יצור פראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יצור פראי
מכר
מאות
עותקים
יצור פראי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יצור פראי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

ג'וש באזל

ג'וש באזל הוא מחבר רב המכר הבינלאומי "לנצח את מלאך המוות". יש לו תואר ראשון בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בראון ותואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת קולומביה. הוא מתגורר בניו יורק.

נושאים

תקציר

דוקטור פיטר בראון – שמו הנוכחי של פייטרו ברנווה – בעבר רוצח שכיר בשירותה של המאפיה, נמלט על נפשו ממעסיקיו לשעבר. בראון מחפש דרך לפגוע במאפיה פגיעה אנושה שתוריד את אנשיה מהגב שלו לתמיד. דוקטור ויולט הרסט היא פליאונתולוגית סקסית בעלת יצר הרס עצמי מפותח, העובדת למען מיליונר מתבודד שמגלה עניין כפייתי ביצור כלשהו שמסתתר לכאורה ביערות מינסוטה. ההצעה להגן על ויולט היא בדיוק ההזדמנות שהרופא מחפש כדי להשתחרר מחיים במחתרת. אבל כל יצור, גם יצורים אנושיים, עלול להתגלות כיצור פראי. ספר מתח שלא תוכלו להניח מהיד.

פרק ראשון

1

 

הים הקריבי, 160 קילומטרים מזרחית לבֶּליז

יום חמישי, 19 ביולי

 

"ישמעאל - תתקשר אלי" זה כל מה שכתוב במברק, אבל כשמשחילים אותו מתחת לדלת שלי אני עסוק מדי - אני מחזיק צבת ועוקר שן לאיזה דפוק מסכן אחד - ולכן אני קורא אותו רק אחר כך.

הבחור הוא מאה אחוז אינדיאני משבט הנאמְבִּיקְווָארה, מאזור האמזונס הברזילאי. עם כל המאפיינים, כולל תספורת עגולה כמו של הביטלס וכל זה, אף על פי שהוא לובש את המדים הלבנים של מחלקת הכביסה.

אבל לכל המחלקות פה יש מדים לבנים.

אני נוקש על הטוחנת הבאה. אומר: "¿Seguro?"

"לא."

"¿Verdad?" כאילו בברזיל מדברים ספרדית.

"זה בסדר," הוא אומר.

אולי הוא צודק. על פי הידע שלי ברפואת שיניים - שמבוסס, אני חייב להודות, על השעה וחצי שצפיתי בסרטונים של טיפולים שמצאתי ביוטיוב - זריקת לידוקאין לעצב המכתשי האחורי העליון משתקת את עצבי התחושה בטוחנת השלישית אצל שני שלישים מהאנשים. השאר יצטרכו עוד זריקה, לעצב המכתשי העליון האמצעי, אחרת הם ירגישו הכול.

אני מניח שרופא שיניים אמיתי לא מתלבט ופשוט מזריק לשניהם. אבל חשיבה כזאת היא הסיבה שבגללה בזבזתי תוך כלום זמן את כל הלידוקאין במרפאה של הצוות, וכמעט את כל הלידוקאין שהצלחתי לגנוב מהמרפאה של הנוסעים. עכשיו אני חייב לנקוש ולשאול. ורוב המטופלים שלי מאצ'ואים מדי, או פשוט מנומסים מדי ולא מודים שהמקום לא רדום.

טוב, על הזין שלי. נשמור את הלידוקאין למישהו שמפחד לשקר.

אני מסובב את הטוחנת ושולף אותה הכי מהר והכי חלק שאפשר. הצבת בכל זאת מפוררת אותה לרפש שחור. ברגע האחרון אני תופס את החתיכות ביד עם הכפפה, לפני שהן נוחתות לו על המדים.

אני קולט שעדיף שאני אתן במחסן עוד הרצאה על היגיינת הפה. לא נראה לי שהאחרונה שינתה הרבה, אבל לפחות בזמן שהרציתי היו שם פחות קרבות סכינים.

