קודם כל בראש

הקדמה

הספר שאתם אוחזים כעת בידיכם הוא מדריך מעשי. טמונה בו היכולת לשקף לכם את חוויית חייכם. אני מזמין אתכם לנשום ולתת למילים לחלחל פנימה, לא "לרוץ" בקריאתו. כל פרק מכיל לימוד פרקטי, הלכה למעשה, שתוכלו לבחון את השתקפותו בחייכם. התייחסו לכל פרק, גם אם הוא קצר, במלוא תשומת הלב. שהו עם פרקים שנוגעים בכם ותנו להם זמן לשקוע בתוככם.
אני מזמין אתכם להניח לצדכם מחברת ועט. לאורך הספר פזורות שאלות מודגשות. הן יהיו הסימן שלכם לעצור ולהתבונן על התובנות שעולות מן הכתוב. 
אין די בידע כדי לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ששגורים בנו שנים. בספר ישנם תרגולים מעשיים שתוכלו לאמץ אל שגרת יומכם. אנא מכם, הישארו פתוחים, אל תדלגו על חלקים בתרגול, גם אם הוא אינו מוכר או נעים לכם. התרגול הוא אבן דרך מהותית בהפנמת הידע. הוא זה שהופך את הרצון למציאות.
אני מזמין אתכם לצאת עמי לחקירה משותפת של עולמנו הפנימי. טיפוח הצד החוקר, המהרהר פנימה, לצד העמקה בשיח הפנימי ייצרו למידה והתפתחות – עצמאות ויכולת להתבונן מעבר לכתוב. 
מאחל לכם קריאה פורייה ומהנה,
דודי

