל ממעוף הציפור ומודה, אך לרגע לא שוכח מהיכן צמחתי. יש לי הכול ועם זאת אני מרגיש שאני לא צריך כלום מלבד ההרגשה שאני יכול".

הדרך אל נחלת בכור הוא סיפורו האישי, המרגש ורצוף התלאות של אלי לבן, החל בצריף במגדל העמק ועד לאחוזה בבית שערים. 

בגוף ראשון, בלשון יומיומית ועם זאת פיוטית ומיוחדת, פורש אלי את סיפור חייו של מי שהגיע לפסגה, אבל אף פעם לא שכח את הצעדים הראשונים שעשה בתוך בוץ ועפר; את העוני, הרעב, קרקורי הבטן של אחיו הקטנים כשהם מנסים להירדם, ואת היחסים המורכבים עם אביו שהתקשה להתערות בארץ המתפתחת ולהיחלץ ממעגל העוני. 

סיפור חייו של אלי מספק הצצה נדירה לחייו של איש עסקים ישראלי יוצא דופן ומעורר השראה, אדם שחילץ את עצמו מעוני, שגשג בעסקיו ושמר על הגינות ויושרה לאורך כל הדרך. דמות אופטימית חסרת תקנה שלעולם לא תראה כישלון כגזרת גורל אלא תאמר לעצמה ''מה אני יכול ללמוד מזה". עד מהרה תמצאו את עצמכם נסחפים אחר האירועים הדרמטיים שמספר אלי תוך שילוב נהדר בין כאב, לתנופה וליופי. מתוך סיפורו האישי נחשפת פיסת היסטוריה ארץ-ישראלית, המסופרת באותנטיות חשופה של ילד מעברות משנותיה הראשונות של המדינה. 

זוהי אוטוביוגרפיה סוחפת על אודות אדם מלא תעוזה, נחישות וחמלה, שמהווה גם ספר מוטיבציה. זהו סיפור על מרד נגד מוסכמות, תבניות וגזרות חברתיות, ועל הכוח שבהתמדה. 

אלי לבן, יליד לוב, 1950, הוא איש עסקים, יזם נדל"ן, פעיל ציבור, טייס ואיש משפחה. הדרך אל נחלת בכור הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

הדרך אל הנחלה

בוקר שישי. מבעד לדלת הזגוגית הגדולה המובילה למרפסת, בסלון ביתי שביישוב תמרת, נשקף נוף מרגיע. השקט הולם את תחילתו של סוף השבוע. אני מתעורר מאוחר יחסית, מתיישב עם כוס הקפה באוויר הפתוח ומאזין לפכפוך המים בברֵכת הדגים הקטנה, המתמזג עם אוושות העלים. השקט ביישוב מיטיב עמי. תמרת העניקה לי נקודת זינוק מוצלחת עוד בעת הקמתה, לכן אני זוכר לה חסד נעורים, מרגיש חייב. אך באותה נשימה אני חש שכבר פרעתי את כל חובותי לה ואני יכול להמשיך הלאה. בקרוב נעבור מכאן ליישוב "בית שערים", החלום הבא, למשק בן 60 דונמים בלב העמק. אל נחלת בכור. הבית נמצא כעת בבנייה ויכלול את כל הפונקציות המפנקות לגיל הבגרות, וכן למשפחה, לחברים ולאורחים. אני רואה בעיני רוחי איך כשהבית יהיה מוכן אקח את נכדותי על הטרקטורון ונרכב עליו בשדות העמק אל עבר השקיעה. גם אחרי חיים שלמים, שנים מלאות קשיים ותהפוכות, הרומנטיקה לא עוזבת אותי, ואני מייחל לעצמי, לצד העשייה הרבה, להמשיך לבלות עם המשפחה והחברים, מוקף באהבה. לנצל כל רגע עד תום. בסופו של מאבק אני חש שניצחתי. לא איבדתי את עצמי בדרך, לא השתכרתי מטעמו של כסף ומטעמה של הצלחה. נשארתי "בכור" — הבן הבכור במשפחתי, בכור ממגדל העמק.

