פישמן

הקדמה

את אורי פגשתי כמו שפגשתי את תפקידי בבית הקפה הקטן והמבולגן שלו לגמרי במקרה. עזבתי את המושב, את הרצון ללמוד תואר, את הרצון לחסוך אצל ההורים ורצתי לעיר הגדולה לעמוד מול החוסר וודאות פייס-טו-פייס עם כיס מרוקן ואפס השכלה. מה עושב מי שבא לעיר כמוני? ישר לעבודה, ישר למלצרות. אין זמן לתהיות על החיים, הכיס מחכה למטבעות.

כמו רוב הצעירים כמוני ראיתי במסעדנות עבודה זמנית ואפילו מלווה בעקצוץ של מבוכה. המטרה: צ'יק צ'ק לצאת ממנה מורווח ועם כיוון אמיתי לעבודה אמיתית. שום דבר לא הכין אותי למשפט הסיום בראיון העבודה השלישי. "אני רוצה שתנהל את בית הקפה, חוזה לשנה, תגמול בינוני אבל רזומה גדול, אתה בפנים?" בדיעבד אני מבין מאיפה אורי הביא את זה, הוא נדלק על חייזר שהגיע מהצפון ובראשו לקום ולעבוד בסביבה של קוביות בבטן ומועדוני לילה. בלי שום קשר, אורי היה משוגע מספיק כדי להציע זאת בראיון עבודה לבחור שאינו הכיר, ללא ניסיון בניהול. אני, בעיקר חשבתי שלנהל מקום קטן זה לא מדע טילים והתגמול הבינוני שדיבר עליו בשבילי היה יותר ממספיק, הרי הכיס מחכה למטבעות.

האדם החזק בחדר

"שוב תחזור על זה, ולאט הפעם!" צעקתי עליו, אתם עוד תראו הרבה סימני קריאה, השיחות שלי עם אורי אף פעם לא היו רגועות מדי. הוא היה שם, איפה שלא הסתכלת- האיש החד ביותר שפגשתי. אם היית מפחד הוא היה מריח את זה, אם היה לך רעיון בראש, הוא היה מסתכל לך בעיניים ויורה עליך – "דבר!" עוד לפני שהספקת לגמגם 'בוקר טוב'... הוא היה גדול על העולם הזה או שהעולם הזה היה גדול עליו, את זה עוד לא הספקתי להבין.

"האדם החזק בחדר" הוא זרק באוויר משום מקום, איך שבאתי לצאת לכיוון הבית, "איזה דבר מוזר זה להגיד" חשבתי. אני בשיא של היום שלי, כבר החתמתי שעון יציאה מהעבודה, והוא תופס אותי עם המשפט הזה ובדרישה לשבת, להדליק סיגריה ולשמוע משהו.

"פעם נקלעת לסיטואציה שלא יצא לך מהפה כמו שרצית? שלא פעלת כמו שהיית רוצה? מתי הרגשת את זה?- כשצעקת בשקט במקלחת, או כשכעסת באותו יום על התקרה כשנכנסת לישון. זה השיעור הראשון שלי אליך, ילד – האדם החזק בחדר.

דמיין ניסוי פסיכולוגי, 12 אנשים נמצאים בחדר, כשהם מתנסים במשחק חברתי כזה או אחר, הם בטוחים שהם נבחנים עליו. אך בפועל, הם נבחנים כשהם יוצאים מהחדר – אל החדר מדרגות, זה המבחן האמתי. אלו שהיו הכי שלמים עם עצמם בתוך החדר ופעלו לפי רוחם, הם אלו שהתנודות במוחם היו המעטות והשלוות ביותר בחדר המדרגות. אלו שחוו תנודות רבות בחדר המדרגות – הם אלו שפעלו בחוסר ביטחון וחוסר תושייה בתוך החדר. אתה מתחיל להבין?

חרטה היא בסיס חוסר הביטחון של האדם, ובוודאי של המנהל. לא אומר לך שאסור לשאול "למה?", אבל תמיד לשאול את העתיד. לשאול "למה" את העבר – זוהי חולשה. אתה צריך לשמוע את העבר, אבל להסתכל – אך ורק קדימה. האדם החזק בחדר הוא זה שמתמקד בחדר, ולא מחוצה לו – לא בחדר מדרגות. אם הדברים לא הסתדרו כפי שרצה, הוא כבר מתכונן לקראת החדר הבא.

'קרה כי קרה' יכול להיתפס אצל חלק מאתנו כחוסר לקיחת אחראיות, אבל המנהל, המנהיג הנכון, יידע שלקיחת אחראיות נכונה לא מונעת לקום מהר מהבוץ, ואם העיניים לא מכוונות לצעד הבא, הוא יפסיד שוב. חרטה היא האויב, חדר המדרגות הוא לא רלוונטי, המנהיג הדרוש הוא לא העובד הכי טוב, הכי מהיר, הכי חכם או הכי נחמד, הוא האדם החזק בחדר, בכל חדר שנכנס אליו.

כשאדם שלם עם עצמו אפשר באמת לשפוט את תוצאות החלטותיו באופן מידי, ישיר וכן, וזה מה שאני רוצה מהמנהל שמתחתיי או שמעליי. מנהלים שתקועים בחדרי המדרגות, לא יביאו תוצאות בחדרים, וזה מה שנקרא בזבוז 'טיים ומאני' ב'מאני טיים'."

בית קפה "פישמן", 2003. אני הייתי ילד רעב בכל המובנים, בן 24, שכאמור בטעות הגיע להיות מנהל זוטר של בית קפה לא חשוב. אורי הוא איש עסקים ממולח במיוחד אך רחוק מלהיות מצליחן. מבלי שהרגשתי, הוא התחיל להעביר אותי תהליך קדוש של שיעורים שנשמעים כאילו התקיימו במקדש בהודו, אבל היו בלב הסירנות של תל-אביב. נפל לי האסימון הבוקר שלאורי היה חלום אחד בבטן, רצה להפוך מישהו מדג זהב לפיראנה, האמין שיצליח אפילו לכריש.