אלמה מאטר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלמה מאטר
הוספה למועדפים
3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

גייל גלבוע פרידמן

ד"ר גייל גלבוע פרידמן היא חברת סגל וחוקרת באוניברסיטת רייכמן. את התואר הראשון והשני השלימה בטכניון ואת התואר השלישי באוניברסיטת תל אביב. היא מציגה את עבודות המחקר שלה בכתבי עת מדעיים ובכנסים בין לאומיים. גייל מרצה על מתמטיקה ומחשבים בפני מנהלים וסטודנטים. היא פרסמה שלושה ספרים: שוקולד, כולם שונאים מתמטיקה ו אני חושב משמע אני טועה (ביחד עם ד"ר חיים שפירא). אלמה מאטר הוא ספר הפרוזה הראשון שלה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מתמטיקאים – לא מה שחשבתם. יש להם הומור משונה וטקסים לא שגרתיים, יש להם צורת מחשבה אחרת משל שאר האנשים, ועם הזמן הנפש שלהם נהיית אחרת. האם הם מסוגלים לאהוב? 
אם תספרו להם שהאנושות נכחדה ותבקשו מהם לחשב את תוחלת הזמן עד שנתרבה מחדש, הם יתייחסו לכך כאילו מדובר בחידה על עציצים. אם תספרו להם שבניתם צינור של דם ממטולה לאילת ואתם רוצים למקסם את קצב הזרימה – הם יפתחו את הספר על משוואות דיפרנציאליות חלקיות מבלי לשאול של מי הדם, לאן הוא זורם, את מי הרגתם ומה היתה מטרה.

מתמטיקאים הם פנטזיונרים ואובססיביים, וכך גם נמרוד, גיבור הספר. נמרוד הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון שמפתח אובססיה כלפי המרצה שלו יערה, ואפילו מאמין בכל לבו שזה הדדי, עד שהיא מחליטה להחריב את טקס הסיום של התואר הראשון שלו וקופצת אל מותה. מה גרם לה לעשות זאת? מה זה אומר על נמרוד עצמו? ואיך הוא בכלל ממשיך מכאן?

אלמה מאטר לוקח אותנו למסע מצחיק, עצוב, מטלטל ומבריק אל תוך נבכי האנשים שחושבים במספרים, מרגישים במספרים ואפילו, למרבה הצער, מתים במספרים. אבל הספר הוא לא רק על מתמטיקאים, אלא על כל מי שתקוע בפנטזיה, כל מי שבונה עולם מקביל ומדבר בשפה משלו. כל מי ששוכח להבדיל בין חלום למציאות.

זהו ספר פרוזה ראשון לד"ר גייל גלבוע פרידמן, מתמטיקאית בזכות עצמה, והוא לא דומה לשום דבר אחר שקראתם לאחר

פרק ראשון


אני נזכר בזה בכל יום: המוח של המַרְצָה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע. נתחים של מצח וקרעים של עור. קרקפת בהירה ושערות ופיסות בשר מקיפים את הגופה. הידיים מוטלות בתוך שלולית של דם.

הגופה היתה שרועה ליד הכניסה של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה. פגר בלב הטכניון. פעם זה היה הבניין הכי גבוה בקמפוס. אולי זאת הסיבה שהתאבדו רק ממנו. השמועות אמרו שיערה היתה המתאבדת השישית או השביעית מאז הקמת הבניין. אני יודע שמאז היו לפחות עוד שלושה אנשים שמתו כך. הבדיחה אומרת שאם עומדים ליד אמאדו, מומלץ לאחוז במטרייה.

ובכל זאת, ההתאבדות הזאת היתה שונה, טרגדיה עם צל מפלצתי ודם שלא נמחק מהמדרכה. לא היה זה עוד סטודנט שנכשל במועד ב', או חולה אהבה שננטש על ידי אהובתו, אלא אישה יפה, מַרְצָה, חברת סגל, דוקטור, שהיתה שם נרדף להצלחה.

אף אחד לא ציפה שאחת כמוה תעשה זאת.

יערה התאבדה ביום שני אחר הצהריים, בחודש יוני. יום שהיה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי — רגע לפני שקיבלתי את התעודה הנכספת של התואר הראשון שלי: בוגר למדעים במתמטיקה.

בדיוק התכנסנו בָּאֲמפי כל מסיימי התואר, מכל הפקולטות בטכניון, ביחד עם המוזמנים שלנו. הרבה אפטר שייב ונעלי עקב. הרבה "נעים מאוד" ו"תנו לי לעבור בבקשה". שירים של אריק איינשטיין התנגנו מהרמקולים.

התבוננתי בגברים שמצלמים נשים שמחבקות מהנדסים. לכל האנשים בקהל היה אותו חיוך קפוא ומבט חולמני, בקבוק ביד, חצי ליטר סן בנדטו שקיבלנו בכניסה, ומניפות, כלומר דפי מידע מקופלים, וסדרנים שמושיבים את אחרוני המגיעים על מדרגות האמפי.

כל זה עצר בבת אחת כשקריינית צעירה עלתה אל הבמה והתכבדה להזמין את נשיא הטכניון. הוא היה גבוה, ממושקף, עם קול עמוק וחתך דיבור צבאי. קירח, אבל אחד שטורח להעביר קווצת שיער מצד הראש על הפדחת, מאלה שחוגרים את החגורה מתחת לכרס.

"אני גאה לברך את מאות המדענים והמהנדסים של המחר," פתח הנשיא.

הידיים שלו נשענו על הדוכן וניכר שהקריא נאום שכתבו עבורו, על סמך העצירות שנאלץ לעשות וטעויות ההגייה, אבל הכול נסלח. כל העיניים היו נשואות אליו. שקט. אין דיבור ואין תנועה, מלבד המניפות. הנשיא הפנה את דבריו לאזורים שונים בקהל, בכל פעם בכיוון מקרי אחר. ככה הוא דיבר עם כולם, אבל בעצם לא דיבר עם איש.