אני מקלף מעצמי את הכפפות מעל הכיור. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שיורדות לו דמעות על הפנים.

 

 

 

סיפון־אש מספר 40 הוא פלטפורמת מתכת שעוברת בין שתי ארובות, ולמיטב ידיעתי היא המקום הכי גבוה בספינה שאפשר לעמוד בו. תהרגו אותי אם אני מבין איזה קשר יש בין הסיפון המזוין הזה לבין איזושהי אש.

השמש שוקעת, הרוח כמו מייבש שיער. באופק רואים חומת עננים בגובה חמישה־עשר קילומטרים שמתנשאת במקביל לספינה. עננים אדומים ואפורים ססגוניים שמתפתלים זה מעל זה כמו מעיים.

אני שונא את האוקיינוס המזוין. שונא אותו בדם, מתברר. כשאני בלב ים, השינה שלי מתחרבנת, ואני נעשה מתוח ומוּעד לפלאשבקים. זו אחת הסיבות שמגיע לי התפקיד הזה של רופא זוטר בספינת נופש.

לא שהיתה לי ברירה. אני עוד לא שמעתי על שום ענף אחר שמעסיק כל כך הרבה רופאים בלי לשים זין מאיפה הם הפליצו את התואר שלהם ברפואה - התעודה שלי היא מאוניברסיטת סיוואטאנֶחו, ואני מופיע בה בשם "ליונל אזימוּט" - ואם התעודות שלהם אמיתיות או מזויפות וזמינות באינטרנט. על אחת כמה וכמה ענף שלמאפיה כמעט אין בו דריסת רגל.*

[* המאפיה, כמו שאר העולם, התחילה להתעניין בספינות נופש רק אחרי פרק הבכורה של "ספינת האהבה" בשנת 1977 - עיתוי גרוע מבחינתה, כי האף־בי־אַי כבר היה אז בעיצומה של חקירה נגד איגוד הסוורים הבינלאומי, ולכן כבר התקין האזנות ושתל מודיעים בכל חור. עד שהמאפיה הצליחה להתיר את עצמה מהסבך במידה שתאפשר לה לעשות מהלך כלשהו, ענף השיט צמח לממדים שגדולים עליה.]

הדלת העגולה שקבועה ליד אחת הארובות נפתחת בקול צורמני, ואיש שחור מאוד בגרסה ארוכת השרוולים של המדים (הלבנים) של קצין זוטר בתת־הנהלה של הסיפון העליון מגיח ממנה.

"דוקטור אזימוט," הוא אומר.

"מר נְגוּנדֶה."*

[* הצוותים של ספינות נופש מורכבים מאנשים משישים לאומים שונים, בממוצע. החברות שמחות להציג את המצב הזה כתוצר לוואי משמח של גלובליות בנוסח בוא נצפה באליפות העולם בכדורגל!, אבל האמת היא שהנוהג הזה נולד אחרי שביתת שֶבת שעשו הצוותים של שתי ספינות של חברת קרניבל לַיינס אשר עגנו במיאמי בשנת 1981, ושהיו מורכבים בעיקר מבני הונדורס וג'מייקה. כיום מקובל שאף לאום לא יהווה יותר מחמישה אחוזים מהצוות, ושהקצינים לעומת זאת יהיו במידת האפשר בני לאום אחד - ומוטב לאום שמדבר בשפה שאף אחד מאנשי הצוות לא מדבר, כגון יוונית.]

מר נגונדה לוטש בי מבט. "דוקטור, החולצה שלך פתוחה." הוא צודק. אני לובש מתחתיה גופייה לבנה, אבל חולצת המדים הלבנה שלי, עם השרוולים הקצרים, לא מכופתרת. יש לה כותפות מזהב, אז כשאני לובש אותה אני מרגיש כמו טייס שיכור.

