ימי תמ"ר - תיאטרון מחול רמלה

התמונה החסרה

ביום חורף בהיר בינואר 2014 התגלגלה בעליות לירושלים מכונית ובה ארבע נוסעות, כולן ותיקות מחול. יעד הנסיעה היה תערוכה רטרוספקטיבית על המחול בישראל — 'עד אשר נמצא מקום', שהוצגה במוזיאון ישראל.

האווירה במכונית הייתה עליזה ונרגשת. לא כל יום מקבל המחול הישראלי כבוד כזה, ולא כל יום אנו עולות לעיר הבירה לבקר בתערוכה העוסקת בנושא כה קרוב לליבנו. הנסיעה עברה בתחושה חגיגית, והשמחה שרתה בלב הנוסעות במכונית הקטנה.

נכנסנו לתערוכה והתפזרנו בין התמונות והמוצגים. או אולי בעצם הלכנו יחד? אני זוכרת רק שפתאום הרגשתי לגמרי לבד. הולכת לאורך הקירות, העליזוּת והנינוחות מתחלפות בדריכות הולכת וגוברת. רגע, מה אני עושה? מה מזרז את צעדיי, כאילו אני מחפשת דבר מה ואיני מוצאת? פתאום אני מבינה: את עצמי אני מחפשת. את עצמי רוקדת בתמ"ר, הלהקה בה הייתי הכי עצמי אי־פעם.

אני בוחנת שוב את כל המוצגים, סובבת עוברת על פניהם: תמונות בשחור לבן מתחילת המאה שעברה, תמונות מהשנים האחרונות ברזולוציה מופלאה, סרטי וידאו, ראיונות עם יוצרים, תמונות גדולות, תמונות קטנות, ולאט לאט הלב צונח, וזה כבר ברור — החיפושים הלוך ושוב לא יועילו. תמ"ר איננה על הקירות, איננה בתערוכה, ואיתה גם אני אינני.

לא נמצא לנו מקום? איך זה ייתכן? האם תמ"ר לא הייתה להקה ראשונית ומקורית? אבן דרך במחול הישראלי? המחשבות מסתחררות בראשי: אם אנחנו לא כאן, אז איפה אנחנו? אולי בסופו של דבר היינו תופעה זניחה? ואולי לא היינו כלל? מעולם לא רקדנו ולא לימדנו מחול ברמלה? מעולם לא הופענו על שפת הים בתל אביב, על העצים בתל־חי, על החומות בעכו? מעולם לא יצרנו במשותף מתוך חברות מלאת אמון, אידיאליזם, אהבה ותשוקה? ואולי זו רק אני שלא הייתי? לא יצרתי עולמות תנועה שקמו, התפרקו ושוב קמו בשברירי שנייה? לא שרפתי ולא נשרפתי באש הלהבה של המחול? אולי מאז ומתמיד הייתי "ותיקת מחול": אישה המתעניינת במחול ובהיסטוריה של מחול, רעיה ואם, הגברת מוועד הבית ברחוב ביירון בתל אביב שמטיילת בשכונה עם כלבה ושתי חתולות?

תמ"ר לא נמצאה. התיישבתי על ספסל ליד רינה גלוק, שבאה איתי לתערוכה, ושיתפתי אותה במקצת מהסערה המתחוללת בתוכי. "אני מבינה את התסכול שלך," אמרה רינה. "הרגשה דומה הניעה אותי לכתוב את הספר על שנותיה הראשונות של בת־שבע."¹ והוסיפה בפשטות: "אם את רוצה שהסיפור של תמ"ר יסופר, ספרי אותו את. איש לא יעשה זאת במקומך".

יוצאת למסע
פתאום עלה גל מן העבר ושטף את חופי ליבי. מתברר שמה שהציף את נפשי חי בתוכי כל הזמן וחיכה לשעתו.