קולו הורם כשהוא פירט את הישגי הטכניון: תרומות, פרסים, פרסומים מדעיים. הוא השתמש במילים "שלנו", "אנחנו". מאוד רשמי, מאוד מה שציפינו לשמוע כששמנו אפטר שייב. מאוד נשיאותי. למעט העובדה שמדי פעם היה עליו למחות את הזיעה שנזלה על צווארו ואז לדחוס מטפחת משומשת אל הכיס.

למזלו, הדוכן היה מוצל. אנחנו, לעומתו, היינו מופקרים תחת השמש היוקדת.

עקבתי באדיקות אחרי ענן רחמן שטייל מעל האמפי. קיוויתי שכבר יגיע לזווית שמצלה על הספסל שלי. קיללתי את האישה שלידי ובעיקר את עודפי הגוף שלה שפלשו למקום הלא־מסומן שלי. היה זה ספסל רצוף מאבן, בלי משענת. נער גבוה שישב מאחורי בעט בי וביקש סליחה, ואז בעט בי שוב.

כזאת לחות בחיפה. אלוהים ישמור.

בניין אמאדו, חשוב לציין, הזדקר מולנו כל הזמן, מאחורי הבמה, פסים ארוכים מוצקים של בטון שמלגלגים על הקלישאות הנבובות של הנשיא: "להיות בוגר של הטכניון זאת אחריות. אנשים יפנו אליכם בשאלות וישימו את מבטחם בעצתכם. חינכנו אתכם בדרך של מצוינות, ואתם עומדים לפסוע בה מדי יום ביומו... אל הגילויים הפלאיים של המדע... ולמען האנושות..."

הכרתי היטב את בניין אמאדו. מבחוץ הוא נראה כמו מנגל, רשת של פסים אפורים וביניהם עמודות של חלונות. מבפנים הכול סימטרי, חוזר על עצמו, צפוי. שירותי גברים בקומות האי־זוגיות, נשים בזוגיות. משרדים בצד הדרומי, כיתות בצפוני. אדמיניסטרציה למטה, פרופסורים למעלה. ראיתי את יערה בתוך הבניין הזה מאות פעמים. ראיתי אותה במשרד שלה, במעלית, בכיתות, בחדר סמינרים, במסדרונות, במדרגות, בכניסה לשירותי בנות, בכניסה לשירותי בנים, בלובי, בקפטריה, בספרייה, וכמה היא היתה זרה בספרייה. בלי כלי כתיבה. תמיד אותו שולחן. אותה פינה. עם ספר ודבקות של נזירה.

במבט לאחור אני יכול לדמיין איך מחיאות הכפיים של הטקס השפיעו על יערה שהיתה כל העת במשרדה. מבחינתה, אלה היו נקישות צורמות שהפכו להיות מעין יצור עם חיים משלו. לטאת רובוט משוכללת שמתפתלת בלי שלט רחוק ומפיקה אנרגיה מהזחיחות הבלתי נסבלת של הורים לסטודנטים שמסיימים את התואר הראשון בטכניון, המכון הטכנולוגי של ישראל.

הלטאה זחלה מספסלי האבן של האמפי, ומשם אל שביל האבנים המשתלבות, אל הקירות, ומעלה מעלה — אל קומה שלוש, היישר אל המשרד שלה. וכשהלטאה הגיעה, טוק טוק טוק, היו מכות מוחשיות על החלון, כמו נקיפות מצפון, וראש ירוק ענקי הביט מבעד לזגוגית; לשון אדומה עם צחוק מוכני, מעורר פלצות. וככה. ככה משתגעים. הלטאה ירקה עשן סמיך של מספרים שהפנטו את יערה לצאת מן החלון. אבל אילו? אילו מספרים טורפים שפיות של אישה? המספרים האי־רציונליים? המספרים המדומים? אולי המספר אינסוף? אינסוף דוקר, אינסוף פוצע, אינסוף פוגעני הגיח מהפה של לטאת הרובוט וצלף ביערה.

היא בטח רעדה מפחד ומגועל יחד.

והבינה בו במקום שהיא לא רצתה לחיות יותר. מספיק.

ואז, בעוד הנשיא מדבר — נשמעה לפתע צווחה מקפיאת דם.

זאת היתה סטודנטית חסרת מזל שבדיוק יצאה מהבניין והיתה הראשונה שראתה את גופתה של יערה השרועה בדמה על הקרקע. הטקס נפסק. אנשים נהרו לכיוון אמאדו כמו צרעות שנמשכות אל פיתיון עם ריח של בשר.

פרופסורים, סטודנטים, הורים, אנשים נטולי פנים — כולם התקהלו סביב הגופה. הם לא הכירו את יערה, ובכל זאת היו נסערים. כמה רגעים אחרי שהמחזה נגלה לעיניהם, רובם הפנו את הגב. רק אני עמדתי הכי קרוב שאפשר והתבוננתי נכוחה ביערה.

אחרי זמן מה השוטרים הספיקו להקים גדר שהקיפה את הגופה. הגדר נבנתה מאותם מחסומים כחולים מפלסטיק שאך לפני רגע הקיפו את במת הנואמים. אולי זה פסיכי, אבל כשעמדתי שם, הסתכלתי ליערה עמוק לתוך הראש. לתוך המוח.

המוח, כך גיליתי, בעצם נראה כמו רצועות של עוף. אני זוכר שניסיתי להבין. בלי גועל. להפך, חשתי משיכה. סקרנות כבירה. אפילו תשוקה לגעת בה. וללטף. לגעת במוח. ולא להיפרד. עלה בי צורך עז לפרוץ את המחסום המטופש. להיות שם בשביל יערה.

דמיינתי איך אני מרכיב בחזרה את החלקים. ניחשתי איזו חתיכת בשר שייכת לאן, ועם מי היא יכולה להתרכב. כמו שמצילים פאזל. אבל אלו היו רק ניחושים. תמיד לימדו אותי לפתור חידות, והנה לא ידעתי כלום.