ישנו גיל שבו אדם צריך מקום רגוע בו יוכל ליהנות מפרטיות ומהטוב שמביא איתו השקט. אני הגעתי לשלב הזה. ומשום שאני לא באמת חייב להמשיך במרוץ, עולה לא פעם המחשבה שאולי צריך להפסיק לרוץ. אני יכול לשכור אנשים שיעשו עבורי כל דבר שרק ארצה. ואולם ברור לי שאם אפסיק את המסע ארגיש כבוי. אדם כבוי הוא אדם שמזמין את הסוף ואני רחוק מלהרגיש כך. הנוסחה שלי כאיש עסקים ובכלל היא להמשיך בעשייה: לייצר, לחלום, לתכנן. וכשזה ייפסק, זה ייפסק באמצע.

אני משתדל לחשוב יצירתי, תמיד אופטימי ובעל חזון. זהו חלק מסוד ההצלחה שלי. יכולתי כמו רבים בני גילי לספור את השנים, לחכות לפנסיה, לנוח. אבל באופן הזה אתנוון ואשקע לאט אל הסוף.

מן הסתם בחרתי להפסיק לספור שנים, להישאר כל הזמן בנסיקה, ליהנות מסדר יום נעים, ליהנות מחדוות העשייה, מתחביבים, ממפגשי חברים, מטיולים ומפנטזיות, זאת לצד השקט.

לשמחתי אני מרגיש אי־שם בגיל שלושים. גם היום אני חש קל כנוצה; הרגליים אמנם נעוצות היטב בקרקע אבל הראש בעננים. רואה רחוק ומרגיש כול־יכול, מחפש התחלה חדשה. היום יש לי תזרים מזומנים ונכסים שיכול להחזיק את כל משפחתי לאורך מספר דורות מבלי לעבוד עוד יום אחד, אבל זו לא השאיפה שלי. אני רוצה שכל אחד מילדי יפעל בתחומו ויגשים את הפוטנציאל שלו עד תום. אין מקום לאוכלי חינם. נקודות הקיצון בחיי גרמו לי לא פעם להבין עד כמה הכול שברירי ולא צפוי.

 

בוקר חדש ואני מניע את הראש ומותח את כפות הידיים, את הזרועות, מסובב במעגלים את כפות הרגליים. עושה רבע שעה של שחרור איברים. אימוני בוקר שעליהם אני מקפיד מאז שירותי הצבאי לפני חמישים שנה. מצלמת הזיכרון נותרה חדה.

מצחצח שיניים, מתגלח, מתבשם, בוחר חולצה מכופתרת, מכנסיים תואמים. למראה יש תפקיד חשוב. מביט בראי ומתקן עד שאני מרוצה. אחר כך מתיישב לשולחן במטבח, לצד זוגתי אתי שלֵו שכבר הספיקה להכין ארוחת בוקר קלה: ירקות חתוכים מתובלים, פרוסות לחם טרי, גבינה. אתי רעננה ויפה הבוקר, כמו הפירות הטריים שהגישה לשולחן. הדאגה לבריאות הפכה בשנים האחרונות מרכזית עבורנו. אני מבין שאם לא אקדיש תשומת לב לגוף ולמוח, בסופו של דבר הם יצברו חלודה, אז אני נאחז בטקסים יומיומיים ויוצא לעוד יום מאתגר ומעניין.

הסתיו בפתח, האוויר נקי, היגואר שרכשתי לא מכבר ממתינה בחניה, ואני משייט עמה במורד הגבעה לכיוון בית שערים, נעצר במשק 63, יוצא מהמכונית. הגודל של השטח מגרה אותי, כמה פוטנציאל טמון באדמה הנטועה בין מרחבים עצומים של שדות מזהיבים בעמק יזרעאל. אני נושם לתוכי את אוויר הבוקר ומתמוגג. אני מתכופף וחופן קומץ רגבים יבשים בידי ומפורר לאט, אחר כך מזדקף ומביט סביבי על פיסת גן העדן שבין מגדל העמק לרמת ישי. אין ספק, קניית המשק היתה רכישה סנטימנטלית ברובה. סגירת מעגל לאותו ילד שהייתי, שהתבונן מלמטה וחלם על אחוזה משלו במקום הזה. בזכותו קיים בי צורך להטביע חותם במושב בית שערים.