צ'ינגיז אייטמטוב, 'נמר השלג הכלה הנצחית'

כך החלטתי לכתוב על תמ"ר. אבל מה אני בכלל זוכרת? נשארו אצלי כמה תמונות, נשאר סרט וידאו באיכות של פעם, ונשארנו אנחנו. היינו קבוצה קטנה, וכולנו עדיין בחיים, תודה לאל. אז איך עושים את הצעד הראשון? איך מחברים כוריאוגרפיה של מילים שתשזור זיכרונות של כמה אנשים לסיפור אחד? ומה זה שחסר כל כך בחיי, כמו מכריח אותי לחזור אל תמ"ר, תינוקת פרועה ולא צייתנית שהמציאה את עצמה מן הרגע הראשון להיוולדה, ומיד כשדרך כוכבה ירדה מן הבמה? האומנם נעלמה? אולי בכל זאת השאירה סימנים? אני שואלת את עצמי בטיול על החוף לעת ערב. אולי אם אניח רגליים יחפות במסלול העקבות שנותרו בחול, הן יתאימו בדיוק? וכבר נדמה לי שאני רואה לפניי את כפות רגליו של צבי, והנה עפרה, אמיר ומאיר. הזיכרון כה מוחשי. מה הקשר בין התנועה החולפת ובין הזיכרון? בין חיי החד־פעמיים ובין היזכרות בהם? בצעירותי לא נמשכתי אל סיפורי עבר. עכשיו אני מבינה שמה שלא יסופר — יישכח, ומה שיישכח — כאילו לא היה. היש דרך לקבל זאת? הרי גם מה שיסופר יישכח ביום מן הימים.

יצרתי קשר עם חבריי ללהקה ושיתפתי אותם ברעיון לכתוב על תמ"ר. התגובה של כולם הייתה כמעט זהה: מה פתאום? למה עכשיו? את מי זה מעניין? מעניין אותך? טוב, אז מתגייסים.

נפגשתי עם כל אחד לכמה שיחות. הדבר המשותף לכולנו היה השכחה. ים של שכחה. בתוכו התגלו אצל כל אחד מאיתנו איים של זיכרון, וכדי לחבר רצף סיפורי היה עליי לבנות גשרים וסירות. התחלנו מהעובדות — מה קרה ומתי, מנסים להציל כל פרט אפשרי מן המצולות. ככל שהוספנו 'לצלול אל תוך מאורת הארנב' הלכו ונחשפו הסיבות הייחודיות של כל אחד מאיתנו להקמת הלהקה ולבחירת הנושאים והאמצעים ליצירת הריקודים. נוצרו חיבורים להווה, למשמעות התקופה ההיא בחיינו ולחותם שהטביעה הלהקה על המחול בישראל.

כשהתחלתי לכתוב לא התעניינתי בקטעי עיתונות והתכוונתי לכתוב את הסיפור בלעדיהם. ראשית, כי היו בידי רק מעטים, וגם בספרייה למחול לא נמצא כמעט שום חומר על תמ"ר. שנית, בשיחה כנה עם עצמי נאלצתי להודות שאני שומרת טינה למבקרים ולעצם הרעיון שכל מה שנשאר מתמ"ר הם קטעי עיתונות, כלומר ביקורות — חוות דעת של אחרים על מה שעשינו. לשמחתי, כשהזיכרון כבר התחיל להתעורר מתנומתו הארוכה התגלה אוצר בלום: צרור של מסמכים וקטעי עיתונות שאספה ושמרה באדיקות חסיה קולבן, אימא של אמיר, ועכשיו עלה פתאום מהמחסן. האוצר עבר לידיו של אמיר כשחסיה נפטרה שבועיים לפני יום הולדתה המאה, צלולה, חכמה וסקרנית כמו שהייתה כל חייה. נזכרתי שעוד בזמן תמ"ר אמיר היה מספר לנו שאימא שלו אוספת כל פירור מידע שמתפרסם על הבן היקר שלה, איך כשהוא בא לבקר היא מראה לו את קטעי העיתונות שה"חביירים" אספו בשבילה, וכמה הוא מתאמץ לגלות עניין, אף שאינו מבין בשביל מה זה טוב.

גם עכשיו התייחס אמיר באדישות לניירות המצהיבים. אני צללתי לתוכם כמוצאת שלל רב. רק עתה הבנתי את התבונה ואת ראיית הנולד של חסיה בשמירת עדויות יקרות ערך אלו. גם אם מקצת גזרי העיתונים היו דהויים וללא כותרת ותאריך,² אלה היו דברים מקוריים שנכתבו על ולמען האנשים של אז ולא דברים הנמשים עתה מתוך הזיכרון ההפכפך.

הופתעתי מכמות הכיסוי העיתונאי שקיבלה הלהקה בחייה הקצרים. שמחתי גם לגלות שלא כל מה שנכתב היו "דעות". היו גם כאלה, וזה אולי החלק שנצרב בתודעתי אז, כרקדנית צעירה שחשובות היו לה מאוד דעות של אחרים, מה כתבו או לא כתבו עליה ואיזו תמונה פרסמו או לא. עכשיו נוכחתי לדעת שכמה עיתונאים פשוט תיארו את מה שראו ושיתפו את הקוראים בחוויותיהם האישיות מהצפייה במופעים. שוב גיליתי שהדברים אינם כמו שאני זוכרת ולא כמו שאני חושבת. אפילו לא בדיוק כמו שהם. הם כמו שהם וגם אחרת, כמו שהם וגם להפך.