כאב חנק אותי בחזה. רציתי לקמט את שדה המציאות מולי כמו דף טיוטה ולהתחיל מנקודה חדשה, אחרת לגמרי. עם אפשרות של טוב, עם פתרון. שאלתי את עצמי אם הנוירונים ממשיכים לחיות אחרי המוות. אם נוירונים מפוזרים מסוגלים לייצר מחשבות, או לפחות פולסים חשמליים. ומה המשמעות של פולסים כאלה כשהאורגניזם הגדול כבר מת ולא מגשים את המחשבות.

ברגעים הראשונים שאלתי את עצמי, למה יערה קפצה? למעשה, השאלה הזאת ייסרה אותי שנים. מה שבר אותה? מה הביא אותה אל הקצה? האם זה קשור למה שהיה בינינו? ומה קרה שם במשרד שלה ברגעים האחרונים? אולי היא הסתובבה נסערת, בוערת, כמו אריה שמשתבש בתוך הכלוב. אולי היא שברה חפצים כמו בסרטים. אולי בכתה. אולי הטקס. ההמולה. הנשיא שצעק "מצוינות". הסטודנטים שהריעו לנשיא, לטכניון, למרצים. לא לה. זה לא הגיע לה. הצפצופים ממערכת ההגברה. זה לא הגיע לה. צווחות זורמות אל תוך הרמקול וחוזרות למיקרופון, ומתגברות במעגל שדים. כמו התסכול שלה. כאב ענקי חצה גבולות, לבש צורה של שיגעון.

לפתע מישהו הגיח מאחורי. יד חזקה לפתה את המרפק שלי. זאת היתה היד של אלון. הוא משך אותי, אבל הראש שלי המשיך לפנות אל הגופה. גם מיכל הצטרפה משום מקום. היו לה פנים מבועתות והיא צעדה מצד לצד ורק חזרה ואמרה, "זוועה... זוועה."

"נמרוד. אתה בסדר? מה קורה? דבר! אתה חיוור," אלון אמר.

"אני בסדר," עניתי, אבל הרגשתי את הזוועה שמיכל מדברת עליה.

"קח, תשתה, תשתה." אלון הגיש לי לפה את הבקבוק חצי ליטר שלו. אחרי ששתיתי, אלון מזג על כף ידו את שארית המים שנשארו בבקבוק. הסתכלתי עליו לרגע, ואז זה הכה בי ביתר שאת — יערה מתה. אין יערה יותר. פתאום הבנתי את ההשלכות של זה עלי. הרי יערה היתה המנחה שלי בפרויקט, ומעבר לזה, היא היתה המנטורית שלי, הקוסמת, ההשראה. בלעדיה הייתי סתם סטודנט.

המתמטיקה היתה לי כל כך קשה. כל כך מייסרת. ויערה היתה היחידה שעזרה לי להתמודד, ואפילו למצוא פכים של חסד בתוך כל הסיפור הזה. היא חילצה קווים של חן בתוך אבק התחבולות המייגעות, והאירה עבורי תרגילים מעטים ונכונים, שיש בהם סגולות של מנגינה שמימית או מנגד, של אגרוף בפרצוף.

יערה קפצה, והשאירה אותנו, הסטודנטים, מאחור. ואותי אישית השאירה מעורער ורועד.

הנפילה של יערה שטפה את מחשבותי. ידעתי לחשב את מסלול הנפילה שלה לאורך הזמן. הרי לקחתי שני קורסים בפיזיקה במהלך התואר. זה הספיק. התנועה שלה היתה פשוטה לגמרי, תאוצה קבועה לאורך קו סופי ישר.

אם שאלה כזאת היתה מופיעה במבחן שבו מותר להשתמש במחשבון כיס, כולם היו מקבלים מאה. כל מה שצריך היה לעשות זה להציב את יערה, ואז להציב גם את ערך התאוצה לעבר מרכז כדור הארץ, בתוך ארבע משוואות התנועה, ולפתור.

יערה היתה המסה. התאוצה היתה שווה לקבוע הידוע ששווה לתשע נקודה שמונה מטרים לשנייה. תודה לניוטון הגאון. הוא גילה, בין שלל תגליותיו, את כל מה שנחוץ בכדי לתאר מכניקה של גופים שנעים במהירויות שנמוכות ממהירות האור. אבל הוא לא פענח מה הגופים מרגישים כשהם מתמסרים לכוח הכבידה.

הרי זאת לא היתה משקולת שנפלה. זאת היתה יערה, כפול ג'י בריבוע, וזה היה תרגיל מסוג חדש שלא קיים בספרים. אף מרצה או מתרגל לא לימד אותנו באילו יחידות נמדד הסבל של יערה. אנרגיה, מהירות, מרחק?

לאן הלכת יערה? יערה היפה, המסכנה. האם היית מודעת להתרחשות ברגע שבו רגלך עברה מעל אדן החלון? האם הספקת להתנסח בראשך ״אני נופלת״, או שמא זה היה מין פחד בלתי מילולי שחנק, שנק, ינק אותך!

מה היה בך בשבריר השנייה הדק שבו חצית אל מרחבי האל־חזור? הרי היתה, אני יודע שהיתה נקודת זמן כזאת, נכון, ניוטון? אפשר להוכיח את זה מתמטית, שהיתה קיימת נקודה בזמן, ריגורוזית, מדוקדקת, שבה מרכז הכובד של יערה זז מחלל האוויר שבתוך המשרד ועבר אל חלל האוויר הממית שבחוץ.

האם העזה יערה להתבונן בעקומה הדקה הארורה שהפרידה בין החיים היקרים שלה לבין המוות? האם הבחינה בסף המר שמעליו ריחפה והחליפה את הגדרתה העצמית מ-A ל-B? האם היתה שיכורה או פיכחת בתוך הנדנוד הקצרצר שבו חדלה היציבות והחלה הנפילה החופשית?

אלה היו החיים של יערה: שנים ארוכות, שכלתניות, ובסופן שניות ספורות של גוף מסוחרר, מתרגש. שליטה, ואי־שליטה. מתמטיקה ולב.

בשניותיה האחרונות יערה היתה נתונה בידיים של הטבע, והטבע של גוף שנופל מגובה של אחד־עשר מטרים הוא אחד — למות.

"אתה עדיין חיוור," אמר אלון. הוא התעקש שנשב, ולי לא היו כוחות להתווכח איתו.