"אני לא חושב שזה מפריע למישהו," אני אומר ומשקיף למטה מעל המעקה.

מנקודת התצפית הזו, הספינה שלנו, הרחבה פי שניים מה"טיטניק" וארוכה ממנה פי שלושה, מציגה בעיקר גגות לבנים לגמרי וציוד תקשורת, אף שאפשר גם לראות מפה כמה צמדים של דפוקים שהתפקיד שלהם זה לוודא שלא מתקרבים פיראטים. באזורי הנוסעים שאני יכול להסתכל לתוכם, כמו אולם הנינטנדו או הבריכה הפתוחה־המקורה האחורית, אין נפש חיה, כצפוי, כי חמש המסעדות העיקריות של הספינה התחילו להגיש ארוחת ערב לפני שעה.

מר נגונדה לא מתקרב כדי להסתכל. זה מזכיר לי שיש לו פחד גבהים, ועושה לי נקיפות מצפון מפני שהוא נאלץ לבוא עד כאן למעלה כדי לפגוש אותי. והתייחסתי בקלות דעת לעברה שבגללה עלולים לפטר אותו ולהעיף אותו מהספינה בנמל הקרוב. לי, מתברר, מותר לצאת מהחדר של אחד הנוסעים, שיכור ומת שיפטרו אותי, ואפילו להפיל מאבטח בטעות, והמאבטח עוד ימהר להתנצל בפנַי. מר נגונדה, לעומת זאת, אינו מורשה בשום אופן להתקרב לאזור שבו נוסעים יכולים לראות אותו, אלא אם כן הוא נמצא שם כשהוא נוהג במכונת הזַמבּוֹני שלו או עושה איזו מטלה אחרת המחייבת אותו להיות שם. והמראה של החולצה שלו לגמרי לא חשוב.

ואם כבר מדברים על מכונת הזמבוני, אני שואל אותו, "איך היד שלך?"

"בסדר גמור, דוקטור."

זה לא נשמע סביר. בתוך השרוול של מר נגונדה, על האמה של יד שמאל, מסתתרת כווייה גדולה שהוא חטף כשניסה להוסיף לזמבוני נוזל היגוי כשהמנוע היה חם. לא הצלחתי למצוא בכל הספינה המזוינת הזו חיסון נגד טטנוס. וגם לא ראיתי מספיק טטנוס בימי חיי כדי לדעת כמה זה אמור להדאיג אותי.

"ויומן השלשולים?" אומר מר נגונדה.

"יש פחות, דווקא. רק אל תאכל את הצלי."

"תודה רבה, דוקטור. הרבה חולים הערב?"

"ככה ככה."

"משהו מעניין?"

"לא."

מר נגונדה שואל אותי אם אחד החולים הביע אי־שביעות רצון ברמה גבוהה מספיק כדי שהוא ידווח על כך לאחד מראשי המחלקות. אני לא בא אליו בטענות בעניין הזה. בשלב כלשהו בעשרים וארבע השעות הקרובות, מישהו בכיר יותר בַּתת־הנהלה ישאל אותי אם מר נגונדה דיבר איתי לאחרונה, ואם כן, אם הוא אמר לי משהו מעניין.

ובכל זאת, זה מבאס, כי זה מזכיר לי שאני, בעצם, עובד של חברת הספנות. התפקיד משופע בזכויות יתר: יש לי חדר משלי, אני אוכל חינם ברוב המסעדות, וגם - כמו לרופא הבכיר - שמור לי מקום בסירת הצלה מספר 1, הסירה של הקברניט.* אבל רוב המטופלים שלי מצטערים שעזבו בכלל את משכנות העוני ואת הכפרים המחורבנים שלהם. הם מרוויחים בערך שבעת אלפים דולר בשנה, שמתוכם הם צריכים לשלם ריבית על ההלוואות שהם לקחו כדי לצאת משם, שוחד תמורת החומרים שהם משתמשים בהם בעבודתם, ועמלות העברה תמורת הכספים שהם מעבירים הביתה כדי שהילדים שלהם, אם ירצה השם, לא יצטרכו לעבוד על ספינות נופש. רק ימים יגידו אם אני ממש מצליח לשפר את חייהם או פשוט עוזר לנצל אותם.**

[* הנודעת גם בכינוי "פנינת הים - בה מקום אבל לא בשבילכם".]