בטטה, קציצה – 
לא שמות של מאכלים
נולדתי במשקל "תקין" להורים רגילים ושני אחים. בשנות חיי הראשונות סיגלתי לעצמי מערכת הרגלים, אמונות, דעות, דחפים והבנות ששמעתי, ראיתי וחשתי מהתנהגותם של הסובבים אותי. צברתי לזכותי עודף משקל שהשיא שלו הגיע בגיל שבע-עשרה: מאה ושלושה קילו וחצי. המשקל העודף לא הפריע לי לפשוט את החולצה בים או לשחק כדורגל כמו כולם. "אתה ילד שכבר נראה כמו גבר," היו אומרים לי. כולם ראו. האמת, הבגדים של אבא שלי היו קטנים עליי. בתור ילד ניסיתי ללבוש את הג'ינס שלו, הוא עלה על רגל ימין עד גובה הברך, וזהו. לפשוט אותו ממני הייתה משימה לא פשוטה...
בכל רגע דאגו החברים והמשפחה להזכיר לי איך אני נראה. שמי דודי הוחלף לדובי. כששיחקתי כדורגל ועשיתי סיבוב עם הכדור, זה היה "אטי כמו טנק שמסתובב". מדהים איך מילים ותיאורים שנזרקים אלינו מהסביבה נצרבים לנו בלב. שיחות עם ההורים על המשקל כמובן לא עזרו לי. היות שהם לא התמודדו עם מצב כזה, הם לא באמת הבינו מה עובר עליי. הם ניסו לסייע לי לרדת במשקל באמצעות קביעת מפגשים תקופתיים עם דיאטנית של קופת החולים ורישום שלי למסגרות ספורט שונות, במחשבה שאם אעשה יותר ספורט, ארד במשקל. 
עייפות מהליכה קצרה למכולת, זיעה ואגמים בבית השחי, התנשפויות מכל פעולה קצרה, ג'ינסים שהיו לא נוחים לי, אבל בגדר הנסבל – כל אלה היו חלק משגרת חיי. חייתי בשלום עם השפשפות שנוצרו בכל כמה שבועות מחיכוך הירכיים זו בזו. אטיות, חוסר אנרגיה, משיכה בחולצה מאזור הבטן כדי שלא יראו את ה"כרס", שמיטה של הכתפיים קדימה כדי שלא יראו שיש לי חזה כמו לבנות בכיתה. האמת? למדתי לנווט את דרכי, לקבל את עצמי. מאז ומעולם אהבתי את עצמי, ככה, בדיוק כמו שהייתי. 
המצב הכלכלי בבית אילץ אותי לצאת לעולם העבודה בגיל ארבע-עשרה בד בבד עם לימודיי, כך שידי הייתה משגת כל מאכל שרק חשקתי בו. אחרי שנתיים בעבודות מזדמנות קיבלו אותי לעבודה בגלידרייה בזכות המראה הבוגר שלי. פיתחתי כישורים וביטחון. עם עזיבת המנהל במפתיע הגיעה אחראית הסניף לביקור. שוחחנו ומיד קודמתי לתפקיד ניהולי. רק לאחר מכן היא הבינה שאני בן שש-עשרה. הייתי למנהל הכי צעיר שהיא העסיקה אי-פעם. אתה קם בכל יום רגיל לאותו הגוף ולאותה המראה, שוטף פנים ומכיר את עצמך היטב, כעצמך – כך אתה.
פעמים רבות התחלתי דיאטות שהסתיימו במקרה הטוב אחרי שבוע. לא רציתי לשנות דבר, לא הבנתי מה כולם רוצים ממני, היה לי נוח עם עצמי, לא הייתי ביישן כלל, והייתי מוקף בחברים כל הזמן.
לראשונה הבנתי שאני בעל עודף משקל כשאימא החביאה את החטיפים האהובים שלי. לא באמת היה מקום מחבוא שלא גיליתי. החטיפים עברו דירה לארונות המטבח בתוך הסירים. ידעתי שהם שם. ואז חדלו להכניס אותם לארונות ונתנו להם צו הרחקה מהבית, ממני, קראו להם אויבים. מובן שכל הפעולות האלה לא ממש עזרו כשלא רציתי לשנות דבר. בכל רגע יכולתי ללכת לקיוסק ולקנות מה שאני רוצה. 
בעברו היה אבי שחקן כדורגל. תמיד רץ למרחקים, לא פספס אף יום, וכך גם כיוון אותי לשחק כדורגל. ניסיתי את מזלי: שיחקתי כדורגל בקבוצות שונות מגיל שבע עד גיל שבע-עשרה, אהבתי ספורט ונהניתי מכל רגע. לא הפריעו לי ההצקות של ההורים, של המאמן והחברים בקבוצה, שהתפלאו לראות שמנמן מוכשר שמשחק איתם באותה מסגרת. תמיד הגעתי אחרון בריצה של הקבוצה מסביב למגרש, בכל שבת במשחקי הליגה חיממתי את הספסל באופן קבוע. בכל השנים האלה שיחקתי בשלושה משחקים מתוך עשרות – בשלושתם הייתי שוער שני, זה שמשחק אם השוער הראשון נפצע. למרות זאת התמדתי בעשייתי ואהבתי את מי שאני. בלבי רציתי לרדת במשקל, אך לא כיוונתי לשם באמת, מכל הלב, חשבתי שדי לי אם אעשה ספורט. קיבלתי את הגוף שלי כי ככה נולדתי, אך הסביבה דאגה להעיר לי על מצבי, מעקיצות קטנות ועד מחמאות גדולות. שאלו, "איך אתה משחק כדורגל עם עודף משקל כזה?" ילד אחד סיפר לי שההורים שלו אמרו שאם ארד במשקל, אגיע רחוק. בקיצור, הפכתי נושא לשיח קבוצתי ביציע.
הייתי בשלי, מבחין במצבי, אך לא יודע מהי הדרך הנכונה לפעול. מצד אחד, היה לי טוב עם עצמי, מצד שני, הבנתי על מה כולם מדברים. רק שאז לא הייתי מודע ליכולות שטמונות בי, לכוח שאגלה רק בהמשך. מצאתי את עצמי נהנה מכל העולמות, חולה על הקולה הקרה והמתוקה בסוף האימון, על הגלידה והחמצוצים בקיוסק בדרך הביתה ועל הצלחות הענקיות שהעמסתי ביד חופשית בחומוס ובטחינה שניגבתי עם כל דבר.
אז למה שמישהו עם עודף משקל לא ירצה להיפטר ממנו?
ובכן, שינוי במשקל, בטח כזה שלא נע ונד, אולי לכל החיים, יקרה רק אם נרצה בו, ולא אם הסביבה שלנו תדחף אותנו אליו. הידיעה "מה אני רוצה" היא השלב הראשון בתהליך. כדי שיוכל לקרות שינוי תודעתי, עלינו לקבל על עצמנו את הרצון שלנו בלב שלם, לחבק אותו ולהאמין בעצמנו שאנחנו יכולים הכול. רק אז נוכל לצאת למסע שיכול לשנות את חיינו. שימו לב להתניה – רק כאשר אדם ירצה בשינוי, רק אותו אדם בעל עודף משקל – השינוי יקרה. 
איש לא יוכל לעזור לי מלבדי, הבנתי. 
לא משנה כמה אנו אוהבים את הילד שלנו או את בן הזוג שלנו ועד כמה הם חשובים לנו, לא נוכל לצעוד במסע בשבילם. לא ניקח מהם את האחריות לגלות דבר חדש. המשמעות אינה שנחדל לתמוך בהם. כל שיח יכול לקרב אל היציאה למסע, לסייע בשלבים קשים, ליצור תקווה, אך נזכור את תפקידנו שנותר מאחורי הקלעים, להאיר עם הזרקור על השביל ולדחוף בעלייה.