מיכל, אלון ואני התרחקנו מן ההתקהלות לעבר ספסל הבטון שבקצה רחבת הכניסה אל הבניין והתיישבנו, כל אחד מהם היה מצד אחר שלי. זה היה אותו ספסל שנהגנו לשבת עליו ולעשן בהפסקות. העברתי את האגודל שלי הלוך ושוב על המושב שבין הירכיים שלי. שורת הבטון היתה בנויה מאבנים קטנות ושונות זו מזו. הכרתי את המבנה שלהן בעל פה.

בשבועות שקדמו להתאבדות של יערה, אלון ומיכל היו מסוכסכים איתי, אבל ההתאבדות העמידה את הכול בפרופורציות הנכונות. מי אם לא שניהם ידע שעבורי ההתאבדות הזאת היתה לא רק אירוע מחריד או מצער, אלא אירוע שממש העמיד את השפיות שלי בסכנה.

מיכל, לבושה בשמלה הפרחונית שהיתה זרה לסגנונה, דחקה בי למצוא את ההורים שלי ולחזור הביתה, או לפחות לצאת מהטכניון.

"הם בטח כבר הלכו," מלמלתי.

היא התנצלה והלכה כי ההורים שלה חיכו בחניה. אלון נשאר איתי עד שהחשיך. שתקנו. ואז גם הוא הלך. עקבתי אחריו — צללית גבוהה דקה במדרגות.

הם השאירו אותי לבד ואילצו אותי להבחין במרירות שהיתה בהתייחסות של שני האנשים האלה כלפי.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את שניהם.

עם הזמן שמעתי שמיכל התחתנה, נולדו לה שניים או שלושה ילדים והיא גרה ברמת השרון. היא השלימה שנה בסמינר הקיבוצים כדי לקבל תעודת הוראה, והיום היא מורה למתמטיקה, כלומר מורה לחשבון. אלה אנשים כמוה שגורמים למסיימי התואר במתמטיקה להיראות עגומים.

שלוש שנים השקענו עמל רב בהבנה של תורות מסובכות, והיום היא מלמדת חבורה של ילדים על פרבולה בוכה או מחייכת. זה בסדר גמור להיות מורה. זה אפילו מתאים למיכל לבחור בעבודה עם אנשים, אבל אני לא מבין בשביל מה הטריחה את עצמה בתוך הוויה דולורוזה הזו של שלוש שנים בטכניון, אם כל הידע ירד לטמיון.

במו עיני ראיתי אותה פותרת תרגילים מהסוג שמתמטיקאים כמו לייבניץ ופרמה היו פותרים. אני מודה, היה לה שכל כמו שלנו הבנים. אני מתערב שהיום היא לא זוכרת איך מלכסנים מטריצה של שלוש על שלוש.

אלון לעומתה לפחות נשאר קרוב לתחום. הוא הגשים את החלום שלו להיות עשיר. שמעתי שהוא עובד במיקרוסופט. מנהל קבוצת אלגוריתמים או משהו בסגנון הזה. הוא בטח נוסע ברכב מנהלים, טס לנופש פעם בשנה ומבזבז את המשכורת בונוס על מערכת קולנוע ביתית או על משחקי כדורגל באירופה עם הבן שלו. שמעתי שיש לו ילד, והוא גרוש. מתאים לו מיקרוסופט. גם מתאים לו להיות אבא גרוש.

האמת, זה לא מעניין אותי מה מיכל ואלון עושים, מורה, מתכנת או כל דבר אחר. באותה מידה הם יכלו להיות זמרת ופועל בניין. הם חיים את החיים שלהם ואני את החיים שלי, זה מה שחשוב. אני לא שואל אף אחד אם הוא פגש אותם, ואני לא פעיל ברשתות חברתיות. את כל העדכונים אני מקבל בלית ברירה מחברים משותפים שאני רואה לפעמים במקרה בקפטריה של אמאדו.

כן, אני עדיין באמאדו, עדיין בטכניון. לפני ארבע־עשרה שנים נכנסתי לטכניון בפעם הראשונה, ומאז לא יצאתי. זה לא נגמר. אני תקוע עם המתמטיקה. בינתיים התרסקתי. קמתי, אבל לא עד הסוף. לא כמו שמיכל ואלון קמו. הם כבר במקום חדש. הם שמו את יערה בַּמחסן, על המדף, עם כל הקלסרים שקשה להם להשליך לפח למרות שהם כבר לא נוגעים בהם. אין לזה דבר עם נוסטלגיה, וגם לא אמונה תפלה, אלא אשליה אווילית שיום אחד הם יעלעלו בקלסרים וירעננו את חיבתם אל מה שהם כתבו בצעירותם בעיפרון על הדפים הדהויים.

הם חושבים על יערה, אני מניח, אבל רק לעתים רחוקות — כשהקיץ מגיע או כשרואים בטלוויזיה כתבה על אנשים שהתאבדו.

"אתה יודע," מיכל בטח לוחשת לבעלה, "גם אני הכרתי אישה שהתאבדה. ממש הייתי במקום שזה קרה."

"את יודעת," אלון אומר לבחורות שהוא יוצא איתן, "פעם איזו מרצה הרסה את טקס הסיום שלנו. אולי שמעת עליה. דיברו על זה בחדשות." מה כבר אפשר לצפות מבחור שנהג לצאת כל בוקר אל חדר המדרגות ולגנוב את מדור הספורט מהעיתון שהיה מונח על המחצלת בפתח הדלת של השכן שלו.