אני נזכר בימים הרחוקים כשהייתי נער ועבדתי כשוליה בנגרייה ברמת ישי. בדיוק במשק הזה שרכשתי התגוררה בעבר גב' עפרוני, אישה קטנה עם משקפיים עגולים. אני בניתי לה משקוף. והנה עכשיו המשקוף והקרקע שלי. כל המעגלים נסגרים. אני משתעשע, מקפץ מן הפנים אל החוץ וחזרה. יש לי את האפשרות לבחור, אחרי חמישים שנה של יזע ודמעות.

לפני קניית המשק חששתי שהוועד לא יקבל אותנו, שלא ירצו בנו כחברי מושב בבית שערים. בלילה שלפני ההחלטה לא נרדמתי; אני מכיר את הדעות הרווחות ביישובים כאלה, את החשש שלהם מעוד נובוריש שיגיע וישתלט על היישוב, הפחד שיקנו אותם בכסף. אבל אני לא רציתי לקנות אותם. כל מה שרציתי זה לשבת על הקרקע ולהרגיש קרוב, להיות חלק. בסופו של דבר חששותי התבדו כי חברי האגודה במושב הקסום הזה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.

הנחלה הזו עלתה הרבה כסף. אז מה? אני "בכור" מהמעברה שרצה גינה משלו, חלם להיות שייך, הגיע אל השקט והנחלה, אל ״נחלת בכור״.

בן בכור — זו התעודה הראשונה שקיבלתי. ההכרה שליוותה אותי מאז ועד היום. זכות וחסד. בכור אך קטן. הייתי ילד נמוך, ואבי קרא לי ניני, ילד קטנצ'יק. בבית הספר הייתי אליהו, במגדל העמק הייתי לבן, עם ב' דגושה, כי כך דרשה השפה הטריפוליטאית שהיא סגורה ואין בה אוויר. בפי חברַי מהצבא הייתי ונשארתי לבן עם ב' רפויה, כי כך זה נטמע בנו, כמו הצבע הלבן, כמו הסייד שהיה סבא־רבא שלי בלוב. בשכונה ובבית הייתי "בֶּכור", במלעיל. ועם כל הגוונים האלה הגעתי למי שאני כיום — שלם שחי בשלום עם סך חלקיו. כל החלקים שהרכיבו ובנו אותי והפכו אותי למי שאני. על היותי מי שאני אחראים בין השאר המורים המיוחדים שהיו לי, מורי דרך לחיים, לאו דווקא כאלה שפוגשים בדרך להשכלה אקדמית.

בניגוד להיום היו תקופות שחשבתי שבעלי תארים והכרה או בעלי מקצוע, טובים ממני כי הם למדו. שנים היו לי רגשי נחיתות והרגשתי קטן מהם, ולא רק בגובה, עד שהתבדיתי. הבנתי שאפשר ללמוד אחרת, כמו שאני למדתי.

אני, הילד מהמעברה, בן למשפחה מרובת ילדים ואבא נכה, משפחה קשת יום שחייתה מהיד לפה, ילד שלמד עד כיתה ט', זכיתי במהלך חיי במורים נפלאים שהופיעו בצורות אחרות, פחות שגרתיות. וכולם לימדו אותי לא מעט, והיו נחוצים כדי שאגיע למקום שבו אני נמצא היום:

יו״ר קבוצת — אלי לבן גרופ — קבוצת חברות בבעלותי: בתחומי מסחר, נדל"ן ובנייה, תעשייה ופיננסים. אני מביט בעסקים שאני מנהל, קשור להעסקת מאות עובדים, ביניהם בני משפחתי, מבין את גודל האחריות המוטלת עלי וחש גאווה. הסוד להצלחה נעוץ במחשבה שמוליכה אותי לאורך השנים כי "אני יכול", והיא זו שדחפה ועדיין דוחפת אותי קדימה. בזכות מחשבה זו, שעומדת לנגד עיני בכל יום ובכל שעה, אני חי בתחושה שתמיד קיים אופק נוסף, חיובי. כך אני מצליח לשדר לכל סובבי אמונה בדרך, שליטה, ביטחון ומנהיגות.