[** שורש הבעיה הוא שספינות נופש אינן כפופות בדרך כלל לחוקי עבודה, לחוקי זכויות אדם, לחוקי איכות הסביבה או לתקנות בריאות הציבור (או לתקנות המיסוי, אם כבר מדברים) מפני שרוב הספינות - אפילו אלה שמפליגות אך ורק מנמלים אמריקאיים - רשומות במדינות זרות כגון פנמה, בוליביה וליבריה. ממשל קלינטון היה האחרון שניסה לעשות עם זה משהו, אבל אז מישהו שם החליט שלא כדאי להתעסק עם הענף כי הוא מסובך מדי בסוגיות של מסחר בינלאומי.]

"בבקשה, אם תסלח לי, דוקטור."

"ברור, מר נגונדה. אני מצטער." הוא מזיע.

כשהוא סוגר את הדלת מאחוריו, אני נזכר במברק שהרמתי מרִצפת המרפאה. מוציא אותו וקורא אותו.

"ישמעאל - תתקשר אלי."

מעניין.

"ישמעאל" היה השם שלי בתוכנית להגנת עדים של הממשל הפדרלי, והאדם היחיד שקרא לי אי־פעם בשם הזה היה פרופסור מַרמוֹסֶט. האיש שמראש הכניס אותי לתוכנית להגנת עדים, ואחר כך לבית הספר לרפואה. והאיש שאחר כך, כשהסתבכתי מעל הראש, חילץ אותי מניו יורק.

מרמוסט מדבר קצר. הוא אפילו עונה קצר. אז אם הוא יוצר קשר, זה רציני. אולי זה אומר שיש לו איזו עבודה בשבילי. אולי עבודה של רופא אמיתי.

אולי היא אפילו ביבּשה.

אבל כל עוד אין מידע, לא כדאי לחשוב על זה. העבודה שאני עושה כרגע מחורבנת גם בלי להשוות אותה לאפשרויות אחרות.

אז תתרכז בהתנדנדות של הספינה. תחטוף בחילה.

אתה תדע, ממש עוד מעט.

ג'וש באזל

ג'וש באזל הוא מחבר רב המכר הבינלאומי "לנצח את מלאך המוות". יש לו תואר ראשון בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בראון ותואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת קולומביה. הוא מתגורר בניו יורק.

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

נושאים

יצור פראי ג'וש באזל

1

 

הים הקריבי, 160 קילומטרים מזרחית לבֶּליז

יום חמישי, 19 ביולי

 

"ישמעאל - תתקשר אלי" זה כל מה שכתוב במברק, אבל כשמשחילים אותו מתחת לדלת שלי אני עסוק מדי - אני מחזיק צבת ועוקר שן לאיזה דפוק מסכן אחד - ולכן אני קורא אותו רק אחר כך.

הבחור הוא מאה אחוז אינדיאני משבט הנאמְבִּיקְווָארה, מאזור האמזונס הברזילאי. עם כל המאפיינים, כולל תספורת עגולה כמו של הביטלס וכל זה, אף על פי שהוא לובש את המדים הלבנים של מחלקת הכביסה.

אבל לכל המחלקות פה יש מדים לבנים.

אני נוקש על הטוחנת הבאה. אומר: "¿Seguro?"

"לא."

"¿Verdad?" כאילו בברזיל מדברים ספרדית.

"זה בסדר," הוא אומר.