אצלי זה אחרת. אצלי זה הולך לכל מקום. זה רעלן. טיפה קטנה שפעם עוד ידעה את מקומה. עם השנים היא כבר פושה בדם. אני עכור, צרוב, בלי אף מולקולה בריאה. אבל עוד רגע אני דוקטור למתמטיקה. עוד חודש בלבד. כבר השלמתי את החובות בכל הקורסים, כתבתי שני מאמרים, הגשתי את התזה, וכל שנותר הוא לעבור את הבחינה שבעל פה. דוקטורט במתמטיקה. מי היה מאמין. הישג שלא יכולתי לדמיין. אני מתפוצץ מרוב שאני מלא. והנה, רגע לפני שאני עוטה את הגלימה וחובש את הכובע האקדמי השחור עם הגדיל של החוטים בזהב, רגע לפני שאני עוזב את הטכניון ומפסיק לעבור כל בוקר תחת הגגות הלבנים שפרושים במבואה של בניין אמאדו כמו שמיכות הצלה, דווקא עכשיו אני מבין שהמתמטיקה הרגה אותי מבפנים. מחלה אוטואימונית. מלחמה בין האיברים הפנימיים. כל תרגיל שפתרתי, כל חיבור וחיסור שעשיתי, אילץ אותי לחשוב על יערה, כי בראשי שמעתי אותה מקריאה לי את המספרים. כאילו כל הקורסים שלקחתי, וכל הידע שצברתי היה רק בשיעורים שלה. המתמטיקה היתה היא והיא היתה המתמטיקה.

ושנאתי ואהבתי את שתיהן.

♦ ♦ ♦

ד"ר גייל גלבוע פרידמן היא חברת סגל וחוקרת באוניברסיטת רייכמן. את התואר הראשון והשני השלימה בטכניון ואת התואר השלישי באוניברסיטת תל אביב. היא מציגה את עבודות המחקר שלה בכתבי עת מדעיים ובכנסים בין לאומיים. גייל מרצה על מתמטיקה ומחשבים בפני מנהלים וסטודנטים. היא פרסמה שלושה ספרים: שוקולד, כולם שונאים מתמטיקה ו אני חושב משמע אני טועה (ביחד עם ד"ר חיים שפירא). אלמה מאטר הוא ספר הפרוזה הראשון שלה.

עוד על הספר

אלמה מאטר גייל גלבוע פרידמן


אני נזכר בזה בכל יום: המוח של המַרְצָה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע. נתחים של מצח וקרעים של עור. קרקפת בהירה ושערות ופיסות בשר מקיפים את הגופה. הידיים מוטלות בתוך שלולית של דם.

הגופה היתה שרועה ליד הכניסה של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה. פגר בלב הטכניון. פעם זה היה הבניין הכי גבוה בקמפוס. אולי זאת הסיבה שהתאבדו רק ממנו. השמועות אמרו שיערה היתה המתאבדת השישית או השביעית מאז הקמת הבניין. אני יודע שמאז היו לפחות עוד שלושה אנשים שמתו כך. הבדיחה אומרת שאם עומדים ליד אמאדו, מומלץ לאחוז במטרייה.

ובכל זאת, ההתאבדות הזאת היתה שונה, טרגדיה עם צל מפלצתי ודם שלא נמחק מהמדרכה. לא היה זה עוד סטודנט שנכשל במועד ב', או חולה אהבה שננטש על ידי אהובתו, אלא אישה יפה, מַרְצָה, חברת סגל, דוקטור, שהיתה שם נרדף להצלחה.

אף אחד לא ציפה שאחת כמוה תעשה זאת.

יערה התאבדה ביום שני אחר הצהריים, בחודש יוני. יום שהיה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי — רגע לפני שקיבלתי את התעודה הנכספת של התואר הראשון שלי: בוגר למדעים במתמטיקה.

בדיוק התכנסנו בָּאֲמפי כל מסיימי התואר, מכל הפקולטות בטכניון, ביחד עם המוזמנים שלנו. הרבה אפטר שייב ונעלי עקב. הרבה "נעים מאוד" ו"תנו לי לעבור בבקשה". שירים של אריק איינשטיין התנגנו מהרמקולים.

התבוננתי בגברים שמצלמים נשים שמחבקות מהנדסים. לכל האנשים בקהל היה אותו חיוך קפוא ומבט חולמני, בקבוק ביד, חצי ליטר סן בנדטו שקיבלנו בכניסה, ומניפות, כלומר דפי מידע מקופלים, וסדרנים שמושיבים את אחרוני המגיעים על מדרגות האמפי.

כל זה עצר בבת אחת כשקריינית צעירה עלתה אל הבמה והתכבדה להזמין את נשיא הטכניון. הוא היה גבוה, ממושקף, עם קול עמוק וחתך דיבור צבאי. קירח, אבל אחד שטורח להעביר קווצת שיער מצד הראש על הפדחת, מאלה שחוגרים את החגורה מתחת לכרס.

"אני גאה לברך את מאות המדענים והמהנדסים של המחר," פתח הנשיא.

הידיים שלו נשענו על הדוכן וניכר שהקריא נאום שכתבו עבורו, על סמך העצירות שנאלץ לעשות וטעויות ההגייה, אבל הכול נסלח. כל העיניים היו נשואות אליו. שקט. אין דיבור ואין תנועה, מלבד המניפות. הנשיא הפנה את דבריו לאזורים שונים בקהל, בכל פעם בכיוון מקרי אחר. ככה הוא דיבר עם כולם, אבל בעצם לא דיבר עם איש.

קולו הורם כשהוא פירט את הישגי הטכניון: תרומות, פרסים, פרסומים מדעיים. הוא השתמש במילים "שלנו", "אנחנו". מאוד רשמי, מאוד מה שציפינו לשמוע כששמנו אפטר שייב. מאוד נשיאותי. למעט העובדה שמדי פעם היה עליו למחות את הזיעה שנזלה על צווארו ואז לדחוס מטפחת משומשת אל הכיס.

למזלו, הדוכן היה מוצל. אנחנו, לעומתו, היינו מופקרים תחת השמש היוקדת.

עקבתי באדיקות אחרי ענן רחמן שטייל מעל האמפי. קיוויתי שכבר יגיע לזווית שמצלה על הספסל שלי. קיללתי את האישה שלידי ובעיקר את עודפי הגוף שלה שפלשו למקום הלא־מסומן שלי. היה זה ספסל רצוף מאבן, בלי משענת. נער גבוה שישב מאחורי בעט בי וביקש סליחה, ואז בעט בי שוב.

כזאת לחות בחיפה. אלוהים ישמור.