כשהייתי צעיר הבנתי ששתי דרכים ניצבות בפני: לפנות אל הפשע — מסלול זמין ומהיר לחסרי אופק, לנערים מעיירות הפיתוח, שיש בו כוח ושליטה, או לעבוד קשה וללכת בדרך הישר כפי שאבי דרש. בחרתי באפשרות השנייה. ידעתי שעלי לעבוד קשה מאוד כדי להצליח לשנות את החיים שהכרתי, ושלא רציתי לחיות. ידעתי שכדי להתקדם או להיות מישהו, אני חייב לפרוץ גבולות, למרוד במציאות וליצור מציאות אחרת שתתאים לי. לא יכולתי להשלים עם חיי עוני נמוכים כל כך.

עם השנים הפכתי ליזם ואיש עסקים במהותי, והרעיונות מוסיפים לגעוש בתוכי; אני פורה כמו שהייתי לפני חמישים שנה ומשווע לממש עוד ועוד. אני רואה חזיונות וחלומות בכל מקום, הם מבקשים להתקיים ואני מבקש לממשם.

בספר הזה ישנו הסיפור שלי, סיפור אמיתי עם חשיפה עמוקה. החל בילדות ענייה וקשה במעברה, דרך מלחמות, משברים, קשיים, אובדנים, וכלה בהתעשרות, הכרה והצלחה. סיפור על הילד השקוף שלא ידע לדבר עברית נכונה, עם עול פרנסת המשפחה על גבו, ומסלול עוני מוכתב מראש.

הדרך היתה קשה ומפותלת, מלאת תקוות וחלומות. אחרי כל נפילה שחוויתי הייתי צריך לקום, לאסוף את עצמי, לחייך לעולם ולהמשיך הלאה לעבר הגשמת החלום הבא. ספר זה הוא אחד החלומות. סיפור חיים שמסכם הכול, אבל סוג של סיכום ביניים כי אין לי כוונה לעצור. הצורך לכתוב את הספר נבע בעיקר מהצורך לספר לנכדַי איך ואיפה הכול התחיל, ולהוכיח לילדים שנולדו כמוני שקופים וחסרי אופק שאפשר לצאת ממצבים קשים, ולהיות אלי לבן. אלי לבן שהתחיל כילד עני, ללא השכלה תיכונית, נער שוליה בנגרייה, עם רגשי נחיתות מתסכלים, הגיע להיות מי שהוא כיום: איש עסקים, שבע פיזית ומנטלית, בעל למשפחה נפלאה, ילדים מדהימים, כלות מקסימות, נכדות מתוקות, ובת זוג אוהבת. כשאני חושב על כל זה אני מסמיק, כי אני מבין שבחרתי בדרך הנכונה ועשיתי דבר או שניים בחיים.

בספר זה אני רוצה להעניק תקווה לאחרים ולומר שהשמים פתוחים ושהשמש זורחת כל יום ועל כולם, והרשות נתונה.

אפשר לנצח. להתחיל מכלום ולהיות הכול.

 

 