אולי הוא צודק. על פי הידע שלי ברפואת שיניים - שמבוסס, אני חייב להודות, על השעה וחצי שצפיתי בסרטונים של טיפולים שמצאתי ביוטיוב - זריקת לידוקאין לעצב המכתשי האחורי העליון משתקת את עצבי התחושה בטוחנת השלישית אצל שני שלישים מהאנשים. השאר יצטרכו עוד זריקה, לעצב המכתשי העליון האמצעי, אחרת הם ירגישו הכול.

אני מניח שרופא שיניים אמיתי לא מתלבט ופשוט מזריק לשניהם. אבל חשיבה כזאת היא הסיבה שבגללה בזבזתי תוך כלום זמן את כל הלידוקאין במרפאה של הצוות, וכמעט את כל הלידוקאין שהצלחתי לגנוב מהמרפאה של הנוסעים. עכשיו אני חייב לנקוש ולשאול. ורוב המטופלים שלי מאצ'ואים מדי, או פשוט מנומסים מדי ולא מודים שהמקום לא רדום.

טוב, על הזין שלי. נשמור את הלידוקאין למישהו שמפחד לשקר.

אני מסובב את הטוחנת ושולף אותה הכי מהר והכי חלק שאפשר. הצבת בכל זאת מפוררת אותה לרפש שחור. ברגע האחרון אני תופס את החתיכות ביד עם הכפפה, לפני שהן נוחתות לו על המדים.

אני קולט שעדיף שאני אתן במחסן עוד הרצאה על היגיינת הפה. לא נראה לי שהאחרונה שינתה הרבה, אבל לפחות בזמן שהרציתי היו שם פחות קרבות סכינים.

אני מקלף מעצמי את הכפפות מעל הכיור. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שיורדות לו דמעות על הפנים.

 

 

 

סיפון־אש מספר 40 הוא פלטפורמת מתכת שעוברת בין שתי ארובות, ולמיטב ידיעתי היא המקום הכי גבוה בספינה שאפשר לעמוד בו. תהרגו אותי אם אני מבין איזה קשר יש בין הסיפון המזוין הזה לבין איזושהי אש.

השמש שוקעת, הרוח כמו מייבש שיער. באופק רואים חומת עננים בגובה חמישה־עשר קילומטרים שמתנשאת במקביל לספינה. עננים אדומים ואפורים ססגוניים שמתפתלים זה מעל זה כמו מעיים.

אני שונא את האוקיינוס המזוין. שונא אותו בדם, מתברר. כשאני בלב ים, השינה שלי מתחרבנת, ואני נעשה מתוח ומוּעד לפלאשבקים. זו אחת הסיבות שמגיע לי התפקיד הזה של רופא זוטר בספינת נופש.

לא שהיתה לי ברירה. אני עוד לא שמעתי על שום ענף אחר שמעסיק כל כך הרבה רופאים בלי לשים זין מאיפה הם הפליצו את התואר שלהם ברפואה - התעודה שלי היא מאוניברסיטת סיוואטאנֶחו, ואני מופיע בה בשם "ליונל אזימוּט" - ואם התעודות שלהם אמיתיות או מזויפות וזמינות באינטרנט. על אחת כמה וכמה ענף שלמאפיה כמעט אין בו דריסת רגל.*

[* המאפיה, כמו שאר העולם, התחילה להתעניין בספינות נופש רק אחרי פרק הבכורה של "ספינת האהבה" בשנת 1977 - עיתוי גרוע מבחינתה, כי האף־בי־אַי כבר היה אז בעיצומה של חקירה נגד איגוד הסוורים הבינלאומי, ולכן כבר התקין האזנות ושתל מודיעים בכל חור. עד שהמאפיה הצליחה להתיר את עצמה מהסבך במידה שתאפשר לה לעשות מהלך כלשהו, ענף השיט צמח לממדים שגדולים עליה.]

הדלת העגולה שקבועה ליד אחת הארובות נפתחת בקול צורמני, ואיש שחור מאוד בגרסה ארוכת השרוולים של המדים (הלבנים) של קצין זוטר בתת־הנהלה של הסיפון העליון מגיח ממנה.