בניין אמאדו, חשוב לציין, הזדקר מולנו כל הזמן, מאחורי הבמה, פסים ארוכים מוצקים של בטון שמלגלגים על הקלישאות הנבובות של הנשיא: "להיות בוגר של הטכניון זאת אחריות. אנשים יפנו אליכם בשאלות וישימו את מבטחם בעצתכם. חינכנו אתכם בדרך של מצוינות, ואתם עומדים לפסוע בה מדי יום ביומו... אל הגילויים הפלאיים של המדע... ולמען האנושות..."

הכרתי היטב את בניין אמאדו. מבחוץ הוא נראה כמו מנגל, רשת של פסים אפורים וביניהם עמודות של חלונות. מבפנים הכול סימטרי, חוזר על עצמו, צפוי. שירותי גברים בקומות האי־זוגיות, נשים בזוגיות. משרדים בצד הדרומי, כיתות בצפוני. אדמיניסטרציה למטה, פרופסורים למעלה. ראיתי את יערה בתוך הבניין הזה מאות פעמים. ראיתי אותה במשרד שלה, במעלית, בכיתות, בחדר סמינרים, במסדרונות, במדרגות, בכניסה לשירותי בנות, בכניסה לשירותי בנים, בלובי, בקפטריה, בספרייה, וכמה היא היתה זרה בספרייה. בלי כלי כתיבה. תמיד אותו שולחן. אותה פינה. עם ספר ודבקות של נזירה.

במבט לאחור אני יכול לדמיין איך מחיאות הכפיים של הטקס השפיעו על יערה שהיתה כל העת במשרדה. מבחינתה, אלה היו נקישות צורמות שהפכו להיות מעין יצור עם חיים משלו. לטאת רובוט משוכללת שמתפתלת בלי שלט רחוק ומפיקה אנרגיה מהזחיחות הבלתי נסבלת של הורים לסטודנטים שמסיימים את התואר הראשון בטכניון, המכון הטכנולוגי של ישראל.

הלטאה זחלה מספסלי האבן של האמפי, ומשם אל שביל האבנים המשתלבות, אל הקירות, ומעלה מעלה — אל קומה שלוש, היישר אל המשרד שלה. וכשהלטאה הגיעה, טוק טוק טוק, היו מכות מוחשיות על החלון, כמו נקיפות מצפון, וראש ירוק ענקי הביט מבעד לזגוגית; לשון אדומה עם צחוק מוכני, מעורר פלצות. וככה. ככה משתגעים. הלטאה ירקה עשן סמיך של מספרים שהפנטו את יערה לצאת מן החלון. אבל אילו? אילו מספרים טורפים שפיות של אישה? המספרים האי־רציונליים? המספרים המדומים? אולי המספר אינסוף? אינסוף דוקר, אינסוף פוצע, אינסוף פוגעני הגיח מהפה של לטאת הרובוט וצלף ביערה.

היא בטח רעדה מפחד ומגועל יחד.

והבינה בו במקום שהיא לא רצתה לחיות יותר. מספיק.

ואז, בעוד הנשיא מדבר — נשמעה לפתע צווחה מקפיאת דם.

זאת היתה סטודנטית חסרת מזל שבדיוק יצאה מהבניין והיתה הראשונה שראתה את גופתה של יערה השרועה בדמה על הקרקע. הטקס נפסק. אנשים נהרו לכיוון אמאדו כמו צרעות שנמשכות אל פיתיון עם ריח של בשר.

פרופסורים, סטודנטים, הורים, אנשים נטולי פנים — כולם התקהלו סביב הגופה. הם לא הכירו את יערה, ובכל זאת היו נסערים. כמה רגעים אחרי שהמחזה נגלה לעיניהם, רובם הפנו את הגב. רק אני עמדתי הכי קרוב שאפשר והתבוננתי נכוחה ביערה.

אחרי זמן מה השוטרים הספיקו להקים גדר שהקיפה את הגופה. הגדר נבנתה מאותם מחסומים כחולים מפלסטיק שאך לפני רגע הקיפו את במת הנואמים. אולי זה פסיכי, אבל כשעמדתי שם, הסתכלתי ליערה עמוק לתוך הראש. לתוך המוח.

המוח, כך גיליתי, בעצם נראה כמו רצועות של עוף. אני זוכר שניסיתי להבין. בלי גועל. להפך, חשתי משיכה. סקרנות כבירה. אפילו תשוקה לגעת בה. וללטף. לגעת במוח. ולא להיפרד. עלה בי צורך עז לפרוץ את המחסום המטופש. להיות שם בשביל יערה.

דמיינתי איך אני מרכיב בחזרה את החלקים. ניחשתי איזו חתיכת בשר שייכת לאן, ועם מי היא יכולה להתרכב. כמו שמצילים פאזל. אבל אלו היו רק ניחושים. תמיד לימדו אותי לפתור חידות, והנה לא ידעתי כלום.

כאב חנק אותי בחזה. רציתי לקמט את שדה המציאות מולי כמו דף טיוטה ולהתחיל מנקודה חדשה, אחרת לגמרי. עם אפשרות של טוב, עם פתרון. שאלתי את עצמי אם הנוירונים ממשיכים לחיות אחרי המוות. אם נוירונים מפוזרים מסוגלים לייצר מחשבות, או לפחות פולסים חשמליים. ומה המשמעות של פולסים כאלה כשהאורגניזם הגדול כבר מת ולא מגשים את המחשבות.

ברגעים הראשונים שאלתי את עצמי, למה יערה קפצה? למעשה, השאלה הזאת ייסרה אותי שנים. מה שבר אותה? מה הביא אותה אל הקצה? האם זה קשור למה שהיה בינינו? ומה קרה שם במשרד שלה ברגעים האחרונים? אולי היא הסתובבה נסערת, בוערת, כמו אריה שמשתבש בתוך הכלוב. אולי היא שברה חפצים כמו בסרטים. אולי בכתה. אולי הטקס. ההמולה. הנשיא שצעק "מצוינות". הסטודנטים שהריעו לנשיא, לטכניון, למרצים. לא לה. זה לא הגיע לה. הצפצופים ממערכת ההגברה. זה לא הגיע לה. צווחות זורמות אל תוך הרמקול וחוזרות למיקרופון, ומתגברות במעגל שדים. כמו התסכול שלה. כאב ענקי חצה גבולות, לבש צורה של שיגעון.