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
הדרך אל נחלת בכור אלי לבן

הדרך אל הנחלה

בוקר שישי. מבעד לדלת הזגוגית הגדולה המובילה למרפסת, בסלון ביתי שביישוב תמרת, נשקף נוף מרגיע. השקט הולם את תחילתו של סוף השבוע. אני מתעורר מאוחר יחסית, מתיישב עם כוס הקפה באוויר הפתוח ומאזין לפכפוך המים בברֵכת הדגים הקטנה, המתמזג עם אוושות העלים. השקט ביישוב מיטיב עמי. תמרת העניקה לי נקודת זינוק מוצלחת עוד בעת הקמתה, לכן אני זוכר לה חסד נעורים, מרגיש חייב. אך באותה נשימה אני חש שכבר פרעתי את כל חובותי לה ואני יכול להמשיך הלאה. בקרוב נעבור מכאן ליישוב "בית שערים", החלום הבא, למשק בן 60 דונמים בלב העמק. אל נחלת בכור. הבית נמצא כעת בבנייה ויכלול את כל הפונקציות המפנקות לגיל הבגרות, וכן למשפחה, לחברים ולאורחים. אני רואה בעיני רוחי איך כשהבית יהיה מוכן אקח את נכדותי על הטרקטורון ונרכב עליו בשדות העמק אל עבר השקיעה. גם אחרי חיים שלמים, שנים מלאות קשיים ותהפוכות, הרומנטיקה לא עוזבת אותי, ואני מייחל לעצמי, לצד העשייה הרבה, להמשיך לבלות עם המשפחה והחברים, מוקף באהבה. לנצל כל רגע עד תום. בסופו של מאבק אני חש שניצחתי. לא איבדתי את עצמי בדרך, לא השתכרתי מטעמו של כסף ומטעמה של הצלחה. נשארתי "בכור" — הבן הבכור במשפחתי, בכור ממגדל העמק.

ישנו גיל שבו אדם צריך מקום רגוע בו יוכל ליהנות מפרטיות ומהטוב שמביא איתו השקט. אני הגעתי לשלב הזה. ומשום שאני לא באמת חייב להמשיך במרוץ, עולה לא פעם המחשבה שאולי צריך להפסיק לרוץ. אני יכול לשכור אנשים שיעשו עבורי כל דבר שרק ארצה. ואולם ברור לי שאם אפסיק את המסע ארגיש כבוי. אדם כבוי הוא אדם שמזמין את הסוף ואני רחוק מלהרגיש כך. הנוסחה שלי כאיש עסקים ובכלל היא להמשיך בעשייה: לייצר, לחלום, לתכנן. וכשזה ייפסק, זה ייפסק באמצע.

אני משתדל לחשוב יצירתי, תמיד אופטימי ובעל חזון. זהו חלק מסוד ההצלחה שלי. יכולתי כמו רבים בני גילי לספור את השנים, לחכות לפנסיה, לנוח. אבל באופן הזה אתנוון ואשקע לאט אל הסוף.

מן הסתם בחרתי להפסיק לספור שנים, להישאר כל הזמן בנסיקה, ליהנות מסדר יום נעים, ליהנות מחדוות העשייה, מתחביבים, ממפגשי חברים, מטיולים ומפנטזיות, זאת לצד השקט.

לשמחתי אני מרגיש אי־שם בגיל שלושים. גם היום אני חש קל כנוצה; הרגליים אמנם נעוצות היטב בקרקע אבל הראש בעננים. רואה רחוק ומרגיש כול־יכול, מחפש התחלה חדשה. היום יש לי תזרים מזומנים ונכסים שיכול להחזיק את כל משפחתי לאורך מספר דורות מבלי לעבוד עוד יום אחד, אבל זו לא השאיפה שלי. אני רוצה שכל אחד מילדי יפעל בתחומו ויגשים את הפוטנציאל שלו עד תום. אין מקום לאוכלי חינם. נקודות הקיצון בחיי גרמו לי לא פעם להבין עד כמה הכול שברירי ולא צפוי.

 

בוקר חדש ואני מניע את הראש ומותח את כפות הידיים, את הזרועות, מסובב במעגלים את כפות הרגליים. עושה רבע שעה של שחרור איברים. אימוני בוקר שעליהם אני מקפיד מאז שירותי הצבאי לפני חמישים שנה. מצלמת הזיכרון נותרה חדה.

מצחצח שיניים, מתגלח, מתבשם, בוחר חולצה מכופתרת, מכנסיים תואמים. למראה יש תפקיד חשוב. מביט בראי ומתקן עד שאני מרוצה. אחר כך מתיישב לשולחן במטבח, לצד זוגתי אתי שלֵו שכבר הספיקה להכין ארוחת בוקר קלה: ירקות חתוכים מתובלים, פרוסות לחם טרי, גבינה. אתי רעננה ויפה הבוקר, כמו הפירות הטריים שהגישה לשולחן. הדאגה לבריאות הפכה בשנים האחרונות מרכזית עבורנו. אני מבין שאם לא אקדיש תשומת לב לגוף ולמוח, בסופו של דבר הם יצברו חלודה, אז אני נאחז בטקסים יומיומיים ויוצא לעוד יום מאתגר ומעניין.