טיול לרמלה
המחשבה לנסוע לרמלה העלתה בליבי תערובת של תקוות וחששות. מה אמצא שם כעבור שלושים שנה? מה נשאר? מי זוכר? ומי יסכים לפנות זמן בעולמנו המוטרף כדי לברר זאת איתי יחד? מאיר הוא תמיד הראשון שאליו אני פונה. "טיול לרמלה? בטח! למה לא?" איתו הכול נראה פשוט. מאיר גרמנוביץ' הוסיף לשמו את השם אבירם בשנת 1994 וכך קוראים לו היום. כאן אקרא לו רק בשמו הראשון — מאיר.

במכונית העלינו זיכרונות מהנסיעות של אז, אבל מבעד לחלון שום דבר לא נראה מוכר: הכביש התרחב, רמזורים נוספו וקניונים צצו לצידי הדרך. רק כשהגענו ממש לכניסה לרמלה, זה היה בדיוק כמו שזכרנו.

חנינו מול היכל התרבות וראינו שהכניסה מוצפת תלמידים. קודם חששתי שהמקום יהיה ריק ושומם, ועכשיו חששתי שיהיה עמוס מדי ולא יאפשרו לנו להיכנס. אני תמיד מוכנה לחשוש. מנגנון הגנה שאני דבקה בו, אף שמעולם לא התגלה כיעיל. כשהתקרבנו ראינו שעומד להתקיים שם מופע. פילסנו את דרכנו בין התלמידים והגענו אל שומר בעל מבט ידידותי. מאיר, שמתנהל עם אנשים בקלילות מעוררת קנאה, סיפר לו מייד את כל קורותיה של תמ"ר, ונכנסנו. במבואה התחממו רקדנים. "הופעת מחול!" צהל מאיר, "תראי כמה סמלי!" "איזו להקה אתם?" פנה אל אחד הרקדנים. "קולבן דאנס," ענה הרקדן. הסתכלנו זה על זה פעורי פה. "הוא מסתובב בחוץ," כיוון אותנו הרקדן. ואומנם הוא היה שם, אמיר קולבן מתמ"ר. מופתע ממש כמונו.

אמיר והרקדנים נבלעו באולם, ואנחנו יצאנו לשוטט בהיכל. הסטודיו הגדול נשאר בדיוק כפי שזכרנו אותו. רצפת העץ המקצועית, שנבנתה במיוחד עבורנו, מעוררת גם היום חשק לרקוד. מהחלונות רואים כביש חדש, ולא את שביל העפר של אז עם החמורים והגמלים בדרך אל השוק. פנים ההיכל עבר שיפוץ בשנת 2005 ונראה שונה מאוד. ביררנו אם מישהו מהעובדים כבר היה שם בשנת 1983, ומצאנו את אהרון, אב הבית, שהגיע כמה שנים אחרינו. הוא שמע על תמ"ר ואמר שראה תמונות שלנו. הוא אף התנדב לחפש אותן במחסן שהיה פעם חדר ההלבשה שלנו. את התמונות הוא לא מצא, אבל התגלה כמְספר סיפורים מרתק, שופע ידע על רמלה ועל היכל התרבות. הקשבתי לו וחשבתי על כל הסיפורים המחכים שיצילו אותם מהשכחה, ואולי אפילו מתחרים זה בזה, נלחמים על חייהם.

נפרדנו מאהרון ויצאנו אל המרכז המסחרי הצמוד להיכל התרבות לחפש את החנות של ההורים של יניב, הבן היחיד בכיתות הילדים של בית הספר. זה היה מעין קיוסק שהוא גם מסעדה וגם חנות לעניינים כלליים, ובה היינו קונים את סנדביץ' ארוחת הבוקר שלנו בדרך לסטודיו. עכשיו הייתה החנות סגורה ונעולה כמו רוב החנויות במרכז המסחרי. כשחזרנו להיכל התרבות כבר הסתיימה ההופעה, והלכנו יחד עם אמיר לאכול ב'ירושלים', מסעדה בוכרית במרחק הליכה, מול קניון ענקי. התיישבנו לשולחן והתחלנו לספר.