לפתע מישהו הגיח מאחורי. יד חזקה לפתה את המרפק שלי. זאת היתה היד של אלון. הוא משך אותי, אבל הראש שלי המשיך לפנות אל הגופה. גם מיכל הצטרפה משום מקום. היו לה פנים מבועתות והיא צעדה מצד לצד ורק חזרה ואמרה, "זוועה... זוועה."

"נמרוד. אתה בסדר? מה קורה? דבר! אתה חיוור," אלון אמר.

"אני בסדר," עניתי, אבל הרגשתי את הזוועה שמיכל מדברת עליה.

"קח, תשתה, תשתה." אלון הגיש לי לפה את הבקבוק חצי ליטר שלו. אחרי ששתיתי, אלון מזג על כף ידו את שארית המים שנשארו בבקבוק. הסתכלתי עליו לרגע, ואז זה הכה בי ביתר שאת — יערה מתה. אין יערה יותר. פתאום הבנתי את ההשלכות של זה עלי. הרי יערה היתה המנחה שלי בפרויקט, ומעבר לזה, היא היתה המנטורית שלי, הקוסמת, ההשראה. בלעדיה הייתי סתם סטודנט.

המתמטיקה היתה לי כל כך קשה. כל כך מייסרת. ויערה היתה היחידה שעזרה לי להתמודד, ואפילו למצוא פכים של חסד בתוך כל הסיפור הזה. היא חילצה קווים של חן בתוך אבק התחבולות המייגעות, והאירה עבורי תרגילים מעטים ונכונים, שיש בהם סגולות של מנגינה שמימית או מנגד, של אגרוף בפרצוף.

יערה קפצה, והשאירה אותנו, הסטודנטים, מאחור. ואותי אישית השאירה מעורער ורועד.

הנפילה של יערה שטפה את מחשבותי. ידעתי לחשב את מסלול הנפילה שלה לאורך הזמן. הרי לקחתי שני קורסים בפיזיקה במהלך התואר. זה הספיק. התנועה שלה היתה פשוטה לגמרי, תאוצה קבועה לאורך קו סופי ישר.

אם שאלה כזאת היתה מופיעה במבחן שבו מותר להשתמש במחשבון כיס, כולם היו מקבלים מאה. כל מה שצריך היה לעשות זה להציב את יערה, ואז להציב גם את ערך התאוצה לעבר מרכז כדור הארץ, בתוך ארבע משוואות התנועה, ולפתור.

יערה היתה המסה. התאוצה היתה שווה לקבוע הידוע ששווה לתשע נקודה שמונה מטרים לשנייה. תודה לניוטון הגאון. הוא גילה, בין שלל תגליותיו, את כל מה שנחוץ בכדי לתאר מכניקה של גופים שנעים במהירויות שנמוכות ממהירות האור. אבל הוא לא פענח מה הגופים מרגישים כשהם מתמסרים לכוח הכבידה.

הרי זאת לא היתה משקולת שנפלה. זאת היתה יערה, כפול ג'י בריבוע, וזה היה תרגיל מסוג חדש שלא קיים בספרים. אף מרצה או מתרגל לא לימד אותנו באילו יחידות נמדד הסבל של יערה. אנרגיה, מהירות, מרחק?

לאן הלכת יערה? יערה היפה, המסכנה. האם היית מודעת להתרחשות ברגע שבו רגלך עברה מעל אדן החלון? האם הספקת להתנסח בראשך ״אני נופלת״, או שמא זה היה מין פחד בלתי מילולי שחנק, שנק, ינק אותך!

מה היה בך בשבריר השנייה הדק שבו חצית אל מרחבי האל־חזור? הרי היתה, אני יודע שהיתה נקודת זמן כזאת, נכון, ניוטון? אפשר להוכיח את זה מתמטית, שהיתה קיימת נקודה בזמן, ריגורוזית, מדוקדקת, שבה מרכז הכובד של יערה זז מחלל האוויר שבתוך המשרד ועבר אל חלל האוויר הממית שבחוץ.

האם העזה יערה להתבונן בעקומה הדקה הארורה שהפרידה בין החיים היקרים שלה לבין המוות? האם הבחינה בסף המר שמעליו ריחפה והחליפה את הגדרתה העצמית מ-A ל-B? האם היתה שיכורה או פיכחת בתוך הנדנוד הקצרצר שבו חדלה היציבות והחלה הנפילה החופשית?

אלה היו החיים של יערה: שנים ארוכות, שכלתניות, ובסופן שניות ספורות של גוף מסוחרר, מתרגש. שליטה, ואי־שליטה. מתמטיקה ולב.

בשניותיה האחרונות יערה היתה נתונה בידיים של הטבע, והטבע של גוף שנופל מגובה של אחד־עשר מטרים הוא אחד — למות.

"אתה עדיין חיוור," אמר אלון. הוא התעקש שנשב, ולי לא היו כוחות להתווכח איתו.

מיכל, אלון ואני התרחקנו מן ההתקהלות לעבר ספסל הבטון שבקצה רחבת הכניסה אל הבניין והתיישבנו, כל אחד מהם היה מצד אחר שלי. זה היה אותו ספסל שנהגנו לשבת עליו ולעשן בהפסקות. העברתי את האגודל שלי הלוך ושוב על המושב שבין הירכיים שלי. שורת הבטון היתה בנויה מאבנים קטנות ושונות זו מזו. הכרתי את המבנה שלהן בעל פה.

בשבועות שקדמו להתאבדות של יערה, אלון ומיכל היו מסוכסכים איתי, אבל ההתאבדות העמידה את הכול בפרופורציות הנכונות. מי אם לא שניהם ידע שעבורי ההתאבדות הזאת היתה לא רק אירוע מחריד או מצער, אלא אירוע שממש העמיד את השפיות שלי בסכנה.