הסתיו בפתח, האוויר נקי, היגואר שרכשתי לא מכבר ממתינה בחניה, ואני משייט עמה במורד הגבעה לכיוון בית שערים, נעצר במשק 63, יוצא מהמכונית. הגודל של השטח מגרה אותי, כמה פוטנציאל טמון באדמה הנטועה בין מרחבים עצומים של שדות מזהיבים בעמק יזרעאל. אני נושם לתוכי את אוויר הבוקר ומתמוגג. אני מתכופף וחופן קומץ רגבים יבשים בידי ומפורר לאט, אחר כך מזדקף ומביט סביבי על פיסת גן העדן שבין מגדל העמק לרמת ישי. אין ספק, קניית המשק היתה רכישה סנטימנטלית ברובה. סגירת מעגל לאותו ילד שהייתי, שהתבונן מלמטה וחלם על אחוזה משלו במקום הזה. בזכותו קיים בי צורך להטביע חותם במושב בית שערים.

אני נזכר בימים הרחוקים כשהייתי נער ועבדתי כשוליה בנגרייה ברמת ישי. בדיוק במשק הזה שרכשתי התגוררה בעבר גב' עפרוני, אישה קטנה עם משקפיים עגולים. אני בניתי לה משקוף. והנה עכשיו המשקוף והקרקע שלי. כל המעגלים נסגרים. אני משתעשע, מקפץ מן הפנים אל החוץ וחזרה. יש לי את האפשרות לבחור, אחרי חמישים שנה של יזע ודמעות.

לפני קניית המשק חששתי שהוועד לא יקבל אותנו, שלא ירצו בנו כחברי מושב בבית שערים. בלילה שלפני ההחלטה לא נרדמתי; אני מכיר את הדעות הרווחות ביישובים כאלה, את החשש שלהם מעוד נובוריש שיגיע וישתלט על היישוב, הפחד שיקנו אותם בכסף. אבל אני לא רציתי לקנות אותם. כל מה שרציתי זה לשבת על הקרקע ולהרגיש קרוב, להיות חלק. בסופו של דבר חששותי התבדו כי חברי האגודה במושב הקסום הזה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.

הנחלה הזו עלתה הרבה כסף. אז מה? אני "בכור" מהמעברה שרצה גינה משלו, חלם להיות שייך, הגיע אל השקט והנחלה, אל ״נחלת בכור״.

בן בכור — זו התעודה הראשונה שקיבלתי. ההכרה שליוותה אותי מאז ועד היום. זכות וחסד. בכור אך קטן. הייתי ילד נמוך, ואבי קרא לי ניני, ילד קטנצ'יק. בבית הספר הייתי אליהו, במגדל העמק הייתי לבן, עם ב' דגושה, כי כך דרשה השפה הטריפוליטאית שהיא סגורה ואין בה אוויר. בפי חברַי מהצבא הייתי ונשארתי לבן עם ב' רפויה, כי כך זה נטמע בנו, כמו הצבע הלבן, כמו הסייד שהיה סבא־רבא שלי בלוב. בשכונה ובבית הייתי "בֶּכור", במלעיל. ועם כל הגוונים האלה הגעתי למי שאני כיום — שלם שחי בשלום עם סך חלקיו. כל החלקים שהרכיבו ובנו אותי והפכו אותי למי שאני. על היותי מי שאני אחראים בין השאר המורים המיוחדים שהיו לי, מורי דרך לחיים, לאו דווקא כאלה שפוגשים בדרך להשכלה אקדמית.

בניגוד להיום היו תקופות שחשבתי שבעלי תארים והכרה או בעלי מקצוע, טובים ממני כי הם למדו. שנים היו לי רגשי נחיתות והרגשתי קטן מהם, ולא רק בגובה, עד שהתבדיתי. הבנתי שאפשר ללמוד אחרת, כמו שאני למדתי.