"דוקטור אזימוט," הוא אומר.

"מר נְגוּנדֶה."*

[* הצוותים של ספינות נופש מורכבים מאנשים משישים לאומים שונים, בממוצע. החברות שמחות להציג את המצב הזה כתוצר לוואי משמח של גלובליות בנוסח בוא נצפה באליפות העולם בכדורגל!, אבל האמת היא שהנוהג הזה נולד אחרי שביתת שֶבת שעשו הצוותים של שתי ספינות של חברת קרניבל לַיינס אשר עגנו במיאמי בשנת 1981, ושהיו מורכבים בעיקר מבני הונדורס וג'מייקה. כיום מקובל שאף לאום לא יהווה יותר מחמישה אחוזים מהצוות, ושהקצינים לעומת זאת יהיו במידת האפשר בני לאום אחד - ומוטב לאום שמדבר בשפה שאף אחד מאנשי הצוות לא מדבר, כגון יוונית.]

מר נגונדה לוטש בי מבט. "דוקטור, החולצה שלך פתוחה." הוא צודק. אני לובש מתחתיה גופייה לבנה, אבל חולצת המדים הלבנה שלי, עם השרוולים הקצרים, לא מכופתרת. יש לה כותפות מזהב, אז כשאני לובש אותה אני מרגיש כמו טייס שיכור.

"אני לא חושב שזה מפריע למישהו," אני אומר ומשקיף למטה מעל המעקה.

מנקודת התצפית הזו, הספינה שלנו, הרחבה פי שניים מה"טיטניק" וארוכה ממנה פי שלושה, מציגה בעיקר גגות לבנים לגמרי וציוד תקשורת, אף שאפשר גם לראות מפה כמה צמדים של דפוקים שהתפקיד שלהם זה לוודא שלא מתקרבים פיראטים. באזורי הנוסעים שאני יכול להסתכל לתוכם, כמו אולם הנינטנדו או הבריכה הפתוחה־המקורה האחורית, אין נפש חיה, כצפוי, כי חמש המסעדות העיקריות של הספינה התחילו להגיש ארוחת ערב לפני שעה.

מר נגונדה לא מתקרב כדי להסתכל. זה מזכיר לי שיש לו פחד גבהים, ועושה לי נקיפות מצפון מפני שהוא נאלץ לבוא עד כאן למעלה כדי לפגוש אותי. והתייחסתי בקלות דעת לעברה שבגללה עלולים לפטר אותו ולהעיף אותו מהספינה בנמל הקרוב. לי, מתברר, מותר לצאת מהחדר של אחד הנוסעים, שיכור ומת שיפטרו אותי, ואפילו להפיל מאבטח בטעות, והמאבטח עוד ימהר להתנצל בפנַי. מר נגונדה, לעומת זאת, אינו מורשה בשום אופן להתקרב לאזור שבו נוסעים יכולים לראות אותו, אלא אם כן הוא נמצא שם כשהוא נוהג במכונת הזַמבּוֹני שלו או עושה איזו מטלה אחרת המחייבת אותו להיות שם. והמראה של החולצה שלו לגמרי לא חשוב.

ואם כבר מדברים על מכונת הזמבוני, אני שואל אותו, "איך היד שלך?"

"בסדר גמור, דוקטור."

זה לא נשמע סביר. בתוך השרוול של מר נגונדה, על האמה של יד שמאל, מסתתרת כווייה גדולה שהוא חטף כשניסה להוסיף לזמבוני נוזל היגוי כשהמנוע היה חם. לא הצלחתי למצוא בכל הספינה המזוינת הזו חיסון נגד טטנוס. וגם לא ראיתי מספיק טטנוס בימי חיי כדי לדעת כמה זה אמור להדאיג אותי.

"ויומן השלשולים?" אומר מר נגונדה.