מיכל, לבושה בשמלה הפרחונית שהיתה זרה לסגנונה, דחקה בי למצוא את ההורים שלי ולחזור הביתה, או לפחות לצאת מהטכניון.

"הם בטח כבר הלכו," מלמלתי.

היא התנצלה והלכה כי ההורים שלה חיכו בחניה. אלון נשאר איתי עד שהחשיך. שתקנו. ואז גם הוא הלך. עקבתי אחריו — צללית גבוהה דקה במדרגות.

הם השאירו אותי לבד ואילצו אותי להבחין במרירות שהיתה בהתייחסות של שני האנשים האלה כלפי.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את שניהם.

עם הזמן שמעתי שמיכל התחתנה, נולדו לה שניים או שלושה ילדים והיא גרה ברמת השרון. היא השלימה שנה בסמינר הקיבוצים כדי לקבל תעודת הוראה, והיום היא מורה למתמטיקה, כלומר מורה לחשבון. אלה אנשים כמוה שגורמים למסיימי התואר במתמטיקה להיראות עגומים.

שלוש שנים השקענו עמל רב בהבנה של תורות מסובכות, והיום היא מלמדת חבורה של ילדים על פרבולה בוכה או מחייכת. זה בסדר גמור להיות מורה. זה אפילו מתאים למיכל לבחור בעבודה עם אנשים, אבל אני לא מבין בשביל מה הטריחה את עצמה בתוך הוויה דולורוזה הזו של שלוש שנים בטכניון, אם כל הידע ירד לטמיון.

במו עיני ראיתי אותה פותרת תרגילים מהסוג שמתמטיקאים כמו לייבניץ ופרמה היו פותרים. אני מודה, היה לה שכל כמו שלנו הבנים. אני מתערב שהיום היא לא זוכרת איך מלכסנים מטריצה של שלוש על שלוש.

אלון לעומתה לפחות נשאר קרוב לתחום. הוא הגשים את החלום שלו להיות עשיר. שמעתי שהוא עובד במיקרוסופט. מנהל קבוצת אלגוריתמים או משהו בסגנון הזה. הוא בטח נוסע ברכב מנהלים, טס לנופש פעם בשנה ומבזבז את המשכורת בונוס על מערכת קולנוע ביתית או על משחקי כדורגל באירופה עם הבן שלו. שמעתי שיש לו ילד, והוא גרוש. מתאים לו מיקרוסופט. גם מתאים לו להיות אבא גרוש.

האמת, זה לא מעניין אותי מה מיכל ואלון עושים, מורה, מתכנת או כל דבר אחר. באותה מידה הם יכלו להיות זמרת ופועל בניין. הם חיים את החיים שלהם ואני את החיים שלי, זה מה שחשוב. אני לא שואל אף אחד אם הוא פגש אותם, ואני לא פעיל ברשתות חברתיות. את כל העדכונים אני מקבל בלית ברירה מחברים משותפים שאני רואה לפעמים במקרה בקפטריה של אמאדו.

כן, אני עדיין באמאדו, עדיין בטכניון. לפני ארבע־עשרה שנים נכנסתי לטכניון בפעם הראשונה, ומאז לא יצאתי. זה לא נגמר. אני תקוע עם המתמטיקה. בינתיים התרסקתי. קמתי, אבל לא עד הסוף. לא כמו שמיכל ואלון קמו. הם כבר במקום חדש. הם שמו את יערה בַּמחסן, על המדף, עם כל הקלסרים שקשה להם להשליך לפח למרות שהם כבר לא נוגעים בהם. אין לזה דבר עם נוסטלגיה, וגם לא אמונה תפלה, אלא אשליה אווילית שיום אחד הם יעלעלו בקלסרים וירעננו את חיבתם אל מה שהם כתבו בצעירותם בעיפרון על הדפים הדהויים.

הם חושבים על יערה, אני מניח, אבל רק לעתים רחוקות — כשהקיץ מגיע או כשרואים בטלוויזיה כתבה על אנשים שהתאבדו.

"אתה יודע," מיכל בטח לוחשת לבעלה, "גם אני הכרתי אישה שהתאבדה. ממש הייתי במקום שזה קרה."

"את יודעת," אלון אומר לבחורות שהוא יוצא איתן, "פעם איזו מרצה הרסה את טקס הסיום שלנו. אולי שמעת עליה. דיברו על זה בחדשות." מה כבר אפשר לצפות מבחור שנהג לצאת כל בוקר אל חדר המדרגות ולגנוב את מדור הספורט מהעיתון שהיה מונח על המחצלת בפתח הדלת של השכן שלו.

אצלי זה אחרת. אצלי זה הולך לכל מקום. זה רעלן. טיפה קטנה שפעם עוד ידעה את מקומה. עם השנים היא כבר פושה בדם. אני עכור, צרוב, בלי אף מולקולה בריאה. אבל עוד רגע אני דוקטור למתמטיקה. עוד חודש בלבד. כבר השלמתי את החובות בכל הקורסים, כתבתי שני מאמרים, הגשתי את התזה, וכל שנותר הוא לעבור את הבחינה שבעל פה. דוקטורט במתמטיקה. מי היה מאמין. הישג שלא יכולתי לדמיין. אני מתפוצץ מרוב שאני מלא. והנה, רגע לפני שאני עוטה את הגלימה וחובש את הכובע האקדמי השחור עם הגדיל של החוטים בזהב, רגע לפני שאני עוזב את הטכניון ומפסיק לעבור כל בוקר תחת הגגות הלבנים שפרושים במבואה של בניין אמאדו כמו שמיכות הצלה, דווקא עכשיו אני מבין שהמתמטיקה הרגה אותי מבפנים. מחלה אוטואימונית. מלחמה בין האיברים הפנימיים. כל תרגיל שפתרתי, כל חיבור וחיסור שעשיתי, אילץ אותי לחשוב על יערה, כי בראשי שמעתי אותה מקריאה לי את המספרים. כאילו כל הקורסים שלקחתי, וכל הידע שצברתי היה רק בשיעורים שלה. המתמטיקה היתה היא והיא היתה המתמטיקה.

ושנאתי ואהבתי את שתיהן.

♦ ♦ ♦