אני, הילד מהמעברה, בן למשפחה מרובת ילדים ואבא נכה, משפחה קשת יום שחייתה מהיד לפה, ילד שלמד עד כיתה ט', זכיתי במהלך חיי במורים נפלאים שהופיעו בצורות אחרות, פחות שגרתיות. וכולם לימדו אותי לא מעט, והיו נחוצים כדי שאגיע למקום שבו אני נמצא היום:

יו״ר קבוצת — אלי לבן גרופ — קבוצת חברות בבעלותי: בתחומי מסחר, נדל"ן ובנייה, תעשייה ופיננסים. אני מביט בעסקים שאני מנהל, קשור להעסקת מאות עובדים, ביניהם בני משפחתי, מבין את גודל האחריות המוטלת עלי וחש גאווה. הסוד להצלחה נעוץ במחשבה שמוליכה אותי לאורך השנים כי "אני יכול", והיא זו שדחפה ועדיין דוחפת אותי קדימה. בזכות מחשבה זו, שעומדת לנגד עיני בכל יום ובכל שעה, אני חי בתחושה שתמיד קיים אופק נוסף, חיובי. כך אני מצליח לשדר לכל סובבי אמונה בדרך, שליטה, ביטחון ומנהיגות.

כשהייתי צעיר הבנתי ששתי דרכים ניצבות בפני: לפנות אל הפשע — מסלול זמין ומהיר לחסרי אופק, לנערים מעיירות הפיתוח, שיש בו כוח ושליטה, או לעבוד קשה וללכת בדרך הישר כפי שאבי דרש. בחרתי באפשרות השנייה. ידעתי שעלי לעבוד קשה מאוד כדי להצליח לשנות את החיים שהכרתי, ושלא רציתי לחיות. ידעתי שכדי להתקדם או להיות מישהו, אני חייב לפרוץ גבולות, למרוד במציאות וליצור מציאות אחרת שתתאים לי. לא יכולתי להשלים עם חיי עוני נמוכים כל כך.

עם השנים הפכתי ליזם ואיש עסקים במהותי, והרעיונות מוסיפים לגעוש בתוכי; אני פורה כמו שהייתי לפני חמישים שנה ומשווע לממש עוד ועוד. אני רואה חזיונות וחלומות בכל מקום, הם מבקשים להתקיים ואני מבקש לממשם.

בספר הזה ישנו הסיפור שלי, סיפור אמיתי עם חשיפה עמוקה. החל בילדות ענייה וקשה במעברה, דרך מלחמות, משברים, קשיים, אובדנים, וכלה בהתעשרות, הכרה והצלחה. סיפור על הילד השקוף שלא ידע לדבר עברית נכונה, עם עול פרנסת המשפחה על גבו, ומסלול עוני מוכתב מראש.

הדרך היתה קשה ומפותלת, מלאת תקוות וחלומות. אחרי כל נפילה שחוויתי הייתי צריך לקום, לאסוף את עצמי, לחייך לעולם ולהמשיך הלאה לעבר הגשמת החלום הבא. ספר זה הוא אחד החלומות. סיפור חיים שמסכם הכול, אבל סוג של סיכום ביניים כי אין לי כוונה לעצור. הצורך לכתוב את הספר נבע בעיקר מהצורך לספר לנכדַי איך ואיפה הכול התחיל, ולהוכיח לילדים שנולדו כמוני שקופים וחסרי אופק שאפשר לצאת ממצבים קשים, ולהיות אלי לבן. אלי לבן שהתחיל כילד עני, ללא השכלה תיכונית, נער שוליה בנגרייה, עם רגשי נחיתות מתסכלים, הגיע להיות מי שהוא כיום: איש עסקים, שבע פיזית ומנטלית, בעל למשפחה נפלאה, ילדים מדהימים, כלות מקסימות, נכדות מתוקות, ובת זוג אוהבת. כשאני חושב על כל זה אני מסמיק, כי אני מבין שבחרתי בדרך הנכונה ועשיתי דבר או שניים בחיים.

בספר זה אני רוצה להעניק תקווה לאחרים ולומר שהשמים פתוחים ושהשמש זורחת כל יום ועל כולם, והרשות נתונה.

אפשר לנצח. להתחיל מכלום ולהיות הכול.