"יש פחות, דווקא. רק אל תאכל את הצלי."

"תודה רבה, דוקטור. הרבה חולים הערב?"

"ככה ככה."

"משהו מעניין?"

"לא."

מר נגונדה שואל אותי אם אחד החולים הביע אי־שביעות רצון ברמה גבוהה מספיק כדי שהוא ידווח על כך לאחד מראשי המחלקות. אני לא בא אליו בטענות בעניין הזה. בשלב כלשהו בעשרים וארבע השעות הקרובות, מישהו בכיר יותר בַּתת־הנהלה ישאל אותי אם מר נגונדה דיבר איתי לאחרונה, ואם כן, אם הוא אמר לי משהו מעניין.

ובכל זאת, זה מבאס, כי זה מזכיר לי שאני, בעצם, עובד של חברת הספנות. התפקיד משופע בזכויות יתר: יש לי חדר משלי, אני אוכל חינם ברוב המסעדות, וגם - כמו לרופא הבכיר - שמור לי מקום בסירת הצלה מספר 1, הסירה של הקברניט.* אבל רוב המטופלים שלי מצטערים שעזבו בכלל את משכנות העוני ואת הכפרים המחורבנים שלהם. הם מרוויחים בערך שבעת אלפים דולר בשנה, שמתוכם הם צריכים לשלם ריבית על ההלוואות שהם לקחו כדי לצאת משם, שוחד תמורת החומרים שהם משתמשים בהם בעבודתם, ועמלות העברה תמורת הכספים שהם מעבירים הביתה כדי שהילדים שלהם, אם ירצה השם, לא יצטרכו לעבוד על ספינות נופש. רק ימים יגידו אם אני ממש מצליח לשפר את חייהם או פשוט עוזר לנצל אותם.**

[* הנודעת גם בכינוי "פנינת הים - בה מקום אבל לא בשבילכם".]

[** שורש הבעיה הוא שספינות נופש אינן כפופות בדרך כלל לחוקי עבודה, לחוקי זכויות אדם, לחוקי איכות הסביבה או לתקנות בריאות הציבור (או לתקנות המיסוי, אם כבר מדברים) מפני שרוב הספינות - אפילו אלה שמפליגות אך ורק מנמלים אמריקאיים - רשומות במדינות זרות כגון פנמה, בוליביה וליבריה. ממשל קלינטון היה האחרון שניסה לעשות עם זה משהו, אבל אז מישהו שם החליט שלא כדאי להתעסק עם הענף כי הוא מסובך מדי בסוגיות של מסחר בינלאומי.]

"בבקשה, אם תסלח לי, דוקטור."

"ברור, מר נגונדה. אני מצטער." הוא מזיע.

כשהוא סוגר את הדלת מאחוריו, אני נזכר במברק שהרמתי מרִצפת המרפאה. מוציא אותו וקורא אותו.

"ישמעאל - תתקשר אלי."

מעניין.

"ישמעאל" היה השם שלי בתוכנית להגנת עדים של הממשל הפדרלי, והאדם היחיד שקרא לי אי־פעם בשם הזה היה פרופסור מַרמוֹסֶט. האיש שמראש הכניס אותי לתוכנית להגנת עדים, ואחר כך לבית הספר לרפואה. והאיש שאחר כך, כשהסתבכתי מעל הראש, חילץ אותי מניו יורק.

מרמוסט מדבר קצר. הוא אפילו עונה קצר. אז אם הוא יוצר קשר, זה רציני. אולי זה אומר שיש לו איזו עבודה בשבילי. אולי עבודה של רופא אמיתי.

אולי היא אפילו ביבּשה.

אבל כל עוד אין מידע, לא כדאי לחשוב על זה. העבודה שאני עושה כרגע מחורבנת גם בלי להשוות אותה לאפשרויות אחרות.

אז תתרכז בהתנדנדות של הספינה. תחטוף בחילה.

אתה תדע, ממש עוד מעט.